קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה חנות תל אביב: זהו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת ר. רונן), מיום 9.11.1997, לפיו חוייב המערער לשלם למשיבה סך של 8,612 ש"ח, עבור ארנונה כללית ואגרת מים בגין חנות ברחוב דיזינגוף 269 בת"א (להלן: "החנות"). המערער שכר את החנות מאת בעליה, דוד גורי, על פי הסכם שכירות מיום 16.12.01 (מוצג נ/6, נספח 8 בתיק המוצגים מטעם המערער). בסעיף 11 להסכם השכירות, התחייב המערער לשלם את הארנונה ואת אגרת המים במהלך תקופת השכירות, וכן התחייב להודיע לעיריית תל- אביב שהוא מחזיק במושכר ואחראי לתשלום המיסים. בעקבות הסכם שכירות זה, אכן נרשם המערער בספרי המשיבה כמחזיק של החנות וכן של מחסן בשטח של 13 מ"ר, המצוי באותו בניין. רישום זה שונה על ידי המשיבה ביום 23.13.1994, לגבי התקופה מאוגוסט 1994 ואילך, וזאת בעקבות הודעה בכתב ששלח המערער למשיבה (מוצג נ/1, נספח 4 בתיק המוצגים מטעם המערער). באותו מכתב ציין המערער כי איננו מחזיק בחנות מאז 30.10.1992 וכן ציין כי עובר למועד עזיבתו את החנות, הודיע על כך לפקיד המשיבה, וזאת במעמד עריכת חשבון סופי לסילוק חובות המיסים בגין החנות, עד לאותו מועד. המשיבה הגישה ביום 14.12.1994 תביעה בסדר דין מקוצר, ובה עתרה לחיובו של המערער בחובות ארנונה ואגרת מים בסך כולל של 15,855 ש"ח, עבור החנות והמחסן, בגין 1993 ו- 1994, כמפורט בתדפיסי מצב החשבון שצורפו לאותה תביעה. בבקשת הרשות להתגונן שהגיש טען המערער כי איננו מחזיק בנכס וכי לא החזיק בו במועדים הרלוונטים לתביעת המשיבה, ולפיכך, איננו חייב בתשלומי הארנונה והמים שנדרשו. בהסכמת הצדדים ניתנה למערער רשות להתגונן, וכן ניתנה לו רשות להגיש כתב הגנה מפורט. בכתב ההגנה חזר המערער וטען כי אין לחייבו בחובות נשוא התביעה משום שלא החזיק בחנות במועדים הרלוונטים לכתב התביעה, ואף הודיע למשיבה על עזיבתו את החנות, והסדיר עימה, בחשבון סופי, את חובותיו. המערער הוסיף וטען כי מתוקף הודעתו זו וכן מתוקף המגעים שקיימה עם בעל החנות, מר גורי, ידעה העיריה כי המערער איננו מחזיק בחנות מאז נובמבר 1992 ועל כן, הגשת התביעה נגדו בגין חובות לשנים 1993-1994, נגועה בחוסר תום לב ובקנוניה בין המשיבה לבין מר גורי. לבסוף, טען המערער כי מעולם לא החזיק במחסן ולפיכך, הניסיון לחייבו בתשלום ארנונה עבור נכס זה, אינו כדין ויש לדחותו. בית-משפט קמא בחן את העדויות ואת המסמכים שהוצגו בפניו וקבע כי המערער אכן חדל להחזיק בחנות מאז נובמבר 1992. ואולם, בית-משפט קמא לא קיבל את גירסתו של המערער לפיה הודיע למשיבה על דבר עזיבת החנות, באותו מועד. כמו כן, דחה בית-משפט קמא כבלתי מבוססת את טענת המערער בדבר קנוניה, כביכול, בין המשיבה ובין גורי, לגביית החובות מאת המערער. לנוכח ממצאיו הנ"ל, ובהסתמך על הוראת סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) - (להלן: "פקודת העיריות"), חייב בית-משפט קמא את המערער לשלם למשיבה את חובות הארנונה והמים המתייחסים לשנת 1993 וכן לשנת 1994 עד חודש אוגוסט, מועד שבו נתקבלה אצלה משיבה, לראשונה, הודעתו בכתב של המערער, נ/1, בדבר הפסקת ההחזקה בחנות. עוד קבע בית-משפט קמא כי הוכח בפניו שהמערער מעולם לא שכר את המחסן ומעולם לא החזיק בו. לפיכך, אין מקום לחייבו בתשלום מיסים כלשהם עבור נכס זה. לבסוף, סבר בית-משפט קמא כי יש להפחית מחיוב אגרת המים סכום הנוגע לחיבור מחדש לרשת שבוצע באוגוסט 94', מאחר והמערער לא ביקש חיבור כזה, ומאחר ובאותו מועד, גם לפי גישת העיריה, לא נחשב עוד כמחזיק. בסך הכל, ובהתבסס על הממצאים והמסקנות שפורטו לעיל, חוייב המערער לשלם למשיבה סך של 8,612 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד בס"ך 1,500 ש"ח. המערער מלין בפנינו על התוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא. לטענתו, משהוכח כי בפועל לא החזיק בחנות, מאז נובמבר 1992 ואילך, לא היה מקום לחייבו בתשלום הארנונה ואגרת המים שחלו על החנות לאחר אותו מועד, והעובדה כי המערער המשיך להיות רשום כמחזיק ספרי המשיבה, אינה מעלה או מורידה. המערער הוסיף וטען כי אין להתבסס על הרשום האמור גם מן הטעם שהמערער קיים את חובתו על פי סעיף 325 לפקודת העיריות, והודיע לעיריה כבר בנובמבר 1992, כי הוא עוזב את החנות וחדל להחזיק בה. לטענת המערער, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי המערער לא הוכיח את מתן ההודעה כאמור, הגם שנמסרה בעל- פה ולדבריו, יש לאמץ את גירסת המערער בעניין זה נתמכת בעובדה שבאותו מועד, דהיינו, בנובמבר 1992, נערך חשבון סופי בין המשיבה ובין המערער בגין חובותיו עבור החנות. כמו כן, סבור המערער כי יש למצוא תימוכין לגירסתו בעובדה שהמשיבה לא הגיבה על האמור בהקשר זה במכתבו המאוחר מאוגוסט 1994, והוא מבקש לראות בשתיקתה הודיה בעובדות שפורטו שם. לבסוף טוען המערער כי נמצאו סתירות ברישומי המשיבה ובמסמכיה, בכל הנוגע לסכומי החוב הנתבעים, וגם מטעם זה אין לקבל את האמור בספרי המשיבה ומן הדין לדחות את התביעה, ככל שהיא מבוססת על ספרים אלה. החבות בארנונה כל פי פקודת העיריות חלה על "המחזיק", בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ר' ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל- אביב- יפו, פ"ד לט(3) 341). לצורך גביית הארנונה מן המחזיקים החייבים בה, מקיימות העיריות רישומים בדבר זהות המחזיקים בנכסים השונים שבתחומיהן. רישום זה ניזון מהודעות הנמסרות לרשות מעת לעת, על ידי הגורמים הנוגעים בדבר. אשר לנפקותו של רישום זה, קבע בית-המשפט העליון, ברע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, שם בעמ' 663 כי: "כשם שרישום מוטעה אין בכוחו להטיל חובת תשלום, כך השמטה מוטעית מן הרישום אין בכוחה לפטור חייב מחבותו. המבקשת לא חלקה על העובדה, שהחזיקה בדירה בכל השנים שבגינן חויבה. נמצא, שתיקון הרישום, הגם שנעשה בחלוף שנים ובתוקף למפרע, לא שינה ולא עיוות מאומה, אלא רק התאים את הרישום למצב העובדתי". המערער מבקש ללמוד לענינו מן ההלכה שנפסקה ברע"א 2987/91 הנ"ל, וטוען כי משהוכח שבפועל לא החזיק המערער בחנות מאז נובמבר 1992, אין המשיבה רשאית להתבסס על הרישום שבספריה, שכן רישום זה אינו משקף את המציאות. אין הנדון דומה לראיה. רע"א 2987/91 הנ"ל עוסק במצב דברים שבו הרישום בספרי העיריה היה שגוי והעיריה, מיוזמתה, תיקנה את הרשום בספירה, למפרע, ותבעה את החוב מן המערערת, אשר החזיקה בפועל בנכס. במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי הרישום בספרי העיריה בכל הנוגע להיותו של המערער מחזיק בחנות, לא היה שגוי שכן רישום זה התבסס על העובדה שהמערער שכר את החנות מבעליה בדצמבר 1991. נשאלת השאלה מה תוקפו ומה כוחו של רישום זה מקום שבו חדל המערער במועד כלשהו להחזיק בנכס, אך לא הודיע על כך למשיבה. סעיף 325 לפקודת העיריות קובע בהקשר זה כדלקמן: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהו א חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". מן האמור בסעיף זה עולה כי על מנת שיופטר המחזיק מחובתו לשלם לעיריה את הארנונה, אין די בעובדה שחדל