קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת מפרק למתן הוראות לחלוקת כספים: .1עניינו של דיון זה הוא בבקשת המפרקים למתן הוראות בנוגע לחלוקת כספי הקרן המרכזית לפיצויי פיטורין שליד בנק הפועלים בע"מ (להלן: הקרן המרכזית). ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: (1) ביום 21בפברואר הוגשה בקשת פירוק של החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ (להלן: החברה). (2) בעת הפירוק היו חלק מעובדי החברה מבוטחים ביטוח פנסיוני בקרן הגימלאות המרכזית לעובדי מוסדות ההסתדרות בע"מ (להלן: הקג"מ). עם העובדים האחרים נעשו הסדרי ביטוח מנהלים בנוסף לקג"מ או כהסדר בלעדי. (3) החברה נהגה להפריש לקג"מ עד יום 31.3.88% 11ומיום 1.4.88% 12מהמשכורת החודשית של העובד. מס"כ הפרשות המעביד, % 6מיועד להבטחת פיצויי פיטורים ו-% 5(או %6) לצבירות תגמולים. % 5נוספים ניזקפו גם הם כהפרשות העובד לתגמולים. (4) החל משנת 1977הפקידה החברה כספים בשיעור השווה ל-% 21/3מהמשכורת החודשית של עובדיה בקרן המרכזית, ע"מ להבטיח את יתרת פיצויי הפיטורים. (הפרשה חודשית של המעביד בשיעור % 6ע"ח פיצויי פיטורים מהווה % 72ממשכורת חודשית בחישוב שנתי. הפרשה של % 21/3לחודש מהווה % 28ממשכורת חודשית בחישוב שנתי). (5) במסגרת הסדר ביטוח המנהלים ניזקפו % 5הפרשות עובד לצורך תגמולים, %5 הפרשות מעביד לצורך תגמולים ו-% 81/3הפרשות המעביד ע"ח פיצויי פיטורים (סה"כ % 131/3הפרשות מעביד). (6) לגבי אותם עובדים שבוטחו הן בביטוח מנהלים והן בקג"מ הפרישה החברה סך של % 21/3להשלמת פיצויי פיטורים בגין הסכום שצברו בקג"מ. (7) ביום 31.12.89ניכרת הסכם עבודה קיבוצי מיוחד בין החברה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, באמצעות מועצת פועלי תל אביב (להלן: ההסכם הקיבוצי). לגבי מספר עובדים הוסדרו תנאי העבודה בחוזים אישיים. (8) הזכאות לפיצויי פיטורים על פי ההסכם הקיבוצי היא % 100(מרבית העובדים) ו-% 135(מנהלי מחלקות), ואילו על פי ההסכם האישי הזכאות מגעת עד כדי %.150 (9) יצויין כי באישורו של בימ"ש זה שיחררו המפרקים לעובדים את כל הכספים שנצברו להם בקופות האישיות, כמפורט לעיל. כאמור, סלע המחלוקת הוא גורלם של כספי הקרן המרכזית. .2(א) טענות המפרקים המפרקים טוענים, כי יש לפרש את העדיפות הנוצרת לטובת העובדים על פי סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג- 1963(להלן: חוק פיצויי פיטורים) ביחס לכספים המופקדים בקרן המרכזית, רק כגובה השיעור הסטטוטורי. כ"כ, בהסתמך על ס' 10.3לנספח "פיטורים ופיצויים" להסכם הקיבוצי (להלן: הנספח) וסעיף 14(א)(3) להסכם האישי, יש לכלול את תשלומי המעביד (על חשבון תגמולים) כמקור לתשלום, בעת חישוב הסכומים העומדים לזכות העובדים בגין פיצויי הפיטורים. רכיב השכר לצורך חישוב פיצויי הפיטורים מפורט, לטענתם, בסעיף 10.1לנספח, על אף שאינו כולל רכיבים אשר נחשבים לעתים כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. ולבסוף, במקרים בהם חייבים העובדים כספים לחברה (בגין הלוואות שלקחו),יש לקזזם באופן יחסי (פרופורציוני) מהכספים המגיעים להם מהחברה,אשר הקדימות בקבלתם שונה. (ב) טענות העובדים: העובדים מיוצגים על ידי באי כוחם בקבוצות, התואמות למעשה את שיעור פיצויי הפיטורים, אשר לו הם זכאים לפי ההסכם הקיבוצי או ההסכם האישי. בשאלת העדיפות בקבלת הכספים אשר בקרן המרכזית קיימת מחלוקת לא רק בין המפרקים לבין העובדים אלא גם בין קבוצות העובדים השונות. עו"ד א. בלייר, בשם העובדים המיוצגים על ידה (להלן: קבוצת בלייר) טוענת, כי כספי הקרן המרכזית נועדו תחילה לכיסוי חובות הפיצויים על פי החוק ולאחר מכן, במידה שישאר עודף בקרן המרכזית, לכיסוי החובות הנוספים בשיעור %35, כאמור בהסכם הקיבוצי. לטענת עו"ד ד. גל, בשם העובדים המיוצגים על ידו (להלן: קבוצת גל), יש לנהוג מינהג שווה בכל פיצויי הפיטורים המוסכמים על שיעוריהם השונים. זאת ועוד, את הסכומים בפוליסות יש לזקוף על חשבון פיצויי פיטורים, כך שראשית ילקח בחשבון העודף על % 100ולאחריו יתרת החוב. עו"ד ג' הורנשטיין, בשם העובדים המיוצגים על ידה (להלן: קבוצת הורנשטיין) אינה טוענת דבר לענין זה. להבדיל, קיימת בין העובדים תמימות דעים בשאלת פירוש סעיף 10.3לנספח וסע' 14(א)(3) להסכם האישי. לטענתם, יש לפרש את הסעיף, בניגוד לדעת המפרקים, כזוקף על חשבון פיצויי הפיטורים אך ורק את הפרשות המעביד, שהופקדו בקג"מ ובביטוח המנהלים על חשבון פיצויי הפיטורים. (במלים אחרות: לא כולל את הפרשות המעביד לתגמולים). גם לענין הקיזוז אחת דעתם, שיש לקזז את מכלול החובות ההדדיים כאשר ההפרש ישולם לעובדים בדין קדימה ואח"כ בחוב רגיל. בשאלת רכיבי השכר שיחושבו לצורך חישוב פיצויי הפיטורים טוענת קבוצתבלייר, כי יש לראות במרכיבי הרכב והספורט כשכר לכל דבר וענין. קבוצת גל מוסיפה אף את עודף ההפרשות לקרנות ההשתלמות. (גם כאן לא הביעה קבוצת הורנשטין את עמדתה). (ג) טענות המוסד לביטוח לאומי: המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הגיש סיכומיו כבעל ענין בהחלטות לאור חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח- 1968(להלן: חוק הביטוח הלאומי), בפרט פרק ו 3שבו. לטענת המל"ל, סע' 26לחוק פיצויי פיטורים מעניק לעובדים עדיפות גם בקבלת פיצויים מעבר ל-% 100- השיעור הקבוע בחוק, אם הזכות הוענקה בהסכם קיבוצי. המל"ל אינו מכיר בזכות דומה מכח הסכם אישי. לענין פרשנות סעיף 10.3לנספח תומך המל"ל בגישת המפרק, לפיה יש לראות בכל הפרשות המעביד (פיצויים ותגמולים) כמקור לתשלום פיצויי הפטורים. כ"כ תומך המל"ל בפרוש שהעניק המפרק לסע' 10.1לנספח. בשאלת הקיזוז, להבדיל, סבור המל"ל בהתאם לגישת העובדים, כי יש לשמור לעובדים על הזכות לדין קדימה לפי פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג- 1983(להלן: פק' החברות), הגוברת במקרה זה על הוראות אחרות. אלו הן, בקליפת האגוז, טענות הצדדים. טענותיהם המפורטות יובאו להלן במהלך הדיון בשאלות המתעוררות בבקשה זו. .3מן המקובץ לעיל עולה כי המחלוקות בין הצדדים בפירוק זה הן בשאלות הבאות: (1) פרשנות סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורים. (2) פרשנות סעיף 10.3לנספח וסעיף 14(א)(3) להסכם האישי. (3) חישוב בסיס השכר לצורך פיצויי הפיטורים. (4) קיזוז מכספים המגיעים בגין חיובים שונים אשר סדר העדיפות בקבלתם שונה. .4פרשנות סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורים סעיף 26לחוק הפיצויים קובע: " 26(א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 או שהופקדו לפי סעיף 20או לפי סעיף 21או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים - (1)... (2) אינם חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו. (ב) הוראות סעיף זה יחולו גם לגבי ריבית והפרשי הצמדה שנוספו על סכומים כאמור." קב' גל טוענת, בניגוד לדעת המפרקים, כי הקרן המרכזית אינה בגדר "קופת גמל לתשלום פיצויי פטורים" לענין סעיף .26הבסיס לטענה נמצא, לדבריה, בהגדרת קופת גמל שבחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958(להלן - חוק הגנת השכר) תוך שהיא מדגישה את דרישת הסעיף כי מדובר בקרן או קופה "שהעובד חבר בה". .5בחוק פיצויי פיטורים אין הגדרה למונח "קופת גמל". את ההגדרות ניתן למצוא, כאמור, בחוק הגנת השכר ובפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א- .1961ההגדרה בסעיף 1לחוק הגנת השכר רחבה מזו שבסעיף 47לפקודת מס הכנסה, וקובעת כדלקמן: " .1"קופת גמל" - קופת חולים, קופת תגמולים, קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47לפקודת מס הכנסה שהמעביד והעובד או המעביד בלבד חייבים לשלם לה מכח הסכם קיבוצי או צו הרחבה או מכח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעביד שניתנה להם הסכמת קופת הגמל..." (הדגשה שלי י.ל.). תקנה 1לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) התשכ"ד- 1984קובעת כי "קופת גמל מרכזית לפיצויים היא "קופת גמל לפיצויים שעמיתיה הם המעבידים בלבד." מהוראות חוק אלה עולה, שהדין מכיר בחיסכון המעביד בקרן המרכזית, כאשר ההפרשות מתבצעות ע"ש המעביד בלבד, ואין מדובר בהפרשות ספציפיות ע"ש עובדים מסויימים. ר' גם בסיפרה של ח. הרדוף זכויות עובדים בחילופי מעבידים בפרוק בחברה ובכינוס נכסים, עמ' 120פיסקה 206, עמ' 122פיסקה 212ועמ' 134פיסקה .238(להלן: הרדוף). .6עוד טוענת קב' גל, כי לעובדיה זכות קניינית או מעין-קניינית לכספי הקרן המרכזית, כאשר התגבשותה של זכות זו מותנה בהפסקת עבודתם. טענה זו מתבססת על מסמך שנחתם בינה לבין החברה (צורף כנספח לסיכומים), המורה לשחרר לידי העובדים את הכספים שהופרשו לזכותם על פי פוליסת הביטוח בכל מקרה של סיום עבודתם בחברה. ההפקדה בקרן המרכזית נעשתה, כאמור, להשלמת חבויות החברה לתשלום פיצויי הפיטורים. מינוי מפרק כמוהו כהפסקת עבודה. לכן, מאחר שקיימת לעובדים זכות המקנה להם הבעלות בכספי הפיצויים מלכתחילה והתנאי למימושה ארע, הרי שהם זכאים לכספי הקרן המרכזית ככל שאלה משלימים את מלוא שיעור פיצויי הפיטורים המגיעים להם. לדעתה, אבחנה בין כספי הקג"מ או הביטוח לבין כספי הקרן המרכזית שנועדו להשלים את פיצויי הפיטורים היא "טכנית" בלבד בכל הנוגע לזכותם הקניינית. אינני מקבל טענה זו. אין לומר, כי ההבחנה בין כספי קרנות הפנסיה והביטוח לבין כספי הקרן המרכזית הופכת טכנית גרידא רק מעצם העובדה, שכספי הקרן המרכזית משמשים מקור להשלמת פיצויי הפטורים המוענקים מכספי קרנות הפנסיה והביטוח. אמנם נפסק, כי כספים בקופת גמל אשר מקורם בדמי גמולים שהופקדו על חשבון העובד על ידי ניכוי משכרו - העובד זכאי לקבלם. גם אם טרם בשלו התנאים לתשלום כספים אלה לידי העובד, אין הם חלק מנכסי המעביד. אולם, כדי לקבוע מי זכאי לכספים שמקורם בתשלומים שנעשו מכספי המעביד, יש לפנות להסדרים החוזיים ולחוק פיצויי פיטורים (הרדוף, ע' 124פיסקה 216והאסמכתאות המפורטות שם). מתקנות הקרן לכל אורכן עולה, כי החשבון שמנהלת הקרן המרכזית הוא חשבונו של המעביד. הקשר הוא בין המעביד החבר בקרן, לבין הקרן. המעביד הוא הזכאי לקבל כספים שבקופה לשם תשלום פיצויי פיטורים, לקבל את יתרת הכספים במקרה שסולקו התביעות, להפסיק חברותו בקרן וכיוצא בזה, כמפורט בתקנות. לעובד אין כל זכויות בכספים המופקדים בקרן. אין הוא יכול לחייב או לזכות את החשבון. בדב"ע נא/181- 9מרכז טכנולוגי יזרעאל בע"מ - אילן גוטמן, פד"ע כג 397פסק ביהמ"ש: "כספי השלמת פיצויי פיטורים אינם בשום אופן כספי פנסיה". ביהמ"ש הדגיש את הצורך להבחין בין קרנות שיש לעובד זיקה אליהן לבין קרנות שבבעלות המעביד, גם בהתיחסו לסעיף 14לחוק פיצויי פיטורים. בדב"ע לה/29- 3פוטוקר-שטיין-אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פד"ע 288בע' 279: "ברור שסעיף 14לחוק אינו מכוון כלל לאותם תשלומים של מעביד לבנק או למוסד כספי בדומה או אף תשלום לקרן מיוחדת שבקופת תגמולים כשאותו תשלום נירשם לזכות חשבונו של המעביד בלבד, ואין לחייב אותו חשבון אלא על פי הוראה של המעביד, עת לעובד אין כל שליטה על הכסף וכל זכות לכסף. תשלומים אלה אף אם הם מיועדים לפיצויי פיטורים, אינם אלא אחת מדרכי החיסכון של המעביד, למענם לא היה כל צורך בסעיף 14לחוק פיצויי פיטורים, כי לא היה עולה על דעתו של אדם שאלה יכולים לבוא "במקום פיצויי פיטורים." תשלומים אלה אינם רלבנטיים לענין הסכם קיבוצי ואינם רלבנטיים לענין צו של שר העבודה כאמור בסעיף 14לחוק כפי שכבר פסק ביהמ"ש העליון תשלום לעובד מסכומים אלה, על ידי מי שבידיו הכסף, כמוהו כתשלום על ידי המעביד עצמו..." (הדגשות שלי י.ל.). .7תקנות 18ו- 19לתקנות הקרן המרכזית, אותן מזכירה קבוצת גל לצורך ביסוס טענתה, אינן מצביעות על כל כוונה לתת לעובדים מעמד וזכות לדרוש את פיצויי הפיטורים מהקרן המרכזית. לפי תקנה 18(א)(1) אין להחזיר כספים לידי המעביד זולת אם הסכום שולם או הופקד בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. תק' 18(א)(2) חוזרת על הוראות סעיף 26(א)(2) לחוק הפיצויים. תק' 19קובעת כי בכל עת שהחבר דורש מהקרן להחזיר לו כספים לשם תשלום פיצויי פיטורים לעובד, עליו לצרף לדרישה הצהרות העובד המאשרות את תשלום הפיצויים בסכום הנדרש. האיסורים בתקנה 18והדרישה בתקנה 19באים להבטיח שהמעביד לא יוציא כספים מקופת הגמל אלא לשם תשלום פיצויים. תקנות אלה מציגות את האינטרס שהדין בחר להגן עליו. המחוקק בחר להתערב ביחסים שבין החבר והקרן על- מנת להבטיח את זכותו של העובד לקבל פיצויי פיטורים. הקרן המרכזית, כשאר הקופות, כפופה לאמור בסע' 26לחוק הפיצויים ובחרה לציין זאת בגוף תקנותיה. (השווה הרדוף, ע' 134פיסקה 238). ור' בע"א 445/87הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' עמית קופה לפנסיה ותגמולים בע"מ, מד (1) 720, 723: על אף שבאותו מקרה היו הכספים ששולמו לקרן הפיצויים על שם העובדים דחה ביהמ"ש את תביעתם לבעלות ביתרת כספי הקרן, בין היתר, תוך שהוא מבחין בין כספי פיצויים שנצטברו "על חשבונו" של העובד בקרן לפיצויים, לבין כספי תגמולים שנצברו "בחשבונו". (השווה, למשל, תקנות 10, 11, ו- 17לתקנות הקרן המרכזית, המתיחסות לכספים בחשבונו של החבר). .8קבוצת גל מזכירה את הנוהג, שהיה קיים בחברה, לשלם לעובדים את הסכום מעבר להפרשות בקופת הגמל ורכיב פיצויי הפיטורים ופוליסות ביטוח המנהלים, עד לשיעור המגיע לעובד, בלא שהיתה הבחנה בין השלמה ל-% 100פיצויי פיטורים לבין השלמה לשיעור אחר. לעניין הנוהג כבר נאמר בע"א 445/87הנ"ל, בע' 724: "אמנם הנוהג הוכר בדיני העבודה כיוצר זכויות... אבל האם ניתן להסיק מהנוהג הנ"ל יותר מיצירת תנאי מכללא בחוזה בדבר זכות העובדים לקבלת הכספים האמורים? האם עצם הנוהג מלמד על כוונה להכנס למערכת יחסים קניינית? לדעתי, בענייננו התשובה שלילית." הווי אומר, שאין להעניק לעובדים זכות קניינית בכספי הקרן המרכזית שנועדו להשלמת פיצויי הפיטורים, מכח הנוהג שהוזכר. מן האמור לעיל עולה, כי הכספים המופקדים בקרן המרכזית הם בגדר החלופה השלישית הקבועה בסע' 26לחוק הפיצויים - כספים ששולמו לקופות גמל לתשלום פיצויי פיטורים. בהתאם, יהוו אלה חלק מנכסי המעביד במקרה של פירוק החברה, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה תסולקנה. .9מהן, אם-כן, "תביעות העובדים לפי חוק זה"? לטענת המפרקים המונח מתייחס לתביעות העובדים לפיצויי פיטורים בשיעור הקבוע בסע' 12לחוק פיצויי פיטורים בלבד. היינו, "שכר חודש אחד לכל שנת עבודה לעובד במשכורת אצל אותו מעביד." אני מסכים לעמדתם זו של המפרקים אם כי מנימוקים שונים. בסע' 354לפקודת החברות העניק המחוקק עדיפות לתביעות העובדים של חברה בפירוק אך בשתי הגבלות: הראשונה - דין הקדימה מוגבל לתביעות שכר עבודה בלבד. השניה - תיקרת סכום התביעה. בסעיף 27לחוק פיצויי פיטורים הרחיב המחוקק את העדיפות, כאשר קבע כי פיצויי פיטורים הם בגדר שכר עבודה (לענין גביית חובות בדין קדימה לפי פק' החברות ופקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] תש"ם - 1980(להלן: פק' פש"ר), וכאשר העלה את תיקרת סכום התביעה הזוכה לדין קדימה עד "% 150הסכום המכסימלי של שכר העבודה שאפשר לסלקו קודם לכל יתר החובות לפי הפקודות האמורות." ("המכסימום קבוע לשני המרכיבים גם יחד" - ע"א 544/69עזבון המנוח קיהן נ' כונסי נכסים לביצוע ההסדר של הלן קרטיס בע"מ, כ"ד (1) 682, 685). המחוקק לא מצא לנכון להרחיב את דין הקדימה מעבר לשתי הקטגוריות המפורטות לעיל. משמע, שהמחוקק הכיר בצורך הסוציאלי לטובת העובד, אך זאת תוך נסיון להמנע ככל האפשר מפגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים. לפי עקרון זה יש לחלק את נטל ההפסד, שמקורו בפירוק חברה חדלת פרעון, באופן שווה בין הנושים שבאותה דרגת עדיפות. לולא דין הקדימה הסטטוטורי היו העובדים נושים לא מובטחים. המחוקק העניק לעובדים דין קדימה על מנת להבטיח אמצעי קיום להם ולמשפחותיהם. הגדלת סכום התיקרה הקבוע בסעיף 27, תטיל נטל כבד יותר על נושים אחרים, שאילולי כן היו בעדיפות שווה. לכן, אין להעדיף פירוש שיאפשר מתן פיצויי פיטורים בדין קדימה, מעבר לתקרה הקבועה בסעיף .27 .10מכאן לסעיף 26לחוק פיצויי פיטורים. את המונח "לפי חוק זה" ניתן לפרש בשלוש דרכים שונות: האחת, כפי שפרשו המפרקים כאמור. השניה, תוך שמירת זכויות כקבוע בסעיף 31לחוק פיצויי פיטורים. כלומר, "לפי חוק זה" שבסעיף 26"אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה ולעניין סעיף 12גם לפי נוהג ...". לפי השלישית, תוענק עדיפות לתביעות העובדים הן מכח חוק והן מכח הסכם קיבוצי (אך לא מכח הסכם אישי). .11אין להבחין, לענין פרשנות המונח, בין חוזה אישי לבין הסכם קיבוצי. חוק הביטוח הלאומי אמנם עושה הבחנה כזו ומכיר אך ורק בפיצויי פיטורים המגיעים מכח חוק או מכח הסכם קיבוצי (סעיף 127נג'), אך יש לראות הבחנה זו כספציפית לענין הזכאות לגימלה לפי חוק הביטוח הלאומי (השווה הרדוף בע' 68פיסקה 110, המזכירה ההבחנה בחוק הביטוח הלאומי, אך אינה מסיקה ממנה לגבי השאלה שלפנינו). הראיה, שסעיף 31לחוק הפיצויים הדן בשמירת זכויות, אינו עושה הבחנה דומה. זאת ועוד, במקום בו רצה המחוקק להעניק נפקות מיוחדת להוראות הסכם קיבוצי בלבד, הרי שציין זאת במפורש. כך, למשל, בסעיפים 14ו- 20לחוק פיצויי הפיטורים. שני סעיפים אלה, המפנים להסכם קיבוצי, מוזכרים במפורש בסעיף .26האם יש להסיק מכך כי סעיף 26מכיר לענין תביעות העובדים "לפי חוק זה" גם בשיעור פיצויים הקבוע בהסכם קיבוצי? התשובה שלילית. שני הסעיפים דנים בסיטואציות מסויימות. סעיף 14דן באפשרות לקבוע בהסכם קיבוצי תשלום לקופות וקרנות במקום פיצויי פיטורים. סעיף 20דן בהוראות בהסכם קיבוצי הקובעות "דרכים" ו"שיטות" לתשלום פיצויי פיטורים, אך לא בשיעורם. .12טוענת קבוצת בלייר כי שיעור % 135מתיחס למעשה לרכיב השכר. כלומר, % 135פיצויי פיטורים = % 100משרה + % 35משרה. לכן, תביעה לחישוב בסיס פיצויי הפיטורים בשיעור מוגדל נכנסת בגדר האמור בסעיף 26מכח תקנה .2 אני דוחה טענה זו. תקנה 2לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותם כפיטורים) התשכ"ד- 1964(להלן: התקנות) קובעת כדלקמן: "השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי פטורים יחושב על פי ההוראות שבהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד..." יש להדגיש כי תקנה 2עניינה חישוב שכר העבודה בלבד, להבדיל מקביעת שיעור פיצויי הפיטורים. (ראה כותרתה של התקנה "חישוב שכר לפי הסכם קיבוצי" וכותרתו של סעיף 13לחוק הפיצויים שמכוחו הותקנה "חישוב שכר עבודה"). בסעיף 12לרשימת התעריפים, שכותרתו "פיצויי פיטורים", כתוב במפורש "%135 ממכסת הפיצויים כמוגדר בסעיף 10.2לנספח פטורים ופיצויים". לפי הנוסחה הקבועה בסעיף 10.2, "מיכסת הפיצויים" היא מכפלת בסיס חישוב הפיצויים בשנות עבודתו של העובד. "בסיס חישוב הפיצויים" הוא רכיב השכר אליו מתיחסת תקנה .2לענין רכיב השכר מפנה סעיף 10.1לסעיף 23להסכם הקיבוצי שאינו דן בכלל באפשרות של % 100משרה + % 35משרה. אם כן, יש להכריע בין הפרשנות המצמצמת לסעיף 12בלבד לבין זו המרחיבה על סמך סעיף .31 .13טוענת קבוצת גל, כי בסעיף 20(א)(ד) לחוק הגנת השכר אפשר למצוא תימוכין לדרך הפרשנות הרחבה (לאור סעיף 31). סעיף 20(א)(ד) לחוק הגנת השכר דן בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ומחיל דין שווה גם על פיצויים מוסכמים. טוענים המפרקים מנגד, ומקובלת עלי עמדתם, כי דווקא העובדה שהמחוקק מצא לנכון לציין במפורש תחולת סעיף 20על פיצויים מוסכמים מלמדת, כי בהעדר אמירה מפורשת, חלות אך ורק הוראות החוק הנוגעות לענין. עוד קודם לכן מתעוררת השאלה, האם אפשר ללמוד גזירה שווה לגבי סעיף 26לחוק פיצויי פיטורים וסעיף 20(א)(ד) לחוק הגנת השכר, שני סעיפים הדנים בבעיות מאוד ספציפיות. לנוכח האמור לעיל, הרי שאין די בסעיף 20(א)(ד) כדי להכריע חד משמעית בסוגיה דנן. (ר' גם הרדוף, שם, ליד הערה 18). .14אומרת הרדוף, בע' 68פיסקה 110: "לשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן. אשר לדין הרצוי, ניראה שיש טעם להגביל את תחולת דין הקדימה לפיצויים הסטטוטוריים, כי שעה שכבר ברור למעביד שלא יוכל לפרוע את חובותיו, עלול הוא להתפתות ולהתחייב כלפי עובדים שהוא חפץ ביקרם, לשלם להם פיצויים מוגדלים." בע"א 648/92פ"ש לגבייה מיוחדת נ' גפני, כונס נכסים ומפרק של יבנה תעשיות בניינים בע"מ בפירוק ותיעוש הבניה יבנה (1974) בע"מ בפירוק לח (3) 813, בע' 826קובעת המשנה לנשיא (כתוארה אז) הש' בן פורת: "... מששותק סעיף הבא להעניק עדיפות לסוג מיוחד של נושים לעניין דיני קדימה, יש לפרש את הכתוב בו פירוש דווקני... הרעיון ביסוד פרשנות זו הוא, שהמגמה הכללית בפשיטת רגל או בפירוק חברות חייבת להיות שמירה על שוויון בין הנושים, ואין להפר אותו אלא אם פרשנות דווקנית של הכתוב מצדיקה זאת. משמע שהשתיקה בענייננו (סע' 354(א)(3)(ב) לפק' החברות י.ל.) פירושה שלילת זכות קדימה להפרשי הצמדה וריבית, פירוש המונע הגדלת אי השוויון בין הנושים." (ור' גם האסמכתאות המוזכרות בפסה"ד). אינני מקבל את הטיעון, כי בחירה בפרשנות המצירה תיצור אפלייה שאיננה מתקבלת על הדעת. כאמור, המחוקק עצמו הביע דעתו כי יש להגביל את עדיפותם של העובדים. יש לבחור בפירוש שיתאים למטרת המחוקק. בחירה בפירוש הרחב יכולה להביא להענקת עדיפות לעובדים, במקור-נושים רגילים, מעבר לסכומים שהמחוקק סבר כי יש לתת להם עדיפות מסיבות סוציאליות ותעקוף למעשה את כוונת המחוקק (כפי שבאה לידי ביטוי בסעיפים 195ו- 354לפקודת החברות ובסעיף 27לחוק פיצויי פיטורים). אשר על כן, אני מחליט, כי יש לתת למונח "לפי חוק זה" את הפירוש המצמצם, לפיו "יועדפו" תביעות העובדים בשיעור הפיצויים הקבוע בסעיף .12 ולסיום, כשם שלא קיבלתי את ההבחנה בין הסכם קיבוצי לחוזה אישי לצורך קביעת שיעור הפיצויים שבדין קדימה, כך גם לא תתקבל ההבחנה בשלב השני: אין כל בסיס משפטי להעניק עדיפות ל-% 35הנוספים שנקבעו מכח ההסכם הקיבוצי, על פני ה-% 50שנקבעו בחוזה האישי, לאחר שסולקו כל החובות עד ל-% 100פיצויי פיטורים. לגבי כל האחוזים הנוספים יחול כלל השיוויון בין נושים שאינם מובטחים. .15פרשנות סע' 10.3לנספח להסכם הקיבוצי וסעיף 14(א)(3) להסכם האישי. סעיף 10.3קובע כדלקמן: "כל עובד שנפטר ומפוטר או מתפטר יועמדו לרשותו או לרשות יורשיו כל סכומי הכסף שהצטברו בקרן ההשתלמות (הפרשות עובד מעביד) בתוספת כספי התגמולים והפיצויים שהצטברו על שמו בקרן הפנסיה ו/או בחברת הביטוח הפרשות עובד מעביד בניכוי עלויות הביטוח שנרכשו על ידי העובד). הסכומים הנובעים מהפרשות המעביד לקרן הפנסיה ולבטוח מנהלים והרווחים בגינן יהוו חלק מסכום הפיצויים. שחרור כספי הפרשות המעביד כנ"ל יחשב כפיצויים בשיעור שלא עולה על %.100" (נוסח דומה מצוי בהסכם העבודה האישי). המחלוקת נסובה סביב פרשנות סעיף 10.3סיפא. המפרקים ומל"ל טוענים, כי כשבאים לחשב את יתרות חוב פיצויי הפיטורים שחבה החברה לעובדים יש לייחד את כל הפרשות המעביד, הן לתגמולים והן לפיצויים. נוסח הרישא המתיחסת ל"כל סכומי הכסף", נוסח סע' 14.1לנספח (תשלומים למשפחת העובד שנפטר) ונוסח סע' 25.2פירוט ההסדר הפנסיוני) מצביעים על פירוש אחד ויחיד זה לסיפא. כתמיכה נוספת מציינים המפרקים ומל"ל נוהג, שהיה קיים בחברה לגבי כספים שהופקדו בקג"מ: הן לפני חתימת ההסכם הקיבוצי והן לאחריו עד לפירוק נלקחו בחשבון בעת חישוב הפיצויים, כחלק מהסכום כל הפרשות המעביד לקג"מ. להבדיל, לגבי הפקדות בביטוח מנהלים נלקחו בחשבון רק ההפרשות לפיצויי פיטורים. הצדדים כולם הסכימו כי נוהג זה יוצר הפלייה בין העובדים המבוטחים בקג"מ לבין אלו המבוטחים בביטוח מנהלים (כהסדר יחיד או משולב עם הקג"מ). נוסחתם של המפרקים ומל"ל "מנציחה" את הפגיעה בעובדים שלא זכו להסדר ביטוח המנהלים. אלא, שלטענתם, אין לתקן את "המעוות" שנהגו לפיו בעבר ואף הסכימו עליו בהסכם הקיבוצי, דווקא לאחר כניסת החברה לפירוק. הצדדים, שעה שניהלו את המשא ומתן, שקלו את משקלם של פיצויי הפיטורים לעומת שאר זכויותיהם של העובד. כאיזון לפגיעה הנ"ל, מקבל העובד או יורשיו על פי סעיף 10.3את כל הכספים שהצטברו לזכותו בכל הקרנות גם בעת התפטרות. לכן על ביהמ"ש להשאיר את ההחלטה בידי הנוגעים בדבר. (הם מציעים "לאזן" הפגיעה על ידי ייחוד הפרשות המעביד לתגמולים גם כשמדובר בביטוח המנהלים). את הבסיס לעמדתם זו שואבים המפרקים ומל"ל מפסיקת ביהמ"ש בנוגע להסכמים שקבעו על סמך סעיף 14לחוק פיצויי פיטורים, כי כספי קופות תגמולים או קרנות פנסיה יבואו במקום פיצויי פיטורים. ביהמ"ש קבע כי אם התקיימה אחת החליפות של סעיף 14לחוק פיצויי פיטורים לא יתערב בתוכנו של ההסכם בהיבט הכמותי. (מ. גולדברג "פיצויי פיטורים לזכאים לפנסיה מכח חוק או למבוטחים במערכת פנסיונית או בקופת גמל" עיוני משפט ט, 569בע' 585והאסמכתאות שם. להלן - גולדברג). .16סעיף 14לחוק פיצויי פיטורים קובע: "תשלום לקופת תגמולים לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם ניקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה והרווחה ובמידה שאושר." (הדגשה שלי י.ל.). אין חולק, כי במקרה הנדון הפרשות המעביד אינן במקום פיצויי הפיטורים אלא "חלק" מהם, היינו "על חשבון". לו היה סעיף 10.3נוקט בלשון "במקום", לא היה צורך בהשלמה מהקופה המרכזית. כיוון שאין אישור של שר העבודה והרווחה, ההסכם אינו בגדר אחת משתי החלופות שבסעיף .14 טוענים העובדים, כי כאשר צדדים להסכם רוצים לייחד גם את הפרשות המעביד לתגמולים לצורך פיצויי פיטורים, הם מוגבלים אך ורק לנוסח הקבוע בסעיף 14(היינו, "במקום"). לכן, משלא נקטו בסעיף 10.3 בלשון סעיף 14, אין לייחד הפרשות אלו לצורך פיצויי פיטורים. פירושם של המפרקים יכול להביא לתוצאה לא הגיונית (כמפורט בפיסקה 38לטענותיה של קבוצת בלייר). כ"כ העובדים מבקרים את טענת המפרק, לפיה מכיל ההסכם הוראות המאזנות את פגיעת סעיף 10.3סיפא בזכויותיהם. קבוצת גל מעלה גם כאן טענה בדבר הבעלות בכספים, שהופרשו לפוליסת ביטוח המנהלים. כיוון שאני מעדיף את פירושם של העובדים מהנימוקים שיפורטו להלן, לא אדון בטענות אלו. .17המטרה של סעיף 14לחוק פיצויי פיטורין היא להבטיח שעובד הזכאי לפיצויי פיטורים יקבל את השיעור המגיע לו לפי החוק ושמעבידו לא יצא ידי חובתו על ידי תשלומים שעשה, בשיעור נמוך מזה, לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה. בשני מקרים יכולים תשלומים לקרנות כנ"ל לבוא במקום פיצויי פיטורים: האחד - כאשר הדבר נקבע במפורש בהסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד, ובמידה שנקבע. השני - אם הדבר אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר. הסעיף אינו דן בשאלה אם תשלומים לקרנות כנ"ל יהיו על חשבון פיצויי פיטורים. תשובה לשאלה זו יכולה להימצא בהסכם קיבוצי ולעיתים בהסכם עבודה אישי, ובכפוף לתנאים של הקרנות השונות. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(להלן: חוק החוזים) קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שמתשמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות." כלל פרשנות זה משמש את ביהמ"ש גם בבחנו הסכמים קיבוציים. בג"צ 306/86מדינת ישראל נ' בית הדין ובניטה, פ"ד מא (2) 639; דב"ע מט/55- 3מדינת ישראל - שלמה לרר, פד"ע כ' 533). במקרה הנדון, ברישא של סעיף 10.3שבנספח להסכם הקיבוצי המחייב, מצאו הצדדים לנכון לפרט במפורש את כל הרכיבים שיועמדו לרשות העובד, ביניהם קרן השתלמות וכספי תגמולים ופיצויים. אין פירוט דומה בסיפא של הסעיף הנ"ל. בסעיף 14.1לנספח נאמר, כי "שחרור כספי המעביד מקרן הגמלאות וביטוח המנהלים, יחשבו לצורך פיצויי הפיטורין". נוסח זה מעורר, למעשה, את אותו קושי פרשני שנתגלה בסעיף 10.3כמפורט לעיל. גם בסעיף 25.2אין למצוא תמיכה לפרשנות המפרקים ומל"ל. לפי הסעיף "ההפרשות על חשבון פיצויים, תגמולים וביטוח חיים תתבצענה לחשבונות שבבעלות המעביד ע"ש העובדים" (הדגשה שלי - י.ל.). הסעיף מפרט את ההסדר הפנסיוני, לפיו יפריש המעביד כספים לקרנות, הן על חשבון פיצויים, הן על חשבון תגמולים והן לביטוח מנהלים. הסעיף אינו מתיחס לשאלה אילו הפרשות ייחשבו כחלק מפיצויי פיטורים. במקרה זה ניתן לגלות את כוונת הצדדים משילוב של לשון הכתוב בסעיף 10.3הנ"ל - תוך מתן משמעות לכך שברישא של הסעיף נזכרת גם "קופת תגמולים" בעוד שבסיפא אינה נזכרת - עם יעוד ויחוד של ההפרשות החדשיות של המעביד לקג"מ ("הנסיבות" - לענין סעיף 25(א) לחוק החוזים). הפרשות המעביד לקג"מ לא היו מיקשה אחת. אלא, % 6נועדו להבטחת פיצויי פיטורים ו-%5-% 6(השיעור השתנה במועד מסויים) נועדו לצבירת תגמולים. אשר על-כן, יש לפרש את סעיף 10.3להסכם הקיבוצי ואת סעיף 14(א)(3) הדומה לו, שבהסכמים האישיים, כך שרק % 6הנ"ל שנועדו מלכתחילה להבטיח תשלום פיצויי פיטורים ישמשו למפרקים כמקור כספי לתשלום פיצויים. אל להם להשתמש בכספים אחרים שבקג"מ, לתשלום פיצויי פיטורים. .18ניתן להגיע לאותה מסקנה על סמך הנסיבות והנוהג המקובל לגבי הסכמים הקובעים הפרשות לקופות הגמל בלבד. (דב"ע מח/22- 4ההסתדרות הכלליתמדינת ישראל, פד"ע יט, 461). המפרקים ומל"ל למדו על הנסיבות מתוך נוהג שהיה קיים לטענתם בחברה. כאמור, הנוהג ליחד גם את הפרשות המעביד לתגמולים לצורך חישוב פיצויי הפיטורים חל אך ורק לגבי ההפקדות בקג"מ, להבדיל מההפרשות לביטוח מנהלים. ספק אם יש לתת נפקות לנוהג זה בבואנו לפרש את ההסכם. גם אם אכן נהגו כך בחברה הספציפית, יתכן שההסכם בא לשים קץ להפלייה שנוצרה בין העובדים, ויתכן שאף לאחר חתימתו לא עמדו העובדים על זכויותיהם לפיו. יש לבדוק, אם-כן, את הסכמי העבודה לא רק לאור הנוהג הקיים בחברה, אלא תוך זיקה לנסיבות המקובלות במערכת הכללית של יחסי העבודה הקיבוציים, תוך מתן עדיפות למבחנים אוביקטיביים יותר. (גם מ' גולדברג, י' האוזמן דיני עבודה, פרק 4ע' 23, 24- להלן: גולדברג-האוזמן, והאסמכתאות המפורטות שם). כותב גולדברג במאמרו, בע' 576: "... מקום בו קיימת הפקדה ישירה לעניין פיצויי פיטורים - יבואו אלה על חשבון פיצויי הפיטורים (להבדיל מ"במקום", מקום בו התמלאו הוראות סעיף 14לחוק פיצויי פיטורים)." ובהמשך בע' 577: "...מאידך, במקום בו משתלמים תשלומים לקרן פנסיה מקיפה, מבלי שתהא ההפקדה ישירה על חשבון פיצויי פיטורים - אין ההפקדה פוטרת את המעביד מתשלום פיצויי פיטורים מלאים." (ור' גם האסמכתאות המובאות שם). הרדוף מציינת, בע' 125: "אין ספק כי נוהג מקובל הינו לזכות את העובד בכספי התגמולים שמקורם בתשלומי מעביד". ניתן ללמוד גם מההסכם המקיף ביותר שנחתם במשק בענין פנסיה מקיפה הוא ההסכם הקיבוצי הכללי בין התאחדות התעשיינים להסתדרות הכללית בדבר הנהגת פנסיה מקיפה במבטחים (מ' פסטרנק, ד' וינטרוב "משפט העבודה" 11.10.01, גולדברג-האוזמן, ע' 25-35). באותו הסכם נקבע כי מכספים המשולמים על ידי המעביד להבטחת פנסיה, % 6הם "מתוך" פיצויי הפיטורים (סעיף 14להסכם דן בהחזרת חלק מכספי הגמולים למעביד ומתייחס רק למקרים מסויימים). סעיף 12ב' מחייב מעביד לשלם לעובד, המבוטח בפנסיה מקיפה, פיצויי פיטורים בשיעור של % 21/3מהמשכורת האחרונה בגין כל שנת עבודה כ"השלמת פיצויי פיטורים". שני שיעורים אלה יחדיו - % 81/3- הם שיעור פיצויי הפיטורים. (ר' גם דב"ע נא/181- 9לעיל). סעיף 14לחוק הפיצויים עצמו מבטא מגמה דומה: כאמור, לפי הסעיף, על ההסכם לקבוע במפורש שקופת תגמולים, קרן פנסיה וכיוב' יהיו במקום פיצויי פיטורים. מכאן, שצדדים הרוצים לייחד כספי תגמולים לצורך פיצויי פיטורים, צריכים לקבוע זאת במפורש. כ"כ התנאים למתן אישור פוליסת ביטוח מנהלים על פי הוראת סעיף 14, כפי שפורסם בילקוט פרסומים התשמ"ב (תיקון 2939), מתיחסים לרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסה בלבד. מן האמור לעיל עולה, כי אין לייחד את הפרשות המעביד לתגמולים לצורך פיצויי פיטורים. סוגיית הקיזוזים .19חלק מהעובדים חייבים סכומי כסף שונים לחברה כהחזר הלוואות וכיו"ב. מאידך, חייבת החברה לעובדים כספים בגין פיצויי פיטורים, פדיון חופשה צבורה, חלף הודעה מוקדמת וכיו"ב. חוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951קובע בסע' 17כי דמי חופשה ופדיון חופשה דינם כדין שכר עבודה. להבדיל, תשלום חלף הודעת פיטורים מוקדמת לא ייחשב בדרך כלל כשכר עבודה, אלא כפיצויים בשל הפרת זכותו של העובד שעבודתו תימשך עד תום תקופת ההודעה שהיתה צריכה להינתן (ח' הרדוף "הודעת הפיטורים המוקדמת שאלות פתוחות" משפטים יב, .472סעיף 127סא לחוק ביטוח לאומי). יוצא, כי הסכומים אותם חייבת החברה לעובדים שונים זה מזה בדרגת העדיפות שיש ליתן להם, הן לאור דיני הקדימה והן בעקבות הכרתם או אי הכרתם על ידי המל"ל. לכן יש חשיבות מכרעת לעצם האפשרות ולדרך בה נקזז את חובותיהם של העובדים מול חובות החברה בפירוק כלפיהם. .20הצדדים אינם חולקים על עצם האפשרות לקזז. ביהמ"ש קבע בעבר, כי זכות הקיזוז היא מהותית ולכן אין להכיר בטענת הקיזוז אלא אם היא מעוגנת בחוק או בהסכם בין הצדדים. (ע"א 217/55קניגסהופר נ' הליגה להטבת השמיעה, פ"ד יא 171, 199-200). ההוראה המרכזית לענין קיזוז, החלה על כל דיני החיובים, נקבעה בסעיף 53(א) לחוק החוזים, (ע"א 377/82) התעשיה האוירית נ' דור-גת, פ"ד מב (2) 725, 734-735). במסגרת החקיקה האזרחית קובעים חוקים רבים הסדר של קיזוז. זכות הקיזוז בפשיטת רגל נקבעה בסעיף 74לפק' פשיטת רגל. הוראות סעיף 74הנ"ל חלות גם על הליכי פירוק חברה, בהתאם לסעיף 353לפק' החברות. (בשינוי, שבמקום "יום צו הכינוס" יבוא "יום צו הפירוק" - תקנה 53לתקנות החברות (פירוק) תשמ"ז- 1987וסעיף 354(ה) לפק' החברות). יש לראות בהוראות הקיזוז המפורטות בסעיף 74דין מיוחד הגובר על דיני הקיזוז הכלליים (ש' לוין פשיטת רגל, ע' .201להלן: לוין; א' פרוקצ'יה "דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית החדשה", ע' 170-.175 להלן: פרוקצ'יה). אם בתאריך מתן צו הפירוק או קבלת החלטת הפירוק (בפירוק מרצון) "היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים" תלויים בין הנושה לבין החברה בפירוק, חל דין הקיזוז. די שביום צו הפירוק היה קיים חוזה שיצר את החבות לתשלומים בעתיד (לוין ע' 207). .21המחלוקת נסובה סביב אופן הקיזוז. שתי נוסחאות הועלו על ידי הצדדים בסיכומיהם: האחת, בה תומכים העובדים ומל"ל, לפיה יש לקזז את הסכום המגיע מן העובדים כנגד סך כל תביעות החברה. מתוך היתרה יש לשלם ראשית את החוב בן הקדימה והיתרה תהווה חוב רגיל. במלים אחרות: הסכומים יקוזזו באופן שדין הקדימה יוותר לעובדים. הצעה זו הועלתה באמרת אגב בע"א 239/70ברקוביץ נ' ח. גירון, עו"ד, כנאמן של "שמטקס" חברה לטקסטיל בע"מ (בהסדר) (לא פורסם). לטענתם, כל דרך אחרת תיפגע בעדיפות, שהעניק המחוקק לתביעות העובדים, בפק' החברות ובחוק פיצויי פיטורים. להבדיל, לפי נוסחתם של המפרקים, יש לקזז את החוב המגיע מהעובד לחברה באופן פרופורציוני מכל תשלום שישולם לעובד. בדרך זו תאוזן העדיפות שניתנה לעובדים עם אינטרסים של מל"ל ונושים לא מועדפים. .22מקובלת עלי נוסחת המפרקים. סעיף 50לחוק החוזים קובע כדלקמן: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן." כאמור, דיני החוזים הכלליים חלים על הסכמים קיבוציים (בג"צ 306/86, דב"ע מט/55- 3לעיל). לאור סעיף זה, לכאורה, רשאים המפרקים - החייב - לציין שהקיזוז יהיה, בראש ובראשונה, מהסכומים המגיעים לעובדים בדין קדימה. גישה זו יכולה למצוא חיזוק בסעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר הקובע: "המעביד רשאי להפחית מפיצויי הפיטורים ומפיצויי ההלנה סכום של חוב שחייב העובד למעביד..." (וראה גם ס' 25(ב) לאותו חוק). יכולה להיות גישה פרשנית שונה: ניתן לראות בזכות שהעניק המחוקק לנושים מסוימים לקבל כספים בדין קדימה מחברה בפירוק, כדין מיוחד, מבחינה זו שכאשר אפשר לקזז חובות הדדיים מחוב רגיל, אין לפגוע ביתרון שהמחוקק העניק לחוב בדין קדימה. נראה לי שבמקרה של חובות הדדיים, כאשר החייב הוא חברה בפירוק או פושט רגל וכאשר ניתן לבצע את הקיזוז מחוב רגיל ו/או מחוב שיש לשלמו בדין קדימה, אין להעניק לנאמן או למפרקים (לפי הענין) זכות מוחלטת לציין את החוב, שלחשבונו ייזקף הסכום שקוזז, לפי בחירתם, אלא יש להתחשב במטרת החקיקה של "דין הקדימה" ולפרש את סעיף 50לחוק החוזים בהתחשב בסעיף 61(ב) שבו, הקובע: "הוראות חוק זה יחולו ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים..." הנוסחה בסיכומי המפרקים בדבר קיזוז יחסי מחוב רגיל ומחוב בדין קדימה מתישבת עם כוונת המחוקק (שבאה לידי ביטוי בפק' החברות ובחוק פיצויי פיטורים) כפי שיפורט להלן, ולכן אני מקבלה. פק' החברות קובעת סדר עדיפויות בפרעון חובות לכל אחד מסוגי הנושים. העדיפות הראשונה נתונה לנושה המובטח בשיעבוד קבוע. כאשר חברה בפירוק או חייב פושט רגל, הקיזוז מונע מהנושה הרגיל את ההפסד הכרוך בחדלות הפרעון. לגביו, כאילו היה חייבו סולבנטי בשיעור החיובים שקוזזו. יוצא שזכות הקיזוז "משווה" את עדיפותו של נושה שאינו מובטח לזו של הנושה המובטח. (פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל, ע' 165). מבחינת העובדים הדבר נכון, ככל שמדובר בחוב שאינו בדין קדימה. אם יקוזז חובם בגין החזרי הלוואות מסכום שהם נושים רגילים בו, הרי שכמעט לא ישאו בנטל הנובע מפירוקה של החברה. במקביל ל"התעשרותם" היחסית של העובדים כתוצאה מהפעלת זכות הקיזוז ראשית כלפי החוב הרגיל, חלה הרעה במצבם של נושי החברה האחרים. המחוקק, בחוקקו את סעיפים 195ו- 354לפק' החברות ו- 26- 27לחוק פיצויי פיטורים לא התכוון להעניק לעובדים, נושים לא מובטחים, עדיפות מוחלטת ולהשוות מעמדם לנושים המובטחים. מטרתו היתה, כאמור, להבטיח לעובדים אמצעי קיום מסויימים. לכן בסעיפים עצמם מוגבלת העדיפות לתיקרת סכום ול"תביעות העובדים לפי חוק זה". בעצם מתן דין הקדימה פוגע המחוקק בעיקרון השוויון בין הנושים ואין מקום להחריף את חוסר האיזון. בקיזוז פרופורציוני עדיין יקבלו העובדים כספים בדין קדימה ותישמר מטרת המחוקק. פתרון דומה הוצע באנגליה בפס"ד 3[1985] . Windows ltd 2re unit 1383, ..w.l.r ברוב המקרים שכרם של העובדים מאותו מעביד הוא מקור פרנסתם היחיד. חדלות הפרעון לא רק שתיפגע במקור הכנסתם אלא גם בכספים שאת הזכות להם צברו במהלך שנים רבות. ויש לזכור, כי הם אינם נמצאים בעמדת מיקוח המאפשרת להם לבדוק את מצבת המישכונים של החברה ולהביאה בחשבון בעיצוב תנאי ההסכם שהם כורתים עמה. להבדיל, הספקים נותני השרותים ובעלי המלאכה אינם תלויים, על פי רוב, בלקוח אחד בלבד לפרנסתם, ולכל היותר יפסידו את הכספים או שווה הערך להם, שמקורם בעסקה או במספר העסקאות האחרונות. יוצא שהעובדים נפגעים במיוחד מפשיטת רגל או פירוק של מעסיקם. לכן, יש להשאיר בתוקפה עדיפות כלשהי של העובדים על פני שאר הנושים ולמנוע קיזוז מלא מהסכום בדין קדימה, כאשר ניתן לבצע קיזוז גם מסכום המגיע בדין רגיל. הקיזוז היחסי כנ"ל מאזן בין האינטרסים והוא מהווה פתרון ראוי בהתחשב בשינויים הנובעים מפירוק חברה או מפשיטת רגל ומדיני הקדימה החלים במקרים שכאלה. לעניין הנזק שניגרם בגין הפרעון המוקדם של ההלוואה, לא הובא כל בסיס ראייתי, באשר לגובה הנזק, על כן אינני מוצא לנכון להענות לבקשת העובדים לפצותם על נזק זה. בסיס חישוב השכר .23בחוק הישראלי אין הגדרה כללית של המונח "שכר עבודה". יתכן, כי ההגדרה לעניין חוק הפיצויים תהיה שונה מהגדרתה לענין חוקים אחרים, והכל בהתאם למתבקש מכוונת החוק (דב"ע מח/3- 3יעקב נחשון, עו"ד-מדינת ישראל, פד"ע י 435, 442). המרכיבים של שכר העבודה הכולל, שיובאו בחשבון שכר העבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורים, נקבעו על ידי שר העבודה והרווחה בתקנות מכח סעיף 13לחוק פיצויי פיטורים. תקנה 1קובעת את שכר היסוד והתוספות המפורטות בה, כרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה. אין להביא בחשבון מרכיב של שכר העבודה, שלא נקבע בתקנות (דב"ע/21- 3שמואל מרגלית - בנק איגוד ישראל בע"מ, פד"ע ד 7, 12). השאלה הראשונה הצריכה להישאל לאור התקנות היא האם רכיב מסויים הוא בגדר "תוספת" או שהינו חלק משכר היסוד. תוספת, כמשמעותה בהלכה הפסוקה, היא תשלום המותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שאותו תנאי או גורם מתקיים במי שבו מדובר (דב"ע מב/44- 3רות גולדברג - עיריית בת ים פד"ע יג 338, דב"ע מה/150- 3אפשטיין - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע יח 253). רק כשמדובר בתוספת יש לבחון, אם היא מהתוספות המנויות בתקנה 1(דב"ע מא/57- 3אלישער בע"מ - לאה עפארה (יעקוביאן), פד"ע יב 289, 294). הצדדים מסכימים בסיכומיהם, שרכיבי אחזקת הרכב והספורט השתלמו בלא שנידרש מהעובדים ביצוע דבר מה כתנאי לתשלומם או התקיימותו של תנאי מסויים. כלומר, רכיבים אלה הם חלק משכר היסוד על פי המבחנים האוביקטיביים שקבעה הפסיקה. .24המפרקים טוענים, כי בהעדר התייחסות ספציפית בהסכם הקיבוצי היה מקום לראות באותם רכיבים כחלק משכר היסוד הקובע לצורך פיצויי פיטורים. אולם, משפורטו בסעיף 10.1לנספח הרכיבים שיחושבו כחלק משכר היסוד, נקבע הסדר שלילי לגבי אותם רכיבים שלא נכללו, על אף שבד"כ היו נחשבים חלק משכר היסוד. בתקנה 2המפורטת לעיל, העניק המחוקק אפשרות לצדדים להסכם קיבוצי, לקבוע בהסכם מהו השכר, שישמש בסיס לחישוב פיצויי הפיטורים. אין חולק, כי הזכות לפיצויי פטורים הוענקה מכח חוק או על פיו, ולכן שלילתה יכולה לעשות אך ורק בחוק או על פי חוק. (דב"ע תש"ן/25- 3רבקה בק - מדינת ישראל, פד"ע כא .275ר' גם סעיף 31לחוק פיצויי פיטורים וסעיף 21לחוק הסכמים קיבוציים). הקושי, לעניננו, נובע מכך, שתקנה 2איננה מתיחסת למצב בו ההוראות בהסכם הקיבוצי דנות רק במספר רכיבים המרכיבים את שכר היסוד ולא באחרים. השאלה היא, אם הצדדים להסכם רשאים לקבוע שסכום מסוים, שלכל הדעות הוא תוספת קבועה לשכר (שאינה משתלמת בשל תנאי או מסיבה מסוימת), לא יחשב כרכיב שיש להביאו בחשבון בחישוב שכר העבודה לענין פיצויי פיטורים. בדב"ע לד/3- 7מדינת ישראל - מרדכי ביטמן, פד"ע ה 421אמנם דנו בתוספת לענין חוק גמלאות של עובדי המדינה, אולם השאלה ביסודה זהה. ביהמ"ש קבע שם, כי "הכינוי "תוספת" אין בו כדי לשנות ממהות התשלום ובית הדין לא יהסס לבדוק את מהות התשלום ולבודקו לגופו של ענין, כפי שהוא עושה במקרים אחרים." בתב"ע לה/250- 3מחלב מורד - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פד"ע זע"ח נאמר: "אין בכוחם של צדדים להסכם קיבוצי לגרוע מזכויות שנקבעו בחיקוק, ואם התיימרו לעשות זאת - אין לכך שום נפקות משפטית. אין צדדים להסכם קיבוצי יכולים לקבוע שחלק מהשכר, שנמנה עם אחד מהמרכיבים שיש להביאם בחשבון שכר עבודה לענין חישוב פיצויי פיטורים לא יובא בחשבון הפיצויים, ואין זה משנה איזה כינוי יודבק לתוספת השכר; אם במהותו של העניין התוספת היא תוספת קבועה לשכרו של העובד ואינה משתלמת רק אם ממלאים בעובד תנאי מסוים או סיבה מסוימת , כגון בונוס, פרמיה, שעות נוספות וכיוצא באלה." לאור האמור לעיל, אין מקום לבחון לגבי התוספות בגין אחזקת רכב וספורט, האם סעיף 10.1לנספח אכן קובע הסדר שלילי או שמדובר בלאקונה. ביהמ"ש נעזר בהוראותיו של הסכם קיבוצי עת לתשלום מסוים פנים לכאן ולכאן ועליו להכריע בין השניים בדרך של פירוש (דב"ע/לה/7- 2משה מגיד - מדינת ישראל, פד"ע ט 387דב"ע מח/3- 3לעיל). משהוסכם על ידי הצדדים כי תוספות אלו מהוות חלק משכר היסוד לפי המבחנים האוביקטיביים שקבעה הפסיקה, ילקחו אלה בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. .25שונה המצב לגבי "מענק דצמבר 90" והכספים שהועברו לשכר החודשי, בשל כך שהפרשות לקרן ההשתלמות בוצעו עד לגובה התקרה המוכרת על ידי שלטונות המס (כמפורט בסעיף 25.2להסכם הקיבוצי). הצדדים לא הסכימו ביניהם, כי יש לראות בסכומים אלו "תוספות" שהן חלק משכר היסוד לפי מבחני הפסיקה. "מענק דצמבר 90" אינו מוזכר בסיכומיהם של העובדים. לכן, אני מקבל את טענת המפרקים וקובע, כי אין לראות במענק זה חלק משכר היסוד לצורך חישוב פיצויי פיטורים. לגבי הכספים שהועברו לשכר החודשי (כמפורט בסעיף 25.2להסכם הקיבוצי) לא הראתה קבוצת גל כל בסיס ראייתי-עובדתי, ולכן אין מקום לדון בטענתם. .26לסיכום: (1) פיצויים לפי סעיף 26לחוק הפיצויים כוללים אך ורק פיצויים בשיעור % 100כקבוע בחוק, וזאת גם אם נקבע בהסכם קיבוצי או בחוזה אישי זכות לפיצויי פיטורים העולה על שיעור זה. בשיעור שמעל ל-% 100לא יהנו העובדים מדין קדימה. (2) אין לייחד את הפרשות המעביד לתגמולים לצורך פיצויי הפיטורים. על המפרקים לזקוף אך ורק % 6מההפרשות בקג"מ על חשבון פיצויי פיטורים ולתת השלמת פיצויים בשיעור % 28מהקרן המרכזית. לגבי בעלי ביטוח המנהלים יש לצרף % 6החלק שבוטח בקג"מ בתוספת % 81/3החלק שבוטח בביטוח מנהלים. אם נותרה יתרת חוב לעובדים, יהיו זכאים להשלמה מהקרן המרכזית. כספי הקרן יחולקן בהתאם ליחס בין סך כל החוב המגיע לעובדים חלקי סך כל הכספים שנותרו בקרן, בתרגום לאחוזים. (ר' פסק דינו של בימ"ש זה ת.א. 888/90, 889/90מיום 12.9.91). (3) הקיזוז יתבצע באופן פרופורציוני הן מהחוב שבדין קדימה והן מהחוב הרגיל. (4) התוספות בגין אחזקת רכב וספורט יהיו חלק משכר היסוד לצורך חישוב פיצויי פיטורים. אין צו להוצאות. מפרק (חברה)מתן הוראותחלוקת כספים