קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על פאב: השופט קליינברגר לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בנהריה (כב' הנשיא קיטאי) אשר לפיו נתקבלה תביעת המערער-המשיב כנגד (להלן "קזס") בחלקה, והמשיבה-המערערת שכנגד (להלן "העיריה"), חוייבה בתשלום סכום של 4,870 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 31.3.90 ועד לתשלומו. בכתב התביעה שהוגש מטעם קזס נטען כי הוא מחזיק בנכס הנמצא בשדרות געתון בנהריה (להלן "הנכס הנ"ל) ומנהל לו החל משנת 1981 "פאב" מהנטען בכתב התביעה עולה גם כי העיריה סיווגה את הנכס הנ"ל כחנות והוא נדרש לשלם תשלומי ארנונה כללית לפי סיווג זה ושילמם. רק בתחילת שנת 1981 התברר לקזס כי אילו סיווג הנכס הנ"ל כ"פאב" לפי שצריל היה לסווגו, היו מדרשים ממנו תשלומי ארנונה נמוכים במידה משמעותית מאלה שהוא שילם. קזס ביקש בתביעתו להורות לעיריה על מתן חשבונות המתיחסים לתשלומי הארנונה שנגבו ממנו ולחייבה על פיהם להשיב לו את שנגבה ביתר. יצויין כי משנוכח קזס לדעת בחילת שנת 1981 שהנכס הנ"ל לא סווג נכון הוא פנה לעיריה וביקש לשנות את הסיווג. אין עוד חולק על כך, כי בעקבות בקשתו זו של קזס סווג הנכס הנ"ל כ"פאב" ומה שנגבה ממנו החל מ1/4/90- ביתר הושב לו. 3. "אכן מקובל עלי כי במקרים המנויים בסעיף 3 לחוק הנ"ל (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו1976- - נ.ק.) נכון לפעול בדרך לפי שהותוותה על ידי המחוקק ואף הבעתי בעבר את דעתי שיש מקום להרחבתו של האמור בסעיף 3 כדי לכלול בו עילות נוספות. אולם שאלה נפרדת היא אם יהיה זה נכון להביא ענין זה בפני ערכאת ערעור נוספת. תשובתי לכך היא שלילית: אין בחוק הנ"ל הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף" (ראה גם בג"צ 351/88 פ"ד מב' (3) 441, 446). מכאן שבית המשפט השלום בהשתיתו את החלטתו הלקונית הנ"ל על האמור בבר"ע 2824/91 הנ"ל סבר, כי בכתב התביעה גלומה הטענה שהעיריה התרשלה. 4. על מנת לקצר את הדיון הסכימו שני הצדדים להגשת העדויות בתצהירים וויתרו על חקירת המצהירים "מבלי שמישהו מודה במשהו", שני הצדדים הסכימו. איפוא, שהמחלוקת ביניהם תוכרע על סמך חומר הראיות שהונח לפני ביהמ"ש קמא בכתב והגישו את סיכומי טענותיהם. 5. בהסתמך על חומר הראיות שהונח לפניה נקבע על ידי הערכאה הראשונה כי בפרק הזמן הרלוונטי היינו מ1/4/84 ועד 31/3/91 קזס ניהל בנכס הנ"ל "פאב" וכי העיריה התרשלה הסיווגה נכס זה כ"חנות". בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי גם קזס התרשל, שכן מה שגילה בתחילת שנת 1991 יכול היה לגלות בשלב מוקדם יותר. ייאמר כבר כאן, כי קביעותיו הנ"ל של בית המשפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות שהונח לפניו ואין עילה המצדיקה את התערבותי בהן. סיווגו של הנכס, אשר בין היתר, גם על פיו נקבע גובהו של תשלום הארנונה הכללית, מחייב את העיריה בנקיטת צעדים לברור מהותו של העסק המתנהל בו בטרם יידרש המחזיק לשאת בתשלום הארנונה הנקבע על ידה. העיריה יכלה איפוא, לצפות, כי סיווגו הלא נכון של נכס עלול לפגוע בכיסו של המחזיק בו והיה עליו לעשות למניעת נזק זה. עיננו הרואות, כי העיריה חבה חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית והיא לא יצאה ידי חובתה זו כלפי קזס בהמתינה לפניתו אליה או להגשת השגה על ידו (ראה תצהירו של מר יצחק ינקוביץ, מנהל מחלקת ההכנסות בעיריה). גם בקביעת ביהמ"ש קמא בדבר התרשלותו של קזס, על אף היותה פרובלמטית יותר, אין מקום להתערבותנו. מה גם וכפי שיוברר בהמשך, קיומה של התרשלות זו איננו שולל מקזס את זכותו להשבת תשלומי הארנונה ששילם ביתר. א יהיה זה למותר להוסיף כאן, כי על מנת לייעל את הדיון ולקצרו רשאים היו באי כוחם של שני הצדדים לוותר על חקירת המצהירים ולהסכים להכרעתה של המחלוקת, שר ביניהם, על סמך החומר שהונח לפני הערכאה הראשונה בכתב (ראה ע"א 61/84, פ"ד מב' (1) 446, 475). ברם, משבחרו בדרך זו מנועים הם מלהשלים בשלב הערעור את מה שהחסירו במהלך הדיו לפני הערכאה הראשונה. 6. בהסתמכו על מכתב של בא כוח העיריה, אשר צורף לתצהירו של קזס קבע **** וניתן להסתפק בנאמר במכתב זה. המפרט את הסכום ששולם על ידי קזס ביתר. ביהמ"ש קמא אף הוסיף בפסק דינו, כי בכתב התביעה מצא קזס לנכון להעריך את תביעתו בסכום של 9,000 ש"ח, ואמנם ליד הנאמר בדפוס, שלפיו לא ניתן להעריך את התביעה נרשם הסכום הנ"ל בכתב יד. 7. בהתחשב בכך, ששני הצדדים התרשלו החליט ביהמ"ש קמא, כי על העיריה להשיב לקזס רק מחצית הסכום שנגבה ממנו ביתר, ובהחליטו כך נתפס לכלל טעות. כבר בע"א 292/68 ופ"ד כג' (1) 604 613) נקבע כי: "הלכה פסוקה היא שרשלנות - ואפילו רשלנות ניכרת - איננה מכשילה את זכות ההשבה..." בספרו של פרופ' ד' פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" בע' 606, נאמר בין היתר, כלהלן: "העובדה שהמשלם נתרשל בבירור העובדות, או שהיתה לו אפשרות לבררן אילו טרח לעשות כן, אין בה, כשלעצמה כדי לשלול את זכותו להשבה". יותר ויודגש, כי התרשלותו של קזס לא גרמה כל נזק לעיריה ולפיכך אין בה כדי להצדיק את התעשרותה ולא רק במחצית הסכום ששולם לה על ידו ביתר. מן הראוי להוסיף כאם ולצטט קטע נוסף מהחלטה שניתנה בר"ע 2824/91 הנ"ל אשר זו לשונו: "אוסיף כי על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה היתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית החזירה את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות". לא נותר אלא להצטער על כך, שהעיריה לא בחרה בדרך המומלצת בקטע שזה עתה **** צוטט והפגינה אי רצון מתשלומי ארנונה ששולמו לה ע"י קזס ביתר. ניתן היה לצפות מרשות ציבורית, למזער, שתצהיר, כי אם יגיש קזס השגה על סיווג לא נכון לגבי שנים עבר היא לא תטען שההשגה הוגשה באיחור, אך גם המעט הזה לא נעשה. עם פתיחת הדיון בערעור זה השמיע באת כוחו של קזס (בעמ' 1) דברים אלה: "אנו טוענים שלא היה צריך לנכות מחצית בשל רשלנות תורמת, היינו שהיה צריך לחייב את העיירה להחזיר לנו את מלוא הסך של 9,541 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13/3/90). על מנת לחסוך בהתדיינות ולהביא את הענין לסיום, אנו מוכנים לוותר על הריבית לקבל את חסך הנ"ל בצירוף הצמדה בלבד מיום 31/3/90 עד לתשלום". בא כוחה של העיריה קבל את הצעתה של באת כוחו של קזס, אך ביקש לשמור לו את זכות לחזור בו מהסכמתו תוך שבוע ימים ובכפוף לכך ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הנ"ל. בנסיבותיו של מקרה זה שלפנינו, כפי שפורטו לעיל, היתה העיירה מיטיבה לעשות אילולא חזרה בה בהסכמתה לפשרה הנ"ל, שכן דין ערעורו של קזס להתקבל וכפועל יותר דינו של הערעור שכנגד להידחות. 8. על יסוד כל האמור לעיל הריני מציע לשני חברי הנכבדים לקבל את ערעורו ל קזס ולחייב את העיריה לשלם לו בנוסף על מה שנפסק בבית המשפט קמא סכום של 4,670 ש"ח בצירוף ריבית והפריש הצמדה כחוק החל מ31/3/90- ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ש"ח בלווית מע"מ ריבית והפרשי הצמדה החל מום 16/1/94 ולדחות את הערעור שכנגד. כמו כן תחוייב העיריה לשלם לקזס את הוצאותיו בערכאה זו בסך 2,000 ש"ח . נ' קליינברגר, ס' נשיא השופט ש' ברלינר אני מסכים. השופט ח' אריאב 1. אני מסכים למסקנותיו של חברי הנכבד סגן הנשיא כב' השופט נ' ליינברגר ולתוצאה אליה הגיע. 2. אני סבור כי גם אילו לא נאמר בבר"ע 2824/91 את אשר נאמר בו - אין אדם או גוף בישראל יכול לטעון כי הוא רשאי להחזיק בסכום שאינו מגיע לו ולעשות עושר ולא במשפט, אלא אם כן קיים מחסום משפטי או דיוני הקבוע במפורש בדין, ולא כך הדבר בעניננו. ח' אריאב, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של סגן הנשיא נ' קליינברגר.ארנונה