עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה

עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה
1. ביום 27.12.91 נפגעה אטל צוקר ז"ל בתאונת דרכים. בעת התאונה היתה אטל צוקר ז"ל בת 88 שנים. בעקבות תאונה זו הוגשה על ידה תביעה לפיצויים, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975- ("חוק פיצויים"). התביעה הוגשה ביום 14.9.92.

2. ביום 4.5.93 הגיעו הצדדים לכלל הסדר זמני בנוגע לבקשת אטל צוקר לפסוק לה תשלום תכוף. אגב כך, סוכם בין הצדדים כי ימונו מומחים בתחום הנוירולוגי והפסיכאטרי לבדיקתה. נקבע כי המומחים "יענו על השאלות הבאות: א. היש קשר סיבתי בין הירידה בתפקודה של המנוחה לבין התאונה. ב. בהנחה שיש קשר, מה גובה הנכות שיש למנוחה כתוצאה מן התאונה". בהתאם להסכמה זו מונו כמומחים ד"ר יוחנן גולדהמר בתחום הנוירולוגי וד"ר משה זוהר בתחום הפסיכיאטרי. בשלב מאוחר יותר, בדיון שנערך ביום 19.10.94, מונה על דעת הצדדים מומחה נוסף, ד"ר פטר פוירמן, מומחה בתחום העיניים.

הצדדים המתינו להמצאת חוות הדעת על ידי המומחים השונים. ביום 22.6.95 החלה שמיעת ההליך בפני כב' השופט גרמן. באותו מועד, נשמעה עדות שולמית ארליך, בתה של אטל צוקר. במהלך החקירה הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מנהלים משא ומתן לסיום הפרשה (פרוטוקול, ע' 8). עוד בטרם הסתיים שלב שמיעת הראיות הלכה אטל צוקר לבית עולמה. בהתאם לכך הוגש על ידי עזבונה כתב תביעה מתוקן, אליו צורפו כתובעות בנותיה של אטל צוקר, הן התובעות 2 ו3-. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 4.9.96. גם אז הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם סבורים שיוכלו להגיע לכלל הסדר לסיום הפרשה (פרוטוקול, ע' 9).

רק בשלהי שנת 96', הודיעו הצדדים כי המשא ומתן ביניהם הסתיים בלא כלום (פרוטוקול, ע' 13). בינתיים עבר כב' השופט גרמן לכהן כשופט בבית המשפט למשפחה. הצדדים בקשו כי ההליך ימשיך להתנהל בבית המשפט השלום בהרצליה, וכב' השופט גרמן נענה לכך. התברר כי העברת התיק לבית המשפט השלום בהרצליה לא הועילה, מאחר שאין בידי הצדדים להעביר את ההליך לבית משפט אחר (מכתב כב' השופט גורפינקל מיום 20.10.98). התיק חזר לבית המשפט השלום בתל אביב. ביום 1.11.98 החליט כב' השופט טל כי נבצר מהשופט גורמן לדון בתיק, וכי שמיעתו תימשך בפני. בהתאם לכך נערכו הצדדים לשמיעת הראיות בהליך. עקב בקשות שונות של באי כוח הצדדים (ראו החלטות מיום 24.4.98 ומיום 8.4.99), נקבעה שמיעת ההוכחות ליום 19.7.99. באותו מועד נשמעו הראיות עד לסיומן. הצדדים נערכו להגשת הסכומים, ושוב עקב קשיים שונים התאחרו המועדים בהם הוגשו הסכומים בהליך זה. כך קרה, כי רק עתה, בעבור למעלה משבע שנים מעת הגשת התביעה, הגיעה שעת הסיום.

3. התביעה היא תביעת עזבון המנוחה ותביעת בנותיה. הן תובעות פיצוי בפרטי הנזק הבאים: נזק לא ממוני, הוצאות עבור עזרת צד שלישי, ופיצוי עבור עזרת הבנות. הנתבעים אינם חולקים על חבותם בפיצוי התובעות, אך קיימת בין הצדדים מחלוקת לעניין גובה הפיצוי, בכל אחד מפרטי הנזק. פרטי נזק אלה ידונו עתה, אך תחילה מן הראוי לעמוד על הפגיעות שהוסבו לאטל צוקר ז"ל, על פי חוות הדעת הרפואיות.נ

חוות דעת רפואיות
4. אטל צוקר נפגעה בתאונה ביום 27.12.91. היא הובהלה לבית החולים השרון ואושפזה במחלקה הכירורגית. בעת האשפוז אובחן זעזוע מוח וירידה בראיה בעין הימנית. בעקבות בדיקות נוספות התגלה שבר ברצפת ארובת העין הימנית. היא הועברה לבית החולים בילינסון, ושוחררה ביום 1.1.92, כאשר לפי סכום המחלה "היתה במצב כללי טוב, בהכרה מלאה ודברה לעניין". על פי דו"ח עובדת סוציאלית, מאותו מועד, אובחנה "ירידה משמעותית בתפקוד עם הפרעות בזכרון" (חוות דעת ד"ר גולדהמר, ע' 2).

ביום 2.12.93 נפגעה אטל צוקר פעם נוספת. על פי דברי בתה, התובעת 3, היא ירדה בשעות הלילה מהמיטה ונפלה. כתוצאה מכך נשברה עצם הירך השמאלית של המנוחה. אטל צוקר אושפזה בבית חולים השרון ונותחה. המנוחה לא התאוששה עוד מפגיעה זו. היא אושפזה, לאחר הניתוח, במחלקה הגריאטרית של בית חולים השרון, ומשם הועברה לבית החולים בית רבקה, שם היא נפטרה ביום 19.1.96.