מלהחזיק בנכס. עליו למסור על כך הודעה בכתב לעיריה, וכל עוד לא מסר הודעה כאמור, רשאית העיריה להמשיך ולראות בו "מחזיק" החב כלפיה בתשלום הארנונה, גם אם בפועל חדל מלהחזיק בנכס. המלומד ה. רוסטוביץ, בספרו "ארנונה עירונית" בהוצאת אוריאן, תל- אביב 1995, בעמ' 304-305, עומד על משמעותו ותכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות, ועל ההבדל שבין החבות המהותית בארנונה, החלה לעולם על המחזיק בפועל, לעומת זכותה של העיריה להמשיך ולראות במחזיק הרשום אצלה כמי שחייב בארנונה, כל עוד לא הודיע לה כי חדל מהחזקתו: "סעיף 325 לפקודה בא לחזק את כח הגבייה של העיריה, כך שהיא זכאית לדרוש את תשלום הארנונה לא רק ממי שמחזיק למעשה בנכס אלא גם ממי שהחזיק, אף שחדל להחזיק, אך לא הודיע על כך בהתאם לחוק... כל האמור לעיל הוא ביחסים שבין העיריה לבין הבעלים והמחזיקים השונים. באשר ליחסים בין המחזיקים עצמם, החובה המקורית לתשלום הארנונה היתה ונשארה על המחזיק למעשה, שבנסיבות כשלנו יכול להיות גם הבעלים. לא יעלה על הדעת, שמחזיק, אשר חדל להחזיק בנכס, ישלם את חובו של המחזיק למעשה, ולא יהיה זכאי להיפרע ממנו כדי תשלום אותו חוב". במילים אחרות, פקודת העיריות קובעת בסעיף 325 כי המחזיק בפועל מסתכן בכך שהעיריה תוכל להמשיך ולתבוע ממנו את חוב הארנונה גם לאחר שיחדל מהחזקתו, אלא אם יודיע לה בכתב כי חדל להחזיק בנכס. בכך ביקשה הפקודה להעביר את נטל הבדיקה והעדכון על מצב החזקות בנכסים השונים מכתפיה של העיריה אל כתפיו של המחזיק. ההגיון שבהעברת נטל זה ברור שכן, היקף הנכסים השונים המצויים בתחומי העיריה הינו עצום ורב והשינויים במצב ההחזקות של נכסים אלו מתרחשים חדשות לבקרים. במצב דברים זה, אין העיריה מסוגלת, מטבע הדברים, לעדכן את רישומיה באשר לשינויים אלה, באמצעות מקורות ומשאבים עצמיים.. הפירוש לפיו מטילה הוראת ס' 325 לפקודת העיריות על המחזיקים את הנטל להודיע לעיריה על התרחשותם של שינויים כאמור, הינו, איפוא, פירוש סביר, הגיוני, ומחוייב המציאות, וכמוהו גם הגישה לפיה כל עוד לא הודיע המחזיק על השינוי, תהא העיריה רשאית להמשיך ברצף הגביה של הארנונה על פי הרישום הקיים. ואולם, המשך החזקה "קונסטרוקטיבי" זה, חל, כאמור, אך ורק ביחסים שבין המחזיק הרשום ובין העיריה, ואילו ביחסים שבין המחזיק הרשום ובין המחזיק בפועל, מחייבת ההוראה הנוגעת לחבות המהותית. חבות זו נובעת מהוראות סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג- 1992, לפיו חלה החבות לתשלום הארנונה על "מחזיק בנכס", ו"מחזיק" הוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר...". ראוי לציין, כי ההסדר הנורמטיבי המפורט לעיל, לפיו מוטלת החבות בתשלום הארנונה על המחזיק למעשה, מתקיים ביחסיםש בין המחזיק הרשום ובין המחזיק בפועל, לצידם של הסדרים נורמטיביים נוספים החלים בהקשר זה ביחסים שבין צדדיםאלה. כוונתנו, למשל, להסדרים רלוונטיים המצויים בחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט- 1979, והוא הדין באשר למערכת היחסים שבין המחזיק הרשום, כמחזיק לשעבר ובין הבעלים; גם במערכת יחסים זו, תיקבענה זכויות הצדדים בהתאם להחזקה בפועל, והכל בכפוף להסדרים חוזיים אפשריים הקיימים בין המחזיק הרשום ובין הבעלים. משקבענו כי העובדה שהמערער חדל להחזיק בחנות מאז נובמבר 1992, היא לבדה אינה מספקת על מנת לפטור אותו מן החיוב בארנונה כלפיה משיבה, נתר לבחון את טענתו הנוספת של המערער לפיה הודיע למשיבה, בעל פה, כבר בנובמבר 1992 על כך שהוא חדל להחזיק בחנות. לא ראינו צורך להכריע בשאלה האם, בנסיבות מסויימות, די בהודעה בעל- פה על מנת לקיים את דרישת ההודעה הקבועה בסעיף 325 לפקודת העיריות, המדברת על הודעה בכתב. זוהי שאלה נכבדה ונשאירנה לעת מצוא. לענינו, די אם נאמר כי אנו מאמצים את קביעתו של בית-משפט קמא לפיה לא השכיל המערער להרים את הנטל המוטל עליו ולהראות כי מסר למשיבה הודעה, ולו בעל- פה, בדבר הפסקת החזקתו בחנות. העובדה שבוצע חשבון מסכם לשנת 1992 בין המערער ובין המשיבה ונקבע הסדר תשלומים, היא כשלעצמה אינה יכולה להעיד כי נמסרה הודעה בדבר הפסקת החזקה בחנות, וגם שתיקתה של העיריה לנוכח תוכנו של המכתב נ/1, אשר נשלח אליה באוגוסט 1994, איננה יכולה להוות ראיה למסירת הודעה, מקום שבו לא הוצגה ראיה ממשית כלשהי לכך. טענתו החלופית של המערער לפיה קיים את דרישות סעיף 325 לפקודת העיריות, נידחת, איפוא. המערער הוסיף וטען כי העיריה ביסס את תביעתה על תדפיסי מצב חשבון לפיהם הסתכם חוב הארנונה בסכום 10,906.80 ש"ח, ואילו בחישובים ידניים שצורפו לתצהירה של הגב' אדי צירקוס, עובדת במשרדי אגף הגביה בעיריה (ת/1- ת/5), עמדה יתרת החוב בגין הארנונה עבור החנות על סך של 8,981 ש"ח. לנוכח ההפרש בסכומים, טען המערער כי אין לסמוך על ספרי העיריה ורישומיה ואין לבסס עליהם חיוב בתשלום. אין ממש בטענה זו. הגב' צירקוס הבהירה כי החישובים הידניים שצורפו לתצהירה נערכו על ידי סגניתה, הגב' איריס עובדיה, ונבדקו על ידה וכן הבהירה כי החישוב המופחת הוא החישוב המעודכן והנכון משום שהוא מביא בחשבון את העובדה שרישומו של המערער כמחזיק בחנות בוטל החל מיום 1.8.1994, בעוד שתדפיסי החשבון שצורפו לתביעה חישבו את חובו, בטרם אותו ביטול, עד סוף שנת 1994. בצדק קבע בית-משפט קמא כי הסבר זה מניח את הדעת ומסבר את האוזן ולפיכך, אין כל מניעה לאמץ את החישובים הידניים שצורפו לתצהיר העדה צירקוס כבסיס לחיוב המערער. בעניין אחד הצדק עם המערער, וכוונתנו לחיוב בגין אגרת מים. סעיף 325 לפקודת העיריות מתייחס לחיובי ארנונה בלבד, ואין לו תחולה ככל שמדובר באגרות מים המוטלות מתוקף חוק העזר העירוני. במקרה שלפנינו, מוטלת אגרת המים על פי חוק עזר לתל- אביב- יפו (אספקת מים), התשל"ד- 1974 (להלן: "חוק העזר"), בו נקבעה החובה לתשלום אגרת המים על ידי "הצרכן". ה"צרכן" הוגדר בסעיף 1 של חוק העזר כ"מי שמחזיק ברשת פרטית, כולה או חלק ממנה (להלן: "הרשת"), או בנכס הקשור לרשת, או מי שהרשת משמשת אותו או את הנכס בו הוא מחזיק, לרבות תאגיד שהתקשר בחוזה אספקת מים עם העיריה". אשר לדרך גבייתה של אגרת המים, מחיל אומנם סעיף 323 א לפקודת העיריות הוראות שונות הנוגעות לגביית ארנונה, גם על גביית אגרות מים, ואולם סעיף 323 א הנ"ל מתייחס בהקשר זה להוראות סימן א' בלבד של הפקודה, בפרק הדן בגבייה, ואילו סעיף 325 מופיע בסימן ב' לאותו פרק. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה שהוראתו של סעיף זה אינה חלה בכל הנוגע לגביית אגרות מים, ולעניין זה, יחול, איפוא, ההסדר הרגיל לפיו רשאית המשיבה לגבות את החוב מן ה"צרכן" כהגדרתו בחוק העזר, ולא ממי שרשום אצלה כמחזיק, גם אם חדל להחזיק ולא הודיע על כך. סוף דבר, הערעור מתקבל בחלקו, ככל שהוא מתייחס לחיוב המערער באגרת המים ולעניין החיובים הנוגעים לאגרה זו, אנו מורים כי אלה יבוטלו בכל הנוגע לתקופה החל מיום 1.11.1992 ואילך. יתר חלקיו של פסק-הדין נשוא הערעור יוותרו על כנם. לנוכח התוצאה שאליה הגענו, אין צו להוצאות בערעור והערבות הבנקאית שהפקיד המערער להבטחת הוצאות אלה, תוחזר לו באמצעות באת כוחו, עו"ד ברזילי. ארנונהתל אביב