נפילה אדיופטית 1. התובע הנו "עובד עצמאי", והינו בעל משק חקלאי, הכולל גם בית אריזה לצמחי תבלין. ביום 24/11/97, בעת שעבד בבית האריזה במשקו, החליק התובע ונפל, ונחבל בחלקים שונים בגופו (להלן:"התאונה"). התובע פנה לנתבע וביקש להכיר בתאונה כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה בגינה. הנתבע דחה בקשתו ובמכתב הדחיה מיום 02/03/98, הודע לו שלדעת הנתבע התאונה לא אירעה עקב עיסוקו במשלח ידו אלא עקב סחרחורת שאינה נובעת מהעבודה, ועל כן נגרמה כתוצאה ממצבו הרפואי הטבעי והשפעת העבודה על התאונה, אף אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת המצב הרפואי. מכאן התביעה שבפנינו. 2. לאחר ששמענו את ראיות הצדדים בתיק זה, החלטנו כדלקמן: א) האם מדובר ב"נפילה אידיופטית"? בהלכה הפסוקה הוגדרה "נפילה אדיופטית" כנפילה שאינה נובעת מסיבה חיצונית, אלא בשל מחלה או חולשה פנימית באל תרומה של גורם או מכשלה חיצוניים. (וראה - דב"ע נה/ 161-0 הראל נ. המל"ל, ניתן ביום 27/11/95, לא פורסם, דב"ע תש"ן/ 94-0 כץ נ' המל"ל פד"ע כ"ב 27, דב"ע לט/ 107-0 סמסון נ' המל"ל, פד"ע יא' 141). ב) בענייננו, על מנת להחליט אם יש לקבל טענת ב"כ הנתבע שמדובר ב"תאונה אידיופטית", אם לאו, נדרשים אנו לשתי קביעות עיקריות ולעניינן אנו קובעים כדלקמן: ראשית: השתכנענו שהתובע עבד, בעת שהתרחשה התאונה, על משטח שהיה חלק מאד עקב תנאי העבודה (מים וירק לח). שנית: מניתוח האנמנזה שנרשמה ע"י ד"ר רשף, ודבריו בעדותו בפנינו, אנו סבורים שקיים ספק בשאלה האם התובע אכן התעלם ו/או איבד הכרתו לפני הנפילה או רק בעקבותיה. לו היה ניתן לקבוע בוודאות כי התובע נפל בגין אבוד ההכרה או העלפון אליו נקלע - הרי שלעובדה שעבד על משטח חלק לא היה כל משקל, שהרי היה נופל בכל מקרה. במצב שכזה - היה מקום לקבוע שאכן מדובר ב"תאונה אידיופטית". ברם - מאחר וקיים ספק בעניין זה, הרי שנוכח ההלכה הפסוקה על הספק האמור לפעול לטובת המבוטח. אמור מעתה - יתכן שיש לקבל דבר ד"ר רשף בעדותו בפנינו, לפיהם לו היה יושב באותה עת על כסא - לא היה נופל ונחבל, ויתכן שהנפילה נגרמה גם בגין משטח העבודה החלק, או, בלשון אחרת, לא רק בשל מצבו הגופני האישי. לפיכך, אנו קובעים שאין מדובר בתאונה או ב"נפילה אידיופטית". התוצאה היא, שאנו קובעים, ולו מחמת הספק, שהתאונה בה נפגע התובע הינה "תאונת עבודה". בנסיבות מקרה זה, בהן אין חולק שהחבלות שנגרמו לתובע, נגרמו בעקבות הנפילה, ונבעו ממנה, נראה לנו שאין צורך למנות מומחה רפואי. יחד עם זאת, ניתנת בזאת ארכה לב"כ הנתבע, בת 30 יום מיום קבלת עותק החלטה זו, להודיע האם הוא מבקש למרות זאת למנות מומחה, ובמידה וכן - יהא עליו לנמק מדוע הוא רואה צורך בכך. 3. ב"כ הנתבע ביקש למרות האמור בהחלטת ביה"ד שצוטטה לעיל, למנות מומחה, וביה"ד החליט כך: "לאחר ששקלנו בדבר, ובהתחשב באופיין של טענות התובע בדבר היקפו ומהותו של אי הכושר שנגרם לו בעקבות האירוע, שכבר קבענו שיש להגדירו כ"תאונת עבודה" (ראה סעיפים 6-5 לכתב התביעה), ולאור הרקע הרפואי של התובע וטענות הנתבע בהודעתו מיום 21/06/99, החלטנו שיש מקום, בכל זאת, למנות מומחה רפואי שיקבע את הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע החל מיום התאונה ואילך, לבין התאונה עצמה, וזאת למרות הסתייגות ב"כ התובע (בהודעתו מיום 14/07/99), וחרף האמור בסעיף 5 להחלטת ביה"ד מיום 03/06/99". למומחה שמונה ע"י ביה"ד הופנו השאלות הבאות: 1- מהי המחלה או מהו הליקוי אשר ממנו סבל התובע ביום התאונה _24/11/97) ככל שהיו כאלה. 2- האם לדעתך קיים קשר סיבתי בין התאונה שארעה לתובע, לבין מצבו הרפואי והתפקודי לאחריה. 3- במידה ואכן ניתן לקבוע קשר סיבתי, כאמור בסעיף 2 לעיל, האם ניתן לקבוע כי השפעת הנפילה/התאונה על מצבו הרפואי של התובע הייתה פחותה מהשפעת גורמים אחרים, הנעוצים במצבו הרפואי/בריאותי הכללי של התובע. 4- במידה וההשפעה הייתה פחותה, כאמור בסעיף 3 לעיל, מהם אותם הגורמים האחרים המשפיעים על מצבו הרפואי והתפקודי של התובע". 4. יצויין כי שני מומחים שמונו ע"י ביה"ד לא נתנו חוו"ד, ולבסוף מונה מומחה שלישי - ד"ר באום. ד"ר באום הגיש לביה"ד חוו"ד מנומקת ומפורטת במיוחד, ובה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "דיון: מר כהן נפגע ביום 24/11/97, בהיותו עובד בבית -אריזה: הוא נפל ונחבל באזור הרקה הימנית ובצוואר ובגב ואבד הכרה. אין חילוקי דעות ביחס לעובדות אלו. חילוקי - הדעות הם ביחס לסיבה לנפילה ולסדר האירועים: מר כהן טוען שהחליק על משטח, בגלל רטיבות , ואז נחבל בראש ובחלקי גוף אחרים ואבד הכרה. כפי שתועד בביה"ח העמק עם קבלתו ובאנמנזה שנלקחה שוב ושוב ע"י רופאים שונים הן בחדר מיון והן במחלקה וגם ע"י ד"ר רשף הוא שקודם היה אבוד הכרה ואז נפילה וחבלה בראש ובחלקי גוף נוספים כנ"ל. הנושא של אפשרות ההחלקה על משטח רטוב עולה לראשונה בחוות דעתו של ד"ר רשף חצי שנה לאחר האירוע ולא באף מקום אחר בכתובים הרבים וממקורות שונים וסמוכים יותר לאירוע, ואף ד"ר רשף עצמו לא העלה כלל גירסה זו בבדיקותיו הקודמות. בנוסף, ישנה האנמנזה שגם ביום האירוע עצמו הרגיש ברע מהבוקר (חולשה כללית, סחרחורת, בחילה וכאב ראש) כפי שנלקחה אנמנזה בקבלתו לבית החולים. בנוגע לשאלת האירוע המוחי, הרושם מהמסמכים השונים (הצילומים עצמם לא הובאו אלי), הוא שמדובר באזור קטן של צפיפות מופחתת באיזור גרעיני הבסיס משמאל, שהרשים חלק מהמומחים כאוטם זעיר ולמשל את ד"ר רשף לא הרשים כאוטם. זו דילמה נפוצה ומוכרת בייחוד כשמדובר בממצא מאוד זעיר שיכול להיות נתון לפירושים שונים ולהיות אפילו ממצא מולד. בכל מקרה, אפילו אם היה אירוע מוחי, בלתי אפשרי לקבוע מתי אירע, כי זה בהחלט יכול להיות גם אירוע ישן, שעבר ללא ביטויים חיצוניים ומהווה רק ממצא אקראי. יש לציין שאירוע מוחי יכול להיות גם תוצאה של טראומה לגולגולת, אבל עיקר הדיון כאן הוא סביב הסיבה לחבלה ולכן זה לא הדבר העיקרי (זאת בנוסף לשאלה אם היה אירוע מוחי - ראה כדלהלן). בנוסף, יש גם חילוקי דעות אם היו חולשה וירידה בתחושה בפלג הגוף הימני או לא: ד"ר רשף לא התרשם מהבדלי צד אפילו בעת השלב החריף שלאחר הפגיעה, וייחס את התופעות בפלג הגוף הימני לפגיעות ישירות בנפילה, לעומתו, פרופ' רכס מצא שמץ של חולשה וירידה בתחושה 4 שבועות אחרי הנפילה. אי אפשר להביע דעת על בדיקה גופנית של רופא אחר ובזמן אחר, ואפשר רק להביא דברים בשם אומרם. ברור הוא שיש ניגוד בין 2 דיווחים אלה, בייחוד מפני שהפגיעה היא מקסימלית מיד בשלב החריף (למעט המקרה של המטומה סוב דוראלית שלאחר חבלה אך זה כלל לא היה במקרה שלפנינו) ובהדרגה פוחתת עם הזמן. אבל, אפילו אם מאמצים את הגרסה המחמירה יחסית של פרופ' רכס, הרי שמדובר בחולשה קלה מאוד (כנ"ל הוא השתמש במונח "שמץ של חולשה"), שנמוגה כנראה תוך מספר חדשים נוספים. עם זאת, בטוווח הקצר של כ- 3 חדשים אחרי האירוע סבל בהחלט מתוצאות החבלה בראש, עם חולשה קלה, לכל היותר, בפלג הגוף הימני. בנוסף סבל מכאבים בצוואר וקבל בגלל כך פיזיותראפיה במשך כ- 3 חודשים . לכן, כתוצאה מהנפילה והחבלה נוצר נזק זמני ניכר למשך כ- 3 חודשים, ותוך 3 החודשים הבאים פחת בהדברגה עד למצב שבעצם לא השתנה עד היום". "בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר רשף, שמסכם את הנזקים שנשארו כקבועים, הרי שבתחום הנוירולוגי האבחנה היחידה היא של התסמונת הפוסט טראומטית, שמתבטאת במצב שכאוני עם תופעות סומטיות מתלוות, יש לזכור שלמר כהן היסטוריה ארוכה מאוד, של שנים רבות של סבל נפשי, שהיה פעיל במהלך כל השנים, ואף אובחן כדכאון וטופל תרופתית, כפי שניתן להסיק מכל המסמכים הנ"ל וכפי שפורט. לכן, לא נוצר נזק חדש, אלא לכל היותר הייתה החמרה מסוימת בהשוואה לעבר בעקבות החבלה בראש. לסיכום: כדי לענות על שאלות בית המשפט הרושם שמתגבש בעקבות העיון בתעודות הרפואיות ובעקבות הבדיקה" 1- עובדות של אירוע הן בדרך כלל בבחינת נתון ובסיס לכל דיון. במקרה שלפניו המחלוקת בעניין עובדות אלו מהווה קושי מיוחד, כפי שפורט בדיון, ולכן גם ההתייחסות היא לפי הסבירות שבה התרחשו הדברים, על פי המסמכים הרפואיים הרבים. מר כהן, בסבירות גבוהה, אבד הכרה ובגלל כך נפל ונחבל בראש ובחלקי גוף נוספים. גירסה זו יותר סבירה מהגירסה שהחליק, קודם כל מפני שזו הייתה האנמנזה הטרייה והמיידית לאחר האירוע וזו גירסה שחזר עליה שוב ושוב במשך היום הראשון באשפוז וגם אחר כך וגם בדיווח לד"ר רשף, בעוד שהגירסה על ההחלקה הועלתה לראשונה 6 חודשים לאחר האירוע. יש לזכור גם את מחלות הרקע האישי לחץ דם, סוכרת והפרעה נפשית. יש לזכור גם שבבית החולים בעת האישפוז התברר שסבל כבר מבוקר אותו יום, עוד לפני האירוע, מכאבי ראש, בחילה סחרחורת וחולשה כללית. ייתכן גם שתחושות אלו היו ביטויים של האירוע המוחי שאולי (ראה דין כנ"ל) התרחש בבוקר אותו יום. כל אלה, או שילובים שונים של חלק מכל אלה יכולים בהחלט לגרום לאיבוד הכרה רגעי. 2- בטווח הקצר של כ- 3 חודשים אחרי האירוע סבל בהחלט מתוצאות החבלה בראש, עם חולשה קלה, לכל היותר, בפלג הגוף הימני. בנוסף סבל מכאבים בצוואר וקבל בגלל כך פיזיותיראפיה במשך כ- 3 חודשים . לכן, כתוצאה מהנפילה והחבלה נוצר נזק זמני ניכר למשך כ- 3 החודשים הראשונים; ותוך 3 החודשים הבאים פחת בהדרגה עד למצבשבעצם לא השתנה עד היום. התרשמותי היא שהיה קשר סיבתי בין הנפילה והחבלה לבין הנזק הזמני שנוצר. אחרי תקופה זו התופעה היחידה שנשארה, מבחינה נוירולוגית, היא הדכאון עם התופעות הסומטיות המתלוות. כפי שכבר הוסבר במפורט לעיל, לכל היותר יש בכך משום החמרה קלה של המצב הנפשי הכרוני שהיה לפני האירוע. 3- כפי שכבר הוסבר בהרחבה, מעבר לתקופה של 3-6 החודשים הראשונים, נראה שמצבו הנפשי החמיר לכל היותר במידה קלה, ורוב ההשפעה היא של הגורמים שנעוצים במצבו הרפואי/ בריאותי הכללי של מר כהן, כפי שהיה לפני ה- 24/11/97. פירוט הגורמים - ראה לעיל ובתשובה לשאלה מס' 4. 4- כפי שכבר הוסבר, האיש סבל מהפרעות נפשיות משנת 1972 וכבר אז היה בטיפול פסיכיאטרי. מתוך התיעוד הנרחב גם פורט לעיל שהמשיך לסבול מכך כל השנים וזה מתועד כנ"ל. כמו כן תועדו בעבר התעלפויות והתקפי סחרחורת- כנ"ל כמו כן סבל מיתר לחץ דם וסוכרת לפני האירוע הנדון כפי שפורט לעיל". הצדדים קיבלו ארכה להגיש למומחה שאלות הבהרה. ב"כ התובע ביקש להפנות אליו שאלות הבהרה - אך חזר בו מבקשתו זו. ביה"ד העלה את האפשרות למנות, נוכח תוכנה של חוות דעתו של ד"ר באום, מומחה רפואי נוסף, אולם שני הצדדים הביעו התנגדותם לאפשרות זו, ועל כן נמנענו מכך. 5. א) לאחר שעיינו שוב בחומר הראיות שהונח בפנינו, וכן בחומר הרפואי כפי שלובן בהעמקה ובהרחבה בחוות דעתו של ד"ר באום שעיקריה צוטטו לעיל, באנו לידי הדעה שמהמכלול האמור עולה הצורך לבחון מחדש את הקביעה לפיה אין מדובר ב"תאונה אידיופטית". ב) אכן, ערים אנו לכך שבהחלטה בה מינינו את המומחה הרפואי באנו לידי המסקנה, לאחר לבטים רבים ומחמת הספק בלבד, שבכל זאת אין מדובר בתאונה אידיופטית, אך עיון מחדש בחומר הראיות ושקילה מחדש של הדברים, מביאים אותנו למסקנה לפיה הספק שמצאנו בטרם הונחה בפנינו חוות דעתו של המומחה - התפוגג. ג) נדגיש, כי ההחלטה למינוי מומחה הינה החלטה זמנית, וזאת אם בכלל ואם בנסיבות מקרה זה במיוחד, שכן כאשר עולה ספק האם מדובר ב"תאונה אידיופטית" הרי שגדר הספקות הינו בעל גוון רפואי מובהק. ד) בהקשר זה, נפנה להלכה הפסוקה לפיה כל עוד לא ניתן פסק דין בהליך, רשאי ביה"ד האזורי להעריך מחדש את הקביעות העובדתיות ולשנות החלטתו בדבר אופיה של תאונה ונסיבותיה. (ראה דב"כ מט'/ 113-0, המל" נ' פסח ברנע, לא פורסם, דב"ע תש"נ/ 33-0 ברבר נ' המל"ל פד"ע כא' עמ' 427, דב"ע נז/ 72-0 רמי שדה נ' המל"ל לא פורסם). באותם פסקי דין דן ביה"ד הארצי במקרים בהם מונה מומחה רפואי לקביעת קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב לבין "אירוע חריג" בעבודה ולאחר מינוי המומחה שינו בתי הדין קביעה קודמת בדבר עצם קיומו של ה"אירוע החריג". סבורים אנו שהגיונה של ההלכה האמורה יפה גם לנסיבות המקרה דנן. ה) סבורים אנו שמסקנתו של המומחה, שכאמור נומקה בהרחבה ועוגנה בניתוח מעמיק של החומר הרפואי, ואשר גם עולה בקנה אחד עם ההלכה בדבר חשיבותה של האנמנזה , מתיישבת היטב עם מכלול חומר הראיות, והמסקנה העולה ממנה הולמת יותר את מכלול נסיבות המקרה במצטבר, מאשר המסקנה שבבסיס ההחלטה למינוי המומחה, שכאמור נקבעה לאחר לבטים ומחמת הספק בלבד. 6. סיכומו של דבר, ונוכח האמור לעיל, במצטבר, אנו קובעים שהנפילה שנפל התובע ביום 24/11/97 לא נבעה מסיבה "חיצונית" הקשורה בתנאי עבודתו אלא מחמת מצבו הרפואי באותו יום, ועל כן אין לראותה כ"תאונת עבודה". 7. התוצאה היא שדינה של התביעה שבפנינו להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. נפילה