הסכם גירושין לא תקף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם גירושין לא תקף:

זוהי תביעה של קטינים למזונות ותביעה של אימם לפירוק שיתוף.
המדובר בבני זוג נשואים כדת משה וישראל מיום 21.3.71 ולהם שני ילדים (התובעים 2ו-3) בני 14ו-.10
לאחר שחיי הנישואין עלו על שירטון, חתמו בני הזוג ביום 16.9.91על הסכם גירושין שעיקריו הם כדלקמן:ו
.1הסכמה הדדית לסידור גט בהקדם (סעיף 2).
.2קביעת משמורת הבנות בידי האם, והסדרי ראיה (סעיפים 8-3).
.3קביעת מזונות הילדות עד גיל .18והסדרי שיפוי (סעיף 9).
.4ויתור האישה על מזונותיה בכפוף לסידור הגט (סעיף 10).
.5הסכמת האישה להעביר ללא תמורה את זכויותיה בדירת המגורים על שם הבעל (סעיפים 14-11).
.6חלוקת המטלטלין תוך הסכמה כי הבעל ישלם לאישה סך של 000, 80דולר בתמורה למטלטלין שלקח לעצמו. (סעיפים 16-15).
.7הסדר ההתחייבויות הכספיות והחובות (סעיפים 29-18).
להסכם צורף נספח בו מתחייב הבעל לעשות לשיקום חיי הנישואין ולפנות לשם כך ליועץ נישואין, והאישה מצידה חתמה על יפוי כח בלתי חוזר להעברת זכויותיה בדירה ע"ש הבעל, ועל תצהיר המאשר את ההעברה.
כמסתבר, לא נשאו מאמצי השיקום פרי והוגשה לבית הדין הרבני ביום 3.10.91בקשה
משותפת לאישור ההסכם וסידור הגט.
בין לבין, נמלכה האישה בדעתה, הגישה ביום 28.11.91את התביעה דנן, ולא הופיעה
לדיון לאישור ההסכם וסידור הגט בבית הדין.
לפיכך, הגיש הבעל תביעה לגירושין, ממנה חזר מאוחר יותר, ולאור בקשה משותפת של
ב"כ הצדדים נסגר תיק הגירושין (ת/10).
התביעה
תביעה זו שני ראשים לה:נ
.1תביעה של האישה, בשם בנותיה, למזונות.
.2תביעה של האישה לפירוק שיתוף בדירת בני הזוג ע"י מכירתה כפנויה וחלוקת
הפדיון.
לענין תוקפו של ההסכם, טענה האישה כי הסכמתה הושגה באמצעות הפעלת לחצים ואיומים מצד הבעל, ובהעדר אישור כדין אין להסכם כל נפקות משפטית מחייבת.
טענות הנתבע
טענת הנתבע הן כדלהלן:ב
.1ההסכם מחייב מאחר ואינו "הסכם ממון" כמשמעותו בחוק יחסי ממון בין בני זוג,
תשל"ג-1973, ולפיכך אין צורך באישורו.
.2די ביפוי הכח ובתצהיר שצורפו להסכם כדי שזכויות האישה בדירה יועברו לנתבע,
מאחר ומדובר בזכויות אובליגטוריות שאינן צריכות רישום.
.3תנאי ההסכם הוכתבו ע"י האישה ולכן יש לדחות את טענתה לעושק וקיפוח.
.4ההסכם בוצע ולפיכך מנועה האישה מלחזור בה.
.5אף אם יפורק השיתוף יש לראות בבעל דייר מוגן ולמכור את הדירה
כתפוסה.
.6לעניין מזונות הילדות נטען כי התביעה מופרזת, כי הסכומים הנקובים בהסכם מחייבים וכי האישה חייבת לשפות את הנתבע בגין כל סכום מזונות שיפסק, העולה על האמור בהסכם. בהתאם תבע הבעל שיפוי בדרך של הודעת צד ג'.
נפקות הסכם הגירושין
כאמור, הסכם הגירושין לא אושר, אך לשיטת ב"כ הנתבע עובדה זו אינה גורעת מתוקפו המחייב מאחר ולא היה צורך באישור מלכתחילה באשר ההסכם אינו "הסכם ממון" כמשמעותו בחוק, וזאת מהטעם שרק הסכם המתנה העברת זכויות ממוניות במתן גט הינו הסכם ממון, ואילו בהסכם דנן אין התניה כזו ולפיכך מדובר בהסכם רכושי רגיל בין בני זוג.
דינה של הטענה להידחות.
אין חולק כי במשך שנות נישואין רבות בני זוג עושים בינם לבין עצמם עיסקאות
לגבי רכושם וספק אם צריך לייחס לכל עיסקה כזו מעמד של הסכם ממון (ע.א. 490/77
נציה נ' נציה, פד"י ל"ב (2) 621, 624).
ההלכה המנחה לענין האבחנה בין עיסקה רגילה בין בני זוג והסכם ממון כמשמעותו
בחוק נקבעה בע.א. 169/83(שי נ' שי, פד"י ל"ט (3) 776) מפי כב' המשנה לנשיא
מ. בן פורת לאמור:ו "גם לפי השקפתי אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכל מבחינת
יחסי ממון בין בני זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון"...לבין הסכם
רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני זוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי" (שם בעמ' 781). לענין האבחנה בין שני סוגי ההסכמים קובעת המשנה לנשיא כלהלן - "סיכומה של השקפתי היא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא הסכם ממון אם לאו טמון במטרתו. עם זאת צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון"... לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסי שותפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה אלא למשל דיני חוזים או קניין ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת
גירושין או מוות, לפנינו הסכם רגיל..." (שם בעמ' 782- הדגשות שלי י.ז.).
הנה כי כן, די בכך שהסכם המסדיר רכושיות בין בני זוג יצפה פני גירושין או מוות על מנת שיחשב הסכם ממון כמשמעותו בחוק, והעדר התניה מפורשת (כמשמעות המונח בסע' 27לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973) של ההסכם במתן גט או מוות אינה מעלה ואינה מורידה, מהטעם שהתניה כזו מותנית ממילא מכח סעיף 5לחוק.
ההסכם דנן צופה פני גירושין, כאמור במבוא - "הואיל והצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם בדרכי שלום בהסכם זה את כל הקשור לגירושין והמעמד האישי לרבות... או כל הקשור בחלוקת הרכוש וכל השאלות הממוניות והקניניות..." (ההדגשות שלי. י.ז.). ולפיכך יש לסווג את ההסכם כהסכם ממון כמשמעותו בחוק ולא הסכם קנייני רגיל כטעות ב"כ הנתבע.
הסכם ממון טעון כתנאי בלעדיו אין, אישור מטעם בית משפט או בית דין, כאמור
בסע' 2לחוק, ובהעדר אישור ההסכם הינו חסר תוקף (ע.א. 169/83הנ"ל, בעמ'
783). הטעם לתוצאות מרחיקות הלכת של העדר אישור, תהא הסיבה להעדרו אשר תהא,
בואר בע.א. 4/80(מונק נ' מונק, פד"י ל"ו (3) 421) לאמור - "בגלל היחסים
המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין
תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן, משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך
רצון חופשי, ללא לחץ ושני הצדדים הבינו במדויק במה המדובר ומה התוצאות האפשרויות של חתימות על אותו הסכם".
המסקנה בדבר העדר תוקף מחייב להסכם מייתרת את הדיון הן בטענת ב"כ התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם, והן בטענה כי מרשתו חתמה על ההסכם עקב איומים ופחד, ועל היות ההסכם מקפח, אך למטה מן העניין אוסיף כי ב"כ הנתבע לא עמד בנטל הראיה להוכיח עושק, ולהוציא טענות בעלמא לא הובאה כל ראיה שתצדיק עפ"י דיני החוזים התערבות שיפוטית בהסכמה העולה מן ההסכם והמסמכים המצורפים לו. עדות האישה בענין זה לא היתה מהימנה עלי.
פירוק השיתוף
נפקות יפוי כוח והתצהיר
כאמור, טוען ב"כ הנתבע כי אף אם נאמר שההסכם הינו חסר תוקף כי אז יש לתת תוקף מחייב לאמור ביפוי הכח הבלתי חוזר בו יפתה האישה את כוחו של עו"ד שטרן, שערך את הסכם הגירושין, להעביר במקומה במכר ללא תמורה את זכויותיה בדירה על שם בעלה, ולאמור בתצהיר שנערך עשרה ימים לאחר החתימה על ההסכם, בו מצהירה האישה על העברת הזכויות כנ"ל.
לשיטת ב"כ הנתבע מאחר וזכויות בני הזוג בדירה הן זכויות אובליגטוריות גרידא, די בהתחייבויות הנ"ל כדי שהאשה תעביר את זכויותיה לבעל ללא צורך בכל פעולה נוספת. הקניית הזכויות ללא תמורה מהווה מתנה שנתינתה הושלמה עם חתימת יפוי הכח ו/או התצהיר ולפיכך לא ניתן לחזור ממנה. לחילופין טוען ב"כ הנתבע כי יש לראות ביפוי הכח ויתור על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה.
על אף חריפותה, דין הטענה להידחות.
אמת הדבר כי זכויות בני הזוג בדירה אינן זכויות במקרקעין כמשמעות המונח בחוק
המקרקעין, התשכ"ט-1969, מן הטעם שזכותם בדירה נשואת המחלוקת אינה זכות רשומה במרשם המקרקעין, אלא זכות חוזית כלפי חברה קבלנית. בני הזוג הם בעלים משותפים, של התחייבות מצד בעלי המקרקעין להקנות להם בעלות במקרקעין, ותו לא. על פירוק שותפות בזכויות חוזיות חל סע' 10ו-13(א) לחוק המטלטלין, תשל"א-1971, הקובע הסדרי פירוק שיתוף החלים על מטלטלין לרבות "זכויות" (בר"ע (ת"א) 8602/86לנצוט נ' לנצוט, פס"מ תשמ"ז (ג) 438אושר בר"ע 57/87- לא פורסם).
לענין זה טוען ב"כ התובעים כי לא הוכח שלא ניתן יהיה בעתיד לרשום את הזכויות בספרי המקרקעין ולפיכך אין לראות בהן זכויות חוזיות גרידא. בטענה זו אין ממש. את זכויות בני הזוג יש לבחון בעת פירוק השיתוף ולא
במועד עתידי כלשהו, ועצם העובדה כי ניתן יהיה לרשום את הזכויות במירשם המקרקעין, אין בה ולא כלום לעניין פירוק השיתוף בהווה (השווה בר"ע ת"א 8602/86הנ"ל שם נפסקה ההלכה על פי ההנחה כי הזכויות אכן תרשמנה בעתיד).
על אף העובדה כי זכויות בני הזוג בדירה הן זכויות חוזיות ולא זכויות במקרקעין, נחה דעתי כי אין לראות ביפוי הכח או בתצהיר חוזה מתנה לאלתר במובן סע' 2לחוק המתנה, תשכ"ח-.1968
מתנה הוא חוזה המשוכלל ע"י הצעה וקיבול ולפיכך יחול עליה דין החוזים הכללי
בנושאים שלא הוגדרו ע"י חוק המתנה. (ע"א 80/495ברקוביץ נ' קימר, פד"י ל"ו
(4) 57, 61).
על פי סע' 1לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973"חוזה נכרת בדרך של הצעה
וקיבול" וסע' 2מגדיר "הצעה" כך:נ "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא
מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה".
על גמירות דעתו של אדם למדים על פי השתקפותה החיצונית ולא על פי מחשבותיו
בליבו פנימה, אך אין הכוונה לכך שיש לשפוט את התנהגות המתקשרים לפי קנה המידה של האדם הסביר. קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם יש להעביר במבחן הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה (ד. פרידמן נ' כהן חוזים (הוצאת אבירם, תשנ"א) 751). בשים לב למבחן זה נחה דעתי כי לא התקיים במקרה דנן יסוד גמירות הדעת הדרוש לכריתתו של חוזה מתנה.
הן התצהיר והן יפוי הכוח לא נעשו כחלק מהתקשרות חוזית רגילה, כי אם בין בני
זוג העומדים לפני פירוד, כשהסדרי הממון הכוללים ניקבעו ונחתמו קודם לכן בהסכם
גירושין.
בחינה של כוונת האשה לאור נסיבות המקרה מוכיחה שאף אחד מן המסמכים האמורים
אינו מעיד על גמירת דעתה להקנות לנתבע את חלקה בדירה ללא
תמורה.
המסמכים נחתמו בסמוך לחתימת הסכם הגירושין, ומן האמור בהם ובהסכם עצמו ברור כי נערכו על מנת לסייע להוציאו לפועל, ולא על מנת להוות חוזים נפרדים העומדים בפני עצמם. הניסיון לנתק את התצהיר ויפוי הכוח מן הנסיבות האופפות את עריכתם קרי - הסכם הגירושין, מלאכותי הוא, ומחטיא את כוונתם האמיתית של המתקשרים. בנפול ההסכם, בהעדר אישור כדין, בטלים עמו גם המסמכים שנערכו לשם ביצועו. האסמכתאות בהן תומך ב"כ הנתבע יתדותיו עוסקות בסיטואציות שונות בתכלית בשני מישורים מהותיים:ב
א. עסקאות בין קרובי משפחה, אך לא בין בני זוג.
ב. המסמכים שנאכפו כחוזי מתנה היו לב ליבה של העיסקה, ולא עזרים טכניים
לביצועו של הסכם אחר.
לפיכך אין להקיש מהן למקרה דנן, בו היתה הנכונות להעביר את הדירה על שם הנתבע
ללא תמורה, חלק מהסכם הגירושין (כאמור בסע' 12- 14להסכם).
אשר על כן בהעדר גמירת דעת מצד האשה להעביר לנתבע את הבעלות על זכויותיה
בדירה, ע"י התצהיר או יפוי הכוח, אין בהם כשלעצמם, משום חוזה מתנה.
בהעדר התחייבות חוזית תקפה להקנות לנתבע את זכויות האשה בדירה אין גם נפקות
לשאלה (בה נחלקו דיעות השופטים בע.א. 404/84) האם יפוי הכוח מהווה ויתור על
זכותה של האשה לחזור בה מהתחייבותה זו (כאמור בסע' 5(ב) לחוק המתנה).
מניעות
בשולי דבריו טען ב"כ הנתבע כי העברת הזכויות בוצעה בפועל ולפיכך את הנעשה אין
להשיב.
כאמור, אף אחד מן המסמכים שנחתמו ע"י האשה אינו מהווה חוזה מתנה ולכן העברת
הזכויות לא נגמרה עם חתימתם. לפיכך ע"א 169/8הנ"ל, עליו מסתמך ב"כ הנתבע,
אינו עניין לכאן.
אף ע"א 151/85(רודן נ' רודן, פ"ד לט (3) 186) שהחיל את הילכת המניעות בנוגע
להסכם גירושין אינו דומה למקרה דנן, הן מן הטעם שהפעולה על פי ההסכם היתה לתקופה קצרה מאד (חודשיים לעומת 9שנים (!)), הן הטעם שבמקרה שנדון שם ניתן אישור להסכם (אם כי נטען שהיה פגום) והן מן הטעם שבנידוננו לא היה לבעל צידוק להסתמך על ההסכם עובר לאישורו ביודעו (כאמור בהסכם עצמו) כי רק האישור יתן גושפנקא מחייבת להסכמת האשה לוותר על חלקה בדירה, ולפיכך מנוע הנתבע מהסתמכות על פעולות שנעשו בהתאם למוסכם (ר' מ. מאוטנר "יוצרי סיכונים ונקלעי סיכונים הגנתו של המסתמך על מצג הזולת בחקיקה האזרחית החדשה" משפטים טז' (תשמ"ו) 92, 120).
אשר על כן האשה אינה מנועה מלתבוע פירוק שיתוף בדירה.
דירות מוגנות:ו
טענתו החלופית של ב"כ הנתבע היא כי מרשו מחזיק בדירה החזקה ייחודית כדין, בעקבות ויתור פוזיטיבי של האשה על זכותה להחזיק בה, ולפיכך חוסה הבעל בצל סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-.1972
דין הטענה להדחות משני טעמים:נ
א. סע' 33(א) קובע:ב "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות, או אחד
הבעלים או החוכרים לדורות, ופקעה זכותו בנכס... מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה. .. יהיה המחזיק לדיור של בעלו החדש של הנכס או של החוכר לדורות החדש". (הדגשות שלי - י.ז.).
הנה כי כן, הסעיף חל רק על שותפות בין בעלים של מקרקעין או בין חוכרים
לדורות ולא בין בעלים משותפים של זכויות אחרות, והנה במקרה דנן לנתבע אין זכות בעלות בדירה כי אם זכות אובליגטורית כלפי החברה הקבלנית, ולאור התוצאות מרחיקות הלכת שיש לטענת דיירות מוגנת, אין לתת לסעיף 33(א) פרשנות מרחיבה ולהחילו גם על זכויות שאינן בעלות או חכירה לדורות (ר' ע"א 985/70סייג נ' אזולאי פ"ד כה(2) 62, 64). לעניין זה מקובלת עלי דעתו על פרופ' רייכמן במאמרו (בעל מקרקעין ההופך לדייר מוגן הצורך בשינוי הדין, עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 121, 148) לאמור - "מקום שהשיתוף בנכסים לא נועד להיות מפורק בהתאם להוראות חוק המקרקעין, אין להחיל עליו את סע' 33, מכיוון שהשיתוף בין בני הזוג אינו בגדר שיתוף קנייני רגיל".
ב. אף אם נאמר כי סע' 33חל על השיתוף דנן, אין לראות בנתבע דייר מוגן. לאור ההלכה הפסוקה כי החזקה לצורך סע' 33תחשב החזקה כדין רק אם הסכמת בן הזוג היא פוזיטיבית בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים (בג"צ 323/81המ' 533/81וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733, ע"א 171/83טאובמן נ' טאובמן, פ"ד לט(4) 708).
במקרה דנן אמנם נחתם הסכם ונחתמו מסמכים בהם מוותרת האשה על זכויותיה בדירה, אך משבאנו למסקנה כי ההסכם, והמסמכים הנילווים אינם בעלי נפקות מחייבת, בהעדר אישור כדין, לא ניתן להקנות להם משקל ראייתי כלשהו לעניין הסכמת האשה להחזקה בלעדית של הבעל. יציאת האשה למשך חודשיים מהדירה, אינה מהווה, כשלעצמה, עדות חד משמעית להסכמתה כי הנתבע ישאר כמחזיק בלעדי בה, מהטעם שהמעשה נבע מהסתמכות על הסכם חסר נפקות, ונסיונה לחזור לדירה, שסוכל ע"י הבעל, מעיד על
העדר הסכמה כאמור.
אשר על כן, אני קובע כי זכות בני הזוג בדירה תימכר למרבה במחיר כזכות
המתייחסת לדירה פנויה, והפדיון יחולק בין בני הזוג בחלקים שווים. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי במקרה של פירוק שיתוף יש להשיב למרשו את הסכומים אותם קיבלה האשה על פי הסכם הגירושין. ב"כ התובעים אינו מתנגד לדרישה זו, ולפיכך ישיב הנתבע את הסכום האמור כתנאי לפירוק השיתוף בדירה, כשההשבה תיעשה בערכים ריאליים, כלומר עם הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום עד יום ההשבה.
הנזקים הנוספים שנטען כי נגרמו לנתבע בגין הלוואות למימון הסכום הנ"ל, לא הוכחו ולפיכך דין תביעת הפיצוי להידחות.
תביעת המזונות
השתכרות הנתבע
הנתבע הוא רופא ילדים במקצועו שעיקר הכנסתו, על פי עדותו, היא מעבודה עבור
קופ"ח מכתבי וקופ"ח מאוחדת. מדו"ח מס הכנסה לשנת 1991עולה כי הכנסתו המוצהרת (לאחר ניכוי מס הכנסה וביטוח לאומי) היתה כ-000, 142ש"ח (כ-000, 11ש"ח לחודש). דו"ח לשנת 1992לא צורף אך מנתוני קופות החולים ת/8, ת/ 9עולה כי השתכרותו ברוטו היתה למעלה מ-000, 230ש"ח (נתוני קופ"ח מאוחדת הם עבור שמונת החודשים הראשונים בלבד) משמע, הכנסה שנתית דומה פחות או יותר לשנת .1991בעדותו טען הנתבע כי מאז הפירוד מאשתו הוא אינו עובד במרפאה הפרטית שבביתו, ומשתכר הכנסה "לא משמעותית" (כדבריו) מביקורי בית. עוד טען הנתבע כי עבד בעבר גם בקופ"ח לאומית והשתכר כ- 900ש"ח לחודש אך כיום אינו עובד שם.
לאור האמור אני מעריך את הכנסת הנתבע בסך של 000, 12לחודש
לפחות.
סכום זה די בו כדי לכלכל את הקטינות התובעות כדי צרכיהם ההכרחיים ואף למעלה
מכך מדין צדקה.
השתכרות האם
בבעלות האם, בחלקים שווים עם אדם נוסף, בית ספר לעבוד תמלילים אשר לו שלושה
סניפים. מדו"ח החשבונאית עולה כי הכנסתה השנתית ברוטו לשנת 1992היתה כ-000, 34ש"ח שהיא הכנסה של כ-900, 2ש"ח ברוטו לחודש.
סכום זה לאחר ניכוי מזונותיה, מס הכנסה וביטוח לאומי, אינו מותיר בידי האשה
הכנסה פנויה משמעותית להשתתפות במזונות הקטינות.
צרכי הקטינות
כאמור, מדובר בקטינות בנות 14ו- .10מן הנתונים שנפרשו בפני עולה כי המשפחה
חיה ברמת חיים גבוהה למדי (בדירת פנטהאוז מרווחת מאד, כאמור בחוות דעת השמאי
- ת/3).
למזונות הקטינות תבעה האשה סך של 2833ש"ח לחודש. תביעה זו לא נתמכה אף בבדל ראיה, להוציא עדות האשה שתרמה לרושם כי לסכום הנתבע אין צידוק של ממש. לפיכך בהעדר ראיות, קביעת צורכי הקטינות תיעשה על דרך אומדן.
ב"כ הנתבע גורס כי אומדן זה ראויה שיעשה על פי הסכום שנינקב בסע' 9להסכם הגירושין, קרי סך של 000, 1ש"ח לחודש עד הגיע הבת הבכורה לגיל 18, ומאותה עת סך של 600ש"ח לחודש, ובנוסף מחצית מהוצאות הטיפולים הרפואיים ושכר הלימוד. אמת הדבר כי "בדרך כלל אין סיבה לזלזל בהסכמים שנעשו לקראת גירושין כאשר נקבעים בהם סידורים כספיים" (ע"א 508/70נתוביץ נ' נתוביץ, פ"ד כה(1) 603, 615), אך אין להקיש מכך כי סכום המזונות שניקבע בהסכם מהווה אומדן ראוי לצרכי התובעים וזאת מן
הטעם שקביעת סכום המזונות מושפעת מהסדר מכלול היחסים הממוניים בין בני הזוג
ולאו דווקא מראיה אובייקטיבית של צרכיהם. (ד"נ 4/82קוט נ' קוט, פ"ד לח(3) 197, 203). במקרים מסויימים ניתן לראות בסכום שניקבע בהסכם גירושין סכום מינימום בו מודים ההורים אך זאת רק בכפוף לבדיקת הצרכים לגופו של ענין (וכך אף ניפסק בע"א 259/75שטראוס נ' שטראוס, פ"ד ל(2) 358, 362- עליו הסתמך ב"כ הנתבע).
אשר על כן אני קובע על דרך אומדן כי צורכי הקטינות (ובכלל זה מדור) מגיעים
כדי - 800, 1ש"ח לחודש. בהגיע הבת הבכורה לגיל 18יפחת חיוב המזונות בשיעור
של % 30בנוסף ישא הנתבע בהוצאות הביטוח הרפואי בקופ"ח.
שיפוי
בתביעה על דרך הודעת צד ג' תבע הבעל שיפוי בגין כל סכום שייפסק למזונות התובעים, העולה על המוסכם בהסכם הגירושין, כאמור בסע' 9ב להסכם. לשיטת ב"כ הנתבע סעיף המזונות אינו סעיף ממוני ולפיכך די בחתימת הצדדים כדי לחייבם באמור בו.
נחה דעתי כי דין הטענה להידחות.
הסוגיה, האם הסכם בין ההורים בדבר מזונות הילדים שניקבע בהסכם גירושין בין הוריהם מהווה הסכם ממון אם לאו סוגיה קשה היא ודיעות הפוסקים והמלומדים חלוקות. כך, למשל, נפסק בע"א 51/81(בר אור נ. בר אור, פ"ד לה(4) 231) כי סעיפי שיפוי שלא אושרו על פי סע' 2לחוק יחסי ממון בין בני זוג אינם תקפים ואילו בע"א 716/81(לוי נ. לוי, פ"ד לז (4) 132) עליו מסתמך ב"כ הנתבע, נקבע באמרת אגב כי הסדר השיפוי אינם הסדרי רכוש וממון ולפיכך תקפים אך בלא אישור כדין.
הדיעה הרווחת היא כי בני זוג העורכים ביניהם הסכם גירושין מתייחסים למערכת יחסי המשפחה שלהם כמקשה אחת ולפיכך ויתור של צד בעניין רכושי עשוי למצוא את תמורתו בעניין מזונות הילדים. כל אחד מן הצדדים בוחן את אפשרויותיו, את החיובים המוטלים עליו ואת התועלת הוא מפיק מן ההסכם בבחינה כוללת, וההסדר הנוגע לילדים הוא פרט בכלל זה (א. רוזן צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (הוצאת פפירוס, תש"ן) 384).
דיעה זו זכתה לתימוכין בפסיקה, כך למשל בע"א 105/83(מנשה נ. מנשה פ"ד לח(4)
635) פסק כב' השופט בייסקי לאמור "אף כי הסכם הגירושין מחולק לפרקים והוא דן
בניפרד -
א. בעצם הגירושין
ב. בהחזקת הילדים
ג. בבעיות רכוש
ד. במזונות הילדים
אין אלה התחייבויות נפרדות הניתנות להפרדה לחלקים" (שם בעמ' 639).
מן האמור נופקות שתי מסקנות:ו
א. בקביעת סכום מזונות הילדים בהסכם גירושין, בהתחשב בעובדה שקביעתו מושפעת משאר התניות הממוניות ובעובדה שהילדים אינם מחוייבים בו, יש לראות תניה ממונית המהווה חלק מן ההסדר הרכושי בין ההורים ולפיכך בהעדר אישור ההסכם בבית המשפט אין לאוכפו, אלא אם כן מתברר כי הצדדים אכן תפצו להתחייב הדדית לעניין המזונות ללא קשר לשאר עניני הרכוש.
ב. במקרה דנן הפרדת נושא מזונות הילדים והכרה בו כחוזה עצמאי ונפרד מלאכותית
היא. נראה בעליל שההסדר שנקבע היה חלק ממכלול חלוקת הרכוש ושאר החיובים
ההדדים, ולפיכך אף מן
ההיבט החוזי גרידא לא יהיה זה נכון לראות בהסכמה להתחייב בהסכם (כמיקשה אחת), הסכמה להתחייב גם בכל פרק ופרק, ובכלל זה הפרק שדן במזונות הילדים, בנפרד.
לפיכך דינה של טענת השיפוי להידחות.
מרידת הבת הבכורה
בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי יש להפחית למינימום את חיוב האב במזונות בתו
הבכורה מאחר והיא מסרבת להיפגש עימו, ולפיכך דינה כדין בן סורר.
מתסקיר פקידת הסעד עולה כי לסכסוך בין ההורים השפעה קשה על הבנות, והבת
הבכורה בפרט, ולא מן הנמנע שהאם מנצלת זאת כדי לנגח את הנתבע בניגוד לדברים
שאמרה בעדותה בפני.
עם זאת, לא ראיתי מקום להיענות לבקשת ב"כ הנתבע, וזאת משני טעמים:נ
א. ספק רב אם הפחתת סכום המזונות תועיל לשיפור היחסים בין הבת ואביה, ויש סבירות גבוהה שהתוצאה שתושג תהיה הפוכה בתכלית (ר' דבריו של כב' השופט לנדוי בע"א 425/68משכיל לאיתן נ. משכיל לאיתן, פ"ד כג(1) 309).
ב. בהעדר פסק דין או הסכם מאושר כדין המחייב את הבת להתראות עם אביה לא ניתן
להכריזה כבת סוררת (ב. שרשבסקי דיני משפחה (הוצאת ראובן מס, מהדורה 4,
תשנ"ג)409).
לפיכך לא איבדה הבת הבכורה את זכותה למזונות, אך זאת בכפוף להסדרי הראיה
שיקבעו להלן.
משמורת והסדרי ראיה
הצדדים מסכימים כי משמורת הבנות תישאר בידי האם, אך הנתבע מבקש כי ייקבעו הסדרי ראיה, לפיהם תבקרנה הבנות את האב בכל סוף שבוע שני, מיום שישי בשעה 30:ב 15עד מוצאי שבת, ופעמיים בשבוע בימי החול כאשר ביקור אחד יכלול לינה והאחר יסתיים בשעה 00:ו.21
האשה מסכימה להסדר זה אולם מתנגדת ללינת הילדות אצל אביהן באמצע השבוע.
מתסקיר הסעד עולה כי לאחר הפירוד בין בני הזוג נותק הקשר בין האב לילדות,
וביחוד עם הבת הבכורה שהושפעה קשות מן הסכסוך בין ההורים.
בהשפעת פקידת הסעד חודש הקשר בין האב לבתו הבכורה, אך לאחר נסיונה של האם לחזור ולחיות בדירת בני הזוג אותה עזבה, וסרובו של האב לאפשר זאת, נותק הקשר בשנית, וכל מאמציה של פקידת הסעד לדבר על ליבם של ההורים כי ימנעו מערוב הבנות בסכסוך ביניהם עלו בתוהו, בעיקר עקב סרובה של האם לשתף עימה פעולה.
את תסקירה מסיימת פקידת הסעד בהמלצה להורות לאם לפעול לאלתר לחידוש המיפגשים
בין האב לבנות, תוך הטלת סנקציות על האם במידה והדבר לא יעשה.
לאור המסקנות בתסקיר ולאחר שנחה דעתי כי האם עושה שימוש מזיק בקשרי הבנות עם אביהן להשגת יתרונות במאבק המשפטי, אני מורה על הסדרי הראיה כפי שפורטו לעיל ומסמיך את פקידת הסעד לקבוע את ימי הביקור בימי החול.
כמו כן אני מורה לתובעת 1לשתף פעולה עם פקידת הסעד לחידוש הקשר בין הבנות
לאביהן ככל שידרש. בחלוף שלושה חדשים ממועד מתן פסק
הדין תמציא פקידת הסעד לבית המשפט תסקיר שמתיחס לקשר בין האב לבנות. העדר
שיתוף פעולה נימרץ של האם לעניין זה ישמש כשלעצמו עילה לתביעה להפחתת המזונות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין הסכם גירושין

  2. הסכם גירושין לא תקף

  3. הסכם גירושין למראית עין

  4. תביעה לביטול הסכם גירושין

  5. הברחת נכסים בהסכם גירושין

  6. בעלות על משק בהסכם גירושין

  7. הסכם גירושין בדבר ויתור קטין על מזונות

  8. ביטול הסכם גירושין פיקטיבי שנועד להטעות נושים

  9. אישור הסכם גירושין בהעדר אחד מהצדדים

  10. חיוב האם במזונות בניגוד להסכם גירושין

  11. אישור הסכם גירושין לאחר ניסיון שלום בית

  12. פרשנות הסכם גירושין בעניין בעלות על דירה

  13. פיצויים בגין הפרת הסכם גירושין בשל סרבנות גט

  14. תוקף הסכמה על דמי מזונות ילדים בהסכם גירושין

  15. הסכם גירושין פיקטיבי לצורך התחמקות מחובות לנושים ?

  16. הסכם גירושין פיקטיבי עקב העובדה שלא הייתה קודם תביעה

  17. תביעה של הבעל לביטול הסכם גירושין בטענה שהיה פיקטיבי

  18. פירוק שיתוף בדירת מגורים מוקדם מהקבוע בהסכם הגירושין

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון