הגשת טופס תביעה בבית הדין לעבודה ע''י עורך דין

התובע היה מיוצג על-ידי עורך-דין החל מהשלב שבו הוגשה התובענה. התובענה הוגשה לא ב"כתב תביעה". כמתחייב מתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969, אלא ב"טופס". בית הדין ציין כי אין פסול בכך שהתובענה הוגשה ב"טופס", אך לא למקרים שבהם מיוצג תובע על-ידי עורך-דין - מיועדים הטפסים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת טופס תביעה בבית הדין לעבודה ע''י עורך דין: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט הבר; נציגי ציבור ה"ה ברנשטיין ובליימן; תב"ע שם/1053-3) התבררה תובענה של המנוח נתן פירוזמן בעתירה לחייב את חברת שמיר בע"מ (להלן - החברה) לשלם פיצויי פיטורים. בית-הדין האזורי חייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים, אם כי לא בסכום שתבעו. ומכאן ערעורה של החברה לבית-דין זה. .2להלן מהלך הדיון בבית-הדין האזורי: א) התובע היה מיוצג על-ידי עורך-דין החל מהשלב שבו הוגשה התובענה. התובענה הוגשה לא ב"כתב תביעה". כמתחייב מתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969, אלא ב"טופס". אין פסול בכך שהתובענה הוגשה ב"טופס", אך לא למקרים שבהם מיוצג תובע על-ידי עורך-דין - מיועדים הטפסים. עצם השימוש ב'טופס' הביא לכך, שכבר בישיבה הראשונה בפני הרשמת ניתנה החלטה לפיה חויב עורך-הדין שייצג את התובע לתקן את כתב התביעה ולמעשה הוגש כתב תביעה חדש ובעקבותיו גם כתב הגנה חדש; ב) בפני הרשמת התקיימו חמש ישיבות ל"הכנת הדיון" ובסופו של דבר ניסחה הרשמת "פלוגתות". שמהן צריך היה להיות ברור, שהדיון לא ימוקד בשאלה מרכזית בבחינת העובדות הצריכות להכרעה בשאלה המשפטית - מהות היחסים בין הצדדים; כך למשל כלל לא הועמדה לדיון שאלה מרכזית, שהיתה שנויה במחלוקת - אם התובע היה חייב לבצע את העבודה "אישית" או שמא היה רשאי לבצעה על-ידי הזולת; ג) במהלך הכנת הדיון נקבעו, כאמור, פלוגתות. ולא היה בהן האמור בסעיף 18לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, עניין "שאלות שבעובדה ושבמשפט"; ד) במהלך הכנת הדיון נקבעו כמוסכמות עובדות אלה: ' .1התובע היה בעל טנדר ופעל עבור הנתבעת (החברה) באמצעות הטנדר; .2התובע נשא בהוצאות אחזקה שוטפת של הרכב'; ה) לדיון בתובענה הספיקה ישיבה אחת (הוכחות) ו"בגלל השעה המאוחרת" נקבע שיוגשו סיכומים בכתב; ההחלטה על סיכומים בכתב ניתנה ביום 17.5.1982; סיכומי התובע הוגשו ביום 30.9.1982; סיכומי הנתבע הוגשו ביום 24.10.1982; ופסק-הדין ניתן ביום 13.4.1983; ו) במהלך הדיון בערעור נפטר התובע ובמקומו בא כתובע "עזבון המנוח נתן פירוזמן ז"ל" (יודגש, שבמקום המנוח בא העזבון, בעוד שלפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - חוק פיצויי פיטורים), הזכאי לפיצויים כלל אינו עזבון, אלא "שאירים", כמוגדר בסעיף 5לחוק). .3בחומר הראיות היתה רק עדות מטעם החברה. השאלה היא, אם חייב היה התובע לבצע את פעולות ההובלה באופן אישי, או שמא רשאי היה לבצען בטנדר שלו עת נוהג בו אדם אחר בעל רשיון נהיגה בטנדר. העדות היחידה היתה מפי עד מטעם החברה, אחד ממנהליה, בתצהיר שהוגש כעדות ראשית ובו נאמר: "אני מציין ומדגיש שלא היתה כל חובה על המנוח לבוא כל בוקר למוסך הדואר או לנהוג בעצמו ברכב, ואכן פעמים רבות לא בא ומאידך לא היתה כל חובה לתת לו כרטיס עבודה". בסעיף קודם באותו תצהיר נאמר, כי לצורך ביצוע השירותים עבור משרד התקשורת "היו בעלי הרכב, ובכללם המנוח, נוהגים לבוא בבוקר יחד עם הרכב או לשלחו עם נהג למוסך הדואר, כאשר מנהל העבודה מטעמי או אנוכי היינו מקבלים קודם את כרטיסי העבודה מהמוסך לצורך ההובלות הדרושות לאותו יום ומחלקים הכרטיסים לבעלי הרכב או נהגיהם". בהקשר הדברים "כרטיס עבודה" - פירושו כרטיס פעולות, היינו מתי ולאן יש לנסוע ומה יש להוביל. המצהיר נחקר חקירה נגדית על תצהירו. לאמור בתצהיר, כי בעל הרכב לא היה חייב לנהוג בו אישית, לא הוצגה שאלה ובתשובות לשאלות אחרות, שאכן הוצגו, תמצא חיזוק לגרסה שבתצהיר. .4במהלך הדיון בבית-הדין האזורי הועלתה טענה מטעם החברה לחוסר יריבות בין הצדדים. בית-הדין האזורי לא התייחס לאותה טענה בפסק-הדין שבערעור, וגם אנו לא נידרש לה. .5בסיכומים בבית-הדין האזורי טען עורך-הדין שייצג את התובע, כי בין שולחו לבין התובע התקיימו יחסי עובד-מעביד וסמך על שורה של פסקי-דין. עורך-הדין שייצג את החברה טען, כי בין התובע לבין החברה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, אלא יחסים של בעל טנדר המשכיר שירותי הובלה לחברה או באמצעותה. אף הוא הביא שורה ארוכה של פסקי-דין לביסוס טענתו ובין השאר פסק-הדין בעניין הוצאת מודיעין, [1] (דב"ע מא/23-2), במרכז הטענה עמד הנימוק, כי כעולה מהעובדה שהרכב היה בבעלותו של התובע, כל ההתקשרות היתה רק לשם הובלה ועל התובע לא היתה חובה אישית לבצע את ההובלה. .6בפסק-הדין שבערעור קיבל בית-הדין האזורי את הטענה, שהיחסים בין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד. מאחר והשכר ששולם לתובע על-ידי החברה היה שכר כולל, מבלי להפריד בין שכר עבודה ושכר שכירות הרכב, ובפני בית-הדין עמדה השאלה, כיצד או על בסיס איזה שכר לחשב את פיצויי הפיטורים, קבע בית-הדין האזורי, כי כשכר העבודה יש לראות % 50מהסכום הכולל, ששולם לתובע על-ידי החברה, וזה מבלי שהיה בפני בית-הדין כל יסוד עובדתי לאותו חישוב. כיסוד עובדתי לפסק-הדין ראה בית-הדין שני אלה: "א) התובע היה בעל טנדר ופעל עבור הנתבעת; ב) התובע נשא בהוצאות ההחזקה השוטפת של הרכב". לשאלה עובדתית, אם התובע היה חייב, אישית, לנהוג ברכב או שהיה רשאי לעשות את הפעולה על-ידי נהג אחר, לא קבע בית-הדין האזורי כל ממצא. בפסק-הדין שבערעור נאמר, בין השאר: "בפנינו תביעה לפיצויי פיטורים על-פי תשלום שכלל חלק בלתי-מוגדר של שכר שכירות רכב. והרי לכל הדעות אין משלמים פיצויי פיטורים בגין שכירות רכב. הבעיה איננה חדשה והיו נסיונות רבים למצוא פיתרון משפטי לסוגיה זו. תמיד הודגש, שבסופו של דבר כל מקרה יידון על-פי נתוניו הוא. על-פי הקריטריונים של ערך 'כלי הייצור' שבבעלות מי שהשתמש בו לביצוע עבודתו, של אבחנה בין העיקר לטפל בהשוואת ערך עבודתו לערך אותו כלי ייצור, ברור כי טנדר להובלת חומרים ואנשים אין דינו כדין מטאטא או פטיש, כפי שנאמר לא פעם. ברם, כאמור, לא תמיד קריטריונים אלה מספיקים לפתרון הבעיות המתעוררות ולא תמיד מספקים הם את רגש הצדק. אם על ערך הכלי להכריע את הכף לכאן או לכאן, מה תעשה, לדוגמה, בכלי נגינה רב ערך שבידי הנגן השכיר, האם לא ייתכן שיתקיימו יחסי עובד-ומעביד בינו לבין הנהלת התזמורת רק מפני שהוא מנגן על הכלי היקר שבבעלותו הוא ואיך נקבע מה העיקר ומה הטפל ? כך גם כלי אופטי יקר ערך בידי המודד או אפילו אוירון ריסוס בידי טייס ריסוס, ועוד דוגמות מחיי הכלכלה הסבוכים של ימינו. ואם תאמר, שבעל כלי כזה הוא 'קבלן עצמאי' כיוון שהשקיע כסף רב ברכישתו, או תאמר, כי מנהל הוא עסק משלו כיוון שמשקיע גם בתפעול ואחזקת הכלי, והרי הוא משכיר יחד עם הכלי גם עבודתו בו ומומחיותו. הפיתרון נראה מלאכותי, בלתי-אמין ובלתי-מספק את רגש הצדק. אין להתעלם מאלה: יכול אדם לעבוד אצל הזולת ולענות על כל הקריטריונים המקובלים של קיום יחסי עובד ומעביד ובכל זאת להשתמש בעבודתו זו בכלי עבודה משלו, יקר ערך; יכול אדם להיות עובד וקבלן עצמאי במקביל; יכול הוא להיות עובד ומשכיר כליו במקביל; ויכול הוא להיות עובד ומשכיר כליו בעת ובעונה אחת תוך התקשרות עם מעביד שהוא גם שוכר כליו". כאן בא פיתוח של הגדרה עצמאית של "עובד" לעניין דיני עבודה וממשיך ביתהדין ואומר: "נהג על רכבו הוא, המתחייב לעשות עבודתו בכלי משלו ומקבל עבור פעילות זו שכר כולל, אם ביחסיו עם מעבידו, כשלעצמו, עומד האדם בקריטריונים של 'עובד' - יהיו אשר יהיו - לצורכי דיני עבודה הוא 'עובד' למרות הכלי יקר הערך שהוא שלו והוא מפעילו. ניתן לתאר מצב בו לא ניתן להפריד בין שכר עבודתו לבין שכר הכלי (או החזר הוצאות הפעלתו כולל הבלאי המסחרי), ואז לא יוכל העובד ליהנות מהגנת חוקי העבודה, לא כיוון שאינו 'עובד', אלא כיוון ששכר עבודתו הוא, להבדיל משכר השימוש בכלי היקר, הוא ביסוד זכויותיו והוא לא מסוגל להוכיחו. עלינו לנסות ולהתגבר על קושי זה. עבודתו של המנוח היתה משולבת היטב בפעילותה העסקית של הנתבעת. אילו, לדוגמה, הוא, ויתר עובדיה כמוהו, היו מחליטים במאורגן להפסיק עבודתם או לנקוט בעיצומים על מנת להשיג תנאי עבודה טובים יותר, היתה פעילותה העסקית משותקת והיה נוצר מצב של שביתה. המנוח התייצב מדי ים בשעה קבועה לעבודתו והתייצבותו זו היתה תנאי מתנאי ההסכם ביניהם, הוא קיבל שכרו לפי ימי עבודתו, הוא לא עסק בכל פעילות עסקית משלו, ואף לא השתמש בטנדר שלו לפעילות עסקית אחרת, הוא לא השתמש באחר להפעלת הטנדר שלו עבור הנתבעת והקשרים שפיתח במרוצת עבודתו עם עובדי משרד התקשורת, עמם ביצע עבודתו, היו מיסודות התקשרותו הממושכת עם הנתבעת. אילו עשה אותה עבודה בטנדר של הנתבעת, לא היה ספק בהיותו עובדה. אדם סביר לא היה אומר: מר פוריזמן הוא קבלן עצמאי או, יש לו עסק של היסעים. כל בר-דעת היה אומר: מר פוריזמן עובד עם הטנדר שלו אצל חברת הובלה". "כאמור התובע לא השכיל לשכנענו בנכונות הצעתו לחלוקה סבירה בין שכר עבודתו של המנוח לבין שכר השימוש בטנדר שלו. דעתנו היא שבמקרה שלפנינו, כמו במשפטים דומים בהם לא ניתן להוכיח במדויק סכומים. ניתן לפסוק על-פי הערכה. היא לא תוכל להיות בעלת דיוק מתימטי, אבל היא עשויה לעשות צדק. לא נראה לנו כי נסטה סטיה משמעותית מחלוקה צודקת ומציאותית אם נקבע, כי חלקו של שכר המנוח בתשלום הכולל שקיבל הוא של %50, וכך אנו קובעים". רצוי לציין ולהדגיש, שבכל פסק-הדין אין בית-הדין האזורי מביא ולו גם אסמכתה אחת מעשרות האסמכתות שיכול היה להעזר בהן, בין אסמכתות שהצדדים הפנו אליהן ובין אסמכתות שניתן היה למצוא בין י"ג כרכי פסקי-הדין של בית-דין זה שהיו לפניו. .7אחת הטענות, שטען בערעור פרקליטה של החברה, היתה כי: "שגה בית-הדין האזורי בסברו, כי המקרה הנדון הינו יוצא דופן, חריג, והנתונים כאן מייחדים אותו ממקרים דומים שנדונו ונקבעו בפסיקה וכאשר על-פי ההלכה הפסוקה - 'משברור שאמצעי ייצור או נכסים אחרים (משאית) ערכם רב והם מהווים את העיקר בהתקשרות - חוזה הובלה - אין היחסים בין השניים יחסי עובד-מעביד. הכמות הופכת לאיכות', ובהתעלמו מהתקדימים שצוטטו בפניו". טענות אחרות היו: "כבוד בית-הדין האזורי שגה בהתעלמו מכך, שעיקר ההתקשרות היה הרכב, ללא נפקא מינה מי ינהג בו, וללא כלי רכב לא היה למנוח מה לעשות ולא היה מקום לכל התקשרות עימו". "ובמקרה הנדון הוברר והוכח שעל-פי המוסכם כל שכרו של נותן התשלום לא היה אלא עמלה של % 10מאותו תשלום שנתקבל ממשרד התקשורת וכנגד עמלה זו ניתנו כל השירותים האדמיניסטרטיביים וכן מפרעות תנאי אינפלציה...". "במסקנותיו ושיקוליו של כבוד בית-הדין האזורי, הורקו מכל תוכן ההלכות שנקבעו על-ידי בית-הדין הארצי בדבר החשיבות והמשמעות שיש להתקשרות שעיקרה שימוש בכלי ייצור ושירות בכלל, ובענף ההובלה בפרט". כנגד אלה טען פרקליטו של התובע-המערער לאישור פסק-הדין מטעמיו והדגיש, שהיחסים בין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד לפי מבחן ההשתלבות וכי אין לייחס משקל לבעלות על הרכב מעבר לזה שייחס לו בית-הדין האזורי. .8הערעור נסוב גם על סכום הפיצויים והיה גם ערעור שכנגד לעניין זה. .Iiפסק-הדין .1עד שנידרש לערעור עצמו, טוב להפנות את תשומת הלב לכל האמור בסעיף 2 שבחלק iלעיל. פרטנו את כל השלבים של ההליך בבית-הדין האזורי, על מנת שהרוצה ללמוד יוכל ללמוד כיצד אין לנהל משפט. נציין, ששני הצדדים היו מיוצגים על-ידי עורכי-דין והתקיימו ישיבות ל"הכנת הדיון", דבר שגור הוצאות רבות למתדיינים, ובסופו של דבר לא נקבעה מסגרת, שאיפשרה ללבן את הבעיות העובדתיות העיקריות, שדי היה בהן כדי לפסוק. .2ועתה לגופו של עניין. פסק-הדין שבערעור ניתן בשנת .1983בתי-הדין לעבודה קמו בשנת 1969ופסק-הדין כולו מתעלם מהפסיקה במשך כל השנים, ועל כל פנים אינו נותן לה ביטוי. אין, אמנם, לומר שבית-הדין האזורי לא היה מודע לכך ש"הבעיה אינה חדשה", אך בפסיקה אינו רואה אלא "נסיונות רבים למצוא פיתרון משפטי לסוגיה זו", והכוונה לסוגיה של עובד-מעביד, עת אמצעי הייצור או השירות אינם של מקבל השירות אלא של מספק השירות (שימוש במונחים אלה אין לראות עדיין ביטוי לסיווג היחסים). ענייננו אינו מחייב לחזור מחדש על כל שנאמר בפסיקה לעניין המשקל שיש לייחס לבעלות על אמצעי הייצור, עת באים לסווג את היחסים המשפטיים בין המספק שירות ובין המקבל שירות. נסתפק בסילוק אי-הבנה בסיסית. מעולם לא נפסק, שבעלות על כלי-אמצעי המשרת לביצוע העבודה, די בה כדי לשלול יחסי עובד-מעביד. הדוגמה שבית-הדין האזורי נתן למקרה של כנר, המנגן בתזמורת והכינור היקר הוא בבעלותו, היא אמנם דוגמה מעניינת, אבל לא יותר מזה. כבר בפסק-הדין בעניין אגודה צרכנית שיתופית, [2] (דב"ע לג/72-3), עת מדובר בבעלות על אמצעי הייצור, נאמר במפורש, שהמקרה הבולט שבו לא יהיה משקל לבעלות על כלי העבודה, הוא עת מבצע השירות משתמש בכלי משלו ומן המפורסמות הוא שכך נהוג באותה פעילות (שם, [2], בע' 149- מול האות ו'). ואם צריך להמחיש באופן בולט למה הכוונה באמור שם, אין לך המחשה בולטת יותר משהכנר הראשון בתזמורת מנגן על ה"סטרדיבריוס" שלו, אם מזלו שיחק לו ויש לו כזה. .3ההלכה בעניין ההשפעה של בעלות על כלי העבודה מצאה כבר את פתרונה בפסיקתו של בית-דין זה ודי שנתייחס לפסק-הדין, שאליו הפנה את תשומת הלב עורךהדין שייצג את החברה בבית-הדין האזורי, פסק-הדין בעניין הוצאת מודיעין, [1] (מאוזכר בסעיף 5שבחלק iלעיל), ולקטע המובא על-ידו, שבו נאמר: "משברור שאמצעי ייצור או נכסים אחרים (משאית) ערכם רב והם מהווים את העיקר בהתקשרות חוזה ההובלה - אין היחסים בין השניים יחסי עובד-מעביד. הכמות הופכת ל'איכות'" (שם, [1], בע' 436). נחזור ונציין שבענייננו הרכב-הטנדר לא היה אמצעי עזר לביצוע עבודה עיקרית, כגון סוכן מכירות שנדרש ממנו, כתנאי לקבלת העבודה, שתעמוד לרשותו "מכונית פרטית", אלא שהרכב הוא הכלי לביצוע עיקר ההתקשרות. בהקשר זה אין טוב מלחזור על שנאמר בפסק-הדין בעניין אגודה צרכנית שיתופית, [2]: "יוגדר משפט העבודה כפי שיוגדר, יוגדר חוזה העבודה כפי שיוגדר, ברור שעניינו של משפט העבודה ונשוא חוזה העבודה הוא 'עבודתו של אדם' ולא נכסים. בחוזה עבודה, ביחסים שבין שניים המקיימים יחסי עובד- מעביד, מעמיד האחד לרשות השני את כוח עבודתו, ולא אמצעי ייצור או נכסים אחרים..." (שם, [2], בע' 148). וגם ההיפך נכון: במקרה שלפנינו ברור, שנשוא ההתקשרות בין המערער לבין החברה לא היה "עבודתו של המערער", כי אם "נכסיו" - הטנדר; כל אשר עשה משרד התקשורת הוא "שכירת רכב" (ראה "טופס להגשת חשבון עבור רכב שכור" שהוגש כמוצג בתיק בית-הדין האזורי). משזהו נשוא ההתקשרות, הרי שאותה התקשרות אינה "חוזה עבודה". .4אם נחזור לפסק-הדין בעניין אגודה צרכנית שיתופית, [2] - לפן השני של יחסי עובד-מעביד, היינו היות האיש בעל עסק משלו, ולו גם עסק קטן, ברור שבענייננו דובר ב"עצמאי". העסק התבטא בכך שהתמורה היתה כוללת והסכום, שנותר בידי מגיש השירות, היה פונקציה של הוצאות החזקת הרכב, הוצאות המשתנות עם מצב הרכב ותיקונים המתחייבים מכך, השקעת יסוד והחלפת רכב, והוצאות ביטוח לפי הוותק בחברת הביטוח ומספר התאונות. לכל אלה נוסיף את העובדה שהוכחה, שמבחינת החברה לא היה כל נפקא מינה, אם התובע עצמו נהג ברכב או שנהג אחר עשה זאת. .5חייבים אנחנו גם להוסיף מלה לאמור בפסק-הדין, שבתובע התקיים תנאי ההשתלבות, כך שלו הוא ושכמותו היו מסרבים להגיש את השירות היתה "שביתה" והחברה לא היתה מסוגלת לקיים את התחייבויותיה כלפי משרד התקשורת ולספק רכב לצורכי המשרד, ונדגיש, שכל אשר משרד התקשורת עשה היה "שכירת רכב". אשר לעניין ההשתלבות, טוב לחזור ולומר שההשתלבות היא אמנם המבחן, אבל הוא מהווה מבחן עת מתקיים גם הפן השני. כשמתעלמים מכך, ורואים את ההשתלבות לא כפי שבית-דין זה הגדירה, מגיעים למצב האבסורדי, שכל שותף הוא "עובד השותפות", כי מי כמוהו משולב במפעל השותפות. ואשר ל"שביתה", הרי שאם נביא אותו נימוק למלוא משמעותו נגיע לכך, שכל הפסקת ספקים או קבלני משנה למיניהם תביא לכך שיראו בספקי חומר הגלם, במובילים, בקבלני המשנה, "עובדים" של המפעל. .6מהאמור עד כאן ברור, שדין הערעור להתקבל. נוסיף רק זאת. התביעה היתה לפיצויי פיטורים. פיצויי פיטורים משתלמים על בסיס שכר ומרכיבי השכר, כאמור בחוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו. בפסק-הדין שבערעור נאמר, שמשאין לקבוע מה היה השכר יש לעשות כפי שעושים "במשפטים דומים בהם לא ניתן להוכיח במדויק סכומים שונים, ניתן לפסוק על-פי הערכה". לכלל זה, ששימש לבית-הדין האזורי כך שחילק את התמורה לשני חלקים שווים, לא מצאנו כל סימוכין. יתרה מזאת, אולי עצם העובדה, שבכדי להגיע לתמורה בעד העבודה, יש לחלק את התמורה ששולמה בסכום כולל לשני חלקים שווים, היא פועל יוצא מכך שהיחסים לא היו יחסי עובד-מעביד, היינו שהתמורה, בעיקרה, לא שולמה בעד עבודה. .7כאמור, דין הערעור להתקבל. אין צו להוצאות וזה בין השאר מהטעם, שבמהלך הדין בבית-הדין האזורי הועלו טענות, שעובדתית לא נתקבלו ולא יכלו להתקבל, כגון הטענה בכתב ההגנה שמדובר ב"משאית" ולא ב"טנדר" וגם הטענות ל"חוסר יריבות" בין הצדדים.עורך דיןמסמכיםבית הדין לעבודה