דריסת הולך רגל קשיש למוות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דריסת הולך רגל קשיש למוות:

מבוא
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט יוסף ריבלין) בתיק מס' 6-528103-2, שניתן ביום 15.9.97 לפיו הורשע המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, התשל"ז, - 1977 ו- 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש).


רקע עובדתי
2. ביום 7.9.92 סמוך לשעה 07:ו 00, נהג המערער ברכבו, מדגם ג'י. אם. סי. בכביש המוביל מאפרת לכיוון חברון (דרך תקוע). באחת העקומות ראה המערער הולך רגל קשיש (להלן "המנוח") המוליך חמור תוך שהוא חוצה את הכביש משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם. נתגלעה מחלוקת לענין השתלשלות העניינים מרגע זה ואילך, אך אין מחלוקת כי הפינה הימנית שבחזית רכבו של המערער פגעה במנוח. כתוצאה מהפגיעה המנוח נפל ארצה ונותר כשהוא שוכב על הכביש עד שהגיעה עזרה רפואית. המנוח הועבר לבית-חולים הדסה עין כרם בירושלים כשהוא מחוסר הכרה. עשרים וארבע שעות לאחר התאונה לא נצפתה כל תנועה ספונטנית או תגובה לכאב, וביום 8.9.92 נפטר המנוח לאחר דום לב (מוצג ת\4).

הרכב שבו נהג הנאשם היה תקין, הדרך והראות טובים, אף כי מזג האויר היה מעונן. במקום לא נכחו בני אדם אם הולכי רגל ואם נהגים.
נציין כי הבוחן המשטרתי, דני רץ, לא תיעד באופן כלשהו את מקום התאונה, אם בדרך של צילום או בסימון נקודת ציון במפה, דהיינו, לא סימן את העקומה הספציפית מבין עקומות רבות שבכביש אפרת-חברון, שבו אירעה התאונה.


גרסת המערער
3. המערער טוען כי עבר בנהיגתו עקומה שמאלה ולפתע נגלה לפניו, במרכז הכביש, חמור המובל על ידי איש קשיש. המערער העריך, לדבריו, כי אם החמור והאיש ימשיכו בחצית הכביש, הוא יצליח להמשיך את הנהיגה בנתיב נסיעתו, ליתר בטחון הוא האט את מהירות נסיעתו. לפתע, החמור נעצר במקומו, והמערער בלם תוך הסטת רכבו לנתיב השמאלי כדי לא לפגוע בחמור ובמנוח שעמד מאחוריו. אולם, המנוח, חזר אחורנית כדי לדחוף את החמור שנעצר, והרכב פגע במנוח.
בהודעתו במשטרה אומר המערער כי תגובתו באה בשני שלבים:נ בשלב הראשון, בלם קלות את הרכב, ובשלב השני, בלם "חזק". המומחה מטעם ההגנה (מטעם המערער) סבר כי המערער בלם פעם אחת בלבד.


פסק דין של בית משפט קמא
4. לבית המשפט קמא הוגשו שתי חוות דעת:ב האחת, של הבוחן המשטרתי שנכתבה סמוך לאחר התאונה (מוצג ת\6), והשניה, של מומחה מטעם ההגנה, מר נצר, שנכתבה כארבע שנים לאחר התאונה.
המשיבה בחרה שלא לחקור את המומחה מטעם ההגנה, ובית המשפט קבע כי ממצאיו של מר נצר מקובלים עליו, בענינים אלה:ו
(א) מהירות נסיעתו של המערער עובר לבלימה היתה 54.79 קמ"ש;
(ב) זמן העצירה הוא 4.03 שניות;
(ג) מרחק העצירה 38.68 מ';
(ד) תחילת ההתנגשות היתה 4.8 מ' לפני סוף סימני הבלימה.



עם זאת, לעניין שדה הראיה והמרחק שממנו הבחין הנאשם לראשונה במנוח קיבל בית-המשפט קמא דווקא את ממצאי הבוחן המשטרתי, כדלקמן:נ
שדה הראיה של המערער היה 110 מ', וכי המערער הבחין לראשונה במנוח ממרחק של 105.5 מ'.

כב' השופט קמא לא ראה לייחס משמעות לעובדה כי המערער לא הוחתם על ממצאי השחזור שערך הבוחן המשטרתי בנוכחותו, אף כי היה ראוי שיעשה כן.

בית המשפט קמא קבע כי "על פי הנתונים לעיל, התאונה מבחינת הנאשם נמנעת, שכן הבחין לראשונה במנוח ובחמור כאשר היה רחוק מהם (צ"ל במרחק) של 105.5 מטר" (הדגשות במקור). השופט קמא אף הוסיף כי "ככל שהבינותי קבע המומחה מטעם ההגנה כי שדה הראיה המכסימלי לנאשם עפ"י בדיקותיו את העקומות עומד על 45 מטר. גם לפי נתונים אלו התאונה מבחינת הנאשם נמנעת" (עמ' 7 לפסק הדין).

בית-המשפט קמא קבע כי לאור הנתונים האמורים, נהג המערער בניגוד לכל "הגיון תעבורתי" ולכן התרשל. כדברי השופט:ב "על אף שצריך היה לצפות כאדם סביר שהחמור עלול להיעצר לפתע בכביש ועל אף שהיה מדובר בהולך רגל קשיש אשר קשה לצפות התנהגותו, בחר שלא לבלום על אתר אלא להאט" (עמ' 8 לפסק הדין).

לענין הקשר הסיבתי שבין התאונה למוות המנוח, כותב השופט בפסק הדין, כי "עדותו של נהג האמבולנס והודעותיו של הנאשם במשטרה (מוצגים ת\1 ו- ת\2) קושרות בין המנוח לתאונה ואילו תעודת הרופא המטפל (מוצג ת\4) ותעודת הפטירה קושרות בין התאונה למוות" (עמ' 8 לפסק הדין).

לפיכך, החליט השופט קמא כי "התביעה הוכיחה העובדות באישום ואני מרשיע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום" (עמ' 9 לפסק הדין).

בית המשפט קמא גזר על המערער מאסר בפועל לשלושה חדשים שירוצה בעבודות שירות, פסילה מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים וחצי ומאסר על תנאי של שלושה חדשים למשך שלוש שנים, אם יורשע בעבירה של נהיגת רכב בזמן פסילה.
טענות המערער
5. טענות המערער הן אלה:ו
(א) שדה הראיה המרבי של הנאשם היה 39 מטר ולא 110 מטר כפי שקבע בית-המשפט קמא.
(ב) מבין שתי האפשרויות שהעלה המומחה מטעם ההגנה לעניין מרחק העצירה, היה על השופט קמא לאמץ דווקא את האפשרות המקלה עם הנאשם וזאת לנוכח העובדה כי במשפט פלילי עסקינן.
(ג) אין הפסיקה מכירה בחובת זהירות מוגברת ביחס לקשישים.

נדון בטענות אלה, כסדרן.


שדה הראיה
6. לטענת ב"כ המערער טעה כבוד השופט קמא בקובעו כי שדה הראיה של המערער היה 110 מ'. טענתו זו מבוססת על אלה:נ
(א) המומחה מטעם ההגנה קבע בחוות דעתו כי בכביש כולו אין קיימת עקומה שיש בה שדה ראיה מעל 39 מטר וממצאיו של המומחה מטעם ההגנה הם שצריכים לעמוד בבסיס ההחלטה משום שהתביעה בחרה שלא לחקור את מומחה ההגנה. אמת נכון, בית המשפט קמא קבע כי נוכח ההימנעות מחקירה נגדית, הוא מאמץ את האמור בחוות דעתו של מומחה ההגנה. עם זאת, מכיוון שמומחה ההגנה אינו יכול לסתור את חוות דעת המומחה המשטרתי ככל שהיא נוגעת למבנה הטופוגרפי של המקום, הרי המערער לא הצליח לזהות את העקומה שבה ארעה התאונה, ולפיכך, החליט השופט קמא כי חוות דעתו של מומחה המשטרה לעניין שדה הראיה מקובלת עליו.

טוען ב"כ המערער, ובצדק, כי מרגע שבחרה התביעה שלא לחקור את המומחה מטעם ההגנה, מן הראוי היה שכל ממצאיו הם שיעמדו בבסיס ההחלטה.

ועוד זאת:ב אין לבוא אל המערער בטענה לפיה, הוא, המערער, לא יכול להצביע על המקום המדויק של התאונה, שהרי על הבוחן המשטרתי שחקר התאונה מיד לאחריה, היה לציין זאת באמצעי המחשה - אם צילום המקום או קביעת המיקום בתרשים או קביעת נקודת ציון במפה.

דברים אלה מקובלים עלינו.

(ב) מעיון בחוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה עולה כי המומחה נאלץ לשער באיזו מבין העקומות הרבות שעל הכביש ארעה התאונה. לטענתו, כל העקומות מאופיינות בדבר אחד והוא, שלא ניתן לראות עם הכניסה אליהן את היציאה מהן, אלא שאת היציאה מהן ניתן לראות ממרכז העקומה או בחלקן, מהשליש האחרון של העקומה. לטענתו, העקומות הבאות בחשבון הן שתי העקומות הראשונות מבין כל העקומות המפורטות בחוות דעתו וזאת מהסיבה שלפי התרשים של הבוחן המשטרתי היו נטועים עצי זית משני צדי העקומות האמורות, מה עוד, שבצד יתר העיקולים של הכביש שבו התרחשה התאונה ישנו הר (לפחות מכוון אחד של העקומה). אולם, בתרשים שערך הבוחן המשטרתי לא צוין כך, וסביר להניח שאילו היה צלע הר בצדי העקומה, הדבר היה בא לידי ביטוי בתרשים. אכן, כטענת המשיבה, המשך דבריו של המומחה מטעם ההגנה לענין שדה הראייה נוגעים לשתי עקומות אלה בלבד. אולם, סברות אלה אינן נראות לנו מופרכות.

בשלב זה נציין, כי מקובלת עלינו טענתו של ב"כ המערער לפיה על המשיבה היה להוכיח כי פני השטח שונו ממועד התאונה ועד למועד הבדיקה המקיפה שערך מומחה ההגנה בשטח. לא היה מקום להניח לרעת הנאשם כי תנאי השטח שונו במרוצת השנים שבין התרחשות התאונה לבין הבדיקה שנערכה על ידי המומחה מטעם ההגנה, מבלי שיהיו לכך ראיות של ממש.

כאמור, שדה הראיה בשתי העקומות האמורות מוגבל משמאל על ידי עצי זית, ולכן אין מתאפשרת ראיה אלא כאשר הרכב בתחום השליש האחרון של העקומה, שהוא באורך של כחמישה עשר מטרים. לשון אחרת, אם נסתמך על קביעתו של הבוחן המשטרתי לפיה התאונה היתה כ- 24 מטר מהיציאה מהעקומה עולה שמדובר בשדה ראיה שאינו עולה על 39 מטר.

בנקודה זו נציין כי דבריו של השופט לפיהם, אף לפי שדה הראיה שקבע המומחה מטעם ההגנה, דהיינו 45 מטר, היתה התאונה נמנעת מבחינתו של המערער - אינם יכולים להתקבל, וזאת מהטעם שלפי חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה שדה הראיה היה 39 מטר ולא 45 מטר. השופט קמא הוסיף ל- 15 המטרים שמהווים את השליש האחרון בעקומה את כל המרחק מסוף העקומה ועד למקום עצירת הרכב לאחר התאונה ולא את המרחק שמסוף העקומה ועד למקום ההתנגשות.

(ג) בדו"ח בוחן התנועה המשטרתי נאמר כדלקמן:ו

"מדדתי מתחילת העקומה ועד למקום התאונה 110 מ'." (מוצג ת\6).

ובאותו הדו"ח נאמר כי שדה הראיה היה 110 מ'.

לא ייתכן, כי שדה הראיה זהה למרחק מתחילת העקומה ועד למקום התאונה.

(ד) השופט קמא סבר כי המערער הבחין לראשונה במנוח ובחמורו כאשר היה במרחק של 70 מטרים ממקום עומדם. עובדה זו מחזקת לכאורה את ממצאיו של המומחה המשטרתי כי שדה הראיה היה 110 מטר ומחליש את ממצאיו של המומחה מטעם ההגנה ששדה הראיה היה, לכל היותר, 39 מטר. אלא, שעיון בהודעתו של המערער מצביעה על כך כי דברי המערער לא היו כפי שהשופט קבע. המערער אומר בהודעתו כדלקמן:נ

"אני לא מסוגל להעריך את המרחק במדויק אני מעריך שהבחנתי בחמור ובאדם לידו ממרחק של כ- 70 מ' לערך מכניסתי לעקומה" (ההדגשה אינה במקור) (מוצג ת1/).

נראה לנו שיש לפרש את דברי המערער כך שהבחין במנוח ובחמור 70 מטר בלבד מכניסת הרכב לעקומה. הדברים מחזקים את ממצאיו של המומחה מטעם ההגנה, לפיהם שדה הראיה קיים אך בשליש האחרון של העקומה.

לאור האמור, אנו קובעים כי שדה הראיה שהיה בפני המערער לא עלה על 39 מטר.

בשולי הדברים נציין, כי עבודת בוחן המשטרה לא הצטיינה ביסודיות, בדרך המעטה, ומשום כך יש קושי להסתמך על הממצאים העולים מהדו"ח שערך והוגש לבית המשפט קמא.
ראשית, מקום התאונה לא צולם ואף לא סומנה נקודת-ציון על מפה או בתרשים. כתוצאה מכך, אין ידוע מקום התאונה המדויק, והדבר הקשה על בית-המשפט לקבוע את מקום התאונה המדויק.
אין אנו קובעים עמדה שיש לצלם את מקום האירוע או להכין מפה עם נקודת ציון בכל חקירה של תאונת דרכים. אולם בתאונה שתוצאתה מותו של אדם, מן הראוי להביא בפני בית-המשפט "צילום" מדויק ככל האפשר של מקום התאונה, כפי שהיה בעת האירוע או מיד בסמוך לו.

שנית, ישנן אי התאמות בין התרשים ת\5, שנעשה מיד לאחר קרות התאונה, לבין התרשים ת\7 שנעשה כשבועיים לאחר התאונה. אי הדיוקים הם אלה:ב בתרשים ת\5 כתב הבוחן 1.83 מטר ואילו בתרשים ת\7 כתב 1.85 מטר מבלי שהיה לו הסבר לשוני זה. (הכוונה למרחק שבין הגלגלים). ועוד:ו בת\7 אורך סימני הבלימה הוא 16.70 מטר, בת\5 אורך סימני הבלימה 21.5 מטר (16.70 + 2.4 + 2.4). לעומת זאת, בדו"ח המשטרתי (ת6/) סימני הבלימה הם באורך של 22.7 מטר. את ה- 1.2 מטר המבדילים בין ת5/ לבין ת6/ מסביר הבוחן המשטרתי כסימני הבלימה עד הסרן האחורי. אף אם דבריו נכונים מדוע לא צוין הדבר בתרשימים?

שלישית, המערער לא הוחתם על "ממצאי השחזור" שנערכו במקום התאונה בנוכחות המערער. בית-המשפט קמא מציין בפסק דינו כי לא ראה לייחס לכך משמעות, הגם שרצוי לעשות זאת, ועמדת בית-המשפט קמא מקובלת עלינו.

רביעית, בתרשים (ת\5) נכתב כי שדה הראיה הוא 98 מטר, ולאחר מכן שונה ל- 110 מטר. לטענת ב"כ המערער הרישום הראשוני של שדה הראיה היה 28 מטר. השופט קמא דחה טענה זו, ומקובלת עלינו עמדת השופט קמא. מעניין זה אין להסיק כי עבודת הבוחן המשטרתי היתה מרושלת, הגם שאין להתעלם מיתר הענינים שפירטנו לעיל.


מרחק עצירה
7. השופט קמא קבע כי מרחק העצירה היה 38.68 מטרים, וזאת בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה. מרחק עצירה זה נקבע על סמך הנחה כי מהירות נסיעת הרכב היתה 54.79 קמ"ש.
לטענת ב"כ המערער טעה השופט קמא בקביעה האמורה. ואמנם, המומחה מטעם ההגנה לא קבע כי מהירות נסיעת הרכב היתה 54.79 קמ"ש אלא שמהירות נסיעת הרכב היתה בין 54.79 קמ"ש לבין 63.70 קמ"ש. מרחק העצירה אותו קבע השופט קמא מבוסס על העובדה כי המהירות שבה נהג המערער את הרכב הפוגע היתה 54.79 קמ"ש, אך אם מהירות הנסיעה היתה 63.70 קמ"ש אזי מרחק העצירה גדל ולפי חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, מרחק העצירה גדל ל- 41.61 מטרים.

כאשר מדובר בהטלת אחריות פלילית וקיימות שתי אפשרויות סבירות - על בית המשפט לאמץ, בדרך כלל, דווקא את הנתונים המקילים עם הנאשם.

אף אם נאמץ את קביעתו של השופט קמא כי מרחק העצירה היה 38.68 מטרים, ונצרף לה את העובדה כי שדה הראיה היה 39 מ' לא ניתן לקבל את המסקנה שהתאונה היתה נמנעת, והדברים נכונים על אחת כמה וכמה, אם המסקנה היא כי מרחק העצירה היה 41.61 מ'.
מכיוון שלא נטען כי המערער נסע במהירות העולה על המותר לא ברור כיצד ניתן היה למנוע את התאונה נשוא הערעור.


חובת זהירות מוגברת
8. לטענת ב"כ המערער טעה בית המשפט בהכירו בחובת זהירות מוגברת של נהגים כלפי הולכי רגל קשישים כאשר חובת זהירות מוגברת זו אינה מוכרת בפסיקה.

לכאורה, אין צורך להכנס לשאלת קיומה או אי קיומה של חובת זהירות מוגברת כלפי הולכי רגל קשישים, וזאת מהטעם שמדובר בתאונה בלתי נמנעת. עם זאת, אנו רואים לציין כי במקרה שלפנינו מעורב בעל חיים המובל בידי אדם, ואכן השופט קמא הדגיש שוב ושוב כי הקשיש היה מלווה בבעל חיים. לעניין חובת הזהירות המיוחדת הקיימת כלפי בעלי חיים החוצים את הכביש אנו רואים להביא את תקנה 52 (11) לתקנות התעבורה הקובעת כדלקמן:נ

"בכפוף לאמור בתקנה 51 נוהג רכב חייב להאט את מהירות הנסיעה ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו בכל מקרה בו צפויה סכנה לעוברי דרך או רכוש לרבות רכבו הוא ובמיוחד במקרים אלה (11) בפוגשו או בעוקפו בעלי חיים."


אין לנתק את הולך הרגל מבעל החיים שלצדו, וזאת אף אם מדובר באדם שהוא קשיש. ניתן לצפות כי התנהגותו של הולך הרגל תהא פחות צפויה עקב כך שהוא מוביל בעל חיים שהוא בריה בלתי ניתנת לצפיה.

9. לנו נראה כי כשם שקיימת חובת זהירות מוגברת כלפי ילדים מצד נוהגי רכב, ולענין זה אין צורך להכביר מלים, כך יש לנקוט זהירות כשמדובר בקשישים שזמן התגובה שלהם הוא ארוך מזה המקובל והממוצע לגבי עוברי דרך אחרים, או בבעלי חיים בכביש, ועל אחת כמה וכמה קשיש המוביל בעלי חיים בכביש. (ראה לענין ילדים החוצים כביש במעבר חציה כשהרמזור בו אינו מתיר חציה - ע"פ 200/91 (ירושלים), נביל חסונה נגד מדינת ישראל, לא פורסם), לאמור:ב

"מצב זה מחייב כל נהג, אפילו כשהרמזור שבכוון נסיעתו ירוק, לשים לב לאפשרות שכלי רכב או הולך רגל לא יצייתו להוראות הרמזור ויכנסו לתוך מסלול נסיעתו, כל כן שמדובר בילדים שעמדו על אי תנועה".

ועוד זאת:ו

"אין ספק שהילד אשר רץ לתוך מעבר החצייה בזמן שאסור לו לעשות כן, תרם תרומה של ממש לתוצאה הקטלנית הנוראה שארעה, ואולם גם המערער תרם לתוצאה זאת. אילו היה זהיר יותר יכול היה למנוע את התאונה או לפחות את התוצאה הקטלנית".

כשמדובר בילדים אין חשיבות לכך אם הילד מבחין ברכב אם לאו (וראה ע"פ 584/76, משה מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 617; 620). בנסיבות מסוימות, ההתייחסות לילדים כאמור, עשויה להכניס בגדרה גם קשישים, נכים או "מוגבלים" אחרים.

10. תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- קובעת כללי התנהגות של נוהג רכב בדרך, לאמור:נ

"(ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו בשיטת בליו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".


אמת הדבר, שהאחריות ברשלנות לא בשל עצם הפרת האיסור החקוק "אלא לאור שקילת כל נסיבות המקרה, וביניהם גם אותה הפרה" (וראה ע"פ 84/85, דני ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 141; בעמ' 150).

חובת הזהירות באה לכלל ביטוי בדרך כלל, בקביעת אמצעי זהירות שאי-נקיטתו, כשלעצמו, מהווה עבירה בלא קשר לתוצאות הכרוכות בכך, ובלא זיקה לשאלה מה היה נוקט אדם סביר או "אדם מן הישוב", לאמור "נוהג מן היישוב", לעניננו, או אם היה נוקט אותו אמצעי באותן נסיבות. הפרת החובה החקוקה עשויה לשמש בסיס לממצא של רשלנות מצד מי שהפר חובה זו, אם אמצעי זה נמנה עם אמצעי הזהירות הסבירים, שאדם מן היישוב כאמור, היה נוקט לפי מבחן הצפיות הסבירה (וראה ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו (1), 743).

11. ענין לנו בתאונה קטלנית, שהרשעת האחראי לתאונה תלויה, לא במעט, בחישובים של מרחק עצירה, שדה ראיה, מהירות הנסיעה של הרכב, וגם חובה חקוקה לנהוג בזהירות ובתשומת לב מספקת בהתחשב בעוברי דרך ובכל עצם הנמצא בדרך ובקירבתה, כאמור בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.
כשאנו עוסקים באנשים חיים, יש לנקוט משנה זהירות בהרשעה המבוססת על חישובים של שברי שניות וחלקי מטרים, לאמור:ב

"אין לשפוט אותם על-פי ממוצעים מבלי להותיר שוליים בטוחים שיש בהם כדי למנוע עוול. כבר ידוע הוא שאנשים שונים זה מזה גם במהירות תגובתם. כל עוד לא נבדקת מהירות התגובה במסגרת מבחני הרישוי יש להניח שחלק מהנהגים מגיבים קצת יותר לאט ועדיין אין לראות בהם רשלנים. כשמדובר בפער של מטרים בודדים ושל שניות או שברי שניות הכף חייבת להטות לטובת נאשם כשהמדובר במקרי גבול"
(וראה ע"פ 437/67 שאוזכר בע"פ 308/71 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2), 673).


ועוד זאת:ו

"כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל של שניה או מחצית השניה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טענת מינימאלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי להינות מן הספק" (שם, שם).


12. אנו ערים לכך, שבמקרה דנן קופחו חיי אדם, וכי, בדרך כלל, נדרשת מנוהג רכב זהירות, ובנסיבות מסוימות אף משנה זהירות, קרי: זהירות מוגברת, מזו הנדרשת מהולך רגל ומעוברי דרך אחרים, ובמיוחד כשהולך הרגל הוא ילד, קשיש, או כמו בעניננו: קשיש מוליך בעל חיים. לענין זה שווינו נגדנו את דבריו של כב' השופט חיים כהן שבע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש´פ"ד יח(4), 568, 572), כדלקמן:

"חוק הוא בישראל שחובת הזהירות אשר חייב אדם למלא בטרם יוכל להשתחרר מאחריות פלילית למות אדם אחר כתוצאה ממעשהו או ממחדלו, נמדדת לא לפי מידותיו של הנאשם העומד לפני בית-המשפט כי אם לפי מידותיו של האדם הסביר, כלומר לפי קנה מידה אובייקטיבי; ובבוא בית-המשפט לקבוע קנה מידה זה, שעשוי הוא להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם".


אולם, אין לו לבית המשפט אלא מה שבא בפניו, והראיות שבאו בפני בית-המשפט קמא לא היו חד משמעיות בענין דנן. כאמור, כשקיימות שתי אפשרויות סבירות, מדיניות שיפוטית היא שיש להעדיף את זו המיטיבה עם נאשם בהליך פלילי, ואם יש ספק - יש ליתן לנאשם להינות מן הספק.
כך הוא הדבר - בעניננו.

13. לסיכום, מחומר הראיות עולים ספקות רבים בענינים אלה: מקום העקומה שבה ארעה התאונה, שדה הראיה שהיה בפני המערער, היכן ומתי הבחין המערער במנוח ובחמור, והמהירות שבה נהג המערער, שיש לה השלכות על השאלה מה היה מרחק העצירה. כל אלה ענינים המעוררים ספקות, ובמצב זה לא ניתן לקבוע אם המערער התרשל, חרף קיומה של חובת זהירות.

לאור האמור, וכעולה מן המקובץ, נראה לנו שהיה מקום ליתן לנאשם להינות מן הספק.


14. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומזכים את הנאשם מחמת הספק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דריסה בדרך לעבודה

  2. תביעת פיצויים על דריסת אדם

  3. תאונת דריסה על ידי אמבולנס

  4. עונש על דריסת ילד

  5. דריסת הולך רגל - תביעת פיצויים

  6. דריסת ילד בן שנתיים

  7. זיכוי על דריסת הולך רגל

  8. דריסת שומר בחניון למוות

  9. דריסת הולך רגל קשיש למוות

  10. דריסה במעבר חציה מאסר בפועל

  11. דריסה מכוונת - תאונת דרכים

  12. דריסת הולך רגל למוות ע''י אוטובוס

  13. דריסת חיה בכביש

  14. דריסת אדם שנפגע בתאונת דרכים קודמת

  15. נדחתה תביעה של נדרס על ידי רכב שנסע מאחור

  16. תאונת דרכים בגלל ניסיון התחמקות מדריסת חיה

  17. כמה מקבלים (העונש) על דריסת ילדה במעבר חציה ?

  18. מה העונש על דריסת הולך רגל למוות במעבר חציה ?

  19. כתב אישום על אי עצירה לאחר דריסת הולך רגל למוות

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון