בית הדין קיבל את הערעור וקבע כי פסק-הדין של בית-הדין האזורי בטל ועניין מוחזר לממונה על יחסי עבודה להשלמת הבוררות למן אותו שלב שאליו הגיעה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות הממונה על יחסי עבודה עקב פיטורים: .1ההליך .1ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב-בית-הדין - השופטת ליפס; נציגי ציבור -ה"ה שרוני ומלר; תב"ע לט/1799-3) שדחה את עתירת המערער לתשלום פיצויים בגין "פיטורים שרירותיים ומנוגדים להסכם הקיבוצי החל על הצדדים" ובגין סירובה לקבלו חזרה לעבודה לאחר שהממונה על יחסי עבודה פסקה שהפיטורים נעשו תוך הפרת ההסכם הקיבוצי. .2ואלה העובדות, במיוחד כעולה מפסק-הדין שבערעור: א) המערער התחיל לעבוד במלון "שרתון" בשנת 1961, בתפקיד של מציל בבריכת השחיה; ב) ב- 1.12.1977רכשה המשיבה את המלון; ג) ב- 14.7.1978שלחה המשיבה הודעת פיטורים למערער, בתוקף מ-15.8.1978, מן הטעם כי: "על אף אזהרות קודמות לא חל שינוי בהתנהגותך ויחסך לעבודה"; ד) התערבות ועד העובדים ומועצת הפועלים שהתנגדו לפיטורים לא נשאה פרי וועדה פריטטית שהוקמה לא הגיעה לכלל החלטה מוסכמת; ה) נציג ההסתדרות פנה ב- 28.9.1978לממונה האזורית על יחסי עבודה (להלן - הממונה) לבקש שתתערב בעניין. הממונה החתימה את הצדדים על שטר בוררות כשנושא הבוררות הוא: "החזרתו של מר אזולאי לעבודה"; ו) ההוראות הרלבנטיות לענייננו (בהסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות) הן הסעיפים 40(1), 41(1) לפרק השישי ("פיטורים ופיצויים") וסעיף א' לנספח מס' 6המתייחס לבתי-המלון בתל-אביב: (1) סעיף 40("פיטורים והתפטרות"): "(1) פיטורי עובדים אפשריים אך ורק מסיבה מספקת ובהודעה מוקדמת של חודש, אשר תימסר בכתב לעובד והעתק לוועד העובדים. גם עובד קבוע המתפטר חייב במתן הודעה מוקדמת כנ"ל". (2) סעיף 41("הפסקת עבודה ואזהרות"): "(1) צד ב' רשאי להפסיק ללא הודעה מוקדמת את עבודתו של עובד במקרה של חשד סביר במעשה פלילי על-ידו או במקרה של אי ציות להוראות הממונה עליו. לגבי תל-אביב ינהגו כאמור בסעיף א' של הנספח לבתי מלון בתל-אביב". (3) סעיף א' בנספח 6: "הפסקת עבודה כמפורט בסעיף 41להסכם, יכולה להיעשות בהסכמת ועד העובדים, ובהעדר מרכז הוועד במקום, בהסכמת אחד מחברי הוועד הנמצא במקום בלבד"; ז) בהחלטתה (28.2.1979), קבעה הממונה, כי "בשלב זה" לא תחליט, אם הפיטורים היו "מסיבה מספקת" כדרישת סעיף 40(1), מפני שנתבקשה "להתייחס לא לגופו של העניין כי אם לפירוש הוראת סעיף 41להסכם". בעניין אחרון זה קבעה הממונה, כי הפסקת עבודה ללא הסכמת ועד העובדים נוגדת את הוראות ההסכם הקיבוצי; ח) אחרי החלטת הממונה דרשו המערער ומועצת הפועלים מהמשיבה שתחזיר את המערער לעבודה. המשיבה סרבה. .3עיקר טענותיו של המערער היו, כי בענייננו חל סעיף 41(1); כי המשיבה הפרה את ההסכם הקיבוצי, הפרה המזכה אותו לסעדים (פיצויים) שתבע; וכי לאור ההליך שהתקיים בפני הממונה ולאור כתבי הטענות, מנועה המשיבה מלטעון כי סעיף 41אינו חל. .4המשיבה טענה, שהפיטורים לא היו שרירותיים וכי התנהגותו של המערער לא הותירה ברירה בידיה זולת לפטרו; כי קיימה את ההסכם הקיבוצי כרוחו וכלשונו; כי המערער אינו זכאי לפיצויים ולא עשה דבר או לא פעל מספיק כדי למצוא עבודה אחרת מאז פוטר וכי ב- 14.8.1979פוטרו ממילא כל עובדי המלון עקב העברתו לניהולה של חברה אחרת; כי הסעיף הישים הוא סעיף 40(1) ולא 41(1) והפיטורים היו "בשל סיבה מספקת". המערער קיבל פיצויי פיטורים מלאים וחודש משכורת חלף הודעה מוקדמת כנדרש בסעיף 40(1) אף כי בנסיבות המקרה, ייתכן שניתן היה לשלול את דמי ההודעה המוקדמת כאמור בסעיף 41(1). .5בית-הדין האזורי פסק, כי: א) הממונה שהוסמכה להחליט בדבר החזרתו של המערער לעבודה, לא דנה כלל בעניין ההחזרה, כי אם בפירוש סעיף 41(1), מבלי ליישמו ספציפית לעניין המערער ומבלי לקבוע, אם הפיטורים היו על-פי אותו סעיף ואין מניעה שהמשיבה תטען את מה שהיא טוענת; ב) בכתב ההגנה הוזכר מספר פעמים שהפיטורים היו בגין "סיבה מספקת". טענות אלה מקורן בסעיף 40(1) ולא בסעיף 41(1), בו אין התייחסות ל"סיבה מספקת"; ג) עובדתית היו הפיטורים בשל "סיבה מספקת". הדבר הוכח על-ידי עדי המשיבה שהיו מהימנים על בית-הדין. התנהגותו של המערער לא היתה משביעה רצון. ועדה פריטטית החליטה אמנם ב- 13.3.1978כי אין לפטרו, אך עליו לשפר את התנהגותו. הוועדה הטילה על המשיבה להוציא למערער הוראות בכתב בדבר סדרי התנהגותו ועבודתו. המשיבה הוציאה הוראות כנדרש, אך המערער לא ציית להן. נשלחו לו מכתבי התראה ב- 10.7.1978וב- 11.7.1978ללא הועיל, וב- 14.7.1978- מכתב פיטורים; ד) נדחתה טענת המערער, כי התנהגותו לפני 12/77לא היתה רלבנטית לעניין. משנשמרו למערער זכויות הוועד מתחילת עבודתו (1961) הרי שבה במידה נשמשה הזיקה לכל אשר ארע באותה תקופה; ה) המסקנה: הפיטורים היו בגין "סיבה מספקת" ותוך הקפדה על הוראות ההסכם הקיבוצי. .6עיקר טענותיו של בא-כוח המערער בערעור היו: א) לאור ההליך לפני הממונה, רשאי היה המערער לטעון כי הסעיף הישים הוא 41(1); ב) פירושה של הממונה לסעיף הנ"ל לא היה בעלמא, כי אם למען יישום במקרה דנן; ג) לא הוכחה "סיבה מספקת"; ד) שומה היה על בית-הדין לייחס משקל לסמיכות הזמנים בין מכתבי ההתראה ומכתב הפיטורים; ה) מעשי המערער שקדמו ל- 12/77אינם רלבנטיים לעניין, כי המערער לא עבד אז בשירות המשיבה; ו) הפיטורים נעשו תוך הפרת ההסכם הקיבוצי; ז) לא היה מקום לחייב את המערער בהוצאות בסך 000, 10שקל. .7בפתח טיעונו בעל-פה הפנה בא-כוח המערער לאמור בפסקות הסיום של פסק- הבוררות: "לכן הפסקת עבודה שלא בהתאם להוראת סעיף 6שבנספח (צ"ל: סעיף א' לנספח מס' 6)... הוא בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי.... מאחר ובאי-כוח הצדדים התייחסו רק לגבי סעיף 41להסכם וביקשו פרשנות לגבי סעיף זה בלבד, לא מצאתי לנכון להחליט, אם המקרה הנדון נכנס בגדר סעיף 40להסכם". טענתו של הפרקליט המלומד היתה, כי משפסקה הבוררת שהסעיף החל הוא סעיף 41, ממילא אין תחולה לסעיף 40, האחד מוציא את השני. זהו פשר האמירה, שאין צורך לדון בסעיף .40ההבדל בין שני הסעיפים הוא בעיקר בכך, שהראשון, על כל סעיפי המשנה שבו, עוסק רובו ככולו בצמצומים בעבודה, דרושה סיבה טובה ("סיבה מספקת") ואין צורך בהסכמת הוועד. מה שלא כן בעניינים בהם עוסק סעיף 41: עניינים של משמעת, של עבירות פליליות וכאן ישנה טכניקה אחרת ובכלל זה הדרישה של הסכמת הוועד. עוד טען הטוען, כי המשיבה לא קיימה את פסק הממונה בנימוק, שהמקרה הקונקרטי לא נדון וכל שנעשה היה מתן חוות דעת לעניין פירוש סעיף 41להסכם הקיבוצי, כלומר, עיסוק בסוגיה אבסטרקטית. ולא היא. הבוררת פסקה הלכה ברורה, שעל-פיה יכול היה המערער לדרוש ביצוע בעין, כלומר החזרתו לעבודה. תחת זאת העדיף לתבוע פיצויים בשל הפרת הסכם. בכתב ההגנה, סעיף 3, באה הודאה מלאה מטעם המשיבה "באמור בסעיף 3לכתב התביעה", כלומר "שהבוררת בהחלטתה... הצטמצמה בשאלה, האם פיטוריו של התובע נעשו תוך הפרת ההסכם הקיבוצי החל כל הצדדים, והחליטה על כך בחיוב"; אלא שבסיפא לסעיף 5שבכתב ההגנה נטען, כי - "הבוררת בהחלטתה לא החליטה, באם פיטוריו של התובע היו 'מסיבה מספקת' אם לאו, והתייחסה אך ורק לשאלה, אם ניתן היה להפסיק עבודתו לאלתר עקב פיטוריו". עקב תוספת זו התרחבה יריעת הדיונים בבית-הדין האזורי מעבר לדרוש, שכן עניין "הסיבה המספקת", ששורשיו בסעיף 40, לא היה רלבנטי בהליך שאחד ממרכיביו המרכזיים היה פסק בוררות הנסוב על ההוראות שבסעיף .41 .8אמת ונכון, פתחה באת-כוח המשיבה, כי לבוררות הועבר עניין קונקרטי, והוא "החזרתו של מר אזולאי לעבודה", אך בעקבות התפתחות שהיתה, נזנח עניין ההחזרה לעבודה ובסופו של דבר באה החלטת הבוררת שלא להחליט "בשלב זה", אם הפיטורים היו "מסיבה מספקת" כדרישת סעיף 40(1) (ראה סעיף 2(ז) דלעיל). אין זאת אומרת, שתחולת סעיף 40יכולה להיות מוצאת מכלל אפשרות, שהרי המשיבה פעלה לפי סעיף 40(1) ולא התיימרה לפעול לפי סעיף 41(1). אלמלא סיבות השמורות עמו יכול היה המערער לבקש מאת הבוררת להשלים את מלאכתה מעבר ל"שלב זה", אך העדיף להביא את עניינו בפני בית-הדין לעבודה ושם נקבעה בדיון המקדמי, בין שאר פלוגתות, פלוגת זו: " .3האם פוטר התובע שלא כדין כטענתו (או) שמא פוטר כדין על רקע התנהגות רעה וחמורה כטענת הנתבעת". ולבסוף: כבר בשלב הגשת תצהירים, תקעה המשיבה את יתדותיה בהוראות סעיף 40 (1) (תצהיר הנרי טייג: סעיפים 29, 38ו-39; תצהיר ששון עקרי: סעיפים 20, 27 ו-28). .2פסק-דין .1צודק בא-כוח המערער בטענתו, כי לא היה מקום להעמיס על גבו של המערער מעשים ומחדלים שקדמו לשנת 1978והמשתרעים, אליבא דבית-הדין קמא (סעיף 17סיפה לפסק-הדין שבערעור) מ- 1961עד דצמבר .1977על כגון דא נאמר אשר נאמר בדב"ע ל/14-3, [1]. האמור שם (בע' 148) נוגע אמנם לשאלת הזכאות לפיצויי פיטורים, אך הוא תקף וישים לכל פרשה של "גמר חשבון" בין עובד ומעביד. .2די, לענייננו, באירועים שארעו בסמוך לפיטורים, והריהם: ב-13.2.1978 נשלח למערער מכתב פיטורים, עם הודעה לוועד העובדים. ועדה פריטטית שכונסה ב- 13.3.1978החליטה, שיש לבטל את הפיטורים וכי על המשיבה להוציא למערער הוראות בכתב "בדבר סדרי עבודתו והתנהגותו". הוראות כאלה, ארוכות ומפורטות, נשלחו ב- .20.3.1978המערער לא שיפר את דרכו גם לא אחרי שני מכתבי התראה שנשלחו ב- 10.7.1978וב-11.7.1978; מכתב הפיטורים בא ב-.14.7.1978 .3משלוח המכתב הנ"ל היה בעיני המשיבה מילוי אחרי הוראות סעיף 40(1) להסכם הקיבוצי: "פיטורים מסיבה מספקת ובהודעה מוקדמת של חודש, אשר תימסר בכתב לעובד והעתק לוועד העובדים". התפתחות הדברים שבהמשך מראה, כי החלו לפסוח על שני הסעיפים ונכנסו למסלולו של סעיף 41(1) לאחר הודעת ועד העובדים ומועצת הפועלים על התנגדותם לפיטורים. באין הסכמת ועד - אין "הפסקת עבודה" אליבא דסעיף א' לנספח מס' 6(לבתי-מלון בתל-אביב-יפו). העניין הועבר לוועדה פריטטית (סעיף 41(5) להסכם הקיבוצי). הוועדה לא הגיעה לידי החלטה מוסכמת, משמע שגם לא קבעה "שלא היתה הצדקה להפסקת העבודה", דבר שהיה מחייב החזרת המערער לעבודה עם תשלום שכר כולל עבור ימי אבטלה (סעיף 41(6)). באין הסכמה בדרג ועדה פריטטית הסכימו הצדדים להעביר את העניין לבוררות (סעיף 43(7)), כשנושא הבוררות הוא "החזרתו של מר אזולאי לעבודה". בישיבה הראשונה הצהיר נציג התאחדות המלונות כלהלן: "הסכמנו כי מר אזולאי לא יכול לחזור לעבודה, לא הסכמנו על גובה הפיצוי", אך בישיבה האחרונה הצהיר פרקליטו של המערער: "טענתנו היא שמר אזולאי עדיין עובד במלון"; בהחלטת הממונה נשמע שוב צליל שונה: "לא אחליט בשלב זה, אם פיטוריו היו "מסיבה מספקת" כדרישת סעיף 40(1)... וזאת מאחר שהצדדים ביקשו להתייחס לא לגופו של עניין כי אם לפירוש הוראות סעיף ..41 .". ומה פסקה הממונה? כי הפסקת עבודה ללא הסכמת ועד העובדים נוגדת את הוראות ההסכם הקיבוצי. .4המשיבה לא טענה אי-פעם שהפסיקה את עבודתו של המערער במשמעות "הפסקת עבודה" בסעיף 41(1), הפסקה שתהפוך לפיטורים בנסיבות מסוימות כאמור בסעיף 41(3). המשיבה טענה, שהיא פיטרה את המערער על-פי הוראות סעיף 40(1) וזאת "מסיבה מספקת". בא-כוח המערער גרס, כי סעיף 40על סעיפי-המשנה המרובים שבו עוסק בעניינים כגון צמצום בעבודה המחייב לפטר עובדים או במצבים דומים שיש בהם מסתמא מעין כורח נסיבות שסעיף 40מאפשר להחלץ מהם, להבדיל ממקרים של "אי-ציות להוראות הממונה עליו" ולמעשים פליליים להם נועד סעיף .41 .5כללית ניתן לומר, כי דבריו של הפרקליט המלומד לעניין שני הסעיפים הנ"ל, דברי טעם הם, אך יש להצביע על סייג העולה מסעיף 40והגורע מאופיו ה"מונוליטי"; סעיף משנה (8) שבו פותח "אופקים" חדשים, המשליכים מעבר לנסיבות כגון צמצום בעבודה (עובד שנעדר מן העבודה שבוע ימים ללא הודעה וללא סיבה מספקת לאי-מתן הודעה "יראו אותו כמתפטר מהעבודה מרצונו") והשאלה היתה, אם נסיבות כגון אלה שהיו במקרה דנן עולות כדי "סיבה מספקת" לפיטורי עובד עם תשלום פיצויי פיטורים ותשלום חלף הודעה מוקדמת. .6לפנינו טען בא-כוח המערער, כי פסיקתה של הממונה ברורה: הפיטורים נעשו תוך הפרת ההסכם הקיבוצי. המשיבה לא מילאה אחרי הפסק ולא החזירה את המערער לעבודה. זה האחרון, תחת לדרוש ביצוע בעין (החזרה) דרש פיצויים, הן בתביעתו לבית-הדין קמא והן בשלב הערעור. תשובתה של באת-כוח המשיבה היתה, כי המערער יכול היה לבקש מהממונה להשלים את מלאכתה, אך העדיף לפנות לבית-הדין האזורי. בבית-הדין האזורי, שימש כנקודת מוצא פסק בוררות, שהיה בבחינת הלכה ערטילאית ושלגביו נטען בכתב ההגנה (סעיף 5), שאין בו החלטה בשאלה, "אם פיטוריו של התובע היו 'מסיבה מספקת' אם לאו". .7נראה כי אין מנוס מהמסקנה, שנשתבשו ההליכים בהם נקטו בסוגיית הפסקת עבודתו של המערער. הדברים אמורים במיוחד לעניין הליכי הבוררות. ההחלטה שניתנה היתה בבחינת החלטת ביניים ("בשלב זה") לא לגופם של עניינים, כי אם בשאלת פרשנות במה שנראה כשלב הכנה לקראת הכרעה "לגופו". אין ספק, שהצדדים היו מעוניינים בקיום בוררות והתייחסו אליה בכובד ראש כעולה מפרוטוקול הדיונים. דא עקא שברגע מסוים, בטרם הגיעו לסוף פסוק, הועבר העניין כאילו "להשלמה" לבית-הדין האזורי. לא זו הדרך להתיר את הפקעת. .8על כן מתקבל הערעור ופסק-הדין של בית-הדין האזורי בטל. העניין מוחזר לממונה על יחסי עבודה להשלמת הבוררות למן אותו שלב שאליו הגיעה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.יישוב סכסוכיםיחסי עבודהפיטוריםבוררות