הפסדי השתכרות לנפגע תאונת דרכים בעבודה משרדית

התובע נפגע בתאונת דרכים, כתוצאה מהתאונה סבל התובע משברים רבים. במענה לתשובותיו של ב"כ הנתבעת, כי התובע מסוגל להמשיך ולפעול בעסקו אישר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט כי התובע יכול להמשיך בעבודתו כאחד המנהלים בעסק ולתפקד היטב בפעילותו השוטפת והיומיומית, המתאפיינת ע"י עבודה ניהולית משרדית, יחד עם השגחה ופיקוח על קבלת סחורה למחסן החלפים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסדי השתכרות לנפגע תאונת דרכים בעבודה משרדית: 1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 28.3.93. הנתבעת היתה מבטחת הרכב והיא אינה כופרת בחבותה לפצות את התובע על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-. השאלה העומדת לדיון הינה, איפוא, שאלת גובה הנזק. 2. כתוצאה מהתאונה סבל התובע משברים רבים: שבר באצטבולום ימין, שבר בעצם הירך הימנית, שבר בעצמות שוק ימין, שבר מרוסק בבסיס הגליל המקורב של הבוהן, שבר בקרסול רגל ימין ושבר בעצם המסרק החמישית בכף רגל ימין. במהלך אישפוזו, שבסמוך לאחר התאונה, קובעו השברים בניתוח. התובע שוחרר מבית החולים ביום 14.4.93. ביום 4.5.93 אושפז התובע בשנית במחלקה האורתופדית של בית החולים "הדסה" לשם הערכה, ושוחרר ב- 6.5.93 עם המלצה להליכה ללא דריכה על רגל ימין, שכיבה עם רגל מורמת מספר שעות ביום וביקורת במרפאה. התובע אושפז פעם נוספת לשם ניתוח בקרסול ימין, שבמהלכו קובע השבר, בין הימים 21.5.93 עד ה- 28.5.93. ב- 14.6.93 אושפז התובע בפעם הרביעית לצורך הוצאת מסמר הנעילה של הקיבוע וב- 14.7.93 אושפז בפעם החמישית לשם ביצוע ניתוח להוצאת מסמר הנעילה של הקיבוע. בסיכום חוות דעתו ציין המומחה - ד"ר פרנקל, כי "השברים התחברו כולם בחיבור גורמי, אך נותרו הגבלות בתנועה הסיבובית בפרק ירך ימין, כאב בסוף טווחי התנועה, רגישות קלה בירך ובשוק ימין והגבלה קלה בתנועת קרסול ימין ותנועת בוהן ימין". המומחה קבע לתובע נכות זמנית של 100% לחמשת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, ו- 50% לחמשת החודשים הבאים. בתום תקופה זו נותרה אצל התובע, על-פי הערכת המומחה הרפואי, נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 44.4% לפי החלוקה הבאה: בגין הפגיעה בפרק ירך ימין - נכות של 20% לפי סעיף 48(1)ו' (מותאם) למבחנים שבתוספת לתקנות המ.ל.ל. (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1957-. בגין הפגיעה בירך ימין - 5% לפי סעיף 35(1)(א+ב) לאותם מבחנים (מותאם). בגין הפגיעה בברך ימין - 5% לפי אותו סעיף. בגין הפגיעה בשוק ימין - 5% לפי סעיף זה. בגין הפגיעה בקרסול וכף רגל ימין - 10% לפי אותו הסעיף. עוד קבע המומחה לתובע נכות של 10% בגין הצלקות לפי סעיף 75(1)ב למבחנים. יאמר כבר עכשיו, שהתובע הינו בעל עסק העוסק במכירת מכוניות, מכירת אביזרי רכב והתקנתם ומכירת חלקי חילוף לכלי רכב. על רקע זה נשאל המומחה שאלות הבהרה, בנוגע לפגיעתו התיפקודית של התובע, ע"י שני הצדדים. מתשובותיו של המומחה עולה התמונה הבאה: ככל שמדובר בתפקיד ניהולי, לרבות תפקיד ניהולי המחייב ישיבה, עמידה, ואף הליכה בתחומי אולם העסק ומשרדיו, תוך הצגת הפריטים הנמכרים בעסק בפני הלקוחות, היה המומחה סבור, במענה לתשובותיו של ב"כ הנתבעת, כי התובע מסוגל להמשיך ולפעול בעסקו במסגרת זו. כך אישר המומחה כי: "התובע יכול להמשיך בעבודתו כאחד המנהלים בעסק ולתפקד היטב בפעילותו השוטפת והיומיומית, המתאפיינת ע"י עבודה ניהולית משרדית, יחד עם השגחה ופיקוח על קבלת סחורה למחסן החלפים ועל הנעשה באולם התצוגה, לרבות מגע עם אנשים, מתן הסברים ביחס לכלי רכב וחלפים ואביזרים הנמכרים במקום והצגתם בפני לקוחות וכל כיוצא בכך פעילות מעורבת של ישיבה ליד שולחן עבודה, אך גם של עמידה והליכה בתוך אולם העסק ומשרדיו, במשך שעות היום, לסירוגין ובהפסקות, לפי סדר היום שהוא קובע לעצמו, וכי הוא איננו מנוע גם מפעילות פיסית כמתואר לעיל". ואולם, מתשובותיו של המומחה לשאלותיו של ב"כ התובע, מסתבר כי התובע מסוגל לעסוק, לא רק בעבודה ניהולית, אלא גם בעבודה פיזית של ממש. בתשובה לשאלה האם מסוגל התובע לבצע עבודת התקנת אביזרים ברכב, ה"כרוכה בזחילה אל מתחת לרכב" השיב המומחה: "להערכתי, לא צריכה להיות הפרעה". ולשאלה האם יכול התובע לבצע "עבודה במחסן חלפים, הכרוכה בעמידה ממושכת על הרגלים ונשיאת משאות כבדים וטיפוס על סולמות" השיב המומחה: "כן, צפויה הפרעה מסויימת". משמע, התובע מסוגל, על-פי תשובותיו של המומחה הרפואי, לבצע עבודות פיזיות לא קלות, ולו גם בהפרעות מסויימות. אציין כבר עתה כי חוות הדעת של המומחה הרפואי, ובמיוחד, תשובותיו לשאלות ב"כ הצדדים, שבהן התייחס ליכולת התפקוד של התובע, היא שתשמש אותי בפסק-דין זה כאבן הבוחן להערכת מגבלותיו של התובע ומידת הפגיעה בתפקודו ובכושר עבודתו. לענין זה, חשוב לציין שאיש מהצדדים, ובהקשר זה הדברים הינם בעלי משמעות מיוחדת מבחינתו של התובע, לא ביקש לזמן את המומחה הרפואי לחקירה. עוד אציין, כי קיים מרחק רב בין תלונותיו של התובע בדבר מגבלותיו, לבין הערכתו של המומחה הרפואי את כושרו התפקודי. פער זה, שבין הקביעה הרפואית, שבהיעדר חקירה נותרה בלתי מוכחשת, לבין תלונותיו של התובע, מטיל צל כבד על אמינות התלונות ומהימנות גרסתו של התובע בהצגת יכולתו התפקודית. 3. התובע הינו יליד 2.11.62. לאחר תום השירות הצבאי שימש כמאבטח ולאחר מכן החל עוסק, לדבריו, בתחום הרכב, בהתקנת אביזרים ומכירות. תחילה עבד אצל שמעון גולדנברג, שותפו דהיום, כשכיר המתקין מכשירי רדיו במכוניות. בשנת 1991 הקימו השניים ביחד את עסקם הנוכחי, בו הם עוסקים במכירת מכוניות, בהתקנת אביזרים במכוניות הנמכרות ובמכירת חלפים. קודם לתאונה התמקד התובע בעבודתו בעיקר בנושא החלפים שבו היה לו, לדבריו, רקע מקצועי קודם. בנוסף, עסק התובע גם במכירת כלי רכב וכן עזר לשותפו בהתקנות אביזרים. למעט נושא מכירת המכוניות, שני תחומי הפעילות האחרים של העסק - התקנת האביזרים והסחר בחלקי חילוף, מחייבים, לדברי התובע, עבודה פיזית קשה. העבודה במחסן החלפים דורשת, לטענתו, "עמידה רבה על הרגלים והרבה עבודה פיזית, יש צורך גם לטפס על סולמות ולהתכופף ולפעמים להרים משאות כבדים". גם "נושא האביזרים זה עבודה פיזית קשה טהורה. צריך להתכופף, לזחול, לעשות כל מיני פעולות הדורשות גמישות, לעמוד בכיפוף". כאמור, החלק היותר קל בפעילות העסק שאינו מחייב עבודה פיזית, הוא התחום של מכירת המכוניות. עם זאת, לדברי התובע, "גם זה לא יכול להיעשות כל הזמן בישיבה על כסא, צריך לצאת עם הלקוח למכונית, לנסוע בנסיעת מבחן". 4. אשר לתיפקודו הנוכחי של התובע בעסק, התמונה המצטיירת בנושא זה מעדותם של התובע ושותפו, הינה שכיום התובע כמעט ואינו מתפקד בעסק. כך, על-פי דברי התובע: "כיום, כמעט ואיני נוגע באביזרים. במחסן החלפים יש היום 3 עובדים חוץ ממני שיכולים לתפקד כמעט בלעדי. ובמכירות יש לנו אנשי מכירות שגם שם איני חיוני במיוחד." במענה לשאלה: "אז מה אתה עושה כל היום?" השיב התובע: "מעט, לא הרבה.". ובהמשך העיד: "... אני עובד נטו, אם תחבר את כל תקופות העבודה שלי במשך היום, זה יצא כ4- שעות". משהתבקש לתאר את סדר היום שלו בעבודתו, העיד התובע: "לאחר שאני מגיע לעבודה אני עושה עבודה משרדית שכוללת קליטת חשבוניות, אני מכניס למחשב את החשבוניות שמקבלים מן הספקים שמספקים את חלקי החילוף. זה נעשה על ידי הקלדה על המחשב. בנוסף, אני עוזר לבחורים במחסן החלפים על ידי שאני נותן להם ייעוץ מקצועי ...עבודה משרדית נוספת-אני חותם על שיקים, לפעמים אני הולך לבנק. אינני עוסק בהזמנת מכוניות חדשות ואיני בקשר עם היבואן בתל-אביב. הקשר עם היבואן לגבי הזמנת מכוניות חדשות נעשה במחשב. את זה לא אני עושה.". תמונה דומה מצטיירת מעדותו של השותף, מר גולדברג: "אביזרים הוא לא יכול להתקין היום, מחסן חלפים-הוא לא יכול לעמוד. למכור מכוניות הוא יכול, לשבת על כסא מול לקוחות". לגבי סדר יומו של התובע בעסק, מעיד מר גולדברג: "מאז התאונה הוא בדרך כלל מגיע בין 09: נ00 ל- 10: ב00, לא לפני כן ועוזב, בד"כ בסביבות השעה 18: ו00 בערב ולפעמים קודם לכן". ומשחזר ב"כ הנתבעת והקשה: "אז מה עושה התובע כל יום,...?" השיב השותף: "לעמוד במחסן החלפים הוא לא יכול. הוא נכנס למחסן החלפים, מסתכל קצת שם, יש ניירות שהוא עובר עליהם יחד עם רואה החשבון...". העד שלל גם את הצעתו של ב"כ הנתבעת שהתובע יפקח על מחסן החלפים שכן, לדבריו: "גם לשבת הרבה הוא לא יכול. הוא ניסה". עוד הוסיף מר גולדנברג לגבי פעילותו של התובע כי"(הוא) הולך לבנק, נוסע לבנק. הבנק ברחביה או בקניון ישראל בתלפיות.". ומשנשאל: "אז הוא כל יום הולך לבנק?" השיב: "זהו, פחות או יותר." העולה מתיאורים אלה הוא כי התובע כמעט ואינו עושה דבר בעסקו. למותר לציין כי, גרסה זו לגבי תפקודו של התובע, רחוקה מרחק רב מהערכתו של המומחה הרפואי את כושרו התפקודי. פער זה בולט במיוחד בתחום המכירות. לכאורה, אין כל מניעה לכך שהתובע יעסוק בתחום זה שאינו מחייב עבודה פיזית. אולם, משהוצגה בפני התובע האפשרות כי יעבוד במכירת מכוניות, ולו גם משך 4 שעות בלבד, הוא השיב: "אין לי סבלנות לכך". גם לשאלה מדוע אין הוא עובד יותר מ 4 שעות ליום (מתוך כלל שעות שהייתו בעסק) השיב התובע: ".. עובד רק 4 שעות ביום משום שאין לי כוח, סבלנות ואני לא יכול לעמוד". טענה זו של "חוסר סבלנות" אינה יכולה להתקבל בהעדר תמיכה רפואית, למשל, בתחום הפסיכיאטרי, ומה גם שהיא אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום האורתופדי. גם לגבי תחומי הפעילות האחרים של העסק, קיים פער גדול בין גרסתו של התובע לגבי מגבלותיו ואופן תפקודו לבין ההערכה הרפואית. על אלה נמנים גם אותם תחומי פעילות הדורשים מאמץ פיזי לא קל, כמו התקנת אביזרים תוך זחילה תחת מכוניות, או עבודה במחסן החלפים המחייבת עמידה ממושכת, נשיאת משאות כבדים וטיפוס על סולמות. המירב שהיה המומחה הרפואי מוכן לומר בענין זה לטובתו של התובע הוא, כי בסוג הפעילות האחרון, צפויה הפרעה מסויימת בתפקודו של התובע, הגם שאין בכך כדי למנוע ממנו לבצע גם עבודה זו. יתכן וצודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי לאור חומרת הפציעה והתקופה הממושכת שבה היה התובע נתון בטיפולים רפואיים, ואולי אף בשל הליכים משפטיים אלה, טרם הסכין התובע עם נכותו וטרם סיגל את אורח חייו למגבלות המתחייבות מנכותו. אפשר גם, וזו היא התרשמותי, שהתובע מגזים בתיאור מגבלותיו ובפועל רמת תיפקודו גבוהה בהרבה מזו שהציג בעדותו. בכל מקרה, כפי שכבר צויין, אינני מוכן לקבל את אותן התלונות שאינן עולות בקנה אחד עם ההערכה הרפואית. 5. התובע ניסה לתמוך את גרסתו גם בנתונים וראיות אובייקטיביות, אך גם כאן לא עלה הנסיון יפה. כך טענו התובע ושותפו כי נכותו ומגבלותיו של התובע פוגעים בעסק ולראיה נקבו בהוצאות המוגברות בהן נושא לדבריהם העסק בגין העסקת עובדים, הוצאות שלא היה צורך להוציאן אלמלא מגבלותיו של התובע. מסיבה זו נטען כי צריך היה להעלות באופן ניכר את שכרו של מי שעבד עוד קודם לתאונה במחסן החלפים, משכר של 2,000 ש"ח ל- 3,900 ש"ח, זאת משום ש"לאחר התאונה כרמיש עבד כבר יותר קשה והיה צריך להעלות את משכורתו". כן נשכר עובד בשם צביקה זוהרי לעבוד יחד עם גולדנברג בהתקנת האביזרים, והעובדת אשר עסקה קודם לתאונה במכירת כלי רכב, ואשר לא היתה עובדת מקצועית, הוחלפה בעובד מקצועי שתוגמל טוב יותר. לא שוכנעתי שתוספת הוצאה זו נבעה כולה, או בעיקרה, מהירידה בתפקודו של התובע בעסק. שכר של 3,700 ש"ח לעובד מקצועי במחסן חלפים אינו נראה כשכר מופרז. סביר להניח שאם בתחילת עבודתו נקבע לאותו עובד שכר של 2,000 ש"ח, שהוא שכר נמוך לכל הדעות, הרי שמשך הזמן, עם רכישת נסיון ידע וותק, הועלה שכרו כמקובל. החלפתם של עובדים בלתי מקצועיים בעובדים מקצועיים, אף היא אינה נראית בעיני כיוצאת דופן אלא כחלק מהתפתחות הטבעית של עסק, אשר לאחר שלבי ההקמה הראשונים, עם התפתחותו וביסוסו, הוא מבקש לשפר את רמת השירות ולהעמיק את רמת המקצועיות והידע של עובדיו. בכל מקרה, אפילו קיים קשר בין הוצאות נוספות אלה לבין הירידה בתפקודו של התובע בעסק, הרי משלא הוכח הקשר שבין הירידה בתפקוד לבין התאונה, ממילא נשלל גם הקשר בין הוצאות אלה לבין התאונה. 6. חשוב לציין בהקשר זה כי בחינת הנתונים הכספיים של העסק מורה על גידול מרשים בפעילותו של העסק לאחר התאונה, וסביר להניח שגידול זה גרר אחריו גם גידול במצבת העובדים ובהוצאות השכר של העסק. כך הודה התובע כי שכרו גדל, משכר של 6,000 ש"ח לפני התאונה, לשכר של כ- 10,000 ש"ח לחודש נטו כיום. נכון הדבר כי בעסק מסוג זה, השותפים עצמם הם הקובעים את המשכורות אותן הם נוטלים מהעסק. אולם, כפי שהעיד התובע עצמו, משכורות אלה נקבעות בהתאם לרווחי העסק. השותפים אינם נוטלים מהעסק שכר העולה על יכולתו ואינם מכניסים אותו בשל כך ליתרות חובה. ואכן, בדיקת מסמכי החשבונות של העסק מלמדת על התפתחות יפה של העסק, הכנסותיו והכנסות השותפים מאז התאונה ועד היום. בשנת 92' עמד שכרו של התובע, על-פי דוח המס שלו לאותה שנה, על כ - 56,000 ש"ח, שהם כ - 4,700 ש"ח לחודש. בשנת 93', היא שנת התאונה, שבה עבד התובע, כאמור, רק 3 חודשים באופן מלא, עמד שכרו על כ - 94,000 ש"ח, שהם כ - 7,800 ש"ח לחודש, ושכרו לשנת המס 94' עלה ועמד על למעלה מ - 14 אלף ש"ח (ת/32). אין ספק שגידול כזה בשכר, יכול היה להתאפשר רק עקב גידול בהכנסות העסק ושיפור התוצאות העסקיות שלו. כך גדל מחזור החברה מ - כ - 200 אלף ש"ח בשנת 91' (החל מחודש מאי), ל - כ - 1 מליון ש"ח בשנת 92', כ - 1,8 מליון ש"ח בשנת 93', וקרוב ל - 5 מליון ש"ח בשנת 94' (הוגש מאזן בוחן בלבד). גם הרווח הגולמי של החברה עלה מ - 59 אלף ש"ח בשנת 91' לכ - 428 אלף ש"ח בשנת 92', וכ - 660 אלף בשנת 93'. התובע מצביע על כך שההוצאות על שכר עבודה של החברה עלו וטפסו מ - כ 12 אלף ש"ח בשנת 91', ל - 47 אלף ש"ח בשנת 92', ו- 114 אלף ש"ח בשנת 93', דהיינו, העלאה של למעלה מ - 100% בין שנת 92' לשנת 93', בעוד שהרווח הגולמי עלה באותה תקופה בכ - 50% בלבד. ציינתי כבר לעיל שהטענה בדבר הגדלת מספר העובדים ושכרם עקב נכותו של התובע איננה מקובלת עלי. אינני בטוח גם שחייב להתקיים יחס ישיר בין העליה ברווח הגולמי לעליה בהוצאות על שכר עבודה. יותר סביר בעיני קיומו של קשר בין המחזור, היינו, הפעילות הכוללת של העסק, לבין ההוצאה על שכר עבודה. ואכן, מסתבר כי המחזור באותה תקופה עלה אף הוא בשיעור העולה על שיעור העליה ברוח הגולמי (כ - 80%). 7. בהעדר יכולת להצביע על הרעה במצבו הכספי של העסק או על ירידה בהכנסותיו של התובע, ניסו התובע ושותפו לבסס את הנזק על נתונים "מוחשיים" פחות, אך גם באלה לא שוכנעתי. כך טענו התובע ושותפו כי עקב נכותו של התובע, אין העסק מסוגל להעניק ללקוחותיו שירות ברמה המצופה ממנו ע"י יבואנית הרכב שאותם הם מייצגים (יו.אם.אי.). לטענתם, בדיקות שנערכו ע"י היבואנית, מלמדות כי העסק נמצא בתחתית הסולם מבחינת ההשוואה בינו לבין נציגויות אחרות של היבואנית, זאת, הן מבחינת הגידול בהיקפי המכירות והן מבחינת טיב השירות. אולם, טענות אלה לא הוכחו בראיות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע ובשותפו. אינני רואה מדוע לא ניתן היה להביא בענין זה עדות בלתי תלויה מטעם היבואן. אפילו היתה מובאת עדות כזו, עדיין היה מקום לתהות על הקשר שבין מצב דברים זה לבין פגיעתו של התובע. ברוח זו גם נטען כי גידול העסק אינו עונה על הציפיות וכי במהלך הדברים הרגיל, אלמלא התאונה, היה העסק צומח בשיעור גדול הרבה יותר. אולם, גם טענות אלה נותרו בגדר השערה גרידא ולא באה על כך ראיה של ממש. 8. תמונת המצב, כפי שהוצגה על ידי התובע ושותפו מעלה תמיהה כיצד ממשיך העסק להתנהל מזה מספר שנים לאחר התאונה, כאשר כל המעמסה נופלת על השותף האחד ואילו השותף האחר - הוא התובע - אינו תורם כמעט דבר לפעילות העסק. לטענתם של התובע ושותפו הנושא עלה לדיון, הם אף פנו בענין זה לרואה החשבון של העסק במגמה לנסות ולהסדיר את הנושא, אך הגיעו לכלל החלטה, לדחות את הדיון בסוגיה זו עד לאחר המשפט. גם הסבר זה אינו משכנע ואינני רואה כיצד יש במשפט כדי להצדיק דחיית הסדר יחסי השותפים. בהנחה שמר גולדנברג אינו פילנטרופ ולא יסכים להמשיך ולקיים את העסק במתכונתו הנוכחית, כאשר נטל ניהול העסק מוטל עליו לבדו, ואם אמנם אין סיכוי של ממש לשיפור דרסטי בתפקודו של התובע בעסק, אינני רואה כיצד יהא בתוצאות המשפט כדי להשפיע על שיקוליו. אם נגזר על העסק להתפרק עקב התאונה, מדוע לקיימו בצורה מלאכותית מזה 3 שנים לאחר התאונה וליצור את האשליה שהדברים מתנהלים, כביכול, כתקנם. מצב דברים יכול לפגוע, מחד, בסיכויי ההצלחה של התובע במשפט, ומאידך לא יהא בו כדי לשנות את התוצאה הסופית של פירוק העסק. גם אם אין בדעת השותפים לפרק את העסק, אלא רק להתאים את מבנה השותפות ליחסי הכוחות החדשים בעסק, היינו, להקטין את חלקו של התובע בשותפות, גם אז אינני רואה מה הטעם בדחיית הקץ, כאשר התובע ממשיך משך שנים ליטול מהעסק הכנסות בצורה בלתי הוגנת שאינה תואמת את תרומתו האמיתית לעסק, וכאשר הדחיה עלולה להרע את סיכוייו של התובע במשפט. אני סבור שאם בחרו השותפים שלא לשנות את מבנה העסק עד היום, יש בכך כדי ללמד שהדברים אינם כה פשוטים, כי אין זה בטוח כלל ועיקר שהעסק יפורק או שחלקו של התובע בעסק יקטן. הרכב מצליח לא מחליפים כה מהר, וקשה מאד כיום לבסס את הפיצוי המגיע לתובע על בסיס אפשרויות תאורתיות מעורפלות שכאלה. 9. המסקנה העולה מכל אלה הינה כי כושרו של התובע לעסוק בעבודות ניהול ועבודות משרדיות כגון סידורי בנק, הזמנות, עבודה במחשב ובטלפון, קשר עם רואה החשבון של החברה וכיוצא באלה, לא נפגע עקב התאונה והוא מסוגל לעסוק באלה כפי שעסק בעבר, בהתאם לצורכי העסק ללא מגבלה ממשית, גם לא מבחינת היקף שעות העבודה. בדומה, אני סבור שגם כושרו לעסוק במכירות כלי רכב לא נפגע שכן אין מדובר בעבודה פיזית. עד כמה שעבודה זו דורשת תנועה מוגבלת ממקום ישיבתו של התובע באולם המכירות לצורך הצגת כלי הרכב, כולל נסיעות הדגמה, גם באלה אני סבור כי התובע מסוגל לעסוק ללא הגבלה. כזכור, התובע לא נתן הסבר של ממש מדוע הוא איננו מסוגל לעסוק בעבודה זו, למעט הטענה בדבר חוסר הסבלנות, טענה שבה אינני מוכן להתחשב. אשר לעבודה בהתקנת אביזרים: לאור תשובותיו של המומחה הרפואי לשאלות ההבהרה, אני סבור כי התובע מסוגל לעסוק גם בעבודות אלה, אפילו באותן עבודות הדורשות זחילה מתחת לרכב, וודאי שהוא מסוגל לפקח על ביצוע עבודות אלה על ידי אחרים. במעמדו כבעלים וכמנהל של העסק, יש להניח כי בכל מקרה, וגם אילמלא התאונה, היה חלק לא מבוטל של עבודתו בתחום זה מתבטא בפיקוח על עבודת אחרים, מה שנכון גם לגבי עבודות האחרות המתבצעות בעסק, במיוחד אלה הדורשות מאמץ פיזי. עם זאת, אני מוכן לקבל כי על אף האמור, מוגבל כושרו של התובע במידת מה בביצוע עבודות אלה מבחינת משך העבודה ורציפותה, כי הוא נזקק למנוחה במהלך ביצוע העבודה, וכי תפוקתו בעבודתו אלה עשויה לפחות במידת מה בהשוואה לזו שלפני התאונה. לאור כך אני