5. ד"ר משה זוהר, המומחה בתחום הפסיכיאטרי, קבע כי תאונת הדרכים הסבה למנוחה נכות צמיתה בשיעור של 70 אחוז. הוא ציין כי קודם לתאונת הדרכים "אין כל רמז להפרעה נפשית" (חוות דעת, ע' 2). לאחר התאונה, חלה התדרדרות במצבה של אטל צוקר. על יסוד הנתונים שהוצגו לו הגיע ד"ר זוהר למסקנה שמאחר ש"אין דיווח כלשהו על מופרעות נפשית או נסיגה בכשרים השונים עובר לתאונה, אפשר לקבוע שקיים קשר סיבתי בין הירידה בתפקודה של הנבדקת לבין התאונה". לדעתו, "ההדרדרות הדרסטית שלה בכל הכשרים, כאילו מרגע לרגע לאחר התאונה, מצביעה יותר לכיוון של הדרדרות על רקע פגיעה מוחית אורגנית".

ד"ר משה זוהר התייחס גם למצבה של אטל צוקר לאחר הנפילה. הוא קבע כי נכותה, בעקבות הנפילה, הגיעה לשיעור של 100 אחוז. הנפילה "דרדרה את מצבה עוד יותר, עד שכיום אפשר לדבר ללא ספק על הזדקקות לטפול במוסד סעודי ועל נכות של 100 אחוז". ד"ר משה זוהר לא יכול היה לקבוע בוודאות אם קיים קשר סיבתי בין הנפילה לבין המצב הרפואי שהוסב למנוחה עקב תאונת הדרכים. הוא העדיף להיזקק, בעניין זה, למינוח הסתברותי עמום. הוא אומר (בע' 3):
האם יש קשר בין הנפילה 2.12.93 לבין התאונה [?] לא ניתן לקבוע זאת בוודאות, אך יש להניח שקיימת אפשרות לקשר עקיף.ב

6. ד"ר גולדהמר, המומחה בתחום הנוירולוגי, בדק גם הוא את המנוחה. גם הוא קבע כי למנוחה הוסבה נכות צמיתה בדרגה של 70 אחוז בעקבות תאונת הדרכים, בשל תסמונת מנטלית אורגנית. הנכות הנוירולוגית חפפה, לפי ממצאיו, את הנכות הפסיכאטרית. ד"ר גולדהמר התייחס לפער בין התאור המופיע בסכום המחלה של בית החולים לבין התאור המופיע בדו"ח העובדת הסוציאלית. נוכח חומרת החבלה אותה ספגה המנוחה בתאונת הדרכים, הוא הגיע למסקנה לפיה "סביר שאכן היו אצלה הפרעות כאלה [שינוי במצב המנטלי בזכרון ובהתנהגות] שלא שמו לב אליהן במחלקה הנוירוכירורגית" (חוות דעת, ע' 3).

גם ד"ר גולדהמר עמד על ההחמרה שחלה במצבה של המנוחה לאחר הנפילה. הוא ציין כי "אין ספק שכיום היא סובלת מתסמונת מנטלית אורגנית קשה, ולמרות השיפור במצבה לעומת היום בו נבדקה על ידי ד"ר זוהר, עדיין נכותה היא 100 אחוז". ד"ר גולדהמר לא שלל, עם זאת, שפור נוסף במצבה, אך כידוע אטל צוקר נפטרה.ו

יוער, כי עקב הנפילה לא יכול היה ד"ר גולדהמר לעמוד על הנכות שנגרמה למנוחה בתאונת הדרכים מתוך בדיקתה, והוא סמך את ממצאיו על המסמכים בלבד.נ

7. ד"ר פוירמן, מומחה בתחום העיניים, קבע למנוחה נכות של 45 אחוז בעקבות תאונת הדרכים. נכות זו הוסבה לאטל צוקר בעקבות הפגיעה בעצב הראיה.ב

8. מהו, אם כן, שיעור הנכות הרפואית שנגרם לתובעת בעקבות התאונה?

נכותה הישירה של המנוחה בתאונה עומדת על 70 אחוז. ואולם, בכך לא הצטמצמו השלכות התאונה. נראה כי הנפילה היתה תוצאה של התאונה, ועל כן יש לזקוף את תוצאותיה הרפואיות של נפילה זו על חשבון דרגת הנכות הכוללת שיש לקבוע למנוחה. אמת, הממצאים המומחיים בעניין זה לא היו חד משמעיים. ד"ר זוהר הסתפק בביטוי "קשר עקיף", אך ממצאיו נתמכים בנתונים נוספים המלמדים כי הנפילה היתה תוצאה מסתברת של ההרעה במצבה הפיסי של המנוחה בעקבות תאונת הדרכים. תאונה זו גרמה להתפתחות חריפה של מצב דמנטי. היא הוליכה לנסיגה קשה בתפקוד התובעת. לנסיגה זו היתה השלכה על יכולותיה הפיסיות של המנוחה. עמדה על כך התובעת 3. היא אומרת (פרוטוקול, ע' 3):
לאחר התאונה חלה התדרדרות דרסטית. היא התחילה להיות מבולבלת לחלוטין, איבדה את הזכרון, היא לא הכירה את הבנות, את שתינו. היתה אי יציבות גופנית. היא יכלה ללכת אבל לא היתה יציבה… ראייתה בעין ימין ירדה לגמרי, עיוורון מוחלט.

לתאור זה יש תמיכה גם בעדויות המומחים. ראייתה של המנוחה נפגעה. גם מצבה הנפשי היה בנסיגה. ד"ר גולדהמר מציין המנוחה "סבלה מהפרעות בשיווי המשקל". אני ער לכך שלא ברור אם קביעה זו נסמכת על דברי בנותיה של המנוחה או על נתון עצמאי, שכן לדברי ד"ר גולדהמר "אי אפשר להגיע להערכה [אודות הנכות שנגרמה בתאונת הדרכים] מתוך הבדיקה, בגלל ההחמרה לאחר הנפילה, אלא מתוך המסמכים בלבד". ואולם, נראה כי באורח כללי ד"ר גולדהמר מאמץ את התיאור על הנסיגה הקשה במצב המנטלי וההתנהגותי של המנוחה, בעקבות תאונת הדרכים, והפגיעה הקוגניטיבית שזו גרמה למנוחה.

9. בנסיבות אלה, הונחה תשתית ראייתית מספקת לקשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנפילה. יש לזכור שהנתבעים בחרו להימנע מזימון המומחים, לרבות ד"ר זוהר לחקירה. הם קיבלו את הממצא לפיו יש להניח "שקיימת אפשרות לקשר עקיף" בין תאונת הדרכים לבין הנפילה כמות שהוא. משעה שהמומחה קבע כי קיימת אפשרות לקשר עקיף ואף הצביע עליה במפורש, הופנו העיניים, כמו ראשי הצופים במשחק הטניס, לעבר הנתבעים. אך הנתבעים בחרו לשתוק, אולי מתוך הנחה כי הנטל מוטל על התובעות.

ואכן, ברגיל, נטל ההוכחה מוטל על התובעות, גם לעניין הקשר הסיבתי. נטל זה "משמש, לעיתים, בשני מובנים שונים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. אם בגמר גביית העדויות מתברר, כי טענה פלונית לא הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט, יכריע בית המשפט על פי נטל השכנוע… ואילו נטל הבאת הראיות אומר, אם מבחינת כמות הראיות שהוגשו ובהנחה שהן מהימנות – מותר לשופט לקבוע ממצא" (הרנון, דיני הראיות (ירו' 1979) 189). שני הנטלים גם יחד מוטלים על התובעות. על כן, לכאורה, הנתבעים כאן היו רשאיים להיות פסיבים, ולהטיל על התובעות את הנטל להוכיח את תביעתן. אי הבאת ראיות מצד הנתבעים, לעניין זה, אינה יכולה להוות תשתית לקביעתו של ממצא (קדמי, על הראיות (תל אביב, 1991) 918; ע"א 455/88 חדד נ' בן מיכאל, פ"ד מה (5) 655).

ברם, לא ניתן להרחיק לכת במידת הפסיביות שניתן ליחס לנתבעים. לעיתים, העדרן של ראיות יכול לפעול לרעת הנתבעים, שכן לעיתים עובר נטל הראיה (אך לא נטל השכנוע) אל הנתבעים. כך יקרה כאשר התובע הציג ראיות מספיקות, לצורך קביעת ממצא הנחוץ לצורך קבלת התשובה. מצב דברים זה כמוהו כ"הדלקת אור אדום", שאם לא ירימו הנתבעים "את הכפפה", וינסו באמצעות ראיות משלהם, להדוף את הטענה, הם עלולים להמצא חייבים. בנסיבות אלה, בחירת "טקטיקה" של העדר הבאת ראיות, יש בה משום "סיכון ממשי שבית המשפט ימצא שהתובע הרים את נטל השכנוע, ויפסוק לטובת התובע, מבלי שהנתבע ניצל ההזדמנות להבאת ראיות מטעמו" (קדמי, בע' 868).

10. במקרה זה, עדויות המומחים תומכות בתיאורי התובעת 3. זו קובעת כי בעקבות התאונה נפגעו גם יציבותה של המנוחה, וגם כושר התמצאותה. פגיעה כזו, על פניה, מוציאה את המנוחה מגדר המקרים המתייחסים לסיכון רגיל של החלקה ונפילה. המנוחה לא היתה בקבוצת הסיכון הרגיל של מחליקים ומועדים. היא נחשפה לסיכון יתר, וזאת בעקבות תאונת הדרכים שארעה לה. אמת, המנוחה היתה בגיל מבוגר. הסיכון של החלקה קיים תמיד, ואפשר שהוא מתגבר בגיל מבוגר. הדברים הוסברו על ידי השופט ברק בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113). הוא אומר שם:
חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק… אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכל להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה 212 .K.B 1 (1938) .Purkis v. Walthamslow B.C

אך לא כל מעידה או נפילה היא בבחינת סיכון רגיל שאינו גורר הטלת אחריות או מנתק את הקשר הסיבתי עם פעולה של המזיק. עמד על כך פורת במאמרו "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות עפ"י פסיקתו של ביהמ"ש העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו (ע' 387). הוא מסביר שאחריות נזיקית יכולה לקום גם בגין סיכון "רגיל". כך, למשל, "המתנדנד בנדנדה" יכול ליפול מן הנדנדה. זהו סיכון רגיל. ואולם, אם בנדנדה היה פגם, כגון בורג משוחרר, אשר גרם לנפילה, לא יוכל מפעיל הנדנדה להשען על הטענה כי הנזק היה בכל זאת בגדר סיכון רגיל וטבעי (פורת בע' 403). באותו אופן, הרוכב על סוס יכול ליפול. זהו סיכון רגיל. אך סיכון רגיל זה אינו משחרר מאחריות את המניח אוכף פגום על גבו של הסוס. זהו המצב גם כאשר פלוני יודע "שסבתו הישישה תבוא לבקרו" ואף על פי כן אין הוא מייבש את המדרגות בביתו לאחר הגשם (פורת, בע' 402).ו
התובעות הניחו במקרה זה תשתית ראייתית מספקת לסיכון היתר שנגרם למנוחה עקב התאונה. נכות בשיעור 70 אחוז ממקמת את המנוחה בקבוצה של סיכון יתר כזה. עצם העובדה שמדובר בנפילה, הנחשבת ל"סיכון רגיל" אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנפילה. לא כל נפילה היא בבחינת סיכון רגיל. נפגע כושר הראייה של התובעת. נפגעה כושר התמצאותה. נפגע שווי משקלה. נפגעו יכולותיה המנטליות. פגיעות אלה חשפו אותה לסיכון מוגבר של מעידה ונפילה. הן אלה שהובילו לתאונה השניה.נ

11. במאמר מוסגר ניתן להעיר כי לתוצאה דומה ניתן היה להגיע על ידי החלה של תורת הנזק הראייתי. במקרה זה, אחראים הנתבעים לנזק שנגרם בתאונה הראשונה. טיבו של נזק זה הוא כזה, שאינו מאפשר הפרדה ברורה בין התאונה הראשונה לבין הנפילה. המנוחה לא השהתה את תביעתה. זו הוגשה עוד קודם לנפילה. הנפילה החמירה את מצב המנוחה, והחמרה זו נושאת אופי בלתי ניתן להפרדה מהנפילה. על כן, התוצאה היא העברת הנטל מהתובעות אל הנתבעים, נטל שמשמעותו הוא שהנתבעים הם אלה הצרכים להפריך את הקשר בין התאונה לבין הנפילה (פורת ושטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כ"א (1988) 191).ב

ודוק: תורת הנזק הראייתי לא תגרום להעברת הנטל בכל מקרה בו ארעו שני מקרי נזק זה אחר זה. היא תחול רק כאשר הנזק שנגרם באחד הארועים מונע, בשל אופיו של הנזק, את היכולת להפריד את הנזק מהארוע האחר. במצב דברים זה, אחראי המזיק (ובמקרה של אחריות מוחלטת – המפצה) גם לנזקים הנוספים אלא אם כן יעלה בידיו להציג ראיות המאפשרות להפריד בין הנזקים השונים.

12. סכומה של נקודה זו: תאונת הדרכים גרמה לתובעת לנכות צמיתה בשיעור של 100 אחוזים. התאונה היא שהובילה לנפילה, ועל כן אחראיות הנתבעים לכל התוצאות שהתלוו לאותה נפילה.

נזק לא ממוני
13. תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-, קובעות דרך חישוב סטנדרטית של סכום הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני, המבוססת על מבחנים חיצוניים של ימי אישפוז ואחוזי נכות, תוך התחשבות בגילו של הניזוק. המחלוקת בין הצדדים היא בנוגע לתקופת האישפוז של המנוחה במחלקה הסיעודית "משען" שבבית החולים "בית רבקה" (החל מיום 8/6/94 וכלה ביום 19/1/96). הנתבעים טוענים כי אין המדובר באשפוז בבית חולים אלא באחזקה במוסד סעודי גריאטרי, ומשכך, אין לפסוק למנוחה פיצוי בגין "ימי אשפוז" עבור תקופת החזקתה שם. התובעות חולקות על דברים אלה. על מנת להכריע בשאלת ימי האשפוז יש להידרש לזהות המוסד בו שהתה המנוחה, ויש לבחון את טיב הטפול שנתקבל באותו מוסד.ו

14. "מחלקת משען" כבית חולים – המנוחה היתה מאושפזת בבית חולים בית רבקה, במחלקת משען. בית החולים רבקה, על מחלקותיו השונות, הוא בית חולים. אמנם, בית החולים מפוצל למחלקות שונות, המצויות במבנים שונים. המחלקה בה היתה מצויה התובעת זכתה לכינוי "משען". אך המינוח "משען" אינו משקף מסגרת מקצועית נפרדת. זהו כינוי בלבד למחלקה המצויה בבית החולים. עמד על כך ד"ר גרין, מנהל בית החולים רבקה (פרוטוקול, ע' 20):
ש. האם אתה בתור מנהל בית החולים בית רבקה אחראי גם על המחלקה של משען?
ת. כן, ותעיד על כך תעודת אישור בית החולים. אני מציג את תעודת הרישום. בחלק התחתון מדובר על משען. משען היא הגורם שקנה מאיתנו את שירותי הקבלן. המחלקות היו באחריותנו. לשם משען אין ולא כלום עם בית החולים. משען היה גוף ארגוני שהתשלום בוצע אליו והוא העביר לנו את הכסף. מוגש ומסומן ת9/.נ

המיטות המצויות במחלקת "משען" היו מסוג מוגבל. הן היו "מיטות סיעודיות", אך בכך אין כדי להוציא את המחלקות השונות מגדרן של מחלקות בבית חולים. אומר ד"ר גרין (בע' 22 ):
ש. כתוב 52 מיטות בלי סיווג וכתוב מיטות סיעודיות. למה הייתם צריכים להוסיף לגבי שני [צ"ל: שתי] הקומות בבניין הישן את המילה סיעודי?
ת. משרד הבריאות הוא זה שמגדיר את האגפים. לגבי הבניין החדש הוא הכיר גם בגריאטריה שיקומית כסיעוד מורכב ואילו לגבי הבניין הישן היו רק מיטות סיעודיות.ב

העולה מן הדברים הוא כי למחלקה זו של משען יש מסגרת ארגונית נפרדת, אך המסגרת המקצועית רפואית היא של בית החולים. מדובר במחלקה סיעודית של בית החולים, ועל כך מעיד מסמך הרישום של בית החולים (ת9/). המנוחה טופלה, אם כן, בבית חולים. עתה יש לבחון את טיב הטפול.ו

15. ימי אישפוז -הבחינה אם מדובר באישפוז אם לאו, היא טכנית בעיקרה. אין מקום לצורך זה להידרש להבחנות דקדקניות בין סוגי טפולים שונים הניתנים בבתי חולים. עמד על כך בית המשפט בע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי, פ"ד לג (1)346:
הבחנה בין מצב רפואי דינמי - הנופל לגדר הביטוי "אישפוז" - לבין מצב רפואי סטטי אינה מופיעה בתקנות, ואין היא מתבקשת מהמטריה בה עוסקות התקנות. כפי שראינו מהוים ימי האישפוז אינדיקציה מכנית וטכנית לקביעת הכאב והסבל, כאשר ההנחה הינה כנראה כי ככל שרבים ימי האישפוז כן גדל הכאב והסבל. לענין מבחן טכני זה, מה לי אישפוז המקדם את מצבו הרפואי של הניזוק ומה לי אישפוז שאינו מקדם את מצבו הרפואי של הניזוק? נראה לי כי את הביטוי "מאושפז" יש לפרש כמשמעותו בלשון בני אדם. על פי משמעות זו, מי שמוחזק בבית חולים ונתון להשגחה רפואית, הריהו "מאושפז" באותו בית חולים, בין אם חלה הטבה או הרעה במצבו הרפואי, ובין אם מצבו הרפואי נשאר סטטי.נ

על מבחן "מכני טכני זה" חזר בית המשפט גם בפרשות אחרות. כך למשל, נקבע בע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב פ"ד מז (1) 726, בע' 735:
תקנה 2(א)(1) לתקנות הפיצויים מורה לבסס את החישוב על "מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה". בע"א 235/78 הנ"ל נתפרש המושג "אישפוז", בהקשר האמור, ככולל גם אישפוז שאיננו מיועד לקדם את מצבו הרפואי של הניזוק… אישפוזה של המערערת בבית-חולים לחולי-נפש לא נועד לקדם את מצב בריאותה, אך בכך בלבד אין כדי לגרוע מן האפשרות להגדירו כאישפוז כמשמעו בתקנות הפיצויים.ב

16. לכאורה, מבחן כזה עלול לגרור ניצול לרעה. יכולה היתה להיווצר נטיה מצד נפגעים להעדיף להרבות ימי אשפוז על מנת להגדיל את שיעור הפיצויים. נטיה כזו יש להגביל. היא פוגעת באינטרס של הנפגע לשוב לשגרת החיים ולהתחיל במסלול השיקום. היא פוגעת גם באינטרס הציבור בניהולם היעיל של בתי החולים. ואולם, בפועל אין סיכון כזה. המונח אישפוז אינו פותח פתח לניצול לרעה. עקרונות משפטיים נוספים מגבילים את יכולת הנפגע להגדיל באופן מאולץ או מלאכותי את סכום הפיצויים המגיע לו. לצד הפירוש הרחב שניתן למונח "מאושפז", קיימת דרישה מגבילה. הדרישה נובעת מן העקרון לפיו אין הנפגע רשאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק, ואין הפיצויים באים להעניש את המזיק (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 762).ו

17. אנו רואים, כי מי שמוחזק בבית חולים ונתון להשגחה רפואית, הריהו "מאושפז" באותו בית חולים, בין אם חלה הטבה או הרעה במצבו הרפואי, ובין אם מצבו הרפואי נשאר סטטי. אין דרישה שהאישפוז ייועד לקדם את מצב בריאותו של המאושפז, ומכאן, כי אשפוז סיעודי הוא בגדר "אשפוז" כמשמעו בתקנות הפיצויים. כל שנדרש הוא, כי ההישארות באישפוז אינה נובעת מתוך העדפה גרידא להימצא בין כתלי בית החולים, העדפה שמהווה שיפור מצב על חשבונו של המזיק. לענין זה ניתן להידרש עתה.נ

18. אישפוז המנוחה כצורך ממשי - תקופת אישפוזה של המנוחה במשען מהווה המשך הטיפול הרפואי. לא היה בו משום ניצול לרעה או ניסיון להאריך את תקופת האישפוז. עמד על דברים אלה ד"ר בריל. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 23 ש' 8):
ש. לא מדברים על שיקום במשען? זה לא מקום שבו מתאשפזים על מנת להשתקם ולהשתחרר?
ת. בבניין החדש מתבצע שיקום וכשהמצב יציב ומחייב טיפול משמר ותומך, מועברים לבניין הישן [מחלקת משען].ב

הנתבעים טענו כי אשפוזה של המנוחה במשען לא היה הכרחי, אך טענתם זו אינה נתמכת בראיות. אמנם, הרופאים אשר טפלו במנוחה, עמדו על האפשרות כי קיימים מקרים בהם ישוחרר המטופל לביתו. הם מציינים כי לעיתים ניתן להחליף את הטפול בבית החולים בטפול ובהשגחה שיעשו בבית המטופל. אך לא כל המקרים הם מסוג זה. עומד על הבחנה זו ד"ר בריל (בע' 23, ש' 13):
ש. האם יש טיפול מהסוג הזה, הטיפול הסיעודי, שיכול להיעשות שלא במסגרת בית חולים?
ת. יש אפשרות שחולה סיעודי יהיה בביתו. זה תלוי אם בכדי להעבירו מהמיטה לכיסא גלגלים יש צורך באדם אחד או שניים. אם יש צורךבשני אנשים זה הופך ליקר מאוד.ו

ש. בעקרון, אם ידם משגת האנשים הללו היו יכולים להמצא בביתם? הם לא זקוקים לטיפול הרפואי במובן של טיפול רפואי של בי"ח אלא הם זקוקים להשגחה מתמדת שמלווה בפיקוח רפואי?
ת. כן, למעט אותם אנשים שהמוגבלות שלהם קשה ואין אפשרות פיזית להזיז אותם מהמיטה וחזרה ואין להם אפשרות להימצא בבית.נ

הנתבעים לא הוכיחו כי לא היה צורך בהמשך האישפוז. הם לא סמכו על חוות דעת רפואיות או על ראיות אחרות לפיהן ניתן היה לטפל במנוחה בצורה הולמת בביתה. במקום ראיות ממשיות, כמו חקירת הרופאים או הצגת ראיות מומחיות אחרות, ניסו הנתבעים להצביע על האפשרות שמשקלה של המנוחה היה קל, ועל כן ניתן היה להרימה ללא קושי. וכך התנהלה חקירת התובעת 3 בעניין זה (פרוטוקול, ע' 28, ש' 30):
ש. מדוע אחרי הנפילה של אמך בדצמבר 93' לא החזרתם אותה הביתה לטיפול על ידי מטפל?
ת.זה היה בלתי אפשרי. היא לא יכלה לזוז, עברה ניתוח ברגל, היו צריכים מספר אנשים שירימו אותה וזה היה מעל לכוחותינו.ב
ש. כמה אמא שלך שקלה?
ת. לא יודעת.ו
ש. היא היתה קטנה ורזה?
ת. בינונית. היא הצטמקה לאחר התאונה.

דברים אלה אינם יכולים לבסס את טיעון הנתבעים, בדבר אפשרות שיחרורה של המנוחה מבית החולים. טיעון זה נותר תלוי על בלימה. ההבדל בין השהות בבית לבין השהות במשען אינו מתמצה ביכולת לשאת את המנוחה, אלא תלוי במספר משתנים, שהנתבעים לא התייחסו אליהם. כל שעולה מן הדברים הוא שבני משפחת המנוחה לא יכולים היו ליטול את משימת הטפול במנוחה על עצמם. גם דברים אלה אינם בבחינת סוף פסוק. אך כדי להדוף אותם מן הראוי היה להידרש למצבה של המנוחה, על ידי בחינה בראיות, לרבות ראיות רפואיות. דבר זה לא נעשה.

19. סיכומה של נקודה: לא הוזמנו המומחים ולא הובאה כל ראיה אחרת ביחס לכך שלא היה צורך בהמשך האשפוז. מכאן שימי האישפוז במחלקת "משען" נחשבים כימי אישפוז לצורך קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני.

20. ועתה לחישוב.

מספר ימי האישפוז מיום התאונה ועד יום פטירתה הם כדלקמן:
27/12/91-29/12/91 – בי"ח השרון
29/12/91-1/1/92 – בי"ח בילינסון
2/12/93-3/2/94 – בי"ח השרון
3/2/94-8/6/94 – בי"ח בית רבקה
8/6/94-19/1/96 – מחלקת משען בבית חולים בית רבקה
סה"כ: 774 ימי אשפוז.

מספר ימי האישפוז, בשילוב שיעור נכות של 100 אחוז, תוך הפחתה בגין גילה של המנוחה מוביל לפיצוי המקסימלי. פיצוי זה, כאשר הוא נושא הפרשים מיום הגשת התביעה הוא בסך 191,206.89 ש"ח במונחי היום.

הוצאות עבור עזרת צד ג'
21. התובעות מציגות דרישה לפיצוי בגין תשלומים שעיקרם תשלומים למטפלת, הוצאות מחייתה וכלכלתה והוצאות אחזקת המנוחה בבתי החולים השונים (ת1/ - ת8/). הנתבעים טוענים כי יש לנכות מהסכומים הוצאות נחסכות, כגון שכר דירה שניתן היה לקבל בעבור השכרת דירתה של המנוחה, וכן הוצאות בית שוטפות שנחסכו מן המנוחה בשל אישפוזה.

פירוט ההוצאות, כפי שנערך על ידי התובעת 3, נראה אמין ומסודר. עם זאת, צודקים הנתבעים בטענתם. יש מקום לנכות מהסכומים המפורטים הוצאות נחסכות. אף ללא התאונה היתה נזקקת המנוחה לעזרה בבית, ואין לייחס את כל העזרה לה נזקקה למקרה התאונה.

מיום התאונה חלפו שנים רבות. חלוף הזמן מקשה על פיצוח הנתונים השונים, ומכביד על היכולת לשבץ בנוסחה של נזק מול חסכון, נתונים מדוייקים. כך, קשה לקבוע את שכר הדירה אותו ניתן היה להשיג, ואת שיעור עלותה של העזרה שהיתה נחוצה למנוחה אף ללא התאונה. במצב דברים זה, אין מנוס מהיזקקות להערכה גלובלית של הנזקים. הערכה כזו אפשרית בהתחשב בכך שבפני בית משפט נפרשו נתוני יסוד מהם ניתן ללמוד כי לתובעות נגרמו הפסדים של ממש (ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון נ' טעמיקו, פ"ד מ"ו (3) 288, בע' 300).

במקרה זה זוהי הגישה העדיפה. הניסיון לחלץ סכום מדוייק עלול להיות מלאכותי ומאולץ (ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן, פ"ד לב (3) 561). התובעות סיפקו מצפן המאפשר לעקוב אחר הפסדיהן, אך נתונים אלה אינם מאפשרים לשרטט מפת דרכים מפורטת. יש לנכות מהם את החסכון המשוער, אשר ביחס אליו אינן נתונים מספיקים. בנסיבות אלה, ניתן לסמוך על הרכיבים המשמשים לצורך גזירת הסכום הגלובלי והם מוצגי התביעה לעניין ההוצאות הממשיות של התובעות, שכר דירה ממוצע לדירה בגודל הדירה של המנוחה, ועלות ממוצעת של עוזרת למבוגרים בגילה של המנוחה, עת שהתה בביתה. על בסיס כל אלה, אני קובע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה, בסך של 200,000 ש"ח.

הוצאות עבור מטפלת להאכלה בזמן האשפוז במחלקת משען
22. בבית החולים השרון ובבית החולים בית רבקה היתה המנוחה מחוברת לזונדה. כאשר הועברה למשען, הוציאה המנוחה את הזונדה ופצעה את עצמה. לטענת התובעת 3, "צוות בית החולים התקשה לשבת לידה שעות שלא באמצעות הזונדה. לצורך פתרון הבעיה שכרנו מטפלת שתאכיל אותה לאט לאט. היא עולה לנו עד היום 600 ש"ח לחודש. המטפלת התחילה לעבוד מאז שהיא נכנסה לבית רבקה ב3.2.94-" (פרוטוקול, ע' 4).

דרישה זו אינה מבוססת. מחלקת משען נועדה לטפל במצבים מסוג זה. זוהי אחת מתכליותיה. התובעות אינן רשאיות לשלב את הטענה כי היה צורך באשפוז תמידי (לצורך פרט נזק אחד) עם טענת הטפול האישי (לצורך פרט נזק אחר), בלא ראיות מספיקות. מטרת האשפוז היתה להנות את המנוחה מטיפול משמר ותומך. וכך הסביר ד"ר בריל בחקירתו (פרוטוקול, ע' 23):
ש. המנוחה היתה מאושפזת בבית רבקה. למה הייתם צריכים להעביר אותה למשען?
ת. כל עוד היא נזקקה להזנה דרך צינור, מצבה חייב צוות עובדים שונה מאשר ברגע שהצינור יצא וכמות המטפלים למיטה משתנה.
ש. מהי האוכלוסיה של האנשים המצויים במשען?
ת. אנשים שנפגעו קשות ביכולת שלהם לתקפד, זקנים, ושבעצם זקוקים לעזרה מלאה ברחצה, הלגשה, האכלה…

ברור על כן, כי במסגרת הגדרת התפקיד של צוות העובדים במשען כלולה גם משימת ההאכלה. אם רצו התובעות 2,3 לשפר את תנאיה של אימם ז"ל, אין בכך כדי לחייב את הנתבעים. מכל מקום, התובעות לא הצביעו על הצורך בטפול נוסף זה, כצורך ממשי הנובע ממצבה של המנוחה, ולא טרחו להציג חומר ראייתי, מומחי או אחר בעניין זה.

פיצוי עבור עזרת הבנות
23. ההנחה היא שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי בן זוגו או קרובו ולא על ידי עובד שכיר, אין זו סיבה מספקת לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה. התובעות 2 ו3- טוענות כי היה צורך בעזרה כזו למנוחה. הן דורשות פיצוי עבור עזרתן בסיעוד האם, הן בתקופה שלאחר התאונה ולפני הנפילה, והן בתקופה שלאחר הנפילה (בעת אישפוזה). התובעות 2 ו3- מתארות תמונת מצב עגומה, המחייבת עזרה שוטפת ויומיומית. אומרת התובעת 3 (פרוטוקול, ע' 4):
אחותי ואני עשינו משמרות צמודות סביב השעון עד שהיא הגיעה לבית רבקה וגם חודש בבית רבקה. כיום אנו עושות תורנות יום יומיים לסירוגין. התורנות היא מספר שעות ביום. אני מנסה לדבר איתה, עושה לה פיזיוטרפיה ברגלים, יוצאת איתה בכיסא גלגלים החוצה, מאכילה אותה קצת. אנו רוצות לחזק אותה מורלית. אני מגיעה באוטובוס, ואחותי מגיעה בשני אוטובוסים מרשל"צ.

התובעת 3, מציינת כי היא נהגה להושיט את העזרה לאחר סיום שעות העבודה. היא אומרת (פרוטוקול, ע' 29):
ש. כאשר אימך היתה במשען ובבית חלים רבקה אחרי הנפילה, היית מגיעה כל יום?
ת. כן. הגעתי משעה 14:00 לאחר שסיימתי את עבודתי והייתי שם מספר שעות.

אין להקל ראש ברצון התובעות 2 ו3- לסייע לאימן. אמנם לא ניתן להגדיר סיוע זה כצורך רפואי חיוני, אך אין ספק שהיה בו כדי להקל על מצב המנוחה. וכך הסביר ד"ר בריל בחקירתו (פרוטוקול, ע' 21):
ש. מה החשיבות של ביקורי משפחה בכלל אצל חולה?
ת. חולה שיש לה בעיה בזיכרון והיא מתקשה לתפוס את המציאות, אנשים מוכרים מרגיעים את החולה.

מה עולה מדברים אלה? התובעות 2 ו3- זכאיות לפיצוי מסויים. עם זאת, יש לזכור כי גם אם חפצו לסייע לאימן היה עליהן לעשות זאת במגבלות שונות, אותן ניתן למסגר בכותרת "הקטנת הנזק". כך, למשל, מתחוור כי ניתן היה לבצע את כל הביקורים גם מחוץ לשעות העבודה (ד"ר בריל בחקירתו, פרוטוקול ע' 21), והתובעת 3, כפי שראינו, ציינה כי ביקוריה אכן נעשו עם סיום עבודתה. מכאן, שאין צורך לזקוף הפסדי שכר על חשבון הטפולים (למעט הפסדים זניחים). מסקנה זו נכונה גם ביחס לתקופה בה שהתה המנוחה בביתה (קודם לנפילה). עבור שהות זו נפסקו למנוחה פיצויים בפרט הנזק של העזרה בבית. אם היתה מצויה עזרה כזו, לא היה צורך בסיוע צמוד של התבועות 2 ו3- בזמן עבודתן. לעומת זאת, יש להניח כי לתובעות נגרם הכבדה ממשית, נוכח היקף הפגיעה באימן, והצורך לסייע בידה ובידי המטפלים בה. גם כאן מן הראוי לפסוק על בסיס אומדן כללי, כאשר במסגרתה יש להתחשב בהוצאות הנסיעה של בנות המנוחה וזמן הסיעוד. בנסיבות האמורות זכאיות התובעות לפיצוי בגובה 30,000 ש"ח.

תשלומי המל"ל
24. על אף החלטת בית המשפט מיום 19/7/99 (פרוטוקול, ע' 32) לא הגישו הצדדים הודעות בדבר תשלומים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי לידי התובעות בגין מקרה זה. הנתבעים מצידם, אף לא טענו לעניין זה דבר בסיכומים. בנסיבות אלו יש לאמץ את תצהירה של תובעת 3 שלא נסתר, ומשכך, אין לקזז כל סכום שהוא מהסכום שיפסק לתובעות.

הפחתות
25. בהתאם להחלטת כבוד השופט גרמן מיום 4/5/93, המבוססת על הסכמת הצדדים, הועברו תשלומים תכופים לזכות התובעות. הצדדים לא שעו להחלטת בית המשפט מיום 19/7/99 ולא הודיעו על אם הסכימו על גובה סכומים אלה, ואם קיימת מחלוקת – מהם טעמיה. מן החומר המונח לפני, אני קובע כי שולמו לתובעות, כתשלומים תכופים, 161,002.45 ש"ח (אין מקום להוסיף ריבית על סכומי הקרן).

בסוף היום
26. התוצאה היא שהתובעות זכאיות לסכום כולל שלשל 260,204.44 ש"ח. סכום זה מורכב מפרטי הנזק הבאים:
נזק לא ממוני 191,206.89 ש"ח
הוצאות עבור עזרת צ ג' 200,000 ש"ח
פיצוי עבור עזרת הבנות 30,000 ש"ח
הפחתות 161,002.45 ש"ח
סה"כ 260,204.44 ש"ח

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות סך כולל של 260,204.44 ש"ח. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, ובאותו מועד ישלמו הנתבעים גם הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בתוספת מע"מ כדין.

תל אביב, היום 15 בחודש מאי 2000, י' אייר תש"ס.
המזכירות תודיע לצדדים.

בעז אוקון, שופט



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי תאונה

  2. תאונה במקלחת

  3. עורך דין תאונת פגע וברח

  4. תאונות במתקני שעשועים

  5. תאונה מבויימת

  6. תאונת טרמפולינה

  7. תאונה ללא פגיעה

  8. תאונה בבית אבות

  9. תאונה במוזיאון

  10. תאונה במעון יום

  11. תאונה קטלנית בים

  12. תאונה בבית קברות

  13. תאונה מחוץ לרכב

  14. תאונה בלתי נמנעת

  15. תאונה עם רכב צבאי

  16. תאונת שרשרת תביעה

  17. תאונה באיילון צפון

  18. תאונה בירידה מהרכבת

  19. תאונה עם עגלת סופר

  20. תאונה עם מכונת דפוס

  21. תאונה בזמן תדלוק רכב

  22. תאונה בשטח בית הספר

  23. עורך דין תאונות קשות

  24. תאונות עקב צעצועים מסוכנים

  25. תאונה בהליכה על מדרכה

  26. נוזל בברך לאחר תאונה

  27. תאונה עצירה בצד - את מי תובעים

  28. תאונה בזמן ביעור חמץ

  29. תאונה במסיבה לעובדים

  30. שינוי גירסה לאחר תאונה

  31. תאונה לאחר שייט קייקים

  32. תאונה במהלך החלפת גלגל

  33. תאונה עם מכסה תא מטען

  34. תאונה בטיול במדבר יהודה

  35. תאונה בכביש אשדוד יבנה

  36. פיצוי בגין תאונת דרגנוע

  37. תאונה במהלך טיול מהעבודה

  38. תאונה במשחק כדורסל בעבודה

  39. תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ

  40. תאונה בזמן חיבור כבל גרירה

  41. תאונה ליד גשר ראשון לציון

  42. פינוי באמבולנס ממקום התאונה

  43. אי שמירת מרחק בתאונת שרשרת

  44. התהפכות רכב - פציעה מזכוכיות

  45. הסתרת תאונה קודמת בעסקת רכב

  46. העדר רישום רפואי אחרי תאונה

  47. חבלה אקסונלית מפושטת בתאונה

  48. גרסה ראשונית לתאונה בזמן אמת

  49. תאונות במהלך טיול שנתי מטעם בית הספר

  50. הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור

  51. החמרה בענישה בתאונת פגע וברח

  52. חתך עמוק בכף היד לאחר תאונה

  53. תאונה עם רכב חונה בצד הכביש

  54. אי מסירת פרטים לאחר תאונה קלה

  55. קשר בין תאונה לבין טרשת נפוצה

  56. אי שמירת מרחק או בלימה פתאומית

  57. תאונה במהלך יציקת בטון עם מנוף

  58. תאונה בניסיון להוציא חפץ מהרכב

  59. תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  60. עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה

  61. חבלת ראש וחתך עמוק בקרקפת בגין תאונה

  62. תאונה עקב אי שמירת מרחק - נסיעה בעליה

  63. שינוי מספר רישוי בגלל תאונה שגרמה לנזק

  64. אי פניה לקבלת טיפול רפואי מיידי לאחר תאונה

  65. "תאונת שרשרת" בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  66. פגיעה ברכב עומד עקב תאונה בין שני כלי רכב אחרים

  67. איבוד שליטה על הרכב במחלף שדרות רוקח בנתיבי איילון

  68. תאונה: הרגל נתקלה במרצפת בולטת, אשר יצרה הפרש גבהים בשביל

  69. חבלות בפנים, בפה, שבר באף ופגיעה בערובות העין בעקבות תאונה

  70. טוען כי נפגע בתאונה בהיותו כבן 17.5 שנים, על ידי רכב לא ידוע

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון