בית המשפט פסק כי הואיל וחסרים פרטים מהותיים בהסכם, אשר נושא כותרת "הסכם מוקדם", והיתה כוונה לערוך הסכם עתידי להשלימו, הרי שלא נתקיים היסוד של גמירת דעת בענין זה. ההסכם נגוע באי-בהירות, בחוסר פרטים, ובו סתירות פנימיות. בשל כך חסר יסוד המסויימות. הסכם שכזה אינו הסכם מחייב ולא ניתן לאכפו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת הסכם עם פרטים חסרים: .1התביעה הנדונה הוגשה ביום .1.9.94בתביעה זו נתבקש ביה"מ להורות על אכיפת הסכם, אשר לטענת התובעת נכרת בינה לבין הנתבעת מס' 1באמצעות הנתבע מס' 2, הוא מנהלה. הסכם זה נכרת לטענת התובעת בתחילת חודש יולי 1994, וצילום הימנו צורף לכתב התביעה כנספח ב'. העתקים שונים של הסכם זה הוגשו כראשה במהלך הדיון ועל ביה"מ להכריע בין היתר מה הוא ההסכם שאכן נכרת בין הצדדים. .2ביום 1.9.94, עם הגשת התביעה, נתבקש ביה"מ ליתן סעדים זמניים ואכן הורה ביה"מ לנתבעים להמנע מכל פעולה אשר יש בה כדי לשנות המצב הקיים. בעלי הדין פעלו להגשת הסדר פשרה ביניהם ומשהדבר העלה חרס הגיעו להסדר דיוני לפיו ישאר הסעד הזמני שניתן על כנו וביה"מ ידון בתביעה העיקרית. בהמרצה 619/95נתבקש ביה"מ ע"י התובעת להורות על פיצול סעדים. בהסכמת הצדדים נקבע כי ביה"מ יכריע בענין זה בפסה"ד שינתן (פרוט' 33). .3התביעה הנדונה הוגשה גם נגד שני נתבעים פורמליים ואלה העדיפו שלא לקבוע עמדה מצידם והשאירו הדבר לשיקול דעת בית המשפט. .4הוגשו כתבי הגנה נפרדים ע"י הנתבעים 1ו- 2, באמצעות עו"ד שונים, אך תוכן כתבי ההגנה דומה בעקרו. עיקר טענות ההגנה הן כדלקמן: 4.1הנתבעת אינה מחוייבת במסמך המתיימר להיות הסכם, הואיל והמסמך לא אושר בחתימה וחותמת כדין. גם התובעת אינה חתומה על מסמך זה. 4.2לא נכרת כל הסכם בין הצדדים ומדובר בהסכם מוקדם שאין בו כדי לחייב הצדדים. 4.3במסמך נשוא התביעה התכוונו הצדדים להתנות תנאים בדבר העברת מחצית מניותיו של הנתבע מס' 2לתובעת ולא התכוונו להתנות תנאים בדבר הקצאת מניות ע"י הנתבעת. 4.4חתימת הנתבע הושגה במרמה ו/או הטעיה ו/או השפעה בלתי הוגנת. .5בראשית הדיון סברו הצדדים כי די בישיבה אחת ע"מ לסיים את הדיון בענין זה. הדיון בפועל גלש הרבה מעבר לכך וסיכומים עבי כרס שהוגשו, במיוחד ע"י התובעת, מלמדים כי הנושא מורכב מעבר למה שציפו הצדדים. .6נטען בכתב התביעה כי התובעת הינה חברה בע"מ ובעלי מניותיה הם יהודה חסון, רמי כהן ושאול מוסקוביץ (להלן ייקראו "חסון", "כהן", "מוסקוביץ"). בעלי המניות הנ"ל הם מנהליה של התובעת. בכתבי ההגנה הוכחשו העובדות הנ"ל ואף נטען כאמור כי "ההסכם" אינו חתום ע"י התובעת. לא הוצג כל מסמך ע"י התובעת המעיד על בעלי המניות בתובעת, מי מנהליה ומי המוסמך להתחייב בשמה. תצהיריהם של חסון ומוסקוביץ תומכים בנטען לעיל. .7נטען בכתב התביעה כי הנתבעת הינה חברה בע"מ והנתבע מס' 2הוא בעל המניות העיקרי, מנהל הנתבעת ובעל השליטה בה. נספח א' לתצהיר מוסקוביץ וחסון (ת/ 2ות/3) אכן מאשר כי הנתבע 2הוא בעל המניות בנתבעת ועם זאת מוזכרים מספר מנהלים ללא התיחסות לזכויות חתימה. בעדותו מאשר הנתבע מס' 2כי בפועל הוא לבדו מנהל את הנתבעת מס' 1ומאשר בחתימתו בלבד התחיבויות הנתבעת (פרוט' 48). הנתבע מוסיף ומציין כי הוא קבלן במקצועו, בן 82, אשר אחראי לבניית פרוייקטים משמעותיים ברחבי הארץ מאז שנת .1947 במהלך חייו הוא חתם על עשרות חוזים (פרוט' 44-43). .8לא נסתרו טענות עדי התובעת כי הנתבעת הינה בעלת זכויות במגרש הידוע כחלקה 1- 36בגוש 38049ו- 38045הממוקם בסמוך לשדרות שז"ר ורחוב חברון בבאר-שבע (ראה סע' 5בתצהירים ת/ 2ות/ 3וכן סע' 10בתצהיר הנתבע 2- נ/9). מדברי הנתבע 2עצמו (סע' 10לתצהירו הנ"ל) עולה כי טרם נקבעו סופית זכויות הנתבעת מס' 1במגרש, ואף טרם נקבעו סופית גבולות המגרש. אין מחלוקת כי מגרש זה הוא הנכס העיקרי, אם לא היחיד של הנתבעת 1, ונכס זה הוא למעשה נשוא ההסכם הנדון, ובו מעוניינת התובעת לרכוש זכויות. לטענת הנתבע 2הוא עוסק בפיתוח מגרש זה מאז שנת 1973(נ/ 9סע' 6). (מגרש זה ייקרא להלן בקיצור "המגרש"). .9בתצהיריהם מפרטים עדי התובעת באריכות השתלשלות מו"מ ממושך בין הצדדים אשר במהלכו נחתם ההסכם הנדון. 9.1אין מחלוקת כי פגישה ראשונה נערכה בבנק הפועלים בכפר שמריהו בין הנתבע לבין מוסקוביץ בתחילת שנת .1994המפגש נערך בתווכו של עד התביעה אטלס יעקוב. פגישה זו רק הובילה למפגשים הנוספים (ראה סע' 10.1ב-ת/ 2ו-ת/3, וכן ת/ 1סע' 5-3). 9.2פגישה נוספת נערכה זמן קצר לאחר הפגישה הראשונה בבאר שבע, ובה טרם סוכמו דברים ונקבע מועד לפגישה נוספת במלון דן ב-ת"א (ראה ת/ 2סע' 10.2). 9.3פגישה נוספת אכן נערכה במלון דן. עדי התביעה, בתצהיריהם, אינם יודעים אף לציין מועדה. רק בחקירה נגדית מציין יעקב אטלס כי הפגישה נערכה בתחילת שנת 1994ללא כל הגדרה מדוייקת (פרוט' 10). בפגישה זו נכחו אטלס, מוסקוביץ, חסון, כהן, נתבע 1ובנו (ראה ת/ 2ו-ת/ 3סע' 10.3ו-ת/ 1סע' 6). אטלס מאשר שבפגישה זו טרם נערך מסמך כלשהו, הצדדים טרם נכנסו לפרטים והיתה כוונה לכך שהפרטים יסוכמו ע"י עורכי דין (פרוט' 11). לכן מפתיע הדבר שבתצהירו מתיחס אטלס לכך שסוכם על הקצאת מניות של הנתבעת לטובת התובעת (ת/ 1סע' 6). אכן בחקירה נגדית חוזר בו אטלס ומאשר כי לא שמע כל התיחסות להקצאת מניות (פרוט' 12). ההתייחסות בתצהירים להקצאת מניות היא לכן לכל היותר תוצאה של פרשנות, או הסקת מסקנות או במקרה הגרוע יותר פרשנות מגמתית. (ראה גם סע' 10.3ב-ת/ 2ו-ת/3). 9.4לטענת התובעת נמשכו המגעים בין הצדדים אז נחתם ההסכם אשר "דומה" להסכם נושא התביעה. הסכם זה לא צורף לתצהירי עדי התובעת שהם תחליף לחקירה ראשית. לטענת מוסקוביץ אבד הסכם זה (ראה ת/ 2ו-ת/ 3סע' 10.6ועדות מוסקוביץ פרוט' 22, 20). רק במהלך חקירתו הנגדית טען חסון במפתיע כי ההסכם זה אותר ובהסכמה הוגש הסכם קודם זה כראיה וסומן נ/ 7(פרוט' 39). מקריאת הסכם מוקדם זה עולה כי הוא נערך בין מוסקוביץ בלבד (בשם שותפים ששמותיהם לא פורטו) והנתבעת. ההסכם היה מותנה בתנאים שונים שלא מולאו וע"כ בוטל מאיליו. משבוטל הסכם זה הרי שכל מו"מ נוסף לקראת הסכם חדש החל מראשיתו. 