אחריות אישית במסירת שיק ללא כיסוי

אחריות אישית במסירת שיק ללא כיסוי
פסק-הדין ניתן בתיק זה ביחס לתיק מספר 3407/00 וזאת לאחר שבית-המשפט דחה לבקשת הצדדים את התביעה האזרחית בת"א 4791/01 ללא צו להוצאות.ב
תביעה זו עניינה תביעה כספית חוזית על סך 27,521 ש"ח של חברת גרנד אדוורס בע"מ (להלן – התובעת) כנגד חברת איתן מחשבים נהריה בע"מ (הנתבעת 1) וכנגד מנהל הנתבעת 1 מר איתן בר-לב (הנתבע 2), וזאת בגין סחורות שסופקו לנתבעת 1 ואשר לא שולם בעדן לתובעת.
בשים לב להצעת בית-המשפט מיום 6.11.2002 לאחר קדם-משפט מורחב, הסכימו הצדדים כי התיק יתנהל באמצעות סיכומים, כאשר כל החומר מונח לפתחו של בית-המשפט וכל אחד מהצדדים יוכל להגיש כל מסמך ולהסתמך על כל חומר שברצונו בכך.
לאחר קבלת הסיכומים, ניתן בזאת פסק-הדין.
התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת בין השאר בייבוא, בייצוא ובשיווק מכשירים. הנתבעת 1 (להלן גם – הנתבעת) הינה חברת פרטית בע"מ אשר כיום היא חדלת פירעון ועסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה במכירת מוצרי מחשב.
הנתבע 2 הינו המייסד של הנתבעת 1 ומנהלה ובעל השליטה בה. למעשה אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת 1 הפרה את התחייבויותיה כלפי התובעת בכך שלא שילמה את התמורה עבור המוצרים שסיפקה לה עד ליום 22.3.2000 ולמעשה אין חולק גם על גובה החוב, ועיקר העיקרים בתיק זה עניינו סביב השאלה האם חב הנתבע 2 אישית לחובות החברה בנסיבות תיק זה.
התובעת בסיכומיה מבקשת לא לחייב רק את הנתבעת 1 אלא גם את הנתבע 2 ומפנה לכתב-ערבות אישית, להתחייבות אישית, להוצאת שיקים ללא כיסוי, לעילות בנזיקין הקמות כאן וכן מכוח הרמת "מסך ההתאגדות" של החברה.
אתייחס לטענות התובעת כסדרן:
(א) חיוב הנתבע 2 מכוח ערבות אישית – התובעת טוענת כי הקשרים העסקיים בינה לבין הנתבע החלו עוד בשנת 1998, כאשר דובר אז בעסק בשם "איתן מחשבים" שהיה בבעלות הנתבע. כבר ביום 30.3.1998 חתם הנתבע 2 על כתב-ערבות שלמעשה מחייבו באופן אישי בחובותיו של אותו עסק אשר נוהל על-ידיו, כאשר בכתב-הערבות נרשם שם העסק, דהיינו "איתן מחשבים", והוגדר על גבי כתב-הערבות כדלקמן: "רוכשת הסחורה". בכך טוענת התובעת כי כוונת הצדדים בחתימת כתב-הערבות הייתה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, באשר להתחייבות מפורשת של הנתבע 2 לתשלום עבור סחורות שסופקו לרוכשת הסחורה אשר בבעלותו, תהא זו אשר תהא, ואין בשינוי שנעשה חודשיים לאחר החתימה על הערבות באשר להקמת הנתבעת 1, דהיינו "איתן מחשבים נהריה" חברה בעירבון מוגבל שבאה למעשה בנעלי העסק הקודם והופעלה הלכה למעשה באותו מקום בלי שהתובעת יודעת על כך ובלי שהשינוי נמצא בידיעתה, כדי לשחרר את הנתבע 2 מהתחייבותו על-פי כתב-הערבות ו/או ההסכמה החד-משמעית בין מפורשת ובין מכללא שנוצרה בין הצדדים ואשר מכוחה הנתבע 2 אחראי למעשה למילוי כל התחייבויותיה של רוכשת הסחורה אשר בבעלותו, תהא אשר תהא.
(ב) אחריות אישית מכוח התחייבות אישית – עוד טוענת התובעת שבניגוד לטענת הנתבע בתצהירו כי הבטיח לתובעת שהחברה בלבד תנסה לפרוע את חובותיה, ניתן ללמוד על אחריותו האישית מהאמור במכתבו מיום 13.4.2000, מכתב אשר נשלח לאחר חילול השיקים ואשר נכתב בו: "אינני מתנער מאחריותי המוסרית כלפיכם ואעשה כל מאמץ בעתיד... לפרוע את חוב החברה 'איתן מחשבים נהריה בע"מ' לכם".
(ג) חיובו של הנתבע מכוח הוצאת שיקים ללא כיסוי – עוד טוענת התובעת כי חיוב הנתבע 2 צריך שייעשה מכוח הוצאת שיקים ללא כיסוי וזאת בשל אחריות אישית, אשר היא נלמדת מכוח סעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 המוחל על המקרה שלפנינו מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. טענת התובעת כי על-אף היות השיקים שחוללו משוכים מחשבונה של הנתבעת 1, הרי בפועל הם הוצאו על-ידי הנתבע 2 אשר הוא בעת מסירתם ידע ו/או היה צריך לדעת כי בעצם לא תקום כל חובה לבנק הנמשך לפרוע את השיקים וכי החשבון בסמוך מאוד למועד מסירתם עתיד להיות מוגבל. לא רק זאת שהנתבע 2 לא גילה עובדה זו לתובעת אלא שהמשיך והזמין סחורות עד ממש לפני הגבלת החשבון (ההזמנה האחרונה בוצעה ביום 22.3.2000 ואילו השיק האחרון חולל ביום 5.4.2000, דהיינו מדובר בפרקי זמן קצרים ביותר).
(ד) אחריות מכוח סעיף 12 וסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – התובעת טוענת כי הנתבע 2 התרשל במעשיו ו/או במחדליו שכן המשיך והזמין סחורות מהתובעת ביודעו כי הנתבעת 1 אינה מסוגלת בפועל לשלם בגין הסחורות. מחודש דצמבר 1999 היה עליו לנקוט באמצעי זהירות ראויים ולהפסיק למשוך סחורה שכן, כעולה מהודעת הבנק מיום 16.4.2000 ואשר הוא עצמו צירף אותה לתצהירו, ההודעה מלמדת כי אין ספק שהשיקים חוללו עוד במהלך חודש דצמבר 1999, אך הנתבע 2 הסתיר את העובדה שהבנק אינו מחייב את השיקים שהנתבעת 1 מוסרת ובכך נהג בחוסר תום-לב, תוך הטעיית התובעת. עוד טוענת התובעת כי הנתבע 2 הפעיל את חברתו הנתבעת 1 במה שקרוי "מימון דק", דהיינו לפי צרכיו, וזאת כעולה ממכלול הראיות בדבר היותה של הנתבעת 1 הלכה למעשה חסרת הון עצמי ונטולת נכסים ומכאן אחריותו האישית לחובות החברה המתבטאת ברשלנות כנושא משרה בחברה ואי-זהירות.
(ה) חיובו של הנתבע 2 מכוח הרמת "מסך ההתאגדות" של החברה – התובעת טוענת כי בנסיבות תיק זה מתבקש בית-המשפט להתעלם מ"מסך ההתאגדות" של החברה הנתבעת 1 ולהטיל את החבות על הנתבע 2 לשלם את חובותיה של החברה, שכן היו כאן מירמה ו/או הצגת מצג שווא לאורך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים, תוך הקמת חברת קש והסתרת עובדה זו; ניהול החברה לצרכיו האישיים; משיכת שיקים של חברה ללא יסוד סביר שייפרעו ואף הזמנת סחורה בסמוך לחילול השיק הראשון כאשר הוא יודע או ידע כי הסכום לא ישולם עבור הסחורות.
לסיכומי התובעת צורפו כתב-הערבות (נספח א'), מכתבו של הנתבע מיום 13.4.2000 (נספח ב'), והודעת הבנק על הגבלות בחברה (נספח ג').נ
הנתבעים בסיכומיהם כופרים כצפוי באחריותו האישית של הנתבע 2 ומדגישים כי כל העיסקאות נושא תביעה זו התנהלו בין התובעת לנתבעת 1 בלבד וכל פעילותו של הנתבע 2 הייתה בשמה של הנתבעת 1 ובהיותו מנהלה בלבד ומכאן גם שרק הנתבעת 1 אחראית לחוב הנטען.
הנתבעים טוענים ביחס לטענות התובעת כדלקמן:

  1. אין מקום לחייב את הנתבע 2 מכוח הערבות האישית מאחר שכתב-הערבות שנחתם ביום 30.3.1998 התייחס לחובות מעבדות "איתן מחשבים", שהייתה חנות או עסק בבעלותו של הנתבע 2, כאשר במועד זה טרם הוקמה בכלל החברה הנתבעת 1. הנתבעים מוסיפים כי לא ניתן לטעון שבחתימתו של הנתבע 2 על כתב-הערבות הייתה כוונה לערוב לחובותיו של גוף שכלל לא היה קיים במועד החתימה ונוסד שלושה חודשים מאוחר יותר, כאשר בפועל החל לפעול חמישה חודשים לאחר מכן. הנתבעים מדגישים כי התובעת דרשה את ערבותו האישית של התובע כתנאי לאספקת סחורה ל"איתן מחשבים" בלבד ומשלא טרחה לשנות את כתב-הערבות שהיה חתום ולהחילו מפורשות לגבי חובות הנתבעת 1 אין לה אלא להלין על עצמה בהקשר זה. הנתבעים מפנים לסעיף 13 לתצהיר התובעת ולסעיף 16 לסיכומיה ואשר בהם מודה התובעת לטענתם בכך שכתב-הערבות האמור אינו מתייחס כלל לחובות הנתבעת 1 וכי לא נדרש תיקון או שינוי לתנאי הערבות.
  2. הנתבעים מוסיפים כי בפועל החל הקשר העסקי עם התובעת רק בשנת 1999 ולפיכך נעשה כולו עם הנתבעת 1 בלבד וללא שנערכו עיסקאות כלשהן עם העסק הקודם "איתן מחשבים" ו/או עם הנתבע באופן אישי וכי השיקים שנמסרו לתובעת והחתומים בחתימת הנתבעת 1 בלבד ניתנו לתובעת בטרם הוגבל חשבונה בבנק וכי בהתאם לתנאי התשלום שנתנה התובעת לנתבעת 1, הייתה הנתבעת משלמת לתובעת לפי תנאי תשלום של שוטף ועוד 60 יום, כך שהשיקים נמסרו לתובעת על-ידי הנתבעת בתום-לב, במהלך עסקים רגיל וללא כל חשד. לא-כל-שכן, הייתה ידיעה בדבר כוונת הבנק להגביל את חשבונה. לטענת הנתבעים השיק הראשון שחולל ושזמן פירעונו הינו 5.4.2000 נמסר אפוא לתובעת לכל המאוחר בחודש פברואר 2000, כך שלא הייתה לנתבעת סיבה כלשהי לחשוד בתקופה זו כי חשבונה יוגבל כעבור חודשיים וכי מרגע שנקלעה לקשיים, היא הודיעה לתובעת ולשאר הספקים על אודות כך ואף ציינה במכתב מיום 13.4.2000 כי תנסה לפרוע את חובותיה.
  3. אין במכתב האמור מיום 13.4.2000 כדי להוביל למסקנה שאליה הגיעה התובעת כאילו התחייב הנתבע 2 לשלם את חובה של הנתבעת 1, שכן הנתבע 2 מעולם לא הבטיח לתובעת כי ישלם באופן אישי את חובותיה של הנתבעת והוא הדגיש במכתבו האמור כי המדובר בחובות של הנתבעת 1 כי הוא כמנהלה ינסה באמצעות הנתבעת לפרוע את החוב היה ויתאפשר הדבר. מכאן, לטענתה, שיש לדחות את הטענה לאחריות הנתבע מכוח התחייבות אישית.
  4. לעניין הטענה להוצאת שיקים ללא כיסוי, הנתבעים טוענים כי השיקים נמשכו על-ידי הנתבעת ועל-ידיה בלבד, הם חתומים בחותמת הנתבעת, נמשכו בטרם הוגבל חשבון הנתבעת 1 בבנק, כאשר השיק הראשון שחולל הוצא ונמסר לתובעת בחודש פברואר 2000 בעוד שההודעה על הגבלת חשבונה של הנתבעת התקבלה ביום 16.4.2000 והחשבון הוגבל רק ביום 1.5.2000. לפיכך ברור שבמועד מסירת השיקים הנתבעים לא ידעו וגם לא יכלו לדעת כי חשבון הנתבעת 1 יוגבל כעבור שלושה חודשים ובחילול השיקים אין כדי לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, שכן סעיף 432 לחוק העונשין מתייחס רק לבעל שיק ולמי שיודע כי הבנק לא יפרע את השיקים.
  5. הנתבעים גם טוענים להיעדר אחריות הנתבע 2 מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לטענתם, התובעת לא הוכיחה כי קיים קשר כלשהו בין השיקים שחוללו בדצמבר 1999 לבין אי-קבלת תמורה על-ידי התובעת בגין הסחורה שסופקה לה בחודש אפריל 2000 וכי חשבונה של הנתבעת הוגבל ביום 16.4.2000 בלבד וכל העיסקאות שנערכו בין התובעת לנתבעת עד למועד זה שולמו במלואן באמצעות שיקים של הנתבעת שנמסרו לתובעת. משלא הוכח כי הנתבע בתור מנהל החברה שיתף עצמו ו/או סייע ו/או ייעץ ו/או פיתה את הנתבעת למעשה או למחדל ו/או ציווה ו/או הרשה ו/או אישרר כאמור בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש לדחות טענה זו של התובעת. כן יש לדחות את טענת הרשלנות המיוחסת לנתבע 2 בתור נושא משרה בחברה. לעניין טענת "מימון דק", טוענים הנתבעים כי זו בבחינת הרחבת חזית אסורה שאין להתיר אותה, מה גם שאין בסיס כלשהו לטענה זו.
  6. לעניין הטענה להרמת מסך מחמת מירמה, טוענים הנתבעים כי הם מתנגדים לטענת התרמית בהיותה בגדר שינוי ו/או הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, נטען כי התובעת לא הוכיחה שהנתבע הציג בפניה מצג כלשהו בידיעה שהוא כוזב, בפרט משום שהשיקים נמשכו כאמור על-ידי הנתבעת ונמסרו בתום-לב במהלך עסקים רגיל, ללא ידיעה כי חוללו וכי מרגע שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים הדבר הודע לתובעת והנתבע 2 הפסיק את פעילות החברה. על-כן, אין בעובדה כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כדי להוות עילה להרמת מסך ו/או לחיוב אישי של הנתבע 2, רק בשל כך שהתובעת לא גבתה מהנתבעת את חובה.ו

לסיכומי הנתבעים צורפו פסקי-דין רלוונטיים, דוחות מע"מ והמוסד לביטוח לאומי.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו אני נותן בזאת את פסק-דיני.
לאחר ששקלתי ארוכות בעניין החלטתי כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 בתיק זה ביחד ו/או לחוד בתשלום סכום התביעה שכן אני סבור כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה להטלת אחריות אישית על הנתבע 2, שכן אני סבור כי נתן למעשה ערבות אישית לתשלום חובותיה של רוכשת הסחורה שבבעלותו ואף מכוח הסכמה שנוצרה בין הצדדים בהקשר זה.נ
להלן הנימוקים למתן פסיקתי:
1. אמנם כתב-הערבות נחתם ביום 30.3.1998 בקשר לחובותיה של מעבדות "איתן מחשבים", חנות שנוהלה על-ידי הנתבע 2, ואין ערבות אלא לחיוב בר-תוקף, ואולם ממכלול תנאי ההתקשרות בין הצדדים וממרכיביה ומעצם העובדה שאין חולקין כי הקשר העסקי עם התובעת נוצר רק בשנת 1999 לאחר שנוסדה החברה הנתבעת 1 כחברה בע"מ ובאה בנעלי העסק הקודם תוך קבלת שם דומה (ואף מטעה), "איתן מחשבים נהריה בע"מ", ונוסדה באותו מקום ממש שבו נוהל העסק הקודם, ולאור העובדה כי החברה החדשה נוסדה ב-2.6.1998, דהיינו חודשיים בלבד לאחר שנחתם כתב-הערבות האמור וכאשר לא נערכה שום עיסקה קודמת עם התובעת, כאשר התובעת אינה יודעת מטבע הדברים על הקמת הנתבעת 1 במקום העסק הקודם – כל אותו מכלול שצוין על-ידיי, שהינו מכלול של נסיבות, יש בו כדי ללמד על כך כי יש לחייב אף את הנתבע 2 שהינו הרוח החיה מאחורי שתי החברות, בחבות אישית.
יש לזכור כי עיון בכתב-הערבות מלמד כי שם העסק "איתן מחשבים" הוגדר על-ידי כתב-הערבות כ"רוכשת הסחורה" ללא זיהוי נוסף, ובשל השינוי המהיר, יחסית (בסך הכול חודשיים), באשר לזהות "רוכשת הסחורה" של התובעת, כאשר הקשר העסקי החל רק בשנת 1999, לא סביר שייערך כתב-ערבות לגבי גוף שאין איתו כעת כל קשר עסקי. ומכאן, שאני מפרש את כתב-הערבות באופן המשקף את כוונת הצדדים שהינה התחייבותו של הנתבע 2 לכיסוי חובותיה של "רוכשת הסחורה" שבבעלותו, תהא אשר תהא. על-פי ההלכה הפסוקה הכלל בדיני פירוש חוזים הינו שמחובתו של בית-המשפט לפרש את החוזה באופן המשקף את כוונת הצדדים ואם כי יש לגשת לבדיקת הכוונה מתוך הנחה כי הצדדים התכוונו למה שכתבו בחוזה, הרי לא פעם ניתן על-ידי בית-המשפט פירוש לחוזים שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים שבהן השתמשו הצדדים. נדמה לי שפסק-הדין המתאים ביותר על-מנת ללמד על מגמה זו בפסיקת בית-המשפט הינו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [1], שבו ננקטה פרשנות שונה מהפרשנות אשר מצאה את הביטוי הצר בחוזה עצמו על-ידי בית-המשפט העליון.ב
בבואו של בית-המשפט לפרש מסמך כמו כתב-ערבות, אין לעקור פסוק או קטע ממקומו ולפרשו באופן מילולי כעומד בפני עצמו בלי לשים לב למסמך כולו ולהדק הדברים. הכלל הראשון בפרשנות הוא לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הכותב על יסוד הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב ברקע הידוע של העניין. לא תמיד קובע מובנן המילולי של המילים שהשתמשו בהן ואין לראות במילים הכתובות את חזות הכול שעה שהקשר הדברים והנסיבות הסובבות את העניין מצביעים על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל, ומכאן שאני סבור כי יש להחיל את כתב-הערבות כמתייחס גם לחובותיה של הנתבעת 1 ומכאן חבותו של הנתבע 2.
2. שקלתי את הטענות האחרות שעניינן התחייבות אישית, הרמת מסך, רשלנות נושא משרה, הטעיה/תרמית והוצאת שיקים ללא כיסוי. למעשה משקבעתי את מסקנתי, אינני נזקק שוב לטענות אלה, ואולם בחינת הטענות האלה מלמדת על קושי בהוכחת הטענות האלה מצד התובעת, שכן לא הוכח לי כי הנתבע הציג מצג כלשהו בידיעה שהוא כוזב. התובעת לא הוכיחה גם כי קיים קשר כלשהו בין השיקים של הנתבעת שחוללו בדצמבר 1999 לבין אי-קבלת התמורה על-ידי הנתבעת 1 בגין סחורה שסופקה לה בחודש אפריל 2000. כזכור, חשבונה של הנתבעת הוגבל ביום 16.4.2000 וכל העיסקאות שנערכו בין התובעת לנתבעת עד למועד זה שולמו במלואן באמצעות שיקים של הנתבעת שנמסרו לתובעת. ההזמנה האחרונה בוצעה ביום 22.3.2000, כאשר לא הוכח כי בתאריך זה ידע בהכרח הנתבע 2, או היה יכול לדעת, כי חשבון חברתו הוגבל. הנתבעת 1 הצהירה כי תמיד דאגה לשלם במועד לספקים וכי השיקים שמסרה לא חוללו בעבר עד לאותו רגע שנקלעה לקושי בשל מיתון במשק, קושי שאגב, הנתבע 2 הודיע עליו במכתב לתובעת. ניתוח המכתב מלמד כי הייתה כאן דאגה כנה של הנתבע 2 כמנהל החברה לפעילות חברתו ולתשלום חובותיה ואולם אין בו כדי הקמת תשתית של עילת תביעה אישית כנגד הנתבע 2, לבד מאותה ערבות שצוינה. אני מפנה לע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 19, שם קובע בית-המשפט כי משבר עסקי אינו מביא בהכרח בעל עסק להחלטה על חיסול עסקו: "המציאות מלמדת, כי לפחות חלק מבעלי עסקים, אם לא מרביתם, מנהלים את העסק בצורה ידועה של 'גילגול חובות', היינו קיום התחייבויות קודמות תוך שימוש באמצעים המתקבלים מלקוחות מאוחרים, תוך אמונה, כי במהלך עסקים שוטף ורגיל ניתן יהא לקיים ההתחייבויות כלפי האחרונים מתוך כספים שיוזרמו על-ידי לקוחות נוספים בעתיד. משבר עסקי, זמני או ממושך, לא בהכרח מביא את בעל העסק להחלטה לחסל עסקו, אולי מתוך ציפייה אופטימית, לעתים לא מבוססת מספיק, לגבור על הקשיים..."; לפיכך "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק, כי כל אימת שהוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחות את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר את מצבו עוד יותר" (ההדגשה שלי –
ע' נ').
3. לא הוכח כי לנתבע 2 הייתה קיימת ידיעה ברורה ומפורשת לכך כי ההתחייבות לא תקוים. ברור שבמועד מסירת השיקים, לא ידעו הנתבעים ואף לא יכלו לדעת כי חשבון הנתבעת 1 יוגבל כעבור שלושה חודשים ואין בחילול השיקים כדי לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, שכן סעיף 432 לעניין חוק העונשין מתייחס רק לבעל שיק ולמי שיודע כי הבנק לא יפרע את השיק והדבר לא חל בנסיבות העניין.
4. אינני סבור גם כי טענת המירמה ביסוד הרמת המסך הוכחה לי.
בסופו של יום, אני מחליט כאמור כי דין התביעה להתקבל כנגד הנתבעים 1 ו-2 וזאת מכוח ערבותו של הנתבע 2 לחובות רוכשת הסחורה שבבעלותו.
משכך, ישלמו הנתבעים ביחד ו/או לחוד את סכום התביעה בסך של 27,521 ש"ח, כשהסכום נכון ליום 8.8.2000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל ובתוספת הוצאות משפט הכוללות אגרות בית-משפט ששולמו כשהן משוערכות ובתוספת שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
יש לשלם סכומים אלה תוך 30 יום מיום פסק-הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות אישית של דירקטור

  2. אחריות אישית של נושא משרה

  3. אחריות אישית של מנהל חברה

  4. אחריות אישית בחברה משפחתית

  5. אחריות אישית על הפרת חוזה

  6. אחריות אישית לחובות חפציבה

  7. אחריות אישית על ליקויי בניה

  8. אחריות אישית של אורגן בחברה

  9. הטלת אחריות אישית של מנהל חברה

  10. אחריות אישית בשותפות כלפי עובד

  11. אחריות אישית במסירת שיק ללא כיסוי

  12. אחריות אישית של נושא משרה בתאגיד

  13. אחריות אישית על חובות חברה בפירוק

  14. אחריות אישית לתשלום שכר טרחת עו''ד

  15. אחריות אישית של מנהל חברה ביטול שיקים

  16. אחריות אישית מנהל חברה לתשלום ארנונה

  17. אחריות אישית בגין אי תשלום שכר מינימום

  18. אחריות אישית של בעלי מניות על חובות ארנונה

  19. אחריות אישית על הפרת הסכם רכישת מגרש לבניה

  20. תביעה להטלת אחריות אישית בגין מצגי שווא ותרמית

  21. הפרת זכויות יוצרים - אחריות אישית של מנהל חברה

  22. אחריות אישית נושא משרה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון