קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול קצבת ניידות מביטוח לאומי: י. ההליך .1לפנינו ערעור כל פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט נויגבורן - דן יחיד: תב"ע מא/12-0) שדחה את תביעת המערערת לחייב את המשיב להמשיך ולשלם לה קצבת ניידות, מכוח ההסכם שבין ממשלת ישראל והמשיב לתשלום גמלת ניידות לזכאים. .2העובדות הצריכות לעניין ואשר לא היו שנויות במחלוקת הן: א) המערערת הוכרה כמוגבלת בניידות, מכוח הסכם הניידות. בעקבות ההכרה קיבלה הלוואה עומדת לרכישת רכב וכן קצבה חודשית: ב) למערערת אין רשיון רכב ובנה, אליהו (להלן - הבן) אושר כ"קרוב משפחה", כמשמעו בהסכם הניידות; ג) בעת שהוכר הבן כקרוב, התגורר יחד עם הוריו באותו בית; ד) בחודש אוגוסט 1979עבר הבן להתגורר בבית אחר, המכונה "בית מקצועי" (בית המועמד בדרך כלל לרשות "עובדי חוץ של המושב"), המצוי כ- 100מטרים מבית הוריו; ה) המוסד הודיע למערערת בסוף ינואר 1980(במכתב שנמסר לידיה ביום 1.2.1980), כי מאחר ובנה אינו עונה עוד על הקריטריונים של "קרוב" שבהסכם הניידות, מופסק תשלום הקצבה והיא נדרשת להחזיר את ההלוואה שקיבלה וכן את התשלומים ששולמו לה כקצבה החל מחודש אוקטובר 1979; ו) הבן הופיע במשרדי המוסד ביום 3.2.1980והודיע לפקידת המוסד, כי אמו תעבור להתגורר אתו "עד שתושלם בניית ביתו, המחובר לדירת הוריו" (ת/1). .3א) הצדדים חלקו בשאלה העובדתית, אם אכן עברה האם להתגורר עם בנה לאחר ביקורו של זה האחרון במוסד. גרסת הבן היתה, האם לנה בביתו מדי ערב, בעוד עמדת המוסד היתה, כי האם כלל לא עברה לגור עם בנה ולא לנה בביתו; ב) בית-הדין האזורי קבע, כי האם לא עברה לגור עם בנה. למסקנתו זו הגיע בית-הדין האזורי משני נימוקים. הראשון - אי-אמון בגרסת הבן ועדיו; והשני - אי-סבירות, בלשון בית-הדין: "אין זה סביר כי אשה תעזוב את בעלה שהיא חיה אתו בשלום, ותעבור 'לגור' אצל הבן מרחק של כ- 100מטר רק כדי לזכות בהטבות". .4בא-כוח המערערת בערעורו ובטיעוניו העלה נימוקים אלה: א) טעה בית-הדין בקביעתו העובדתית: לגרסתו - הוכח שהאם (המערערת) לנה בבית בנה; ב) לא היה מקום ל"מבחן הסבירות" בו נקט בית-הדין, מה עוד שסביר, לדעתו, להניח את ההיפך; ג) מגוריה של האם התפצלו בין ביתה היא לבית הבן, ובכך התמלא התנאי להגדרת "קרוב" בהסכם הניידות; ד) מקום "מגורי הלילה" חשוב מ"מגורי היום", בייחוד לאור מצבה הבריאותי של המערערת; ה) המעבר של הבן מדירת אמו היה "זמני" עד לגמר בניית ביתו הקבוע, הצמוד לבית הוריו; ו) בעובדה שהמערערת עברה לגור בבית הבן רק לצורך קבלת ההטבות אין לראות אי-ביצוע חוזה בתום לב, השולל ממנה זכויות; ז) העובדה שהאם לא התגוררה עם הבן זמן קצר של מספר חודשים, מחוסר ידיעה, אינה צריכה לפגוע בזכיותיה; ח) המוסד מנוע מלטעון נגד זכות המערערת, מאחר ופקידה מטעמו הדריכה את הבן, כי במידה והאם תעבור לגור אצלו - תמשיך לזכות בהטבות מכוח הסכם הניידות. .5בא-כוח המוסד השיב: א) קביעתו של בית-הדין האזורי, המבוססת על מהימנות העדים, אין בה פגם, ובית-הדין לא יתערב בה; ב) אף אם לנה המערערת בבית בנה, אין די בכך כדי שיתמלאו תנאי ההסכם בדבר "מגורים"; ג) החוק וההסכם אינם מכירים במושג "מגורים מפוצלים"; ד) משחדל הבן לגור בבית אחד עם אמו, חדלה האם להיות זכאית לקצבה, וכן עליה להחזיר את ההלוואה: ה) אין ההסכם מכיר במושג של "הפסקה זמנית", מעבר למקרים שנמנו בהסכם עצמו, ואלה שארעו בבן אינם נמנים עליהם; ו) מעבר המערערת למגורים עם הבן, אם היה כזה, נעשה רק לצורך קבלת הגמלאות בגין הסכם הניידות ועל כן לא יקנה לה זכויות; ז) לא הוכח כי פקידת המוסד נתנה לבן להבין, כי באם תעבור אמו להתגורר עמו, תזכה להטבות מכוח הסכם הניידות. .6הדיון בהליך זה נדחה מספר פעמים, עקב ניסיון להסדר בין הצדדים, לאור שינוי נסיבות שחל לאחר מתן פסק-הדין. ניסיון זה לא עלה יפה. .7הדיון התקיים בהעדר אחד מנציגי הציבור שהוזמן ולא הופיע. .2פסק-דין .1על מנת שאדם ייחשב כ"קרוב משפחה", כמשמעות הדיבור בהסכם הניידות, תנאי בל יעבור הוא, שהוא "גר בקביעות באותו בנין שבו מתגורר דרך קבע המוגבל בניידות". .2בית-דין זה חזר והדגיש, כי ההסדר בהסכם הניידות "מתעלם מהמיוחד בתנאי מגורים במושבים ובמושבות קטנות והתשובה שניתנה בהסכם הניידות גם כשהיא טובה בתנאי מגורים בעיר, ספק אם אין היא מקפחת נכים, תושבים ביישובים כאמור" (דב"ע מג/19-0, מרדכי וינגרטן - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם). כל עוד מחייב הסכם הניידות את מילוי התנאי האמור ב"קרוב משפחה" לגבי כלל המוגבלים בניידות, לא תהא לבתי-הדין לעבודה דרך אחרת, אלא לדחות תביעה שעה ש"קרוב משפחה" אינו גר בקביעות באותו בנין שבו מתגורר דרך קבע המוגבל בניידות, כפי שעשה בית-דין זה בדב"ע מג/19- 0הנ"ל. .3אף אם נקבל את עדותו של הבן בבית-הדין האזורי, בשלמות, לא נוכל להגיע למסקנה, כי התמלא התנאי שבהסכם. וכך אומר הבן (ע' 9לפרוטוקול - שורה 36). "אמי באה אלי ב- 10בלילה ללון והיא יוצאת בערך ב-7.00- 8.00בבוקר, היא יוצאת מהבית למחסן". המחסן נמצא בין בית ההורים לבין הרפת אשר בחצרם, והוא משמש כמטבח ההורים. האב והאם "'אוכלים ביחד באותו מחסן" (ע' 10, שורה 1). את השבת "עושים ביחד", לפעמים בבית הבן ולפעמים בבית ההורים. הבן עובד במשק ההורים ונמצא, לדבריו, רוב היום ברפת. ממשיך הבן ואומר, כי האם כל היום אתו, מאחר והיא זקוקה להסעות לקופת-חולים. בתשובה לשאלות בית-הדין אמר הבן "אם אחותי באה לפעמים היא הולכת אתם הביתה. אז לוקחים אותה לבית המקצועי שלי איפה שאני גר". עיון בדברים מראה, כי גם הבן, שעה ש"השיח לפי תומו", אמר "הביתה" בכוונו לבית ההורים, ולבית בו "אני (הבן) גר" ולא "אנו גרים". מעדות הבן אפשר להסיק, לכל היותר, את המסקנה, כי האם לנה "דרך קבע" בבית הבן, אך לא כי היא מתגוררת בו דרך קבע. .4המחוקק, בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב), תשכ"ח- 1968(להלן - החוק), הבחין בין "מעון" לבין מקום בו לן מבוטח (סעיף 36(1) לחוק). מותר לנו להעזר בביטויים ובהבחנות שבחוק אף לצורך פרשנות הסכם מכוח סעיף 200לחוק (השווה דב"ע מד/10-0, [1]).0 אין לראות במקום לינה, אף אם הוא קבוע, "מקום מגורים", גם אם בדיבור "מתגורר" בהסכם הניידות יש פחות מהשלמות והיציבות אשר בדיבור "גר" (דב"ע לח/20-0, [2], בע' 370). .5זאת ועוד: אף אם נקבל את גרסת המערערת, על-פיה היה לה "מקום מגורים מפוצל" שעה שלנה בבית בנה, אין חולק כי תקופה של למעלה מחמישה חודשים (מאמצע אוגוסט 1979ועד פברואר 1980) לא התגוררה ולא לנה האם בבית בנה. סעיף 12(א) (6) להסכם הניידות קובע, כי מוגבל בניידות חייב להחזיר למוסד את ההלוואה העומדת, אם "חדל להתקיים או לא התקיים תנאי כל שהוא מהתנאים המזכים בקצבת ניידות". משלא התגוררה המערערת עם הקרוב (הבן) מאז אמצע אוגוסט 1979, חדל התנאי להתקיים. .6ואם תאמר כי הבן עזב את דירת ההורים, על מנת לשוב אליה מייד לכשתושלם בניית דירתו באותו בית, תעמוד למערערת לרועץ העובדה, שההסכם מחייב מגורים "דרך קבע", שעה שאף הפסקה זמנית של המגורים המשותפים למטרה מוגדרת מפסיקה את הקביעות הנדרשת. .7טענה נוספת למערערת והיא, כי המוסד מנע מלטעון נגד זכותה לאור העובדה, שהובהר לבנה, כי במידה ותעבור לגור אתו תהיה זכאית להמשך הזכויות מכוח ההסכם. טענה זו לא בא זכרה בתביעה, ברשימת הפלוגתות ובסיכומים הארוכים והממצים ( 10עמודים) שהגיש בא-כוחה לבית-הדין האזורי וכן בהודעת הערעור, וספק רב אם ניתן להעלותה בשלב שהועלתה. נתייחס אליה לגופה, על מנת שלא תישאר בלב המערערת ההרגשה, כי יש ממש בטענה. בהסכם היישים, זה משנת 1977, נקבע, כי ברצון הממשלה ליתן הטבות לזכאים בהתאם לאמור בהסכם, וכי המוסד הוא זה שיבצע את התשלומים. ההטבות ותנאי הזכאות נקבעו על-ידי הממשלה, ופורטו בהסכם, ואין לאיש זכאות לקבל הטבות כל שהן מעבר לכך; אין גם איש המוסמך לחרוג מעבר לנקבע על-ידי הממשלה ביחס לאותן הטבות והתנאים לנתינתם, ואף אם הובטח על-ידי פקיד זה או אחר כי יינתנו הטבות מעבר לתנאי ההסכם - אין הבטחה זו תופסת ומחייבת. .8סופו של דבר - דין הערעור להדחות. אין צו להוצאות.ניידותביטוח לאומי