9.5לטענת עדי התביעה מוסקוביץ וחסון הם הוזמנו לביתו של הנתבע מס' 1בתחילת חודש יולי 1994אז נערך ההסכם נשוא התביעה הנדונה. לטענת עדי התביעה הסכם זה נערך בין התובעת לנתבעת, הנתבע מס' 1הוא שהביא נוסח הצעה מוכן מראש, והוסכם שחתימתו של כהן תצורף בשלב מאוחר יותר (ראה ת/ 2ות/ 3סע' 14-11). בתצהיריהם טורחים עדי התביעה מוסקוביץ וחסון לפרט כל פרטי ההסכם אף שצילום ממנו צורף לתצהיריהם כנספח ב'. הדבר לא נעשה בכדי. הצילום שצורף אינו ברור וכפי שיראה להלן תניות ההסכם אינן ברורות וסותרות זו את זו. .10עדי התביעה צירפו לתצהיריהם, כאמור, צילום ההסכם בלבד. מוסקוביץ מאשר בעדותו כי העותק המקורי הועבר לכהן ואבד (פרוט' 23). גם הנתבע 1מאשר כי מסר העותק המקורי לנציגי התובעת (פרוט' 49). מוסקוביץ מאשר שצילומים נוספים מן ההסכם המוצגים בפניו, נושאים חתימתו והם מוכרים לו (ראה נ/3, נ/4, נ/5, נ/6). מוסקוביץ עצמו מבחין במספר הבדלים בין העותקים השונים של ההסכם. ב-נ/ 3מופיעות חתימות בראש ההסכם שאינן מופיעות בעותקים האחרים לרבות נספח ב' לת/ 2ו-ת/3, האמור לשקף ההסכם המקורי. חתימתו של כהן אינה מופיעה כלל בנספח ב' הנ"ל, בעוד שהיא מופיעה בעותקים אחרים. מוסקוביץ מניח כי נ/ 4הוא שמשקף את המסמך המקורי (ראה פרוט' 25-24). בעותקים כולם אין מופיעה חותמת התובעת מס' 1או חותמת הנתבעת. מוסקוביץ מאשר כי בעותקים כולם נמחקה מסיבה שאינה ידועה המילה "וטו" מסעיף .2 מדובר בפריבליגה שהוענקה לנתבע מס' 1(פרוט' 20). מוסקוביץ מוסיף ומאשר שקטעים בהסכם המוגש לביה"מ (נ/1) הם הקטעים שהוספו על ידו (פרוט' 14) קטעים אלה מתיחסים לתנאים בסיסיים שבהסכם - שמו המתקשרים, התמורה הנתנת לכ"א מהצדדים ומועדה, והצהרות שונות. לכן אין משמעות רבה לשאלה שהציגה התובעת אם היה זה הנתבע מס' 1שבא עם נוסח מוצע להסכם. עקרו של ההסכם שונה בכתב ידו של מוסקוביץ. .11מתוך עיון במסמך המתיימר להיות ההסכם שבין הצדדים עולות תמיהות רבות כדלקמן: 11.1בכותרת ההסכם נאמר "הסכם מוקדם" והדבר מלמד לכאורה כי הסכם זה לא אמור היה להיות סופי והצדדים טרם הגיעו לגמירות דעת. 11.2עפ"י המבוא להסכם הנתבעת מס' 1לכאורה התחייבה בו באמצעות הנתבע מס' .2מן הצד שכנגד הצד להסכם הוא "חברת תנופה בנגב - יהודה חסון, רמי כהן, שאול מוסקוביץ. יחד וכ"א לחוד - להלן "השותפים". שם התובעת לא צויין , איפוא, במלואו ולכאורה כ"א מן המנויים לעיל וכולם יחדיו הם צד להסכם. לא ברור מה חלקו של כ"א בהסכם זה ואם אכן יש לחלק הזכויות בין כל ה"שותפים". מן התביעה עולה כאילו התובעת בלבד היתה צד להסכם. 11.3במבוא להסכם ניתן הכינוי לנתבעת כ-"בעל המגרש". נקבע כי "בעל המגרש" יעביר ל-"שותפים" % 50מהזכויות שבידיו בחברה ובמגרש. לא ברור כיצד היה על הנתבעת להעביר % 50מזכויותיה. לא נקבע המנגנון לכך . יתר ע"כ בסע' 2להסכם נאמר כי "בעל המגרש" יקבל מניה מיוחדת בחברה שתאפשר לו ביצוע הבנין במגרש בלי שיוטל וטו ע"י בעלי המניות האחרים. ברור שבכינוי "בעל המגרש" בסע' 2לא תתכן התיחסות לנתבעת, שהרי אין חברה בע"מ מעניקה לעצמה מניה מיוחדת. לכן הפירוש הסביר היחיד הוא שסע' זה מתיחס לנתבע מס' .2אם נפלה הטעות בשימוש בכינוי זה בסע' 2להסכם, כיצד נקבע אף אותו כינוי לא התכוון לנתבע מס' 2גם בסעיפים אחרים בהסכם, מה גם שפירוש זה סביר, כפי שיראה להלן. .12ב"כ התובעת בסיכומיו מבקש לשכנע כי אכן הנתבעת היא זו שהתחייבה בהסכם ובכינוי "בעל המגרש" הכוונה לנתבעת בלבד, פרט לטעות קולמוס שנפלה בסע' .2מאחר והנתבעת היא שהתחייבה בהסכם, הרי שהנתבעת אינה יכולה להעביר % 50מן המניות לשותפים והפירוש הסביר להסכם , לדעת ב"כ התובעת הינו, כי הצדדים התכוונו לכך שהנתבעת תבצע הקצאת מניות שתביא לתוצאה לפיה יוקנו לשותפים % 50מהזכויות. פירוש זה אינו מתקבל על הדעת מכמה טעמים והם כדלקמן: 12.1בהסכם נאמר בלשון ברורה "בעל המגרש יעביר לשותפים % 50מהזכויות שבידיו". אין ולו רמז לכך שהצדדים התכוונו להקצאת מניות. נהפוך הדבר, המובן הפשוט של המילים מצביע על כך שהיתה כוונה לכך שהנתבע 2הוא בעל מניות יחיד (לפי נספח א' לת/ 2ו-ת/3) יעביר % 50מזכויותיו ע"י העברת מניות. לכאורה נפלה כאן אותה טעות שנפלה בסע' 2, כאשר ייחסו הכינוי "בעל המגרש" בטעות לנתבע .2גם הראיות שהובאו בתיק זה מלמדות כי זה הפירוש המתבקש. מוסקוביץ מודה בתום חקירה נגדית מתישה כי למעשה אינו יודע כלל ההבדל שבין הקצאת מנות להעברת מניות (פרוט' 22) - כיצד יכול היה להתכוון, איפוא, להקצאה, כאשר הדבר לא נאמר ולא נרמז. גם חסון אינו קובע כי זו היתה כוונת הצדדים, אלא מסיק מסקנה מלשון הכתוב (פרוט' 37). הסקת מסקנות מסורה לביה"מ ולא לעד. 12.2הנסיבות הסובבות את ההסכם גם הן מלמדות כי פירוש זה הינו בלתי סביר ומטרתו אך להעשיר את התובעת ולגרום עוול לנתבעים. עדי התביעה מסכימים כי שווי מגרש בו מחזיקה הנתבעת הוא כ- 3מליון דולר. על ערך זה יש עוד להוסיף השקעות שנעשו במגרש זה לרבות עלותן של תוכניות. לנתבעת מספר נכסים נוסף מעבר למגרש, אם כי המגרש הוא נכס עיקרי. (ראה לענין זה עדות מוסקוביץ פרוט' 21ועדות חסון פרוט' 35). לכאורה שווי מחצית הזכויות בנתבעת עולה על מליון וחצי דולר כאשר הזכויות כולן עתה בידי הנתבע מס' .2 עדי התביעה אישרו בעדותם שאם היה מתבצע ההסכם עפ"י פרשנותם, בדרך של הקצאת מניות, הרי שהתמורה כולה היתה משולמת לנתבעת מס' 1ולא לנתבע מס' 2, אשר לא היה זוכה לקבל פרוטה שחוקה. יתר ע"כ מאחר ו-"השותפים" היו הופכים עפ"י ההסכם ל-"שותפים" בנתבעת הרי בפועל מחצית התמורה שהיתה משולמת לנתבעת היתה הופכת שלהם, מכוח בעלותם בחברה, וע"כ היו בפועל קונים זכויותיו של הנתבע 2ששווין מעל 1 1/2מליון דולר בסך -.625.000$ בלבד (ראה עדות מוסקוביץ פרוט' 21ועדות חסון פרוט' 35). סבור אני כי לא יתכן ליתן פירוש כה קיצוני ופוגע בזכויות צד להסכם, בלי שהדבר נאמר מפורשות בהסכם. המסקנה המתבקשת ע"כ מלשון ההסכם והראיות שבפני בית המשפט, הינה כי הנתבעת היא אכן בעלת הזכויות במגרש, אך בהסכם המוקדם כוונת הצדדים היתה שהנתבע מס' 2יעביר ל-"שותפים" מחצית הזכויות בנתבעת כנגד התמורה שצוינה. מוסקוביץ אומר דברים אלה במפורש בעדותו לענין ההסכם המותנה הראשון נ/7: היינו אמורים עפ"י ההסכם המותנה לשלם מליון וחצי דולר עבור מניות מר ארליך בחברה" (פרוט' 20), ומוסיף ואומר הוא לענין ההסכם נשוא התביעה "דובר על העברת % 50מהמניות". הרי ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי הצדדים העתיקו את ההסכם המותנה תוך שינויים שונים. לענין זה אין ליתן פירוש שונה לשני המסמכים. .13טוען הנתבע מס' 2כי מוסקוביץ וחסון הוסיפו כשותף נוסף את כהן ללא הסכמתו. מבחינתו היה הדבר בגדר יהרג ובל יעבור. (פרוט' 55). אין מחלוקת על כך שאכן בשלבים מסוימים התנגד הנתבע 2לשותפות כהן בעסקה זו (ראה עדות מוסקוביץ פרוט' 18, 23). עם זאת מאשר הנתבע מס' 2כי אכן נאות לבסוף לצירוף כהן להסכם לאחר מו"מ מתיש, תוך שהוא סבור כי אין בהסכם הנדון לחייב אותו (ראה פרוט' 46). לכן אין לפסול ההסכם הנדון משום הטענה ששמו של כהן צורף להסכם, שלא בהסכמת הנתבעים. .14לטענת הנתבע מס' 2הוא דאג לקבל זכות וטו בהסכם לענין פעולות הבניה הואיל ובשל גילו (בן 82) רצה להוכיח את היכולת המקצועית אליה הגיע, ורצה להפוך הפרויקט למעין מונומנט "שירת הברבור שלי". (פרוט' 45). לדעתו של נתבע מס' 2חסרים בהסכם הנדון פרטים רבים. מדובר בפרוייקט בניה גדול שהיה אמור להיבנות משך חמש שנים (פרוט' 52). היה חשוב לנתבע מס' 2שתוכנית הבניה תכלול הן שטח מסחרי, הן מגדל (פרוט' 47). בסיכומיו מנסה ב"כ התובעת לשכנע כי לא נדרש כל פירוט נוסף להסכם הנדון, אשר לדעתו כלל את עקרי התנאים הדרושים לעסקה זו. הוא סבור כי לאחר שהוסכם על הענקת % 50מן הזכויות בחברה הרי שכל פעולותיה של הנתבעת בעתיד יוכתבו ע"י האורגנים של הנתבעת ומיותר להכתיב תנאים אודות פעולות עתידיות. שוב מלמדות הראיות בתיק זה כי כוונת בעלי הדין היתה שונה. מעיד מוסקוביץ כי לאחר ההסכם הנדון התכוונו לערוך הסכמים נוספים המתיחסים לפרויקט הבניה על המגרש, ואף לנסח הדברים באמצעות עורכי דין (פרוט' 17, 22). אומר מוסקוביץ: "בעקבות נספח ב' הנ"ל היינו אמורים לנסח הסכם לגבי כל תהליכי הבניה. היה אמור להיות הסכם מוקדם ובעקבותיו היה צריך לבוא הסכם לגבש את כל הפרטים אודות ניהול החברה והבניה. ההסכם הראשון, נספח ב' היה אמור להתיחס רק להון מניות החברה". גם פרשנות זו של הדברים אינה עולה על הדעת. נאמר כבר כי פרויקט הבניה היה חשוב לנתבע מס' 2מן הטעמים שציין. לכן דאג לקבל זכות וטו לענין הבניה. מדברי עדי התביעה עולה כאילו הסכים הנתבע להעביר מחצית הזכויות בנתבעת בלי שיקבל פרוטה ובתמורה בלתי סבירה שתשולם לנתבעת, ולאחר מכן, אחר שייוותר ערום ועריה ישב אז לסכם דברים עם "השותפים" אודות פרויקט הבניה שיקום. על מהלך דברים שכזה כמעט וניתן לומר במידה של הגזמה "הרצחת וגם ירשת". ביצוע פרויקט הבניה הוא היה הדבר החשוב לנתבע 2ואחרת לא היה זקוק לשותפים בנתבעת מס' .1בהעדר פרטים לענין זה לכאורה אין לראות ההסכם אלא כהצהרת כוונות לקראת גיבוש הסכם כולל. .15הנתבע מס' 2מודה כי ערך את נספח ד' לת/ 2ו-ת/ 3וזאת ע"מ להמשיך במו"מ לענין ההסכם (פרוט' 46). הוא הכין את ההסכם כצעד טקטי ע"מ לנטרל את ההסכם נשוא התביעה, ולהראות כי המו"מ עדיין מתנהל. (פרוט' 47). אין לומר כי התנהגות זו יש לראות כהתנהגות בתום לב ב-מו"מ להסכם, או בכריתת ההסכם. .16בסייפא להסכם נשוא התביעה נרשם מפיו של נתבע 2: "אין לי התנגדות שהקונים ינהלו מו"מ עבור החברה בקשר להשכרת שטחים בבנין". טוען מוסקוביץ כי התובעת הודיעה מיד לבנקים הקשורים עמה על דבר העסקה ע"מ ליצור פתח לקבלת אשראי, וכן החלה לארגן מהלך השווק של הפרויקט. כך גם טוען חסון (ראה ת/ 2ו- ת/ 3סע' 15). לא הוצג מסמך כלשהו המעיד על פעולה מעשית שננקטה או תוצאות מעשיות שהושגו. .17צדדים עשויים לדחות את המעבר משלב המשא ומתן אל השלב החוזי עד להתגבשותה הסופית של הסכמתם. במקרים אלה הם יכולים לערוך ביניהם תוך כדי המו"מ הסכם מוקדם. הסכם שכזה זכה לשמות שונים - "מזכר הבנה", "מכתב כוונות", "זכרון דברים" ועוד. הסכם שכזה נערך כדי להקל על המו"מ ע"י פיצולו ליחידות נוחות וסיכום נקודות הסכמה בין הצדדים. השאלה אם הסכם שכזה מחייב, מה החיוב שבו ומה גורלו משלא נערך החוזה הסופי. הפתרון טמון בכוונת הצדדים ובמידת מחויבותם להסכם המוקדם שערכו. יש שהצדדים מתכוונים כי ההסכם יחייב אותם לאלתר, אז מחייב ההסכם המקודם גם אם לא יערך החוזה הפורמלי הסופי. יש שהצדדים מתכוונים להתנות ולהשעות את כוח החיוב של ההסכם המוקדם עד לעריכת החוזה הסופי (ראה "דיני חוזים" ג. שלו מהדורה שניה עמ' 94- ספר זה ייקרא להלן בקיצור "שלו" - וכן "חוזים דניאל פרידמן ונילי כהן כרך א' עמ' 291- להלן ייקרא ספר זה בקיצור "פרידמן"). השאלה אם התכוונו הצדדים להתחייב בזכרון דברים מוכרעת בראש ובראשונה עפ"י נוסחו של ההסכם המוקדם. לעיתים קובעים הצדדים מפורשות כי החוזה המחייב הוא רק החוזה העתידי המפורט. לעיתים מציינים הצדדים מפורשות כי ההסכם המוקדם מחייב. לעיתים משתמשים הצדדים בנוסחאות שונות (שכונו "נוסחאות הקשר") כדי לבטא כוונתם. עשויים הם לקבוע כי "ההסכם כפוף להסכם" עתידי או להשתמש בנוסחה דומה". עדיין נוסחאות אלה ואחרות כבודן במקומן מונח, אך אין לראות בהן חזות הכל. הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה". (ראה "פרידמן" .296 הציטוט מ-ע.א. 158/77רבינאי נ. חברת מן שקד פד"י לג (2) 281בעמ' 288). אף שהכותרת אשר נתנו הצדדים להסכם שביניהם אינה "חזות הכל", כאמור, יש בה עדיין אחד הנתונים שיש בו כדי להצביע על כוונת הצדדים (ע.א. 3833/93לוין נ. לוין ואח' פד"י מח (2) 862בעמ' 870-869; ע.א. 692/86בוטקובסקי בע"מ נ. גת ואח' פד"י מד (1) 57, 65). כוונתם של הצדדים אינה נלמדת ע"כ רק מהנוסח שבו בחרו, ומתוכנו של זכרון הדברים, אלא גם מהתנהגותם של הצדדים לפני, בעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים (ראה "פרידמן" 298-297) אפילו הגיעו הצדים להסכם מוקדם מחייב ביניהם, אודות חלק מן הפרטים, הדרושים להסכם הכולל הסופי, הרי שאם נותרו פרטים עקריים להסכמה בעתיד, הסכמה עתידית זו מהווה תנאי לעצם קיומו של החוזה ("פרידמן" עמ' 303-302). ב-ע.א. 212/89גפרן נ. לובצקי ואח' פד"י מה (4) 256בעמ' 261- 260ו- 263, קבעו שני מבחנים ע"מ לאבחן בין הסכם מוקדם שאינו מחייב להסכם מחייב. המבחן האחד הוא מבחן סובייקטיבי של כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב. המבחן השני הוא מבחן אובייקטיבי הבוחן את קיום התנאים הדרושים, לצורך העסקה, ואם הושלמו הפרטים המהותיים והחיוניים. אומד דעתם של הצדדים נבדק ראשית עפ"י ההסכם שנערך ורק לאחר מכן לאור הנסיבות (לענין זה ראה גם ע.א. 144/89מ"י נ. פמר חברה לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ פד"י מו (1) 654בעמ' 659-658). .18כאשר באים לבחון תוקפו של ההסכם המוקדם יש לבדוק אם נתקיימו בו שתי המידות הנדרשות ליצירתו של חוזה, דהיינו גמירת דעתם של הצדדים לכרות חוזה ומסויימותו. יסודות אלה שלובים וכרוכים וכמעט שאין להפריד ביניהם (ראה "פרידמן" עמ' 292). גמירת דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. גמירת הדעת צריכה להיות מכוונת להתקשרות מסויימת עם צד מסויים. המבחן לגמירת הדעת הוא מבחן אובייקטיבי וגמירת דעתם של הצדדים נלמדת עפ"י אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות הענין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או העדרה של גמירת הדעת. הצד האובייקטיבי - חיצוני של התנאי גובר על הצד הסובייקטיבי פנימי שלו (ראה "שלו" עמ' 88-85, ע.א. 620/89חושבנג'י נ. אמגר פד"י מו (1) 588). נפסק כי ניתן ללמוד על גמירת הדעת מכך שהצעה שנתקבלה היתה מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן לראות באמור בה עם קיבולה חוזה מלא ובר ביצוע ללא צורך במו"מ משלים נוסף (ראה ע.א. 440/75זנדבנק ואח' נ. דנציגר ואח' פד"י ל (2) 260). אם היתה ההצעה מלאה ומדוייקת, כאמור, הרי שנתקיימה גם הדרישה למסויימות לפי סע' 2לחוק החוזים (חלק כללי). גם פנייה שאינה מפורטת יכולה להחשב כמסויימת וזאת כאשר ניתן להשלים אותה באחד מערוצי ההשלמה שבחוק החוזים. מנגד, כאשר לא ניתן להעזר בערוצי ההשלמה, אין מנוס מהמסקנה שחסרה מסויימות ולכן לא ניתן לקיים את החוזה. מידה מינימלית של פירוט היא הכרחית שכן אין חוזה יכול להיווצר אלא כאשר הצדדים הסכימו על מסגרתו ועל העניינים החיונים והמהותים שבו (ראה "שלו" עמ' 90-88; ע.א. 431/82חסיד נ. פרזות חב' ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ פד"י לט (4) 451). לא בכל מקרה יכול ביה"מ להשלים פרטים החסרים בהסכם, ואין ביה"מ עורך הסכם תחת הצדדים (ראה ע.א. 651/82מ"י נ. החברה האילתית לשירותים באניות בע"מ ואח' פד"י מ (2) 785בעמ' 793). בהעדר פרטים חיונים יקבע ביה"מ כי ההסכם אינו מחייב. לכן, במקרה בו הצדדים לא קבעו כלל מועדים לתשלום התמורה נקבע כי לא ניתן להשלים החסר (ראה ע.א. 530/84יערות נ. חסון ראובן עבודות בניה ופיתוח בע"מ ואח' פד"י מא (1) 162). כך נקבע כי לא ניתן לאכוף הסכם שאינו ברור וחסר פרטים מהותיים (ע.א. 536/89פז בע"מ נ. לויטין פד"י מו (3) 617, ע.א. 144/89מ"י נ. פמר בע"מ פד"י מו (1) 654; ע.א. 545/77פלוני נ. פלונית פד"י לב (2) 393, 398). .19במקרה הנדון הגישה התובעת כראיה אך צילום מן ההסכם שנטען כי נערך בין הצדדים. כלל הראיה הטובה ביותר פוסל הבאתה של ראיה משנית המגלה לפי עצם טיבה את קיומה של ראיה טובה יותר. מתחייבת זהירות מירבית בנסיבות בהן לא הוצג המקור של המסמך ובכל מקרה דרושה ראיה הקושרת את ההעתק של מסמך אל המקור שאיננו. יש לבחון בכל מקרה מה בר השגה בנסיבות של הענין ומה מעמדו ובעיקר אמינותו של התחליף. העתק מכני עשוי להיות תחליף אחד למקור (ראה ע.פ. 869/81שניר ואח' נ. מ"י פד"י לח (4) 169בעמ' 206-203) במיוחד יש להקפיד על הצגת המסמך המקורי כאשר המחלוקת נעוצה בתוכן המסמך ולא עצם קיומו (ע.א. 483/80יורשי המנוחה רחל רוזנפלד נ. קלפנר פד"י לז (3) 552בעמ' 554, 555). .20נותר להחיל ההלכות שפורטו לעיל על המקרה שלפנינו. 20.1במקרה הנדון מסתמכת התובעת על צילום ההסכם שנערך בין הצדדים. הצילום מטושטש עד כי התובעת נדרשה לפענח אותו ולהדפיסו. פרטים מסויימים חסרם בעותקים מצולמים שונים שהוצגו וחתימות שונות מופיעות על העותקים. מקור המסמך אבד אצל התובעת דווקא (ראה סע' 9.5ו- 10לעיל). 20.2נוסח ההסכם כפי שהוצג ע"י התובעת מעורר תמיהות רבות. סעיפים שונים שבו אינם מתיישבים זה עם זה, עד כי לא ניתן לאמוד את כוונת הצדדים. האם הצד להסכם הוא התובעת, או מספר שותפים. האם מדובר בהעברת מניותיו של הנתבע מס' 2בנתבעת מס' 1, או שמא מדובר בכוונה להקצאת מניות כטענת התובעת (ראה סע' 11ו- 12לעיל). לתמיהות הנ"ל משמעות רבה לענין ביצוע ההסכם ותוצאותיו. העברת מניות תחת הקצאת מניות מכפילה את התמורה אשר על התובעת לשלם בשל הסכם זה. התובעת מציגה עצמה כצד יחיד להסכם בעוד שעפ"י המבוא להסכם יש לחייב את כל "השותפים" יחד ולחוד. התובעת לא בקשה את ביה"מ להורות על סעד חילופי של אכיפת ההסכם עפ"י הפרשנות האחרת שניתן ליתן להסכם, לפי המוסבר לעיל. יתכן ואיננה מעוניינת כלל באכיפה של הסכם לפי הפרשנות המחמירה עמה. 20.3מן הראיות שהובאו בפני ביה"מ ברור כי אף התובעת אינה מעוניינת במגרש בו מחזיקים הנתבעים כמות שהוא, אלא הצדדים מעוניינים בפרוייקט האמור להתבצע במגרש זה. הנתבע 2ייחס חשיבות כה רבה לפרוייקט זה, עד כי דאג לשריין לעצמו זכות וטו באשר לבניה. הוכח כי הצדדים לא התכוונו להסתפק בהסכם הנדון, אלא ראו בו ראשית דבר אשר בעקבותיו התכוונו לערוך הסכמים מפורטים, תוך שהם נעזרים בעורכי דין. בפועל רשמו הצדדים את הכותרת "הסכם מוקדם" להסכם זה, דבר המלמד לכאורה על כך שההסכם הוא מבוא בלבד להסכם שיבוא. (ראה סע' 14לעיל). חיזוק לכוונה זו ניתן לראות בהעדר פרטים מהותיים בהסכם, אודות הפרוייקט אשר בכוונת הצדדים לבצע במגרש. עדי התביעה עצמם שללו טענת ב"כ התובעת כי התכוונו להסתפק במנגנון החברה, הנתבעת מס' 1עם צירוף התובעת כבעלת מניות לענין המשך ביצוע הפרויקט. הנסיבות כולן מצביעות על כוונת הצדדים לערוך הסכם עתידי, אשר אמור היה להוות תנאי לתוקף ההסכם המוקדם. המסקנה המתבקשת הינה כי ההסכם נשוא התביעה הינו "הסכם מוקדם" מותנה בהסכם עתידי, אשר טרם השתכלל כדי הסכם מחייב. 20.4הואיל וחסרים פרטים מהותיים בהסכם, אשר נושא כותרת "הסכם מוקדם", והיתה כוונה לערוך הסכם עתידי להשלימו, הרי שלא נתקיים היסוד של גמירת דעת בענין זה. ההסכם נגוע באי-בהירות, בחוסר פרטים, ובו סתירות פנימיות. בשל כך חסר יסוד המסויימות. הסכם שכזה אינו הסכם מחייב ולא ניתן לאכפו. אם ינסה ביה"מ להשלים ההסכם בסיוע "ערוצי ההשלמה" שבחוק, למעשה יידרש ביה"מ לערוך הסכם חדש בשם הצדדים להסכם, דבר שאין לעשותו. אין גם להתעלם מכך שלא הוצג כראיה הנוסח המקורי של ההסכם ואין וודאות לענין תוכנו. .21בהתחשב במסקנות אשר פורטו לעיל, סבור אני כי ביה"מ אינו מחוייב להידרש לשאלות נוספות שעוררה התובעת בענין זה, לרבות הבקשה לפיצול סעדים. משאין כלל הסכם אין מקום לפיצול סעדים. .22סיכומו של דבר הנני מחליט לדחות את התביעה הנדונה. לא מצאתי כל טעם וצורך בייצוג הנתבעים 1ו- 2ע"י שני עורכי הדין. לכן הנני מחייב התובעת לשלם לנתבעים 1ו- 2יחד ולחוד הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 000, 50ש"ח (חמישים אלף שקל חדש), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל בתוספת מע"מ כחוק.חוזהאכיפת חוזה