קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי שכירות ראויים בגין מבנה תעשייתי: התובעים הינם היורשים על פי דין של עיזבון המנוח שנפטר בשנת 1991. המנוח היה, ביחד עם שני אחיו, הבעלים בחלקים שווים של 1/3 מנכס מקרקעין הידוע כגוש 12132 חלקה 2 המשתרע על שטח של למעלה משני דונם בכפר קרע (להלן: "המגרש"). הבעלות עדין רשומה על שם המנוח וטרם הועברה על שם יורשיו (ר' נסח רישום מיום 10.9.1995 שצורף לתצהיר האלמנה). על המגרש בנויים בתיהם של שלושת האחים ובני משפחותיהם, וכן מבנה תעשייתי שהנתבעת עושה בו שימוש החל מחודש אוגוסט 1992 בהתאם לחוזה שכירות שבינה לבין חברת "פיין ליין" טכסטיל בע"מ (להלן: "המבנה"). שתי החברות הינן בשליטת מוחמד, אחיו של המנוח (להלן: "מוחמד"). התביעה היא לתשלום דמי שימוש ראויים במבנה בשעור של מחצית משווים. בהתאם להסכמת הצדדים מונה שמאי מטעם בית המשפט אשר העריך את שווי דמי השכירות החודשיים למבנה בסך בשקלים השווה 4646$ נכון לחודש אוגוסט 1998. הצדדים אינם חולקים על חוות הדעת. המחלוקת ביניהם הינה האם התובעים זכאים לדמי שכירות ראויים כלשהם בגין השימוש במבנה. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה זכות זו, אם כי במהלך עדותו הודה מוחמד, מטעמה, כי לתובעים הזכות לדמי שכירות עבור חלק מהמבנה, הוא חלקו הישן שנבנה על ידו ועל ידי המנוח בשנת 1982 וכי על התוספת למבנה הם אינם זכאים לדמי שכירות כלשהם. לחלופין טענה הנתבעת כי התובעים זכאים ל1/3- מדמי שכירות כפי חלקם במגרש, וכי היא זכאית לקזז מדמי השכירות שליש משווי השבחת המבנה, הואיל והיא בנתה תוספת למבנה. על חלקו הישן של המבנה הפעילו המנוח ומוחמד מפעל טקסטיל תחת השם "אפנת אסי בע"מ" שהיתה בשליטתם בחלקים שווים. בנוסף, על שטח המגרש נבנו בתים של בני המשפחה, ובהתאם למוצג ת2/ לאח אחמד ובניו חמישה בתים, למוחמד בית אחד, לתובעים שני בתים, וכן בנוי המבנה על המגרש ומופעל על ידי הנתבעת כמפעל טקסטיל. אין ספק כי לתובעים, כבעלים של 1/3 משטח המגרש, הזכות לדמי שימוש ראויים במבנה, ומטעוני הצדדים יש להשיב, ראשית, על שתי שאלות: א. האם מכוח הסכמה כלשהי בין האחים ויתר המנוח על הזכות לדמי שימוש ראויים; נטען בכתב ההגנה כי בהתאם לחוזה (ללא תאריך) שנכרת בין שלושת האחים חולק המגרש בעין בשווה בין שלושתם כך שהמבנה נבנה בחלק שיועד למוחמד, ולפיכך למנוח- ומכוחו לתובעים- אין כל זכות בו. טענה זו לא רק שלא הוכחה, אלא שבמהלך עדותו חזר בו מוחמד ממנה. מוחמד הודה כי לתובעים הזכות במבנה, אלא שהיא מוגבלת לחלקו הישן ולא לתוספת שנבנתה על ידי הנתבעת (עמ' 17-18 לפרוטוקול). זאת ועוד, ממכתבו של מוחמד מיום 7.4.1996 לפרקליט התובעים (מוצג ת1/), עולה בבירור הודיה בזכויות התובעים במבנה. במכתב חוזר ומדגיש מוחמד כי זכויות התובעים במגרש נשמרות על ידו והוא אף דואג להשבחתן. למעלה מן הצורך יוסף כי הנתבעת לא הוכיחה במידת הצורך, כי השטח חולק בין שלושת האחים בהתאם לאותו חוזה וכי המבנה בנוי בחלקה שיועדה בו למוחמד. לא די בטענה סתמית, יש צורך בהבאת חוות דעת של מודד מוסמך. למעלה מכך, בהתאם לחוזה היה צורך בחלוקת המגרש על פי מדידה של מודד, לא נטען כי חלוקה כזו בוצעה ומעיון בת2/ עולה בבירור כי בידי משפחתו של האח אחמד חלקים נרחבים בשטח המגרש לעומת חלקיהם של המנוח ומוחמד. לפיכך הנתבעת לא הוכיחה כי החוזה לחלוקה בעין של המגרש בוצע אי פעם, כי המגרש חולק בין האחים בהתאם לאותו חוזה וכי המבנה בנוי על החלקה המיועדת למוחמד. אשר על כן אין ממש בטענת הנתבעים כי התובעים אינם זכאים לחלק כלשהו בדמי השכירות. ב. מהו שיעור חלקם של התובעים בשווי דמי השכירות; התובעים טוענים כי הם זכאים למחצית שווי דמי השכירות ואילו הנתבעת טוענת כי הם זכאים לשליש משווים כפי חלקו של כל אחד מהאחים בבעלות על המגרש. מאז שנת 1982 הפעילו במבנה המנוח ומוחמד את עסקי הטקסטיל שלהם ולאח אחמד לא היה חלק בהם. אחמד הודה בחקירתו כי עד 1981 אף הוא היה שותף עם שני האחים בעסק, אולם אז החליטו השלושה להפריד את דרכיהם, ובתמורה לכך הוא קיבל שיקים משני האחים (עמ' 14-15 לפרוטוקול). אחמד הודה כי: "... היום אין לי שום זכויות במבנה. לא טענתי אף פעם שיש לי" (עמ' 19 20,21) לפיכך, חרף בעלותו של אחמד ב1/3- מהמגרש, הוא ויתר בשנת 1981 על זכותו לדמי שכירות עבור השימוש במבנה. במבנה עשו שימוש המנוח ומוחמד באמצעות חברת "אסי בע"מ", ושבוע לאחר מות המנוח הקים מוחמד חברה חדשה, שבאמצעותה הוא המשיך להפעיל עסק של טקסטיל במבנה. אשר על כן לתובעים הזכות במחצית מדמי השכירות הראויים החל מהיום שהנתבעת עושה שימוש במבנה, דהיינו החל מחודש אוגוסט 1992. ג. קיזוז; הנתבעת טענה כי מכל סכום של דמי השכירות הראויים היא זכאית לקזז את שווי השבחת המבנה ונטען כי שווי ההשקעה 292,304 ש"ח לשנת 1993, שאת מחציתה היא זכאית לקזז. הלכה פסוקה היא כי טענת קיזוז יש להוכיח, כפי הנטל המוטל על תובע להוכיח את תביעתו [ר' ע"א 82/81 דו עץ בע"מ נגד ויסברג ל"ז 355(2)]. הנתבעת מבקשת להוכיח את שווי ההשקעה והשבחת המבנה בעדותו של רואה החשבון שלה המסתמך על ספרי החשבונות שלה משנת 1993. זוהי עדות שאינה עונה על כלל הראיה הטובה ביותר. הנתבעת לא הציגה, ולו מסמך אחד, בדבר הוצאותיה בהשבחת הנכס. ספרי החשבונות מסתמכים על אינפורמציה שקיבל רואה החשבון מהחברה ולמעשה מדובר בעדות מפי השמועה, ורואה החשבון הודה כי הוא אינו יורד לפרטי ההוצאות וכי: "הבדיקה היא לא 100 אחוז. יש בדיקות מדגמיות של 20, 30 אחוז. יש כללי חשבונאות מקובלים" (עמ' 21 ש' 25-26) דהיינו רואה החשבון לא בדק את כל ומלוא ההוצאות שסכומן הנטען הוא בסך 292,304 ש"ח, אלא כרבע מהן. הוא מבצע בדיקה מדגמית כלשהי ובכך לא די על מנת להוכיח תביעה או טענת קיזוז. על מנת שבית המשפט יפסוק מה שווי השבחת המבנה יש להוכיחה באמצעות קבלות, חשבוניות, חוזים וכיוצא בזה, מהי עלות ההשבחה. למעלה מן הצורך יוער כי הסכום של 292,304 ש"ח מופיע בדו"ח רואה החשבון כהוצאות עבור התקנת מכונה לחיתוך בדים. רואה החשבון העיד כי זוהי מכונה באורך של כעשרים וחמישה מטרים שתופסת את כל שטחו של המבנה והוצאות ההתקנה כוללות את הוצאות בנית התוספת למבנה. לפיכך לא ברור מהו חלקה של הבניה ומהו חלקן של הוצאות ההתקנה האחרות מתוך הסך של 292,304 ש"ח. גם מהטעם הזה דין טענת הקיזוז להידחות. ד. גובה דמי השכירות המגיעים לתובעים; תקופת השכירות הנתבעת הינה מחודש אוגוסט 1992 ועד למועד הגשת התביעה, דהיינו עד ליום 18.7.1996. בהתאם לחוות דעתו של המומחה שווי דמי השכירות ליום 24.8.1998 הינו בסך 17,270 ש"ח. התובעים זכאים למחצית מכפלת סכום זה ב48- חודשים ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 24.8.1998 ועד למועד התשלום בפועל. לפיכך אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעים סך של 414,470 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 24.8.1998 ועד למועד התשלום בפועל. כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעים ושכר טרחת פרקליטם בסך השווה ל20%- מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.שכירותמבנהתעשיהדמי שכירות