מעריך כי כושרו של התובע בביצוע עבודה זו נפגע בצורה קלה. גם לגבי העבודה במחסן החלפים אני מוכן לקבל רק חלק מטענותיו של התובע. אני סבור כי בעקרון מסוגל התובע לעסוק גם בעבודה זו, הן בעצמו והן בפיקוח על עבודת אחרים, במגבלות הנובעות ממשך העבודה, ככל שמדובר בעמידה רצופה, מהצורך בהפסקות במהלך ביצוע העבודה וממגבלות במאמצים יוצאי דופן, מבחינת משקל החליפים, טיפוס לגובה לשם הורדתם או נשיאתם למרחק. ואולם גם לגבי אלה אני סבור כי מחד, הפגיעה בתפקודו של התובע אינה עולה, כפי שהגדיר זאת המומחה הרפואי על "הפרעה מסויימת" ומאידך, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת, כי עם גדולו והתפתחות של העסק, ניתן היה לצפות כי המרכיב הפיזי שבעבודת התובע היה מצטמצם ממילא, וללא קשר לתאונה. העולה מכל אלה הוא כי השפעת הנכות על כושרו של התובע לתפקד בעסקו הנוכחי הינה מתונה ביותר. התובע יכול לדעתי, לתפקד בעסקו משך יום עבודה מלא, כמעט בכל תחומי העבודה המתבצעת בעסק, תוך פגיעה קלה בכושר התפקוד הכולל שלו. לצד המשמעות הפיזית של הנכות, יש להביא בחשבון את העובדה כי עד כה לא סבל התובע מפגיעה מוכחת בשכרו, שכר שעלה בעקביות ובשיעור ניכר מאז התאונה. אשר לפירוק השותפות, הסיכוי לכך כיום, הינו להערכתי נמוך. הוא הדבר בשוני האפשרי במבנה השותפות. עם זאת, יש להביא בחשבון כי השותפות עלולה להתפרק מסיבות שאינן נובעות דווקא מהתאונה. גם אם כך יקרה, אני סבור שהתובע יוכל לנהל עסק עצמאי משלו, גם במומו, אלא שכאן עלולה להיות לנכותו משמעות תפקודית גדולה יותר, במיוחד אם היקפו של העסק ומספר המועסקים בו יהא קטן מזה שבעסקו הנוכחי. יש להביא בחשבון בכגון דא גם אפשרויות גרועות וקיצוניות יותר, כמו האפשרות שהעסק לא יאריך ימים, ושהתובע ייפלט לשוק העבודה כשכיר. במקרה כזה, תהא לנכותו השפעה גדולה יותר על כושר עבודתו, אולם מאידך, בסיס השכר לצורך חישוב ההפסד הכספי הנובע מכך יהא נמוך בהרבה. בסיכומו של דבר, בהביאי בחשבון את מכלול השיקולים הנוגעים לענין, אני מעריך את הפגיעה הכוללת בכושר ההשתכרות של התובע בשיעור של 20%, שהוא שיעור העומד על כמחצית הנכות הרפואית שלו (ללא צלקות). אשר להכנסה שתעמוד ביסוד חישוב ההפסד, אני סבור שיש להעמידה על המכסימום החוקי, היינו, על שילוש השכר במשק העומד על 15,450 ש"ח ברוטו לחודש. מכאן שהפסד השכר החודשי של התובע יעמוד על כ - 3,090 ש"ח ברוטו ועל 2,320 ש"ח לחודש נטו. התובע הינו יליד 62/11/2, וכיום הוא כבן 34. הואיל ומדובר בעצמאי יחושב הפסד השכר עד לגיל 70, משמע, לפניו עוד 36 שנים עד הגיעו לגיל פרישה. מקדם ההיוון לתקופה זו עומד על 264. מכאן שהפסד השכר הכולל המהוון לעתיד יעמוד על סכום של 612,500 (במעוגל) ש"ח. 10. הפסדי הכנסה בעבר: בשנת התאונה, היא שנת 93', לא עבד התובע, לטענתו, לחלוטין, משך חצי שנה לחלוטין, ומשך 3 חודשים נוספים עבד בהיקף של כמחצית המשרה. טענה זו תואמת את הנכויות הזמניות שנקבעו לו על ידי המומחה הרפואי ואני מקבלה. החל מסוף שנת 93' שב התובע לעבודה בהיקף כמעט מלא בכפוף למגבלות שאליהם התייחסתי לעיל. ב"כ הנתבעים מצביע על כך שהתובע קיבל משך כל התקופה את שכרו המלא, אולם, מקובלת עלי טענת ב"כ התובע כי העובדה ששותפו של התובע הסכים לכך שתובע ימשיך לקבל באותה תקופה את שכרו מהחברה, למרות שלא עבד או עבד באופן חלקי, אינה צריכה להיזקף לזכותה של הנתבעת, ולגרוע מזכותו של התובע לפיצוי בגין הפסדי השתכרות אלה. כן סביר בעיני להניח כי תרומתו של התובע להכנסת העסק איננה נופלת מהמשכורת שהוא מושך ממנו, וכי אילמלא נעדר התובע מעסקו יש להניח כי הכנסת העסק היתה אף עולה. לאור כך יש לחשב את הפסד הכנסתו של התובע באותה תקופה על-פי שכרו הרגיל, וללא קשר לעובדה שהתובע המשיך לקבל את שכרו מהחברה. לצורך כך אביא בחשבון הכנסה העומדת על ממוצע הכנסותיו בשנת 93' (7,800 ש"ח) ובשנת 94' (14,000 ש"ח), היינו, - 11,000 ש"ח ברוטו. על בסיס זה יעמוד הפסד השכר למחצית השנה בה נעדר התובע כליל מעבודתו (לאחר ניכוי מ.ה.), על סכום של 49,500 ש"ח, ומשך שלושת החודשים הנותרים עד לסוף אותה שנה - על סכום נוסף של 12,400 ש"ח. סה"כ הפסד השכר לשנת 93' יעמוד איפוא על סכום של 61,900 ש"ח (במעוגל). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.7.93. מאז 1.1.94. יעמוד הפסד השכר על שיעור של 20% משילוש השכר במשק, היינו, על סכום של 2,320 ש"ח לחודש. לפיכך, יעמוד הפסד השכר הכולל משך 34 החודשים, שמאז 1.1.94 ועד למועד פסה"ד על 78,900 ש"ח. סכום זה ישא ריבית (ללא הפרשי הצמדה) מאמצע התקופה, היינו, מיום 1.6.95. 11. עזרת אחרים. מקובלת עלי הטענה כי אשת התובע, הגב' אשרי, לא היתה יכולה לחזור לעבודתה ואף לא לעבוד בכל עבודה אחרת משך תקופת ארבעת החודשים הראשונים שלאחר התאונה. כן הוכח כי היה בדעת הגב' אשרי לחזור באותה תקופה לעבודה וכי לא עשתה כן רק בשל פגיעתו של התובע. שכרה של אשת התובע, אילו עבדה אותה תקופה היה עומד על 2,400 ש"ח לחודש. משמע ההפסד הכולל לאותה תקופה יעמוד על סכום של 9,600 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.93. החל מחודש נובמבר 93' החלה אשת התובע עובדת בעבודה חלקית באמצעות חברה לכח אדם. לא הוברר מה היה שכרה באותה תקופה. עם זאת, מדובר בתקופה שברובה עמדה נכותו הזמנית של התובע על 50%. אני מקבל את עדותה של הגב' אשרי כי סייעה לבעלה גם בתקופה זו, ואני פוסק לתובע עבור עזרת אחרים בתקופה זו סכום נוסף של 3,000 ש"ח. בסוף חודש ינואר 94' התייצבה נכותו הצמיתה של התובע והוא אף חזר אותה עת לעבודה בהיקף מלא, אם כי במגבלות שנדונו לעיל. התובע טוען כי גם בתקופה זו, ולמעשה עד היום, הוא ממשיך להעזר באשתו. עזרה זו מתבטאת, על-פי הנטען, בעיסוי שעושה לו אשתו בשעות הבוקר, ובעזרה כללית בעבודות הבית, לרבות קניות וטיפול בילדים, עבודות שחלקן בוצעו קודם לתאונה גם על ידו, ואילו עתה, אין הוא מסוגל עוד, על-פי הנטען, לסייע בעבודות אלה. בעקרון מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת, כי במצבו הנוכחי מסוגל התובע לבצע את עבודות משק הבית הנזכרות. מי שמסוגל לבצע עבודות פיזיות, כפי שהוסבר על ידי המומחה הרפואי בתשובותיו לשאלות ההבהרה, חזקה עליו שהוא יכול לבצע גם את אותן מטלות קלות יחסית במשק ביתו, לרבות עזרה בטיפול בילדים, תיקונים שונים בבית ועזרה בקניות. עם זאת, יש להביא בחשבון שמעבר ליכולת האובייקטיבית לבצע כל פעולה בפני עצמה, אין לשלול את התלונות בדבר עייפות מצטברת וכאבים היכולים להשפיע גם הם על כושרו של התובע לסייע בעבודות שונות במשק הבית, במיוחד לאחר יום עבודה מלא. מעבר לכך, המומחה אישר את תלונות התובע כי הוא סובל בבוקר מכאבים ומתחושה של תרדמה ברגלו וכי הוא נזקק לעיסוי מידי רעייתו. יש להביא בחשבון לענין זה גם את האפשרות הנראית בעיני סבירה כי עם הזדקנותו, וכאשר יתקשה ממילא בתפקודו הכללי בחיי היום יום, עלולות מגבלותיו של התובע ותלותו בעזרת אחרים להחמיר עקב נכותו. לאור כל אלה אני פוסק לתובע, בראש הנזק של עזרת אחרים בעתיד (ובאופן חלקי גם בעבר), פיצוי נוסף בסכום כולל של 100,000 ש"ח. 12. אין ספק שהתובע זקוק במומו לעזרה בניידות. המכון לבטיחות בדרכים, שם נבדק התובע, הטיל מגבלות על רשיון הנהיגה שלו המתבטאות בהגבלתו לנהיגת רכב המצוייד בתיבת הילוכים אוטומטית ודוושת מאיץ ברגל שמאל. המומחה הרפואי קבע, לעומת זאת, כי התובע אינו זקק לרכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית. ב"כ הנתבעת מבקש להעדיף את קביעתו של המומחה הרפואי, ואילו ב"כ התובע מבקש להעדיף את קביעתם של מומחי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שהם גם בעלי הידע והנסיון העדיף בכגון דא. אני מקבל לענין זה את טענתו של ב"כ התובע, אך זאת, לאו דווקא משום שהשתכנעתי כי קביעת המכון הרפואי עדיפה מבחינה רפואית על זו של המומחה הרפואי, אלא משום שלענין זה, בין שצודק המומחה הרפואי ובין שצודקים מומחי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, קביעתו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים היא המחייבת. עובדה היא שלאור קביעת המכון הרפואי בהילוכים אוטומטיים ובדוושת מאיץ ברגל שמאל, ולאור כך שאין חולק על הקשר שבין קביעה זו לתאונה, זכאי התובע, בעקרון, לפיצוי בגין ההוצאות הנוספות שתגרמנה, אם תגרמנה, עקב מילוי דרישות רופאי המכון. בנוסף על אלה, ברור כי התובע נזקק כיום לרכב עקב נכותו, גם אם אין הוא נופל בגדר רשימת הליקויים הקשיחה הנוהגת על-פי הסכם הניידות. לענין זה הובאו שתי חוות דעת מקצועיות. מר קצין, מטעם התובע, הגיש חוות דעת על-פיה עלות אחזקתה של מכונית מסוג סוזוקי סוופיט אוטומטית יציגה בעלת נפח מנוע של 1300 סמ"ק, עומדת על 1,190 ש"ח לחודש ללא פטור ממסים, ועל 900 ש"ח לחודש, כאשר הנכה נהנה מפטור חלקי ממסים בשיעור של 40%. מר מוגיליבקין, המומחה מטעם הנתבעת, הסכים (פחות או יותר) עם חישוביו של מר קצין, אך הוא הוסיף וטען כי יש להניח שהתובע היה רוכש רכב כזה או אחר, גם אילולא התאונה וכי המגמה כיום, גם אצל מי שאינו חייב בכך, היא לרכוש רכב עם תיבת הילוכים אוטומאטית. לאור כך, טוען מר מוגילבקין, כי התובע לא ישא בהוצאה נוספת כלשהי בגין החזקת רכב עקב נכותו, והוא אף עשוי מבחינה זו, לצאת נשכר עקב התאונה, אם תאושר לו מוגבלות בניידות שאז יחסוך עקב התאונה ועקב הפטור ממיסים שיקבל (לפי שיעור מוגבלות של 40%) סכום חודשי של 229 ש"ח ועוד סכום חד פעמי בעת הרכישה של 8,500 ש"ח. תוספת ההוצאה בגין רכישת רכב אוטומטי (לעומת רכב רגיל) ובעל דוושת מאיץ כאמור, עומדת לדברי מר מוגליבקין על 5,160 ש"ח, אך זו, אם בכלל יש מקום להכיר בה, נבלעת על ידי החסכון הנזכר לעיל. בנוסף על אלה הוגשה חוות דעת מטעם האקטואר מר ספיר, על-פיה זכאי נכה מוגבל בניידותו על-פי הסכם הניידות שבין משרד האוצר לביטוח הלאומי לקיצבת ניידות ששיעורה משתנה בהתאם למספר גורמים. משמדובר ברכב בעל מנוע בנפח של 1,300 סמ"ק, וכאשר הנכה עובד ונוהג בעצמו, עומדת הקיצבה המלאה (לגבי שיעור מוגבלות של 100%) על סך של 788 ש"ח לחודש, דהיינו, על סך של 203,479 ש"ח לכל תוחלת חייו של הנכה, ובהנחה ששיעור המוגבלות שייקבע לתובע לא יעלה על 40%, - על סכום של 81,400 ש"ח. יש לציין, כי בעת מתן עדותו טרם הגיש התובע תביעה לגימלת ניידות ואף טרם הוכר כנכה מוגבל על-פי הסכם הניידות. עם זאת, ב"כ התובע הצהיר כי בדעתו של התובע להגיש תביעה כזו. כן הסכים ב"כ התובע לעכב מתוך הכספים שיגיעו לתובע על-פי פסק הדין בגין רכישתו ואחזקתו של רכב, סכום מתאים שייועד להבטחת ניכוי קיצבת הניידות, אם תאושר לו כזו על ידי המ.ל.ל. ב"כ הנתבעת אינו חולק בסיכומיו על עצם הצורך בהחזקת רכב עקב הנכות, אך הוא טוען כי התובע היה מחזיק ברכב גם אילמלא התאונה, ולא סתם רכב, אלא רכב אוטומאטי, ולפיכך לא נגרמה לו כל תוספת הוצאה עקב נכותו. עוד טוען ב"כ הנתבעת, שיש לנכות את גימלת הניידות אותה עשוי התובע לקבל אם תוכר זכאותו מכל סכום נזק שייפסק לזכותו, גם אם לא ייפסק לתובע פיצוי כלשהו בגין ניידות. ב"כ התובע מודה כי מצבו הכלכלי של התובע כפי שהיה לפני התאונה אפשר לו להחזיק ברכב. אולם, לטענתו של ב"כ התובע, אין להתחשב בעובדה זו, ראשית, משום שבעת שהיה בריא היה התובע בן חורין להחליט מה ייעשה בכספו, ועתה הוא חייב לרכוש לעצמו רכב. ושנית, משום שעתידו של התובע בעסק אינו מובטח, וייתכן שיהיה עליו לבחור בדרך אחרת, בה תפחתנה הכנסותיו במידה ניכרת, ואז לא יוכל לשאת בהוצאות החזקת הרכב. עוד טוען ב"כ התובע כי גם באותם מקרים בהם היו בתי המשפט מוכנים להכיר בשיקול זה, גם אז, לא הופחת הפיצוי בגין כך ביותר מ 20% מהפיצוי המגיע על-פי התחשיב המלא. אתייחס לטענות אלה אחת לאחת. ראשית, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת שיש לנכות את קיצבת הניידות ממלוא סכום הפיצוי, ולא רק מזה שייקבע בגין צורכי הניידות. משמע, גם אם לא יהיה התובע זכאי לכל פיצוי בגין ניידות, גם אז, יש לנכות מסכום הנזק הכולל את מלוא גימלת הניידות. מסקנה זו מבוססת, כידוע, על הסיכון לו חשוף המזיק מפני זכות החזרה של משלם קיצבת הניידות. לפיכך, אם לא תנוכה הקיצבה ממלוא סכום הנזק, עלול המזיק להתחייב ביותר מסכום הנזק המלא. חריג לכלל זה חל במקום שבו אין המזיק חשוף לסיכון של חזרה מצדו של משלם הקיצבה. מסיבה זו, אין להכיר בניכוי ההטבות להן עשוי התובע להיות זכאי עקב פטור ממסים שיקבל, שכן המזיק אינו צפוי להתבע בגין הטבות אלה על ידי המדינה, ועל כל פנים, בפועל אין הן נדרשות על ידי האוצר. מכאן, שהטענה כי התובע עשוי לחסוך עקב נכותו בתשלום מיסים, לא תובא בחשבון, אלא לצורך חישוב הוצאות הניידות שלו מקום שסכום הנזק כולל גם פיצוי בגין צרכי ניידות. אני מקבל כמו כן את טענתו של ב"כ הנתבעת שיש להביא בחשבון לענין זה את העובדה שהתובע החזיק ברכב גם אילמלא התאונה. יצויין כי אין מדובר באפשרות תיאורטית, שכן בפועל החזיק התובע ברכב כזה קודם לתאונה, ועל פי השכר עליו בוסס הפיצוי, אין ספק כי היה מוסיף ומחזיק ברכב כזה גם אילמלא התאונה. אשר לטענתו של ב"כ התובע לגבי חופש הבחירה (שלא להחזיק ברכב) שאבד לתובע, דומני כי מעשית מדובר בחופש מדומה, והסיכוי שהתובע היה מנצל חירות זו בעתיד, קלוש ביותר. אין מקובלת עלי גם הטענה כי ייתכן שהתובע ייקלע עקב נכותו למצב בו הוא עשוי לפרוש מהשותפות, שאז הוא עלול להיות במצב כלכלי כזה, שבו לא יוכל להרשות לעצמו להחזיק במכונית. כדי לקדם אפשרות כזו נפסק לתובע פיצוי בראש הנזק של אובדן הכנסה בעתיד, והוא אינו זכאי לפיצוי כפול, היינו, הן פיצוי בגין אבדן ההכנסה והן פיצוי בגין חוסר היכולת להוציא הוצאות מסויימות מתוך אותה הכנסה שעל אובדנה כבר פוצה. גם הטענה כי בעקרון אין לתת לשיקול זה את מלוא משקלו הכלכלי, ואין לנכות בגין כך יותר מ 20% מהוצאות הניידות איננה מקובלת עלי, ונראה לי כי היא נוגדת את העקרון על-פיו מיועד הפיצוי להשיב את הניזוק, מבחינה כלכלית, וככל שמדובר בצרכים ונזקים שצמחו עקב התאונה, למצב שבו היה אילמלא התאונה. מקובלת עלי גם הטענה כי רבים הסיכויים שהתובע היה מחזיק ברכב אוטומאטי גם אילמלא התאונה, אלא שכאן, בהעדר בטחון מלא, יש לפסוק לתובע פיצוי מסויים גם בגין הוצאה זו, וכן בגין ההוצאה על דוושת המאיץ. בנוסף, יש להביא בחשבון את השימוש המוגבר שיעשה התובע ברכבו בגין מגבלותיו בתנועה. בהתחשב בכל אלה אני פוסק בראש נזק זה סכום כולל של 50,000 ש"ח. 13. נזק לא ממוני. התובע יפוצה בגין ראש נזק זה בסכום הפיצוי הקבוע בחוק לגבי נכות של 44.4% וכן בגין 35 ימי אישפוז. הסכומים דלעיל ישאו ריבית כחוק, מיום התאונה. 14. טיפולים רפואיים בעבר ובעתיד. לענין זה נקב התובע בתביעתו במספר פריטי נזק אליהם אתייחס בהמשך: ניתוח בשר"פ. התובע נותח באופן פרטי שכן היה מעונין לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שיכול היה לקבל. גישתו של התובע מובנת. יתר על כן, בעשותו כך היטיב התובע לא רק עם עצמו, אלא גם עם המזיק, הצריך אף הוא להיות מעוניין בהצלחה מירבית של הטיפול הרפואי. עם זאת, בהעדר הוכחה בדבר צורך מיוחד בניתוח פרטי, או בכך שמדובר בניתוח סבוך במיוחד אשר יש הצדקה לבצעו על ידי מומחים שכישוריהם עולים על הממוצע אותו יכולה להציע הרפואה הציבורית, אין להכיר בהוצאה זו. אני מכיר בהוצאה בגין צילומי הרנטגן המפורטת בסעיף 15ד(2) לסיכומי ב"כ התובע ובהוצאות בגין טיפולי הפיזיוטרפיה המפורטות בסעיף קטן (3) לאותו סעיף. סכומים אלה יוצמדו למדד יוקר המחיה מיום הוצאתן וישאו ריבית כחוק. אינני מכיר בהוצאה בגין מנוי למכון הכושר. ד"ר פרנקל אמנם קבע כי התובע זקוק להתעמלות לחיזוק השרירים, אך לא הוכח כי לצורך כך זקוק התובע להתעמלות במכון כושר דווקא, וכי לא ניתן לבצע התעמלות זו, אולי עם הדרכה, לבד. אשר לצורך בנעלי ניו-באלנס, המומחה קבע כי אלו יכולות לעזור, אך הוא הוסיף וקבע כי יש צורך בהחלפת הנעליים, אחת לשלוש שנים, ובהחלפת המדרסים אחת לשנתיים וחצי, ואינני רואה מקום לחרוג מקביעה זו. ההוצאה בגין שני פריטים אלה עמדה על 791 ש"ח (בשיערוך ליולי 95'). בהנחה כי תכיפות ההחלפה של נעליים ומדרסים אלה אינה שונה מזו של נעליים רגילות (ולא הוכח אחרת), אני מעריך את עודף ההוצאה בגין פריטים אלה ב - 600 ש"ח, אחת לשנתיים וחצי. לפיכך, אני פוסק בראש נזק זה סכום כולל של 5,000 ש"ח (כולל הזוג שכבר נרכש). המומחה קבע כי להערכתו אין צורך במכשיר לייצוב הברך. עם זאת, אני מכיר בהוצאה החד פעמית עבור המכשיר שנרכש ע"י התובע בעבר בסכום של 2,346 ש"ח, אך אינני מכיר בפיצוי הנדרש עבור רכישת מכשירים כאלה בעתיד. גם סכום זה ישא הפרשי הצמדה מיום הגשת סיכומי ב"כ התובע, וריבית מיום הרכישה. אני מכיר, כמו כן, בהוצאה הנטענת בסעיף 15ד(7) לסיכומי ב"כ התובע בסכום כולל של 4,186 ש"ח כערכם למועד הגשת סיכומי ב"כ התובע, וגם אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית, כאמור לעיל. בגין הוצאות רפואיות בעתיד, אני פוסק עבור הוצאות הניתוח במפרק הירך, לרבות הפסדי שכר משך שלושה חודשים, ובהתחשב בסבירות לביצועו של ניתוח זה הנופלת לדעת המומחה מ - 50%, סכום כולל של 15,000 ש"ח. אינני רואה מקום לפסיקת פיצוי בגין אותם ניתוחים שהסיכוי לביצועם לדעת המומחה הינו קלוש (ראה: ע"א 84/231 קופ"ח של ההסתדרות נ פתאח פ"ד מ"ב (3) 312)). כן אינני רואה מקום לפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות העתידיות האחרות הנדרשות על ידי התובע (מכון כושר והמכשיר לייצוב הברך). עבור חוות דעתו של מר קצין (בנוסף על שנפסק בגין הופעתו למתן עדות בבית המשפט) אני פוסק סכום של 2,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. 15. לפיכך יעמוד הפיצוי הכולל הנפסק לתובע כדלקמן: א. בגין אובדן השתכרות בעבר 140,800 ש"ח. ב. בגין אובדן השתכרות בעתיד 612,500 ש"ח. ג. עבור עזרת אחרים בעבר 12,600 ש"ח. ד. עבור עזרת אחרים בעתיד 100,000 ש"ח. ה. עבור ניידות 50,000 ש"ח. ו. עבור הוצאות רפואיות בעבר - כמפורט בגוף פסק הדין לעיל. ז. עבור הוצאות רפואיות בעתיד 15,000 ש"ח. ח. עבור נזק לא ממוני כמפורט בסעיף 10 לעיל. ט. עבור חוות דעת בענין ניידות 2,360 ש"ח. הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בפסק הדין לעיל. מהסכום דלעיל יופחת התשלום התכוף ששולם לתובע בעבר כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית. כן יעוכב מתוך סכום הפיצוי סכום של 81,400 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מאז ה - 1.5.95 ועד למועד פסה"ד (להלן - "הסכום המופקד"), עד לתום ההליכים בענין תביעתו של התובע לקצבת ניידות. זכה התובע בתביעתו, תופחת הגימלה לה יהא זכאי מתוך הסכום המופקד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד. יתרת הסכום, אם תהא כזו, תועבר לתובע. נדחתה התביעה לגימלה יועבר לתובע מלוא הסכום המופקד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הנתבעת תישא כמו כן בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי הכולל שנפסק (כולל הסכום המעוכב והתשלום התכוף) בצירוף מ.ע.מ.תאונת דרכיםהפסדי השתכרות