קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית התביעה על הסף ללא שמיעת ראיות: השופטת ר' יפה-כ"ץ זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו) במסגרת ת"א 3388/97 שניתן ביום 12.10.1997, ובו דחה בית-המשפט קמא את התביעה שהוגשה מטעם המערערת על הסף, בלא שנשמעו ראיות בתיק. המערערת הינה חברה לעבודות עפר ופיתוח, שהתקשרה בחוזה עם המשיבה לביצוע עבודות סלילה, תשתית ופיתוח בבאר-שבע, וזאת ביום 17.11.1994 (להלן - החוזה הראשון). ביום 23.11.1994 ניתן צו להתחלת העבודה ליום 24.11.1994, והמערערת החלה בעבודתה על-פי החוזה הראשון. ביום 19.7.1995 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (להלן - החוזה השני), ובו הסכימו הצדדים כי המערערת תפסיק עבודתה על-פי החוזה הראשון, ובכך יבוטל החוזה הראשון בהסכמה הדדית. סעיף 2 לחוזה השני קובע כדלקמן: "א. הקבלן יסיים תוך 7 ימים מיום הביטול את העבודות הכרוכות בקווי בזק... ב. החברה תשלם לקבלן את התמורה המגיעה לו עבור העבודות שביצע עד ליום הביטול, מבלי לנכות מהקבלן את הפיצוי הקבוע מראש (קנס פיגורים המגיע ממנו). הסכום המגיע לקבלן יקבע על ידי המפקח מטעם החברה (להלן: 'המפקח')". סעיף 4 לחוזה השני קובע כדלקמן: "עם חתימת חוזה זה והתשלום על פיו לא תהיינה לקבלן כל תביעות או טענות מכל סוג שהוא נגד החברה, בין אם מדובר בטענות או תביעות כספיות או מכל סוג אחר". בכתב-התביעה שהוגש על-ידי המערערת נטען על-ידיה, כי הסכומים שקבע המפקח כתמורה המגיעה לה בהתאם לסעיף 2(ב) לחוזה השני, אינם מבטאים את העבודות שביצעה בפועל, ולפיכך תבעה אותם סכומים שלא אושרו על-ידי המפקח, לטענתה. בכתב-ההגנה שהוגש על-ידי המשיבה, כפרה המשיבה בנטען בכתב-התביעה, ואף העלתה טענה מקדמית לפיה הסמכות לקביעת הסכומים המגיעים למערערת ניתנה בלעדית למפקח מטעם המשיבה, ולפיכך נשללה זכות המערערת לפנות לערכאות כנגד קביעתו. ביום 10.7.1997 הורה בית-משפט קמא למערערת להגיש פירוט נוסף בכל הנוגע לטענות המשיבה באשר לסופיות החלטות המפקח, ולאחר שפירוט זה הומצא לבית-המשפט, התקיים דיון במעמד הצדדים, בו טען כל צד ביחס לזכות לפנות לערכאות כנגד שיקול-דעת המפקח. לאחר שמיעת טענות הצדדים פסק בית-המשפט, על אתר, כי יש מקום לדחות את התביעה תוך שהוא קובע שלא ניתן לתקוף או לעקוף את סמכות המפקח כפי שנקבעה על-ידי הצדדים על-ידי הגשת תביעה משפטית, ובכל מקרה לא ניתן לתקוף את החלטתו באם הטענות אינן יורדות לשורש שיקול-דעתו. למעשה קבע בית-משפט קמא כי אין לתובעת עילה שבדין, ודין תביעתה להידחות. 3. הערעור שבפנינו עניינו אותה השאלה שהועלתה בפני בית-משפט קמא, והיא האם נשללה זכותה של המערערת לפנות לערכאות כנגד קביעת המפקח, והאם, במידה וזכות זו קיימת, היא מוגבלת אך ורק לטענות היורדות לשורש שיקול-הדעת, כגון טענות לפיהן שיקול-הדעת שהפעיל המפקח לקה בחוסר תום-לב או בשיקולים זרים אחרים. 4. זכות האדם לפנות לבית-המשפט ולקבל סעד (להלן - זכות הגישה לערכאות) מבוססת על ההנחה, כי לצורך הגנה על הזכויות המהותיות של האזרח, יש להגן על זכותו להדיין בבית-המשפט, ועל יכולתו לפנות אל הערכאות השיפוטיות (ראה בספרו של י' רבין זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית [3]). בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [1], קבע כבוד השופט חשין (בעמ' 629), כי זכות הגישה לבית-המשפט הינה זכות מן המעלה העליונה: "דעתי-שלי היא כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד... לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק... חסימת הדרך לבית-משפט - בין במישרין בין בעקיפין - ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה-raison d’etre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה. באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותעלמנה זכויות-יסוד... בחסימת הדרך לבית-משפט ייעלם ואיננו הדיין, ובאין דיין יעלם אף הדין עמו". מוסיף כבוד השופט חשין וקובע, כי: "...גם חוקי-היסוד אינם בפסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית-התשתיות. נעלים עליהם עקרונות-יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי-היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדמוקרטיה היהודית..." (שם). כשלגישתו זכות הגישה לערכאות הינה אחד מעקרונות אלה. נכון הוא כי בישראל אין כל הוראה חוקתית מפורשת הקובעת את זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית כללית, וישנן גישות שונות בבית-המשפט העליון מהיכן נגזרת זכות זו, אולם הגישה המקובלת היא, כי חוקי היסוד מכילים זכויות אדם, גם כאלה אשר אינן נזכרות בו במפורש (ראה בספרו הנ"ל של י' רבין [3], בעמ' 144-142). 5. גם אם נצא מתוך הנחה שצדק בית-משפט קמא כאשר פירש את ההסכמים שנעשו בין הצדדים כאילו יש בהם הגבלה של הפנייה לערכאות, דבר שאיננו מובן כלל, עדיין סבורה אני שלא היה מקום לדחיית התובענה מחמת היעדר עילה. הסכם הכולל תנאי החוסם את הגישה לערכאות משקף התנגשות בין שתי זכויות אדם חוקתיות: האחת - זכות הגישה לערכאות, והשנייה - חופש החוזים. סבורה אני כי בהתנגשות בין שתי הזכויות הנ"ל, זכות הגישה לערכאות תגבר, ולגישה זו אף תימוכין הן בפסיקה והן בספרות המקצועית. בספרם של ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [4], בעמ' 379-378 נאמר כדלקמן: "נראה שאם התכוונו הצדדים ליצור חוזה אין הם יכולים לשלול את סמכותו של ביהמ"ש. קיימת סתירה פנימית בין מהותו וטבעו של הקשר שביניהם לבין התניה, שאינה מאפשרת פניה לערכאות... תקנת הציבור היא כי אין לנעול שעריהם של בית המשפט בפני צדדים לחוזה". בעניין ע"א 3833/93 לוין נ' לוין [2], נדון תוקפו של חוזה למזונות אשר בין השאר קבע, כי החוזה יהיה חסר תוקף משפטי, והצדדים הסכימו כי לא ישתמשו בהסכם לכל מטרה שהיא, לרבות הצגתו בבית-המשפט. כבוד השופט זמיר קבע בעניין זה (שם, בעמ' 875-874), כדלקמן: "תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם... לגבי חוזים אין זה מתיישב עם תקנת הציבור שחוזה יעניק זכות ובו בזמן ימנע את מימוש הזכות. אין זה סביר או רצוי שאדם לא יהיה רשאי לאכוף את זכותו בערכאה של משפט, והזכות תשאר בידו ככלי אין חפץ בו, או שיראה עצמו נאלץ לפנות לדרכים נלוזות לשם מימוש הזכות... גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד אף אם אינה כתובה עלי חוק יסוד, וביהמ"ש אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות. מכאן נובעת המדיניות הראויה כלפי הוראה חוזית המתיימרת לחסום את הדרך אל בית המשפט או להניח מכשולים של ממש על דרך זאת, ראשית, יש מקום לחזקה שהצדדים לחוזה לא התכוונו למנוע תביעה על פי החוזה בבית המשפט. בהתאם לכך בית המשפט יהיה נוטה לפרש הוראה כזו באופן שיסלק את המחסום או המכשול מעל לדרך אל בית המשפט. שנית, אם פירוש כזה אינו אפשרי בנסיבות המקרה, עשוי בית המשפט לפסוק, כי ההוראה סותרת את תקנת הציבור לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ולפיכך היא בטלה". 6. בענייננו סבורה אני, כי בית-משפט קמא טעה הן כאשר פירש את סעיפי החוזים שנחתמו בין הצדדים ככאלה אשר מונעים את הגישה לבית-המשפט והן כאשר גרס כי ניתן להעמיד בביקורת משפטית את מסקנות המפקח רק במידה ומסקנותיו לקו בשיקולים זרים ובחוסר תום-לב. ראשית לכול, הסעיף עצמו אינו שולל באופן מפורש את אפשרות אכיפת ההסכם או אפשרות העמדת ביצועו תחת ביקורת שיפוטית, ולא היה כל מקום להוסיף הגבלה זו בדרך פרשנית. כדי לבטל את אפשרות הפיקוח המשפטי על שיקול-הדעת של המפקח, דהיינו כדי לבטל את זכות הפנייה לערכאות, היה מקום לעשות זאת במפורש, ובוודאי שלא בדרך פרשנית המרחיבה את מה שההסכם לא אומר. בנוסף, יש לזכור כי לא מדובר במפקח שהוא רשות מינהלית, ולפיכך תקיפת החלטותיו לא צריכה להיעשות רק בדרך תקיפת החלטות של רשות מינהלית, כגון בדיקת תום-לבו, באם טעה המפקח (אגב - המפקח שהועמד מטעם המשיבה!) בבדיקותיו ובחישוביו. הדבר ניתן לתיקון על-ידי בית-המשפט גם אם טעותו נעשתה בתום-לב. יתרה מכך, נכונה אני אף להוסיף ולציין, כי גם לו היה ההסכם מגביל את זכות הגישה לערכאות, עדיין ספק אם סעיף ההגבלה היה עומד בביקורת שיפוטית. 7. אשר-על-כן, לו נשמעה דעתי, הייתי מבטלת את פסק-דינו של בית-משפט קמא ומחזירה את הדיון בפניו, על-מנת שישמע את ראיות הצדדים בכל הנוגע לתביעות הנטענות על-ידי המערערת בכתב-תביעתה. כמו כן, הצעתי היא לחייב את המשיבה בהוצאות המשפט של המערערת, וכן בשכר טרחת בא-כוחה בשיעור 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, כשסכום זה יישא ריבית חוקית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. השופט י' פלפל מקבל אני את דעתה של חברתי המכובדת, השופטת יפה-כ"ץ, ותומך במסקנתה כי דין הערעור להתקבל ואוסיף הערות אחדות משלי. בספרו המשפט [5], בעמ' 522, כתב השופט ח' כהן כי: "עם חקיקת חוקי היסוד על חופש העיסוק ועל כב' האדם וחירותו, המחוקק הכיר במעמדם החוקתי המיוחד של זכויות-האדם, אם כי לעת עתה בחר מהם רק מקצתן כנושא חקיקת יסוד... העובדה שחלק מזכויות היסוד של האדם מצאו ביטוי מפורש בשני חוקי היסוד שציינתי לעיל אינה אומרת שהדין בישראל אינו מכיר בזכויות אדם נוספות כגון חופש הדעה והדיבור, חופש הדת והמצפון, חופש ההפגנה וההתאגדות ועוד, אם כי יש בכולן, כאמור, משום ביטוי או יישום של כבוד האדם או של חירות האדם; ואם כי לא זכו עוד לחקיקה מפורשת, אין בכך משום גילוי-דעת של המחוקק שאין הוא רוצה בהם... ואין זאת אומרת שזכויות-יסוד אשר טרם תפסו מקומן בחוקי-יסוד חקוקים, אינן שרירות וקיימות במשפט מדינת ישראל: הן מוכרות ואכיפות מכח חוקים קיימים, או מכח ההלכה הפסוקה, או מכח המשפט הבינלאומי המינהלי ואולי גם מכח דין השמור". וכן ראה גם א' רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (כרך ב) [6], בעמ' 927 ומאמרו של פרופ' א' ברק "פרשנותם של חוקי-היסוד" [8], בעמ' 32 ואילך - "מאז קום המדינה היו זכויות האדם 'זכויות יסוד שאינן כתובות על ספר' הן עוגנו בפסיקתם של בתי-המשפט כחלק מהמשפט המקובל 'נוסח ישראל'". "אחת מזכויות האדם או זכויות היסוד המוכרות במשפט המקובל 'נוסח ישראל' היא הזכות לדיון הוגן" (כהן בספרו הנ"ל [5], בעמ' 600), והכוונה לזכות לסעד יעיל, להגנה שווה של המשפט, הזכות להישמע, בשוויון גמור, בהגינות, לפני שופט בלתי תלוי. וזאת חרף העובדה שזכות זאת לא מצאה את ביטויה בחוק חרות. ואכן, בהמשך למאמץ שהחל בכנסת השתים עשרה הוגשה בנובמבר 1993 הצעת חוק של ועדת החוקה חוק ומשפט ששמה הדעת חוק-יסוד: זכויות במשפט. על-פי הצעה זו "לכל אדם הזכות לפנות לרשויות שיפוטיות" (סעיף 3) ו"אין מפעילים סמכות חוקית הנוגעת לזכויותיו של אדם אלא בהליך הוגן..." (סעיף 3(ב)), והליך הוגן פירושו, כפי שקובעת חברתי המכובדת בסעיף 4 של פסק-דינה - "הזכות לפנות לבית המשפט ולקבל סעד" - וזכות זו הופרה בענייננו. בעניין זה ראה גם מאמרו של השופט ד"ר ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" [9], בעמ' 455-452. המחבר המלומד מדגיש, כי גם לפני חקיקת חוקי היסוד "הניחו בתי המשפט כדבר מובן מאליו, שלנפגע בזכותו נתון הכח לפנות לבית המשפט כדי לתקן עוול שנגרם לו" ומוסיף, כי בהצעת חוק-יסוד: זכויות במשפט נכתב כי "לכל אדם הזכות לפנות לרשויות שופטות...", וכפי שהזכיר פרופ' ברק "אין באי איזכורה המפורש של זכות מסויימת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כדי להצביע על העדר קיומה של זכות יסוד". יש להקפיד על כללי הדיון הפרוצדורליים מכיוון שהם מבטיחים את שלטון החוק. לשופט יש אמנם שיקול-דעת, אולם שיקול-הדעת שלו לעולם מוגבל וכפוף לדין, ולא יעלה על הדעת לתת לשופט חירות מוחלטת בניהול המשפט, ראה י' זוסמן, במאמרו "חשיבות הפרוצדורה ושמירת הצדק" [10], שם נכתב: "אם יש ברצוננו לתת חרות מוחלטת לשופט, שיוכל לעשות את הישר בעיניו ללא רסן שבסדרי הדין - הרי לא רק שניצור אנדרלמוסיה אלא בעלי הדין יהיו נתונים בחזקת סכנה של שרירות לב, יהיה בכך משום סיכון שמה שייעשה במשפט יהיה תלוי באישיותו של השופט היושב בדין". וכן הנשיא א' ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [7], בעמ' 571: "עקרון שלטון החוק מופנה גם כלפי הרשות השופטת: שופט חייב בכיבוד החוק. חובה זו מוטלת עליו כאדם והיא מוטלת עליו כשופט. חשובה במיוחד היא חובה זו. אכן, השופטים מופקדים על שמירת החוק על ידי הפרטים ועל ידי רשויות השלטון. מי שאחראי לכך כי אחרים יכבדו את החוק, חייב הוא עצמו לדקדק עם עצמו ולכבד את החוק". זכות האדם למשפט הוגן, על-אף שטרם נכללה בחוק יסוד חרות הינה קיימת, ולכן טעה השופט קמא המלומד בהחלטתו וצודקת חברתי בהחליטה לקבל את הערעור. השופט י' טימור אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת יפה-כ"ץ. שמיעת ראיותדיוןדחיה על הסףראיות