הפרת הסכם הלוואה עם הבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם הלוואה עם הבנק: 1. מדובר בתובענה לתשלום חוב כספי בצירוף ריבית בשיעור המקובל אצל התובעת. 2. לטענת התובעת: א. בתאריך 6.4.90 חתמה נתבעת 1 אצל התובעת על דף פתיחת חשבון מס' 407800, ובתאריך 3.7.90 קיבלה נתבעת 1 שתי הלוואות בסך 660,000 ש"ח ו35,000- ש"ח. נתבעים 2 עד 5 חתמו כערבים על הסכמי פתיחת החשבון וההלוואות האמורות. ב. נתבעת 1 לא עמדה בתשלומי הסילוקין של ההלוואות האמורות ,ולא הזרימה כספים לחשבונה כנגד חיובים של החשבון בגין פירעון ההלוואות. לאור זאת, ביטלה התובעת את החיובים בחשבון העו"ש, והעמידה את ההלוואות לפירעון מיידי, כפי שהיתה זכאית לעשות בגין הפרת הסכמי ההלוואות. ג. על פי סעיף 4 להסכם שצורף לכתב התביעה וסומן באות א', רשאית היתה התובעת לחייב את חשבון הנתבעת 1 בריבית לפי השיעור הנוהג אצל התובעת שייקבע מזמן לזמן על ידי התובעת, שעמדה ביום 11.3.91 על 21.4% והתרבתה מידי שלושה חודשים. ד. לאור האמור, הגיעו סכומי החוב שהיתה חייבת הנתבעת נכון ליום 11.3.91, לסך 819,648.83 ש"ח שאותם נדרשה לשלם ולא שילמה. ה. בסוף שנת 1990 העבירה נתבעת 1 מלאי תכשיטים מחנותה לחנותו של נתבע 5 שלא במהלך העסקים הרגיל, ובסמוך לתחילת ינואר 1991 סגרה נתבעת 1 את חנות התכשיטים שהיתה לה וחדלה לנהל עסקים. בכך פגעה בבטחונות שהועמדו להלוואות או בשווין, לאחר שחובות נתבעת 1 הובטחו בין השאר באגרת חוב המובטחת בשעבוד על כל נכסי החברה. ו. בדיון שהתקיים בבית משפט זה בתיק ת.א 46/91 בבקשה של התובעת לאכיפת אגרת החוב האמורה ניתן פסק דין חלקי בו נקבע כי התובעת היתה זכאית לאכוף את אגרת החוב עקב סגירה זמנית של חנות התכשיטים הואיל והיה בכך ארוע שעלול לפגום ביכולתה הכספית של התובעת. פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון בתיק ע.א 5507/91 (ת15/). 3. לטענת נתבעים 1, 2, 3, ו5-: א. לא היה כל בסיס חוקי להעמדת ההלוואות לפרעון מיידי. בעניין זה פעלה התובעת בחוסר תום לב ושלא בדרך המקובלת, הפרה את החוזה עם נתבעת 1, ופעלה בניגוד לחובות המוטלות על בנק על פי דין. ב. על אף האמור לעיל, הודיעה נתבעת 1 לתובעת על נכונותה לשלם את הסכומים שבגינם התיימרה התובעת לבטל את החיובים. ג. סגירת החנות בחודש 1/91 נועדה להימשך פחות מחודשיים, אך פתיחתה נמנעה עקב צעדים שונים בהם נקטה התובעת. לנתבעת 1 היו עסקים נוספים בנוסף למכירה בחנות. ד. מוכחשות טענות התובעת, שנתבעת 1 לא שילמה את חובותיה או כי חרגה ממסגרת האשראי המאושרת, וביחס לסכומי החוב שהיתה חייבת הנתבעת 1 לתובעת. תנאי הריבית מוכחשים מחוסר ידיעה. ה. בשנים 1980-1990 התנהלה פעילות כספית של מנהלת נתבעת 1 דורינה קרויטרו (להלן- דורינה) אצל התובעת כלהלן: 1) פעילות כספית של עסק תכשיטים בחשבון 306532 שהתנהל על שם דורינה. באותה עת שררו יחסי אמון הדוקים בין דורינה ובין פקידי הבנק ומנהליו השונים, היא נתנה אמון עיוור ומלא בכל אשר נמסר לה, וסמכה לחלוטין על מקצועיותם ויושרם. 2) בתקופת ביניים התנהל חלק מהפעילות הכספית בחשבון מס' 312923 על שם דורינה בסניף הבנק, וחשבון נוסף מס' 304254 על שם "קרויטרו סורין ודו". 3) בחודש 4/90 מוסדה הפעילות העסקית של דורינה במסגרת של חברה בע"מ, ולשם כך הוקמה הנתבעת 1, על פי עצתו וביוזמתו של מנהל סניף התובעת, כהמשך ישיר לפעילות העסק, ולשם כך נפתח החשבון מס' 407800 נשוא התביעה על שם נתבעת 1. 4) בסמוך לפני ה30.7.90- הגיעה יתרת החובה, בחשבונות העסקיים של דורינה על פי רישומי התובעת לסך 742,000 ש"ח, ובעקבות דרישת התובעת כי דורינה תקטין את יתרת החובה, העמידה התובעת לרשותה את ההלוואות בסך 660,000 ש"ח ו35,000- ש"ח, שהועברו ישירות לחשבונות העסקיים, ויתרת החובה בחשבונות העסקיים בסך 47,000 ש"ח מומנה במשיכת יתר בחשבון האמור של נתבעת 1. ו. דורינה לא נתנה מעולם את הסכמתה לשיעור הריבית של הבנק פרט להסכמה אחת בכתב ביום 21.8.88. כמו כן, היו הפקדות ו/או זיכויים שונים שהיו אמורים להירשם בחשבונות התובעת השונים של נתבעת 3, שלא נרשמו בפועל, וכתוצאה מכך היתה היתרה בחשבונות קטנה ממה שהיתה צריכה להיות, כפי שפורט בכתב ההגנה המתוקן. ז. במצב זה, הוברר לדורינה ולנתבעת 1 מאוחר יותר כי יתרת החובה בחשבונות העסק היתה צריכה להיות נמוכה בהרבה ממה שהופיע ברישומי הבנק. לו ידעה דורינה ו/או נתבעת 1 על כך, לא היו לוקחות את שתי ההלוואות שנלקחו על ידי נתבעת 1, ולא היו מסכימות להעברת הכספים מחשבונות נתבעת 1 לחשבון העסקי של דורינה. ח. בנסיבות העניין, היתה חייבת התובעת לגלות לדורינה ולנתבעת 1 את העובדות האמורות. הפעולות האמורות נעשו מתוך הטעייה של הבנק, או לחלופין מתוך טעות בדבר שיעור החוב בחשבון העסק, אלמלא הטעות או ההטעיה לא היו מתקשרות בהסכם, והבנק ידע או היה עליו לדעת על הטעות. ט. בנסיבות האמורות, רשאיות היו דורינה ונתבעת 1 לבטל את הסכמי ההלוואות ופעולות ההעברה, וכן את פתיחת תוכניות החסכון וקופות הגמל. הן הודיעו על כך לתובעת, וחזרו על כך בכתב ההגנה המתוקן מיום 7.5.97. י. נתבעת 1 זכאית לקזז כל סכום לו טוענת התובעת מסכומים להם זכאית נתבעת 1 מהתובעת, בגין נזקים שנגרמו לה עקב פעולות שלא כדין שנעשו על ידי התובעת בהליכי מימוש משכון ו/או כינוס ו/או עיקול, לרבות עיקולן של שתי חנויות תכשיטים, האחת - של נתבעת 1 והאחרת - של נתבע 5, שלא היתה קשורה לנכסי החברה, כאשר הרווח השנתי המוערך מהעסק של נתבעת 1 הוא של 350,000 ש"ח ומהעסק של נתבע 5 הוא של כ50,000- ש"ח. 4. בתשובה לטענות נתבעת 1 טענה התובעת: א. לא היתה לתובעת כל התנגדות לשימוש הנתבעים בחנות התכשיטים, כפי שהודיעו בדיון ביום 15.4.97. ב. בהסכם לפתיחת חשבון 306532 הוסכם שהתובעת תהא רשאית בכל עת להעלות את שיעור הריבית בתנאי שתודיע על כך בהודעה מוקדמת של 15 יום, העלאות הריבית נעשו על פי הודעות כאמור, ולא היה צורך בהסכמה נוספת של דורינה. 5. מטעם התובעת הובאו הראיות שלהלן: א. תצהיר של אבי צורל ששימש כמנהל בסניף התובעת הנוגע לעניין בשנים 1980 עד 1985, בו הצהיר כי מעולם לא התנה מתן אשראי לדורינה בפתיחת תוכניות חסכון ו/או קופות גמל, ולא אמר לה כי פתיחת תוכניות חסכון וקופות גמל הן תנאי להעמדתו של אשראי נוסף. כמו כן, הכחיש את טענות דורינה שלא הבינה בעסקים ושנתנה אמון עיוור בכל אשר נאמר לה על ידי אנשי הבנק, וטען כי דורינה הינה אשת עסקים שהיתה בקיאה בענייני כספים ובפעולות הבנק. בחקירתו הנגדית לא יכול היה לזכור את נסיבות פתיחת תוכניות החסכון בשנים 1983 ו1984-, ולא היה יכול לזכור אם ריבית החח"ד היתה גבוהה מהריבית בתוכניות החסכון, אך טען שהיו מבצעים בהם ניתנו תשואות בתוכניות חסכון, שהיו גבוהות מהריבית שנלקחה בהלוואות שניתנו ללקוחות. לדבריו, היה כדאי לבנק לפתוח תוכניות חסכון, כפי שכדאי לו לעשות עסקים, וניתן תמריץ לעובדים לפי הרווחיות של הסניף (עמ' 65-66). ב. תצהיר של מאיר פורגס ששימש כמנהל הסניף בשנים 1985 עד 1988, שהצהיר אף הוא כי לא התנה מתן אשראי לדורינה בפתיחת תוכניות חסכון וקופות גמל, והצביע על כך שיש ללקוחות שיקולים שונים בפתיחת תוכניות חסכון ו/או קופות גמל, כמו שיקולי מס, חוסן כלכלי, ותחושת בטחון. לדעתו שיקולים אלה נכונים גם במקרים של יתרת עו"ש בחובה. כמו כן, הצביע אף הוא על כישוריה של דורינה כאשת עסקים שהכירה את הפעולות שנעשו בחשבונה בבנק. למיטב זכרונו לא הציג לפניה כל מצג שאינו נכון לגבי תוכניות חסכון וקופות גמל. כמו כן, הצביע אף הוא על הייחוד שיש בקופת גמל ביחס לזיכוי מס בנוסף לתשואה ממוצעת של כ4%- לשנה. בחקירתו הנגדית הבהיר שאינו זוכר את נסיבות פתיחת תוכניות החסכון של התובעת, באם ההפקדות נעשו מחשבון חח"ד. לגבי השוואת התשואות של תוכניות החסכון וריבית החח"ד טען שיש לבדוק כל מקרה לגופו בהתחשב במבצעים שיש לפעמים. הוא אישר שיש לבנק אינטרס שיפתחו תוכניות חסכון ולעתים הסניפים מתוגמלים על פי מבצעים. כמו כן, אישר שקיום חסכונות נשקל בעת מתן אשראי משום שהחסכונות משמשים גם כבטחונות (עמ' 66-67). ג. שני תצהירים של אלי הופמן, ששימש כמנהל סניף התובעת נשוא הדיון בשנים 1988-1991 וכסגן מנהל הסניף משנת 1985. בתצהיר מיום 23.6.93 הוא אישר את העובדות הנטענות על ידי התובעת ביחס להלוואות שנלקחו על ידי נתבעת 1, סכומי החוב שהגיעו לסך 819,648.83 ש"ח, נכון ליום 11.3.91, זכאות התובעת להעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי, זכאות התובעת לחייב את חשבון נתבעת 1 בריבית לפי השיעור שייקבע מזמן לזמן, העובדה שלמרות דרישות התובעת לא שילמה נתבעת 1 את חובה, וכי הוא עצמו ולמיטב ידיעתו גם פקידים אחרים של הבנק לא הטעו את הנתבעים או מי מהם, לא התנו שרות בשרות, ולא נתנו יעוץ לקוי לנתבעים. בתצהיר מיום 1.1.98 מסר כלהלן: 1) מעולם לא התנה מתן אשראי לדורינה בפתיחת תוכניות חסכון ו/או קופות גמל, ומעולם לא אמר כי פתיחת תוכניות חסכון וקופות גמל הן תנאי להעמדתו של אשראי נוסף. 2) בפתיחת תוכניות חסכון וקופות גמל יש אצל לקוחות שיקולים שונים כגון חסכון לעתיד, שיקולי מס, חוסן כלכלי ותחושת בטחון, גם כאשר יתרת העו"ש עומדת על חובה בזמן זה או אחר. 3) הוא הכיר את דורינה בעת שהגיעו לסניף כאשת עסקים ותיקה והוא התרשם שהיא שולטת היטב בעברית. 4) היא לא דברה על תשואת חסכונות וקופות גמל והשוואה להשקעות אחרות. 5) ההלוואות על סך 695,000 ש"ח נלקחו על ידי דורינה לאחר שהצטברה בחשבון החברה יתרת חובה גבוהה, והבנק הגיע איתה להסדר לפרעון החוב שהצטבר. 6) לא הוסכם בינו ובין דורינה כי כל אימת שיגיע מועד החזר של ההלוואה יחויב חשבון החברה גם אם יהיה ביתרת חובה. תנאי ההלוואה מופיעים בהסכם ומעבר לכך לא סוכם דבר. בחקירתו הנגדית לא יכול היה לזכור אם ניתן היה לפרוע את החזרי ההלוואה במסגרת האשראי המאושר. לדבריו, כאשר מגלים אי פרעון הלוואה מעבירים נתונים להנהלה המחוזית והארצית, ובמקרה זה החליטה ההנהלה על פי הנתונים שנמסרו על ידיו, על פי מצב העסקים באילת, לדרוש את החוב בדרך של מימוש האיגרת. ביחס להפקדות, מסר שלקוח עסקי יכול להכין את ההפקדות בטופס ריכוז, לשים אותן בתוך תיק הנמסר לפקיד הבנק, והפקיד מבצע את ההפקדות, כאשר הלקוח מוודא אם הן נעשו כפי שצריך. יש גם מקרים שלקוחות רושמים על גבי מעטפה את הפעולות שיש לעשות ומוסרים אותה עם צ'קים ומזומנים לביצוע הפעולות תוך קיום מעקב על כך. ביחס לדורינה, לא יכול היה לזכור אם היא ביצעה את ההפקדות. ביחס למיסוד העסק בצורה של חברה אמר שהיוזמה היתה של דורינה על פי שיקולה. ד. תצהיר של אליעזר מסינג מיום 26.7.93, סגן מנהל סניף התובעת באילת, בו הצהיר כלהלן: 1) משנוצר פיגור בהחזרים של ההלוואות של נתבעת 1, ביטלה התובעת את החיובים בחשבון העו"ש שכנגדם או הפקדות כספים לפרעון ההלוואה, והעמידה את ההלוואות לפרעון מיידי. 2) בסמוך לתחילת 1/91 סגרה נתבעת 1 את חנות התכשיטים שהיוותה את העסק שלה וחדלה לנהל עסקים. 3) לאחר שהועמדו ההלוואות לפרעון, נושאים סכומי החוב בגין ההלוואות ריבית פיגורים בשיעור שעמד אז על 21.4% המשתנה מעת לעת. בחקירתו הנגדית הסביר שלא המשיכו לחייב את חשבון העובר ושב בתשלום ההלוואה משום שדורינה לא עמדה בתשלומי ההלוואה. בעדותו לא יכול היה לזכור מה היתה מסגרת האשראי באותה עת ומה היתה יתרת החובה של התשלום האחרון של ההלוואה שחויב בחשבון העו"ש. לשאלה מה גרם בתחילת 1991 לסגירת הברז, הסביר שניתנה הלוואה גדולה ומסגרת לפעילות, וכאשר לא עמדה בהסדר זה והתחילה לחרוג ונודע להם שהיא לא עובדת בחנות, החליטו להעמיד את ההלוואה לפרעון. ה. בפסק דין חלקי של בית משפט זה בתיק ת.א 46/91 נקבע כי התובעת היתה זכאית לאכוף את אגרת החוב נשוא הדיון לפיה שעבדה נתבעת 1 את כלל נכסיה וזכויותיה הכספיות בשעבוד שוטף, ועל דעת התובעת עוכב מימוש השעבוד עד שייקבע בדיון זה גובה החוב של נתבעת 1. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון בתיק ע"א 5507/91 בו נדחה הערעור. בפסק דין זה התקבלה הגרסה כי סגירת החנות של המערערת היתה סגירה זמנית על רקע המצב של ערב מלחמת המפרץ הפרסי ומחלת נתבעת 3 (שם עמ' 6), ונקבע כי בנסיבות העניין רשאית היתה התובעת על פי סעיף 14(ה) וסעיף 14(יא) לאגרת החוב לפעול למימוש הזכות, לאחר שהוברר שסגירת החנות מהווה מאורע העלול לפגום ביכולתה הכספית של התובעת (שם, עמ' 6). באותם דיונים טענה התובעת כי החנות נסגרה על פי עצתו של מר אריה רייטר ששימש כמנהל המחוז של התובעת, אך טענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, לאחר שלא הועלתה בתצהיר הראשון שנערך ביום 19.2.91 לקראת הדיון החוזר בבקשה למינוי כונס נכסים זמני, והועלתה רק בתצהיר השני מיום 10.7.91 שנערך לקראת הדיון בבקשה העיקרית למימוש האיגרת. לשאלה מדוע לא הזכירה את הדבר בתצהירה הראשון טענה שלא הבינה שלעובדה זאת יש חשיבות, אך בית המשפט המחוזי לא קיבל את הסברה האמור, ובית המשפט העליון אישר את הקביעה האמורה, בנימוק שבנסיבות העניין סביר להניח שנתבעת 1 היתה מעלה עובדה זאת כמרכיב חשוב ביותר לגרסתה ובתשובה לשאלות שנשאלה אודות סגירת החנות (ראה ע.א 5507/91 שסומן כת15/). לאור פסקי הדין האמורים הודיע ב"כ הנתבעים עו"ד מקובסקי בדיון מיום 25.4.94 שאין עוד מקום לטענה שהועלתה בבקשה לתקון כתב הגנה בעניין אכיפת אגרת החוב, ולאור זאת הודיע ב"כ התובעת עו"ד ואגו, שאין צורך בעדותו של אריה רייטר, ביחס לנסיבות סגירת חנות התכשיטים. במהלך שמיעת הראיות, בחקירתו הנגדית של עד התובעת אלי הופמן, נשאל העד מדוע הוחלט לסגור את העסק לאחר מס' אי החזרים של ההלוואה, אך ב"כ התובעת התנגד לשאלה בנימוק שיש מעשה בית דין בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לנסיבות סגירת החנות ואכיפת אגרת החוב. בתגובה לכך טען ב"כ הנתבעים, עו"ד זמיר, כי אף שבית המשפט העליון קבע שהתקיים תנאי מתוך אגרת החוב המזכה את התובעת באכיפתה, הם טוענים שהבנק נהג בחוסר תום לב, לאור טענותיהם בסעיף 25.6 לכתב ההגנה המתוקן, בו נטען כי הבנק פעל שלא כדין וללא הצדקה, בהליכי מימוש משכון ו/או כינוס ו/או עיקול. בסופו של דבר הסכים ב"כ התובעת שהעד ישיב לשאלה בלי לפגוע בטענתו למעשה בית דין (עמ' 68-69). בעיה דומה התעוררה גם בחקירתו הנגדית של אליעזר מסינג כאשר נשאל ביחס לסגירת החנות. בעניין זה טען ב"כ התובעת כי יש להבחין בין האקט של מימוש אגרת החוב המסיים הליך לבין הפעולות שגרמו להיווצרות יתרה שלילית גבוהה (עמ' 73-74). ו. חוות דעת מומחה של רואה חשבון יוסף ולנר ושל דוד קוייפמן מיום 31.12.97, שבדקו את חוות הדעת שנערכה על ידי מיכאל מילר עבור הנתבעים. חוות הדעת התבססה על נתוני הלקוח בספרי הבנק, תיק הלקוח וממצאי חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים. בחוות הדעת הביעו המומחים את דעתם כלהלן: (1) ביחס לתקופה הראשונה, היינו עד ליום 1.12.83 : (א) המומחה מטעם הנתבעים היה צריך לשיטתו לאחד את חשבון דורינה וחשבון "המרתף", בעוד שהוא זיכה את חשבון דורינה בסכומים שלא נמשכו ממנו. על פי חישוביהם סכום הטעות בגין נושא זה בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים עולה לסך 2,497,317 ש"י ליום 1.1.84, ולאור זאת היתה מגיעה היתרה ליום 30.7.90 לסך 77,548 ש"ח בחובה במקום 61,165 ש"ח בזכות על פי המומחה מטעם הנתבעים. (ב) ביחס לטענת הנתבעים לגבי הפקדות שלא זוכו בחשבון הלקוח, הוברר שחלק מההפקדות הנטענות מופיעות בחשבון "המרתף" של דורינה. לאור זאת מגיע סכום הטעות בחישובי המומחה מטעם הנתבעת ל3,091,029- ש"י נכון ליום 1.1.84, והיתרה ליום 30.7.90 עולה לסך 113,346 ש"ח בחובה במקום 61,165 ש"ח בזכות. (ג) לגבי תוכניות חסכון: (1) המומחה טען בחוות דעת כי הוא מתייחס רק לתוכניות חסכון וקופות גמל שנפתחו לאחר תקופת הבדיקה, אך בפועל התייחס גם לתוכניות שקדמו לתקופת הבדיקה. כמו כן, לא הוכח כל סכום הפקדה על סך 128,000 ל"י שנטען על ידי המומחה מטעם הנתבעים. 2) לגבי תוכניות חסכון בסך 100,000 ש"י מיום 31.8.82, לא היה כל חיוב מחשבון הלקוח, והתכניות נפרעו במועד, היינו ביום 26.9.85, כך שסביר להניח שהכסף הובא על ידי הלקוח, ולכן אין לתאמו כפי שעושה המומחה מטעם הנתבעים. 3) לגבי חסכון בסך 125,000 ש"י מיום 27.6.83, ההפקדה נעשתה מתוך יתרה קרדיטורית בחשבון שנותרה בזכות לאחר ביצוע ההעברה ולכן אין בסיס לטענה ביחס לחסכון זה. 4) נעשו טעויות חשבונאיות בתיאום על ידי המומחה מטעם הנתבעים. על פי חישוביהם, לאחר ביטול אותן טעויות בחישובי המומחה מטעם הנתבעים, מגיע סכום הטעות לסך 4,243,720 ש"י ליום 1.1.84, והיתרה ליום 30.7.90 עולה לסך 189,585 ש"ח בחובה במקום 61,165 ש"ח בזכות על פי חישובי המומחה מטעם הנתבעים. (ד) נעשו טעויות בשערוך בשיעורי ריבית זכות מופרזים שבגינם מגיע סכום הטעות בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים לסך 4,361,205 ש"י נכון ליום 1.1.84, והיתרה ליום 30.7.90 עולה לסך 227,621 ש"ח חובה במקום 61,165 זכות. נתונים אלה אינם מאשרים את טענות הנתבעים אלא רק מפריכים את חישובי המומחה ואת בסיס טענותיו. (2) ביחס לתקופה השניה מיום 1.1.84: א. לא היה כל פסול בחיובים שנעשו בגין 5 מקרים בהם החזיר הבנק המחאות שנמשכו מחשבון דורינה, אם כי מדובר בסכום שולי (ע.א 4836/90 מיום 10.3.94). ב. ביחס לשיעורי ריבית לא מוסכמים: 1) טענת המומחה מטעם הנתבעים כי שיעור ריבית הפריים והריבית החריגה בחישוביו זהה לשיעור הבנק אינה נכונה. 2) ביחס לתוספת הסיכון, המומחה מטעם הנתבעים לא הציג תשתית עובדתית נאותה להוכחת אי דיווח מצד הבנק על שיעורי הריבית מעת לעת. 3) בכל התקופה בחישובי המומחה מטעם הנתבעים, עמדה יתרת החשבון בזכות, ובדומה לאמור לגבי התקופה הראשונה נעשו טעויות בחישובים בריבית זכות. ג. ביחס לתוכניות חסכון וקופות גמל: 1) בפתיחת תוכניות חסכון וקופות גמל קיימים שיקולי חסכון לעתיד, שיקול מס, ושיקולי חוסן כלכלי. בשלושה מקרים שצוינו לדוגמא, היו יתרות החשבון בזכות בסמוך לפתיחת תוכניות חסכון, ואין עדות לקורלציה בין ההשקעה בתוכניות החסכון וההתניה במתן האשראי. 2) ביחס לקופות גמל - בניגוד לתוכניות חסכון, קופת גמל אינה מהווה נכס של הבנק, עליו ניתן לטעון כי יש לבנק לכאורה אינטרס. בעת פתיחת קופת הגמל ב22.4.84- היתה יתרת החשבון בהתאם לדפי הבנק בזכות, כך שלא סביר לטעון שההשקעה נעשתה בכפייה, או שהיה בה חוסר הגיון כלכלי. הפקדות בקופת גמל זוכות לזיכוי ממס הכנסה בשיעור של 25%, ובתקופה הנוגעת לעניין נשאו תשואה ממוצעת של 4% לשנה, ולא סביר לטעון לחוסר כדאיות כלכלית. 3) לגבי הלוואות לא נחוצות - המומחה מטעם הנתבעים מתעלם מפרעון מוקדם של ההלוואה ומקנס השבירה בו חויב הלקוח בגינה. בסריקת ההרצה של המומחה מטעם הנתבעים היה החשבון ביתרת חובה מהותית, ומינואר 1989 עד 10/89 היו יתרות החובה בחישוב המקורי של המומחה מעבר למסגרת האשראי המאושרת. וודאי שהדבר נכון לאור התיאומים השגויים בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים האמורים לעיל. יתרות החשבון ב4/88-, מועד קבלת ההלוואה, היו בהיקף ניכר בחובה והצריכו את קבלת ההלוואה. ד. לאור האמור, יש לאיין את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים. בחקירתו הראשית בבית המשפט הוסיף העד כלהלן: א) ביחס להודעות על שינויים בשיעורי ריבית היה נהוג עד לחודש 3/84 למסור הודעות פרטניות ללקוחות אך החל במועד זה נמסרו הודעות על כך רק בעיתונות. בסעיף 4.ב. להסכם שנחתם בין הבנק ללקוח, יש חובת הודעה ללקוח אך אין דרישה להסכמה בין הצדדים. ב) ביחס לטבלת ההשוואה בין פתיחת תוכניות חסכון ושינויים באשראים שנערכה על ידי המומחה מטעם הנתבעים (נ6/). 1) לגבי הנתון הראשון - רמת צריכת האשראי היתה מעבר ל4000- ש"ח בתקופה שקדמה להגדלת האשראי. צריכת האשראי ב4-5/86- היתה בין 40,000 ש"ח לבין 50,000 ש"ח, לכן אין לטענתו קשר בין פתיחת החסכון ב10.6.86- לבין הגדלת מסגרת האשראי מ4000- ש"ח ל20,000- ש"ח ביום 1.7.86. 2) לגבי הנתון השני - עלתה רמת צריכת האשראי עד סוף 1/88, ערב ההפקדה בתוכנית החסכון עד למעלה מ100,000- ש"ח, ולכן היה צורך להתאים את מסגרת האשראי לרמת הצריכה, ואין קשר מוכח בין הגדלת האשראי ובין החסכון. לשאלה מדוע היה כדאי ללקוח לפתוח באותו זמן תוכנית חסכון כאשר הוא שילם עבור האשראי שהיה לו ריבית גבוהה מהריבית שקיבל עבור החסכון, השיב המומחה שהדבר לא נבדק על ידיו במקרה הספציפי, אך ככלל יש גם שיקולי מס וגם שיקולים אחרים. לטענתו, הלקוח יכול לבנות לעצמו תיק בטחונות כדי להגדיל את האשראי ולשם כך לפתוח תוכניות חסכון בבנק גם כשיש להם יתרת חובה; גם כאשר מתברר בדיעבד שתוכנית החסכון לא היתה כדאית (בעניין זה תוקן הפרוטוקול במקום "חוקיות" בעמ' 55 שורה 25 צריך להיות "כדאיות"). 3) לגבי הנתון השלישי - המסגרת הוגדלה מ150,000- ש"ח ל200,000- ש"ח, ולא ל250,000- ש"ח כאמור בנ6/, ומועד השינוי היה 1.11.83, כ3- חודשים לפני פתיחת התוכניות שנפתחו ביום 25.1.84. לאור זאת, אין קשר בין הדברים. 4) לגבי הפעולה הרביעית - מדובר במבצע הלוואה למימון תוכנית חסכון בתנאים מועדפים. ערך התוכנית לאחר חצי שנה עלה על עלויות ההלוואה וניתן להמציא פרטים בקשר לכך. 5) לגבי הנתון החמישי - מסגרת האשראי הוגדלה מ2,000,000- ש"י ל4,000,000- ש"י כבר ב1.10.85-. להערכתו עקב צבירה לתזרים שלילי ולצריכת אשראי מוגברת החל בחודשים 11-12/85, וההשקעה של 1,000,000 ש"י נעשתה מיתרת זכות של 394,000 ב31.10-, והיתרה של 600,000 ש"י כוסתה ב1.11.-. החשבון היה מ27.10- עד 4.11 ביתרת זכות. 6) לגבי הנתון ה6- - היה מימון בדומה לנתון ה4-, היתה הלוואת מבצע על סכום כפול מחסכון, ויש יתרון לחסכון על פני ההלוואה. בחקירתו הנגדית הוסיף ולנר את העובדות שלהלן: א) על פי חישוביו היה צריך להגיע המומחה מטעם הנתבעים ליתרת חובה של 227,000 ש"ח. ב) ביחס לחשבון "המרתף" הוא ביטל את המשיכות מחשבון המרתף שמילר זיכה בחשבון דורינה, וכן את ההפקדות לחשבון המרתף שנעשו על ידי מילר. למעשה ביטל את כל טענותיו של מילר לגבי חשבון המרתף. ג) לגבי סעיף 3.2.3 לחוות דעתו של מילר, התייחס ל3- תוכניות חסכון בלבד. הוא לא זיכה את העמדת הלוואה של 100,000 ש"י ולא ראה יציאה של 100,000 ש"י מהחשבון שבגללה תיאם מילר את הסכום. מבחינה זאת, לא שלל את האפשרות שהבנק העמיד הלוואה של 100,000 ש"י ופתח מיידית תוכניות חסכון באותו סכום בלי לתת לכך ביטוי בדפי החשבון, אך לא ניתן לבדוק את הדבר. ד) ביחס להשוואת תוכניות החסכון הממומנות מחשבון חח"ד שנמצא בחובה, ריבית החח"ד עולה בדרך כלל על התשואה מתוכנית החסכון, אם מתעלמים משיקולי מס, אך העניין הינו תאורטי לטענתו. ה) לבנק יש אינטרס כלכלי בפתיחת תוכניות החסכון, והרבה פעמים יש הגדלת אשראי והפניה לבטחונות קיימים, כאשר תוכניות חסכון משמשות כבטחונות. ו) הוא לא בדק אם ללא הבטחונות האלה, היינו תוכניות חסכון, היה מקבל הלקוח את הגדלת האשראי, אך אישר שהגיוני לומר שכל פעם שהעסק מבקש הגדלת אשראי מאשר הבנק את הדבר. ז) לגבי סעיף 3.2.4 בחוות דעתו של מילר, הוא נתן 10% שהוא השיעור שקיבל לקוח בחשבון חח"ד ביתרת זכות בשנים 84-87. מ5/87- נתן ריבית פריים פחות 3, שזה כ16%-18%- . בעניין זה הסתמך פסק הדין על פסיקות של "נאות מרינה", ופסק דין של השופטת שטיין בתיק סוליאתן נ' בנק המזרחי, מהם עולה שריבית זכות שניתנת הינה מינימלית (ראה להלן סעיף 15). ביחס לשיעורי הריבית, הוא לא קיבל את הטענה שמ1/84- כוללת הריבית, פריים, תוספת סיכון וריבית חריגה. הגדרה זאת הינה כלכלית אך לא נגזרים ממנה יחסים חוזיים לגבי תוספת סיכון. נכון שיש רכיב ריבית שנקבע לכל לקוח בנפרד שנקרא "תוספת סיכון", החל מחודש 5/87, שהיה קיים במהותו מאז ומתמיד. לדבריו, בבנק המזרחי היו טבלאות ריבית של מינימום ומקסימום, כאשר קביעת השיעור לכל לקוח היתה נתונה במסגרת השיעורים שבטבלה למנהל הסניף. ריבית המינימום היתה גבוהה בכ1%-2%- מריבית הפריים, אך אין התחייבות להמשיך באותו שיעור ריבית. לקוח יכול היה לראות בעיתון את השינוי בריבית הבסיסית ולבדוק אם אותו שינוי חל גם בריבית שלו. אם הדבר כך זה תקין, אם לא - דרוש הדבר בדיקה. בעניין זה הוא מסכים שאם אין שינוי בריבית הפריים והשינוי בשיעור הריבית נעשה בגלל שינויים ברמת הסיכון של הלקוח - יש להודיע על כך ללקוח באופן אישי (עמ' 61). גם כאשר ריבית הפריים עולה בשיעור מסוים והריבית ללקוח עולה בשיעור גבוה יותר - יש להודיע ללקוח באופן אישי (עמ' 61). ח) בסעיף 6.ב(2)(ב) לחוזר בנק ישראל מיום 25.12.83 (נ9/), נאמר שבנק הקובע מדי פעם שיעור ריבית ללקוחות מובחרים באופן יחסי לשיעור הבסיסי, רשאי להודיע על שינויים בשיעורי הריבית בהודעה בסניפים ובעיתונות במקום לשלוח הודעות אישיות לכל לקוח, באופן שההודעה תכלול את כל דרגות שיעורי הריבית היחסיים בציון שיעורי הריבית השנתית המתואמת כך שכל לקוח יוכל לזהות את השיעורים המתייחסים אליו. ביחס למעבר מריבית רבעונית לריבית חודשית טען שהבנק עבר מריבית רבעונית לריבית חודשית מ1/84- עד 3/86- ואין הדבר מנוגד לחוק. 6. מטעם הנתבעים הובאו הראיות שלהלן: א. תצהיר של נתבעת 3, דורינה קרויטרו, בו חזרה על עיקרי טענות הנתבעים דלעיל, והוסיפה כלהלן: 1) לאור האמון המוחלט שהיה לה בפקידי הבנק וקשיים שיש לה בקריאת מסמכים בעברית, נהגה להשאיר טפסי בנק חתומים על החלק לשימוש פקידי הבנק. 2) אנשי הסניף איתם היתה בדברים היו: אבי, שהיה מנהל הסניף. סגנו, אשר, שהפך למנהל הסניף ואלימלך הופמן ששימש כסגן מנהל והפך למנהל הסניף. לדבריה הם דרשו ממנה לפתוח תוכניות חסכון וקופות גמל, על אף שהיא אמרה להם שהתכשיטים שלה הם תוכניות חסכון שלה, והם אמרו לה שפתיחת תוכניות חסכון וקופות גמל הם תנאי להעמדתו של אשראי נוסף, ולכך לא תידרש להקטין את יתרת החובה, וכן שהתוכניות וקופות הגמל משמשות בטחונות לאשראי. כמו כן, הסבירו לה כי ביחס להשקעות אלטרנטיביות במשק, נושאות תוכניות החסכון וקופות הגמל תשואה נאה. 3) בשנים 1989 ו1990- לא כיבד הבנק צ'קים שנמשכו בחשבון העסק והוראות קבע לתשלומים שונים של העסק, בעוד שהוראות הקבע להעברת כספים לקופות גמל כובדו. 4) מבדיקת החשבונות שנעשתה הוברר לה בין השאר כי בוצעו העברות מחשבונה לחשבון 329044, שכונה חשבון "המרתף" אף שהיא לא משכה מעולם כספים מחשבון זה, ולא ברור לה איך הגיעו לשם כספים ולאן הם עברו. כמו כן התברר לה שהפקדות שונות לא מצאו את דרכן לחשבונה, אלא למקום אחר ולפי חוות דעת המומחה מטעמה לא הוצגו על ידי הבנק אסמכתאות לכך שנעשה זיכוי מתאם בגין אותן הפקדות. 5) מיסוד פעילות העסק במסגרת של חברה בע"מ נעשה על פי עצתו והחלטתו של מנהל הסניף אלי הופמן. 6) לקראת העמדת ההלוואות בסך 695,000 ש"ח, שוחחה עם הופמן, והוסכם ביניהם כי כל אימת שיגיע מועד ביצועו של החזר בגין הלוואה בת 660,000 ש"ח יחויב חשבון החברה לצורך ביצוע ההחזר, אף אם יהיה החשבון באותה עת ביתרת חובה. 7) בסמוך למחצית שנת 1990 חלתה בסרטן והודיעה על כך להופמן. עוד לפני פתיחת ההליכים, לקראת סוף שנת 1990, לנוכח המתיחות במפרץ הפרסי, חלה הרעה במצב העסקים באילת וחרף מחלתה המשיכה לנהל את העסק. במהלך דצמבר 1990 הציע לה אריה רייטר, מנהל אזור הדרום של הבנק, כי לנוכח הנסיבות האמורות, עליה לסגור את החנות זמנית עד להתאוששות העסקים באילת, שהיתה צפויה עם התפוגגות המתיחות במפרץ. בתחילת ינואר 1991 או בסמוך לכך, סגרה את החנות כעצתו של רייטר, תוך כוונה לפתחה מחדש עם תום המלחמה שהיתה צפויה לפרוץ בכל רגע. במצב זה העבירה מקצת מתכשיטי החברה לחנות של בנה על מנת שימכור אותם עבור נתבעת 1. במחצית חודש ינואר פרצה מלחמת המפרץ, ובתאריך 12.2.91 במהלך המלחמה, הגיש הבנק את בקשתו לאכיפת אגרת החוב שניתנה לו על ידי החברה, ונקט בהליכים שונים שסיכלו את כוונתה לפתוח את החנות. במצב זה, היו הליכי אכיפת אגרת החוב והעיקול לאחר מכן, בלתי צודקים ובלתי נחוצים. בנסיבות אלו, פעל הבנק שלא כדין וללא הצדקה שעה שתפס וסגר שתי חנויות תכשיטים - האחת של נתבעת 1, והשניה של נתבע 5 , בנה של נתבעת 1, שלא היתה קשורה לנכסי החברה. מאז תחילת ההליכים ועד היום מעקל הבנק את ביתה, את החנות ואת כל המלאי המצוי בה, כולל המלאי של נתבע 5. בחקירתה הנגדית הבהירה שהיה לה חשבון 306532 על שמה וחשבון של בנה מס' 304254 בו היתה גם לה זכות חתימה. בחשבון הבן היא חתמה על פתיחת חשבון כדי להיות אחראית על בנה, לכן היה חשבון נוסף מס' 405808 של "תכשיטי דורינה" שלגביו ניתן צו לכינוס נכסים. היה לה גם חשבון 312923. ביחס להפקדות, היתה משאירה מדי פעם חבילה של צ'קים ומזומנים עם פתק בו היתה רשימה של כל הסכומים שבחבילה. לדבריה, לא השאירה לעצמה העתק מהרשימה. כמו כן, אישרה שיתרות החובה גדלו בגלל מלחמת המפרץ, ניתוח שעברה וטיפול כימותרפי. במצב זה היא היתה שבורה ולדבריה רייטר אמר לה לסגור את החנות לתקופה של חודש. ביחס לעדותה הנוגעת לרייטר התנגד ב"כ התובעת לקבלת העדות בנימוק שיש מעשה בית דין ביחס לגרסת התובעת לגבי דבריו של רייטר בקשר לסגירת החנות. נכון שהחוב גדל כל הזמן, אך היו תנועות, היו קניות של מליונים, והיא קיבלה אשראי. לדבריה, היתה היא שטיפלה והבינה בעסק (עמ' 77). ביחס לחשבון 329004 - לא זכרה את החשבון. בהמשך עדותה טענה שישנם זיופים רבים במסמכי הבנק. לגבי חשבון "המרתף", טענה שלא ידעה על החשבון, אך כשהציגו לה את המסמכים אמרה שיתכן שהם פתחו את החשבון והיא שכחה ממנו. לדבריה, נאמר לה שפותחים לה תוכנית חסכון כדי להעלות לה את מסגרת האשראי. היא עצמה לא עקבה אחר החשבונות הואיל והיה לה אמון מלא בבנק. היא איננה יכולה לומר כמה אשראי קיבלה עבור כל תוכנית, אך למעשה היה לה אשראי בלתי מוגבל. מסגרת האשראי עלתה כי החנות פעלה היטב. מדי פעם נאמר לה שהיא צריכה להגדיל את האשראי והיו מחתימים אותה על טופסי בקשה להגדלת אשראי. את תוכניות החסכון וקופות הגמל לא פתחה ביוזמתה ומרצונה הואיל ולא היה לה עניין בכך. היא פתחה אותן לאחר שהבהירו לה שפתיחתן הינה תנאי להעמדת אשראי נוסף. כשנשאלה אם כוונתה היא שאמרו לה שאם היא פותחת תוכנית חסכון היא תקבל אשראי, ואם לא - לא תקבל, השיבה שזה יכול להיות, אך אינה בטוחה בכך, והם עשו מה שהם רוצים (עמ' 86). כמו כן, טענה שנאמר לה שעליה לפתוח תוכניות חסכון וקופות גמל ליתר בטחון, שלא יתחילו לדבר, ושלא יגידו שהיא חברה של רייטר. לדבריה, היא עשתה את החסכונות אף שלא היה לה עניין בכך ובמקום החסכונות היתה יכולה לקנות זהב. היא בכל זאת פתחה את החסכונות לאחר שניסו לשכנע אותה שזה טוב בשבילה והיא האמינה לרייטר שאמר לה שכך תוכל לסגור את החנות ולנוח. לדבריה, בעת שמינו לה כונס נכסים היא היתה ביתרת חובה של 40,000 ש"ח בלבד שזה פחות ממסגרת האשראי שלה, והיא סגרה את החנות כי הרגישה לא טוב ורייטר אמר לה לסגור. ביחס לחשבון "מרתף היין" מדובר כפי הנראה בעסק שנוהל על ידי בעלה והיה רשום על שמה. לשאלה האם היה לה הסכם עם הופמן שהוא יכסה את ההלוואה בלי קשר למסגרת אמרה שזה לא נכון, אך היה לה הסכם שכאשר היא עוברת את הגבול הוא מודיע לה על כך ובפועל הוא תמיד הודיע לה. הטרוניה שלה היא על כך שמינו לה כונס נכסים ולא ביקשו ממנה לשלם לפני מינוי הכונס. לשאלה איך היא מסבירה שמסגרת האשראי ירדה ב12/88- מ125,000- ל50,000- ש"ח, טענה שהדבר נעשה כפעולת נקם של אלי הופמן על כך שהיא רבה איתו בקשר לכך שאשתו אהבה תכשיטים, לה נמאס מהעניין והיא זרקה אותו מהחנות. ב. תצהיר של סורין (ישראל) קרויטרו, נתבע 5, בו נאמר: 1) הוא היה בעל עסק למכירת תכשיטים בחנות שהיתה ידועה כ"תכשיטי דורינה". הוא בנה של נתבעת 3, אך כל הקשר שלו לעסק של נתבעת 3 היה השם של העסק שסייע לו ליהנות מהמוניטין של אימו. ביום 12.2.91 הגיש הבנק בקשה במעמד צד אחד למינוי כונס נכסים זמני לנכסי נתבעת 1, ולאור זאת מונתה כונסת נכסים זמנית, והיא הוסמכה לתפוס את כלל נכסי החברה, לסגור את החנויות ולהציג שמירה עליהן. 2) לאחר מתן הצו, תפסה כונסת הנכסים חזקה בשתי החנויות, האחת של נתבעת 1 במרכז התיירות החדש, והאחרת שלו, העבירה את תכולת החנות של נתבעת 1 לחנות שלו, שלא היתה בבעלות החברה, ולחברה לא היתה בה כל זכות, כאשר הוא היה בעל הזכות להחזיק בחנות שלו. 3) תפיסת החנות גרמה לו לנזקים כבדים, מנעה ממנו היכולת לנהל את העסק שלו ממנו התפרנס, ופגעה בתדמיתו, באמינותו ובמוניטין שלו ושל העסק. 4) יש להעריך את ההפסד שנגרם לו בכ53,000- ש"ח לשנה, נכון ליום מסירת התצהיר, היינו ביום 1.12.97, כך שהנזקים שנגרמו לו מגיעים לכ370,000- ש"ח. 5) לאור האמור, ולאור טענות אימו והמומחה מטעם הנתבעים צריכה להתבטל הערבות שלו ושל הערבים האחרים לחובות החברה. בעניין זה ניתנה החלטה של השופט גרוניס מיום 16.5.91 בהמרצה 352/91 בתיק ת.א 46/91, של בית משפט זה, בבקשה של התובעת למינוי כונס נכסים לנכסי נתבעת 1 אליה הצטרף נתבע 5 כמשיב. בהחלטה זאת נקבע כי התבהרו העובדות הבאות: (1) נתבעת 1 נתנה ערבות לנתבע 5 לעניין חשבונו בבנק ואילו נתבע 5 נתן ערבות לנתבעת 1 לעניין חשבונה בבנק. (2) משנסגרה חנות התכשיטים הועברו תכשיטים בשווי 21,000 ש"ח מנתבעת 1 לעסק של נתבע 5, העברה שלוותה בתעודת משלוח. ההסבר שניתן לכך היה כי עקב מחלתה של נתבעת 3, אם נתבע 5, היא נזקקה לכסף ולכן ביקשה מהבן שימכור את התכשיטים על מנת שהתמורה תשמש לכיסוי הוצאותיה. (3) לאור זאת, הוכח כי מדובר בשתי חנויות נפרדות שנוהלו כעסקים נפרדים ועל כן לכאורה התכשיטים שנמצאו בחנות של הבן לא היו תכשיטיה של נתבעת 1. הוכח לכאורה כי הבנק ידע שהחנות של הבן הינה עסק נפרד ולאור זאת היה צריך לגלות את הדבר בבקשה למינוי כונס נכסים זמני. לאור זאת, בוטל המינוי של כונסת הנכסים הזמנית בהחלטה מיום 16.5.91. לאור ההחלטה האמורה שהיתה מקובלת על הצדדים נמחקו בהסכמה חלקים מתצהירו של סורין קרויטרו. בחקירתו הנגדית מסר נתבע 5 שבשנה הראשונה לאחר סגירת החנות הוא היה בדיכאון ולא היה מסוגל לעשות דבר, הוא שהה 11 חודשים באירופה, שם הוא עסק בקניות רכבים בגרמניה ומכירתם ברומניה. לאחר מכן שב לארץ ועבד בבניין, ולאחר מכן עבד במצפה התת ימי באילת. לדבריו, הוא לא ידע על ביטול כינוס הנכסים ב5/91- אף שבאותה עת היה בארץ, הואיל והתכשיטים היו מעוקלים. את התכשיטים הוא קיבל מאימו בקונסיגנציה, היינו שאימו קיבלה צ'קים דחויים עבורם, כאשר הוא קיבל סחורה בשווי של 50,000 ש"ח, הפקיד 30,000 ש"ח בחשבון של אימו, ולגבי 20,000 ש"ח מסר לה צ'קים דחויים. ההסכם ביניהם היה שאם לא יצליח למכור את הסחורה יוכל להחזיר אותה אך אם הוא מוכר את הסחורה יכסו הצ'קים הדחויים את השווי של הסחורה. במצב זה הוא רואה את הסחורה האמורה כסחורה שהיתה בבעלותו. הסחורה היתה אצלו עם תעודת משלוח, ועם מכירתה הוא היה מוציא חשבונית ללקוח, ואימו היתה מוציאה לו חשבונית. ד. חוות דעת של מיכאל מילר, כלכלן המשמש כמנהל ויועץ כלכלי במשרד המתמחה בבדיקת חשבונות בנקים ומוסדות פיננסיים. בחוות דעתו הסתמך על עובדות העולות ממסמכים של הבנק, הסברים בעל פה שקיבל מדורינה וסורין קרויטרו ומבאי כוחם, ועל הנחות שהוא הניח לאור העדויות האמורות. בדבריו, הוא אישר את עיקרי הממצאים העובדתיים שבגרסת נתבעת 3, והצביע על נתונים שיש בהם כדי לתמוך לטענתו בגרסתה. בין השאר התייחס לממצאים שלהלן: (1) חשבון מס' 329044 נתגלה באקראי לאחר שנמצאו העברות מחשבון דורינה לחשבון זה, שכונה חשבון "המרתף". תחילה הם פנו לבנק לבקש את הדפים מחשבון זה אך הם נענו בשלב ראשון כי החשבון לא קיים, ולימים מצא הבנק את דפי המיקרופיש של החשבון, אך סרב להעביר אליו את האסמכתאות ו/או צילום צ'קים של משיכות מחשבון זה. נתבעת 3, דורינה קרויטרו, טענה וטוענת שמעולם לא משכה כסף מחשבון זה, ולפיכך הוא ביטל את המשיכות מחשבון זה וזיכה בסכומים זהים את חשבון דורינה. (2) חוות הדעת התבססה על יסוד עובדות והנחות כלהלן: (א) בחשבון דורינה נפתחו במרוצת השנים תוכניות חסכון ו/או קופות גמל שמומנו מכספים שהועמדו באשראי על ידי הבנק, על פי דרישת הבנק ו/או עצתו, ומן הדין להעמיד את חשבון דורינה על היתרה שהיתה נרשמת בו אלמלא נפתחו תוכניות החסכון וקופות הגמל. (ב) במרוצת השנים, הוגדל שיעור הריבית על יתרות החובה, עד למועד מסוים, ללא הסכמת בעל החשבון, ומן הדין להעמיד את החשבון על היתרה שהיתה נרשמת בו אלמלא ההגדלה בשיעור הריבית שחייבה את הסכמת בעל החשבון. (ג) מהאסמכתאות עולה כי נרשמו בהפקדות מסוימות של דורינה מספרי חשבון שגויים, וכתוצאה מכך לא מצאו ההפקדות את דרכן לחשבון הבנק. במהלך השנים היו פניות עם שאלות בקשר לכך ולא ניתנו תשובות מניחות את הדעת. לאור זאת, זוכה חשבונה של דורינה בכל סכום שלגביו הוצגו אסמכתאות כאלה שלגביהם לא ניתן הסבר של הבנק, כולל משיכות מחשבון "המרתף", שלצורך העניין בוטל על ידי זיכוי מקביל בחשבון דורינה. (ד) מחשבון 329044 שנפתח ב- 2/82 נמשכו סכומי כסף בצ'קים או בהעברות, בעוד שעל פי תצהירה של דורינה היא לא משכה כסף מחשבון זה. בעניין זה פנו לבנק ולא ניתנו הסברים, ולאור זאת הניח שכל סכום שנמשך מחשבון זה נמשך שלא כדין, ועל מנת לזכות אותו, זוכו סכומי כסף אלו בחשבון של דורינה. (ה) היתרה בדפי החשבון של חשבון דורינה ביום 1.1.84 היתה 593,130.35 ש"ח בחובה, שהוא המועד המוקדם ביותר שלגביו נמצאו דפי חשבון. בחשבון החברה התקבלה כנכונה ההנחה שהיתה רשומה בו ביום 30.7.90 ערב העמדת כספי ההלוואות, היינו 515.20 ש"ח זכות. (ו) היתרה שהתקבלה על יסוד ההנחות האמורות ועריכת חישובים בדרך שפורטה בתצהיר, נכון ליום 30.7.90, היתה יתרת זכות של 61,165 ש"ח, בעוד שהיתרה הרשומה בבנק היתה 678,943.57 ש"ח בחובה. יתרה זאת היתה כמעט מספקת לכיסוי יתרת החוב בחשבון 304254 בסך 12,300 ש"ח, ובחשבון 312923 בסך 51,000 ש"ח. לאור זאת, לא היה צורך בהעמדת ההלוואות בסך 695,000 ש"ח, וביום בקשת הכינוס, היינו ב4.2.91-, לא היתה צריכה להיות כל יתרת חוב. במועד זה היתה צריכה להיות יתרה על סך 25,550.70 ש"ח בזכות; בעוד שעל פי דפי הבנק היתה באותו מועד יתרת חובה בסך 73,967.61 ש"ח ולאחר חיוב בריבית 75,705.06 ש"ח. (ז) על פי החישובים מבוטלות ההלוואות, ולכן אין כל יתרת חוב בגינה. כמו כן, בוטלו ההלוואות הקודמות שהתקבלו. (ח) בבדיקות התגלה שלא נמסרו לידיו מסמכים שונים בעלי חשיבות. בחקירתו הנגדית הבהיר העד, כי גם אם במקרים מסוימים נפתחו תוכניות חסכון או קופות גמל בעת שהיתה יתרת זכות לתקופה קצרה, היה החשבון רוב הזמן ביתרת חובה, ולכן ניתן לומר שתוכניות החסכון מומנו מאשראי של הבנק, גם אם נקודתית היתה יתרת זכות לתקופה קצרה. עובדה זאת מצביעה לדעתו על חוסר הגיון כלכלי בפתיחת תוכניות החסכון ותומכת בהנחה שכל תוכניות החסכון נפתחו על פי דרישת הבנק או בעצתו (עמ' 36-39). לדבריו, מדובר בחשבון עו"ש או חח"ד שמעצם טבעו נכנסים בו כספים ונמשכים ממנו כספים שנובעים מפעילות שוטפת של העסק, והאשראי הוא בכך שיש יתרת חובה שאינה תמיד מאושרת (עמ' 38). גם במקרים בהם היתה יתרת זכות בעת שנפתחו או הועברו תשלומים לתוכניות חסכון או קופות גמל, היתה יתרת חובה לפני או אחרי פתיחת החשבונות או העברת התשלומים. מבחינה זאת, יש חשיבות למצב החשבון במועד פתיחת תוכנית החסכון ופחות חשיבות למצב החשבון במועד ביצוע התשלומים השוטפים של תוכנית החסכון (עמ' 49). אין מניעה שלקוח יפתח תוכנית חסכון גם אם הוא ביתרת חובה, אך תופעה כזאת יכולה לתמוך בטענה של לקוח שלא רצה את תוכניות החסכון והוא נדרש לעשות כן על ידי הבנק בדרך של התניית שירות בשירות (עמ' 40). ביחס לקופת גמל, יכול להיות גם שיקול של קבלת זיכוי מס של 25% עד לתקרה הקבועה בחוק, אם כי לא ניתן לקבוע אם היא קיבלה את מלוא הזיכוי, ולדעתו אין בנתונים כדי לחזק או כדי להחליש את עדותה של דורינה לגבי התניית שירות בשירות (עמ' 41). ביחס להגדלת הריבית, הבהיר שהדבר מורכב מריבית הפריים, תוספת סיכון ותוספת בגין חריגות. מקובל עליו וידוע כי על פי הוראות בנק ישראל ניתן לשנות את שיעור הפריים ואת שיעור התוספת החריגה על ידי הודעה מתאימה בעיתונות, אך לגבי תוספת הסיכון יש לקבל את הסכמת הלקוח בשינוי לרעתו כפי שעולה מהפסיקה ומהוראת בנק ישראל. העובדה שהתובעת לא נהגה בטכניקה של פריים ותוספת סיכון, אינה משחררת אותה מחובתה לקבל את הסכמת הלקוח בשינויים בשיעור הריבית שאינם נובעים מריבית הפריים ותוספת בגין חריגות. לדעתו, בה במידה שהריבית גדלה מעבר לגידול בריבית הפריים ללא הסכמת הלקוח, היה בכך פגם חוקי. אף שיש מסגרת של מינימום ומקסימום בשיעור הריבית בה מחייבים, הוא לקח בחשבון את הריבית הנמוכה ביותר הנחשבת כריבית בסיסית, הואיל והריבית הבסיסית זהה לגבי כל הלקוחות וההבדלים בין לקוחות שונים נובעים מתוספת הסיכון (עמ' 42). הואיל ודורינה חויבה בריבית פריים מינימלית ב84-, הוא התחשב בריבית הפריים המינימלית עד ליום 21.8.88 בו הוחתמה על תוספת סיכון (עמ' 43). ביחס להעברות מחשבון דורינה לחשבון "המרתף", הוא התייחס להעברות כאל העברות תקפות, אך לגבי משיכות מחשבון המרתף שלא מצא להם הסבר הוא זיכה את החשבון באותן משיכות. הוא מסכים שהיו צריכים לחשב בנפרד את שני החשבונות אך לדעתו הפערים אינם משמעותיים. ביחס לחשבון "המרתף", אישר שהחשבון נפתח בחודש 2/82 והפעולה האחרונה בו היתה בחודש 12/82, שהחשבון היה פעיל, שהיו פעולות קופה, שיש בו משיכות והפקדות על ידי פעולת קופה, משיכות צ'קים ומסלקה וגם ריבית ופעולות יומן. לדבריו הוא לא נתקל בחשבון כזה שבעליו לא ידעו על קיומו, אך הוא נתקל במקרים בהם נמשכו כספים מחשבונות של לקוחות מבלי שבעלי החשבונות ידעו על כך (עמ' 50). לגבי התקופה שקדמה לשנת 1984, הוא לא התייחס למצב החשבון הואיל ולא היו לו נתונים, והוא מסכים שאם כנגד הזכויות היתה חובה שהיתה מקזזת אותם, לא היתה הצדקה לזכות אותם בריבית חריגה כפי שעשה, אך לדעתו זו הריבית השולית שהיתה משלמת במקומות אחרים עבור אשראי, וניתן לפעול בדרך זאת על פי הפסיקה. בעדותו אישר שלו היה גם מזכה את דורינה במשיכות מחשבון "המרתף" וגם מחזיר את ההעברות מדורינה ל"מרתף" היה עושה פעולה כפולה. בהמשך עדותו אישר שהוא זיכה את דורינה עבור כל ההעברות מדורינה לחשבון "המרתף" דבר שלא היה צריך לעשות (עמ' 46). בחוות דעתו הראשונה שלא כללה את חשבון המרתף ולא כללה את 21 אסמכתאות יצא שדורינה היתה בחובה של כ217,269- ש"ח נכון לתאריך 2/91 (עמ' 46). בחוות דעת שנמסרה בסמוך לפני חקירתו הנגדית, היא היתה בזכות של כ61,000- ש"ח, נכון לחודש 6/90, כך שהזיכוי בגין חשבון המרתף והאסמכתאות מגיע לכ280,000- ש"ח נכון לאותה תקופה (עמ' 46). בהמשך עדותו אישר שבהרצה של חודש 9/95 הוא גם החזיר כספים שנלקחו בתוכניות חסכון בחזרה לחשבון דורינה, וכך החזיר לה את פדיון החסכון, ויש בכך טעות. כמו כן, אישר שהיתה מצידו טעות לגבי הסכום של 5,730,000 ש"י ביום 31.8.82 כאשר גם שם הוא זיכה את החשבון פעמיים בתוכנית החסכון. כמו כן, הוא אישר בעדותו שמכספי הלוואה היא משכה סכום של 100,000 ש"ח, וכן שלא היה צריך לזכות את דורינה בריבית פריים על יתרות זכות מקוריות כפי שעשה, אך לדבריו מדובר בסכומים קטנים. בסופו של דבר, אישר שלאור העובדות שהתבררו במהלך הדיון היה צורך בהלוואה נכון לשנת 1990, וכן שלפי חוות דעת המומחה של הבנק על יסוד הנחותיו של המומחה מטעם התובעת, היתה נדרשת הלוואה של 227,621 ש"ח נכון ליום 30.7.90. כמו כן, אישר שכאשר יש יתרת חובה ממושכת ויציבה כדאי לקחת הלוואה, בעוד שבמקרים בהם יש תנודות בין יתרה לזכות ובין יתרה לחובה לא כדאי לקחת הלוואה. בתקופה שמ1/89- עד 10/89 היתה ביתרת חובה מעבר למסגרת האשראי. לגבי התקופה מיום 1.1.84 טען שלא זיכה אותה בריבית חריגה בשל יתרות זכות. במהלך עדותו נעשתה על ידיו טבלה בה ריכז את ההשוואה בין מועדי פתיחת תוכניות החסכון והשינויים במסגרת האשראי המאשר כלהלן: (נ6/). תאריך סכום פרטים תאריך פרטי שינויים באשראי 10.6.86 5,000 החל מתאריך זה הפקדה חודשית ל. חסכון דולרית בסה"כ 103,567 ש"ח. 1.7.86 הגדלת מסגרת האשראי בחשבון מ4,000- ש"ח ל20,000- ש"ח. 14.2.88 5,200 החל מתאריך זה הפקדה חודשית לתכנית מתמיד חודשי במשך 4 חודשים. הפקדה זו מאפשרת משיכה מעבר למסגרת בתנאי חריגה של עוד כמעט 100,000 ש"ח. 14.2.88 1.12.87 10.2.88 14.2.88 יתרה בחשבון כ140,000- ש"ח בחובה.מסגרת האשראי הועלתה מ40,000- ל100,000- ש"ח.נפרעת הלוואה של 20,000 ש"ח. לראשונה היתרה עולה על 100,000 ש"ח ב5.2.88-.מיום זה היתרה בחשבון עולה בתוך כמה ימים ל200,000- ש"ח. 25.1.84 שתי תוכניות בהפקדה חודשית עד 12/88 24.11.83 הגדלת מסגרת אשראי מ150,000- ל250,000- 27.3.84 חסכון חד פעמי 200,000 29.3.84 העמדת הלוואה 140,000 יתרה בח-ן 396,000 ש"י בחובה 31.10.85 1,000,000 ש"י חד פעמי 1.10.85 הגדלת מסגרת אשראי מ2,000,000- ש"י ל4,000,000- ש"י 27.6.83 125,000 ש"י 27.6.83 לפי דפים שהוצגו בפני בבית המשפט באותו יום הלוואה ע"ס 250,000 ש"י אולם אין ברשותי הדפים הרלוונטים 31.8.82 100,000 ש"י בהעדר דפים רלוונטים אין בידי נתונים 7. בסיכומיו טען ב"כ התובעת: א. הנתבעים לא הכחישו את טענות התובעת ביחס ליתרת החוב, והעמידו את טענותיהם על טענות ספציפיות שיש בהן כדי להקטין את החוב. במצב זה - מדובר ב"הודאה והדחה" ונטל הראיה להפרכת התביעה מוטל על הנתבעים. ב. אין לקבל את עדותה של דורינה כעדות מהימנה, לאחר שגרסתה התחילה בטענות של אי הבנה ביחס לפעולות הבנק ואמון עיוור בפקידי הבנק והסתיימה בטענות מרחיקות לכת המייחסות עבירות של זיוף, האזנות סתר ומתן שוחד מצד פקידי הבנק. טענותיה ביחס למעורבותו של רייטר בביצוע הפעולות בבנק נטענו רק בחקירה הנגדית ולא נזכרו בתצהירה. בפועל, החברה שהיה לה רואה חשבון וחתנה נתבע 2, שעבד בעבר בבנק ולאחר מכן בחברה העוסקת בהלוואת כספים, בדק את חשבונותיה. כמו כן שוללות הנסיבות הכלליות והסתירות הרבות בעדויותיה את גרסתה של דורינה. לעומת עדותה של דורינה יש לקבל את עדות פקידי הבנק כמהימנה. ג. ביחס לטענות בדבר התניית השרות הנוגע למסגרת האשראי בפתיחת חסכונות וקופות גמל : 1) תצהירה של דורינה בעניין זה הינו סתמי, ואינו מתייחס לעובדות הקונקרטיות הנוגעות להתניית שרות ספציפי וקונקרטי בפתיחת תוכנית ספציפית וקונקרטית. 2) הסתירות והנימוקים לאי קבלת עדותה של דורינה כמהימנה, כאמור בסעיף א' דלעיל, מערערות את מהימנות גרסתה גם ביחס להתניית שרות בשרות. בחקירותיה הנגדיות מתערערת גרסתה שלא ידעה על פתיחת תוכניות חסכון ולא ביקשה הגדלת אשראי, או שהיתה התניה של שרות בשרות. 3) המומחה מטעם הנתבעים - מילר, לא הצביע על קורלציה קונקרטית וסמיכות זמנים בין פתיחת תוכניות החסכון וקופות גמל והגדלת מסגרת האשראי. נתגלו טעויות בחישוביו של מילר. ביחס לקופות גמל, אין כל יסוד לטענה בדבר התניית שרות בשרות. השמטתן של שלוש תוכניות חסכון שנזכרו בחוות הדעת של מילר מהמסמך נ6/, שהוגש במהלך עדותו בבית המשפט, מערערות את חוות דעתו. 4) יש לקבל את עדויות פקידי הבנק השוללות התניית שרות בשרות כמהימנות. על פי עדויות פקידי הבנק ויתר נסיבות הענין, אין לקבל את גרסת הנתבעים בדבר התניית שרות בשרות. 5) ניתן להצביע על הסברים סבירים לפתיחת תוכניות חסכון ללא התניית שרות בשרות. 6) מבחינת המסגרת הנורמטיבית אין להסתפק בחוות דעת מומחה ביחס לקורלציה בין שרות אחד לשרות אחר, ויש צורך בעדות מהימנה המצביעה על התניה ספציפית וקונקרטית בין מתן השרותים דבר שלא הוצג כלל בעדותה של דורינה. ג. ביחס לטענה בדבר העלאת שיעורי הריבית ללא הסכמת הלקוח: 1) בנסיבות העניין מנועים הנתבעים מלהעלות את הטענה, לאחר שלא הודיעו על כל השגה, או התנגדות לחישובי הבנק, כנדרש בהסכם נספח א' לכתב התביעה, ולאחר שתיקתם במשך שנים בקשר לכך. 2) אין יסוד לטענה שנדרשת הסכמה של לקוח להעלאת שיעורי ריבית. נדרשת רק הודעה מראש על כך, ולא הועלתה כל טענה להעדר הודעה מראש. 3) תצהירה של דורינה הינו כללי וסתמי ואינו עומד בנטל ההוכחה המוטל עליה גם על פי טענותיה. אין בעדותה של דורינה ובעדות המומחה פרטים ביחס להעלאות בריבית שלגביהם לא ניתנה הסכמה של דורינה. 4) המומחה, מילר, מסכים שניתן להעלות ללא הסכמה ביחס לשינויים בריבית הפריים והחריגה, ואין בחוות דעת נתונים מפורטים לגבי שינויים בריבית עקב סיכון המחייבים הסכמת הלקוח לטענת המומחה. אין גם יסוד משפטי לטענה כי שינויים בריבית בגין סיכון מחייבים הסכמת הלקוח. המומחה תיאם את החישובים בגין העלאות בריבית משנת 1984 בעוד שהאלמנט של "תוספת סיכון" הוכנס רק בשנת 1986. 5) אין יסוד למסקנתו של המומחה מילר כי הוראות בנק ישראל (נ9/) מחייבות הסכמת הלקוח לגבי הגדלת תוספת הסיכון בשיעור הריבית, או כי בהעדר הסכמה קיימת חובה לגבות ריבית על פי הריבית הבסיסית המינימלית. 6) הבסיס החשבונאי בחוות הדעת של מילר התגלה כשגוי. 7) הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה החל עליהם לגבי העלאת שיעורי הריבית. ד. ביחס לחשבון "המרתף" - 1) הימנעות הנתבעים מהגשת תצהיר על ידי נתבע 4 שהינו בעל החשבון מערערות את גרסתם בעניין זה. 2) מחומר הראיות וגם מעדותה של דורינה עולה כי חשבון זה היה פעיל. 3) התגלו טעויות בחישוביו של מילר. 4) הנתבעים לא עמדו בנטל הראיה בעניין זה, והם מנועים מלהעלות את הטענה. ה. ביחס לאסמכתאות שלא מצאו ביטויין בחשבונות הנתבעים: הנתבעים נהגו בעניין זה בחוסר תום לב, בנסיונם לנצל העדר יכולת התובעת לאתר מסמכים מן העבר הרחוק, והם מנועים מלהעלות טענות בקשר לכך. מעדויות התובעת עולה כי אחת האסמכתאות הנטענות מתייחסות לסניף אחר וקשורות כנראה לחשבון של קרוב משפחה של דורינה. אסמכתא אחת מתייחסת להפקדות בחשבון מלון אמבסדור, אסמכתא אחרת מתייחסת להפקדה לזכות חשבון תכשיטי מילר, וסביר להניח שההפקדות נעשו לחשבונות אנשים איתם היו הנתבעים בקשרים עסקיים כמו ספקים. לגבי אסמכתאות נוספות, אין אפשרות לברר את מקורן בגלל העדר פרטים קריאים וברורים. ו. ביחס לריבית על יתרות זכות - 1) לאור הטענות דלעיל אין מקום לכל הרצה מחודשת בחשבון המקיימת יתרות זכות . 2) לא נטענה כל טענה בקשר לכך בכתב ההגנה. 3) אין כל בסיס משפטי לחיוב התובעת בריבית על יתרות זכות. 4) ישנן טעויות בחישובי המומחה מילר בקשר לכך. ז. לטענה שביטול החיובים בעו"ש אינו מקים עילה להעמדת ההלוואות לפרעון מיידי, הבסיס לכך הינו בסעיף 15(א)(2) ו6-(ו)(2) להסכמי ההלוואות. לאור זאת אין לראות בחיוב העו"ש שעמד ביתרת חובה משום פרעון של ההלוואה. לטענה כי נתבעת 1 הודיעה לתובעת על נכונותה לשלם את הסכומים עבור חיובי ההלוואות - אין לכך פירוט בכתב ההגנה, ואין לכך התייחסות בתצהיר של דורינה. ח. אין יסוד לטענה כי נתבעת 1 הודיעה על ביטול הסכם ההלוואה, אין בכתב ההגנה פרטים בקשר לכך ודורינה לא הצהירה על כך בתצהירה. ט. הטענה הנוגעת לנטילת כספי החזר ההלוואה ממקור אחר אינה ברורה. י. אין יסוד לטענה שדורינה או נתבעת 1 הודיעו לבנק על קיזוז סכומים כנגד כל החזר של ההלוואות. יא. לסיכום - הנתבעים לקחו הלוואה גדולה לכיסוי יתרת החובה, אך לא הפקידו כספים והמשיכות לטובת חשבון ההלוואה נמשכו מיתרות החובה שהלכו וגדלו, ומשנודע לתובעת כי נתבעת 1 הפסיקה את פעילותה, לא היה מנוס מהעמדת ההלוואה לפרעון מיידי. יב. ביחס לטענה בדבר מימוש אגרת החוב והעיקולים: 1) קיים מעשה בית דין בפסיקת בית המשפט המחוזי שאושרה בבית המשפט העליון (ת.א 46/91; ע.א 5507/91). 2) היתה הצדקה לעיקולים עקב קיומו של חוב כלשהו לנתבעים. 3) מילר אישר בעדותו כי לאור העובדות שהתבררו - היה צורך בהלוואה לשנת 1990. 4) לא הונחה תשתית ראייתית לטענה בדבר נזקים. 5) טענותיו של נתבע 5 לעניין הנזקים אינן ברורות, הוא אישר שהוא עבד בחו"ל במכירת רכבים, והחל בשנת 1995 הוא עובד בדוכן לממכר תכשיטי כסף בטיילת באילת. 8. ב"כ נתבעים 1, 3, 4, ו5- טען בסיכומיו: א. הנתבעים הכחישו כל טענה בה לא הודו במפורש בסעיף 27 לכתב ההגנה המתוקן לרבות שאלת גובה היתרה בחשבון העו"ש. ב. בנסיבות העניין, כאשר הלוואה של נתבעת 1 נלקחה לכיסוי יתרת החובה בחשבונות העו"ש של דורינה, אין חשיבות לאישיות המשפטית הנפרדת של נתבעת 1. ג. בנסיבות העניין, אין הבנק יוצא ידי חובה בהצגת שיעור יתרת החובה הסופי. ד. חוות דעת המומחה מטעם התובעת - רו"ח ולנר - התייחסה להפרכת מספר נקודות מחוות דעת מילר ולא הציגה חוות דעת פוזיטיבית ביחס לחוב של הנתבעים. במצב זה ובהעדר הצגה של ספרי הבנק, עם פירוט החישובים של סכומי התביעה, לא הרימה התובעת את נטל הראיה הדרוש להוכחת התביעה. ה. בעוד שלנתבעים נאמר על ידי נציגי התובעת שאין בידיהם מסמכים לגבי התקופה שקדמה ליום 1.1.84, המציאה התובעת למומחה מטעמה מסמכים המתייחסים לתקופה זאת. ו. בנסיבות הענין, אין מדובר במצב של "הודאה והדחה" ונטל הראיה להוכחת סכום יתרת החוב מוטל על התובעת. ז. לאור חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ומעמדם הדו-מהותי של הבנקים כבעלי אופי פרטי וציבורי, יש להרחיב את היקף החובות המוטלות על הבנקים כלפי הציבור הנזקק לשירותיהם, ולזכויות הקניין של לקוחות הבנקים. ח. בבחינת מהימנותה ומשקלה של עדותה של דורינה, יש להתחשב בכך שמדובר באישה, שלאחר שנות פעילות עסקית פורייה בתחום התכשיטים הפכה לאישה מבוגרת, חולה ומתוסכלת, שעולמה חרב עליה, עת חברו יחדיו מלחמת המפרץ, מחלתה הקשה וסגירת העסק שאותו ניהלה, והמהפך שחל בגישת הבנק. מבחינה זאת, יש להבחין בין חשדות, תסכולים והגיגי לב ובין עובדות ניטרליות. ט. כפירת הנתבעים בחוב נובעת מהטענות הבאות: 1) התניית שרות בשרות לגבי תוכניות החסכון וקופות הגמל. 2) העלאת שיעורי הריבית שלא כדין. 3) הפקדת כספים שלא מצאו ביטויין בחשבון. 4) פעולות בחשבון "המרתף". 5) אי הענקת ריבית על יתרות זכות. י. ביחס להתניית שרות בשרות: 1) אין צורך בכפייה מפורשת או בסירוב מפורש למתן השירות שהלקוח מבקש על מנת שייחשב הדבר כהתניית שרות בשרות. על התניית שרות בשרות ניתן ללמוד מהעדר ההגיון הכלכלי בפתיחת תוכניות חסכון. אין חובה להראות שהיתה יתרת חובה כל הזמן, ואין חובה להראות הגדלת אשראי מקבילה לפתיחת החסכונות. זאת כאשר התשואות בתוכניות החסכון נמוכות מהריבית החריגה וכאשר לבנק ולפקידיו יש יתרון ואינטרס בהפצת תוכניות חסכון. כמו כן, מוטלת חובה על הבנק להמליץ על הימנעות מפתיחת תוכניות נעדרות הגיון כלכלי. 2) התובעת בחרה לתקוף שלוש מתוך תוכניות החסכון, מיום 31.8.82, 27.6.83 ו25.1.84-. בדיקת מצב האשראי ופתיחת תוכניות החסכון מראה שמדובר בהתניה אסורה של שרות בשרות, ויש להריץ את החשבון תוך ביטול החסכונות, כולם או מקצתם. 3) ביחס להעלאת שיעור הריבית - א) שינוי בתוספת הסיכון מחייב הסכמת הלקוח, כפי שנקבע בפסיקה ולאור חוזר בנק ישראל נ9/. ב) טענת הנתבעים כי לקוח של בנק יכול ללמוד מדפי החשבון מה היה שיעור הריבית, לא התקבלה בפסיקת בית המשפט המחוזי בתיק ע.א 1397/93 (תא) , היפרשוק רחובות סיטונאים (1978) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ. ג) על הבנק להראות ששיגר הודעות אישיות על העלאה בשיעור הריבית. ד) המומחה מילר לא מצא הודעות מתאימות למעט אחת שאותה לקח בחשבון ולכן ביטל את השינויים החד צדדיים. המומחה מטעם הבנק לא ערער על חוות הדעת של מילר בעניין זה. 9. ביחס לשאלת נטל הראיה, היתה הודאה מצד הנתבעים בעובדות הנטענות בכתב התביעה לגבי הסכמים שנחתמו איתם וביחס למצב יתרת החובה על פי מסמכי הבנק לאחר העמדת ההלוואות לפרעון מיידי, אך היתה הכחשה ביחס לסכום יתרת החובה לו זכאית התובעת וביחס לזכאותה להעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי. במצב זה, אין מדובר בהודאה והדחה במשמעות הפורמלית, שהרי אין הודאה בנכונות החשבונות של הבנק, ובזכאות הבנק להעמדת ההלוואות לפרעון מיידי. מבחינה זאת, מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעים הנתמכת בפסיקת בית המשפט העליון בע.א 748/88, בנק צפון אמריקה בע"מ נ' רכטשפר, פ"ד מה(4) 696, 701. אך יש בהודאות הנתבעים, בצירוף פסיקת בית משפט זה בתיק ת.א 46/91 שאישר את זכאות התובעת לאכיפת אגרת החוב ששימשה כבטוחה להלוואות ואישורה בבית המשפט העליון בראיות התובעת, כדי להעמיד ראיות לכאורה ביחס ליתרת החובה של הנתבעים בסך 819,648.83 ש"ח נכון ליום 11.3.91, כך שבהעדר ראיות מספקות מצד הנתבעים, יכול להיות בכך כדי להוכיח את התביעה, אלא אם יצליחו הנתבעים לערער את ראיות התובעת, עד כדי אי עמידה בנטל השכנוע המוטל עליה כתובעת בתביעה מסוג זה. מבחינה זאת, מקובלות עלי עדויות עדי התובעת וחשבונות התובעת בכפוף לטענות ספציפיות המחייבות בדיקה ובהעדר ראיה לסתור, יש בהן כדי להרים את נטל הראיה הדרוש להוכחת התביעה. לאור זאת, יש לדון בכל אחת מטענות הנתבעים בנפרד על מנת לבדוק אם יש בטענה ובראיות הנתבעים כדי לערער את ראיות התובעת עד כדי אי עמידה בנטל הראייתי המוטל עליה. מבחינה זאת אין בפסיקת בית המשפט העליון בע.א 688/89,הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 188 ובפסק דינו של הנשיא טירקל (כתוארו אז) בבר"ע (מחוזי ב"ש) 91/95, מרסל את אורן בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, דינים ועוד, מחוזי כרך כו(4) 93, כדי לחייב הוכחת כל פרט ופרט בחשבונות הבנק במשך שנים, בהעדר טענה וראיה שיש בהן כדי לערער או כדי לסתור את חשבונות הבנק. 10. ביחס לניתוח העדויות למשקלן ולמהימנותן, יש לשקול את העובדה שלמרבית העדים המעידים על עובדות יש עניין לתמוך בגרסתם. מבחינה זאת יש לנתבעת 1 ולבנה, נתבע 3, עניין לתמוך לאמת את גרסתם, כשם שיש לעובדי התובעת עניין להכחיש כל התניה של שרות בשרות שלא כחוק או העלאה בשיעורי הריבית שלא כדין. ביחס לתובעת, יש להתייחס להלך המחשבה שלה במועדים השונים. כל עוד נמשכו יחסים תקינים בינה ובין עובדי התובעת, סביר להניח שהיו לה יחסי אמון עם עובדי הבנק איתם עבדה במשך שנים. גם העובדה, שלאורך זמן אושרה לה יתרת חובה מעבר למסגרת האשראי המאושרת, מראה שמערכת היחסים בינה ובין עובדי התובעת היתה מערכת של יחסי אמון מעבר ליחסים הפורמליים, כאשר עובדי הבנק היו שבעי רצון מהעובדה שהתובעת מקיימת פעילות עסקית בבנק, שכללה תוכניות חסכון וקופות גמל, שהיה בהם כדי לענות על האינטרסים של הבנק וכדי לתגמל אותם, בעוד שנתבעת 3 היתה שבעת רצון מהעובדה שהבנק העניק לה מסגרת אשראי שתאמה את צרכיה וכיבד את התחייבויותיה גם כאשר חרגו ממסגרת האשראי המאושרת. מבחינה זאת, חל מהפך באותה מערכת יחסים, כאשר הבנק החליט באופן מפתיע בתקופת מחלה קשה של נתבעת 1, ובעת שהיא נאלצה לסגור את עסק התכשיטים עקב מחלתה ועקב הירידה בפעילות העסקית בתקופת מלחמת המפרץ, להעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי, לאכוף את אגרת החוב, לפנות בבקשה למינוי כונס נכסים זמני במעמד צד אחד, ולעקל את כל נכסי הנתבעים שניתן היה לעקל. מצב זה שינה לחלוטין את מערכת היחסים ואת הלך מחשבתם של עובדי הבנק ושל הנתבעים, ובמיוחד את הלך מחשבתה של דורינה, ששמה את מבטחה בעסק התכשיטים שניהלה בהצלחה במשך שנים ועתה היא ניצבת ככלי ריק, כאשר הבנק שנהג לתת לה מסגרת אשראי ולכבד את התחייבויותיה ככל שהדבר נדרש החליט "לסגור את הברזים" ולנקוט בפעולות שאותן ראה כלגיטימיות מבחינתו, על מנת להבטיח את כיסוי החובות, אך היא ראתה בהן פגיעה במערכת היחסים החמה ובאמון הרב ששרר בינה ובין עובדי הבנק במשך שנים רבות. במצב זה נראה לי שלא ניתן לצפות שעובדי הבנק יזכרו כל ארוע של מתן מסגרת אשראי ופתיחת חסכון, כשם שלא ניתן לסמוך על כך שדורינה תזכור כל ארוע כזה. מאידך גיסא, נראה לי שניתן לסמוך על עדויותיהם של עדי התובעת ושל עדי הנתבעים ככל שהן נתמכות בהגיון הכלכלי ובהקשר העסקי של הפעולות שנעשו על ידיהם. בנסיבות העניין, לא ניתן לייחס משקל רב להבדלי גרסאות או אף לסתירות שאינן נראות מהותיות בנסיבות העניין. כמו כן, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים שיש להבחין בין עובדות ממשיות עליהן מעידה נתבעת 3 ובין חשדות הנובעים מתחושת האכזבה שלה מעובדי הבנק ומהגורל המר אליו נקלעה בתקופה קשה בחייה. מבחינה זאת, נראה לי שיש להעדיף את הניתוח וההסברים של המומחה מטעם הנתבעים ככל שהדבר נוגע לקורלציה בין התנאים והשינויים שהיו במסגרת האשראי ובין פתיחת תוכניות חסכון. אף שהיו מקרים בהם היתה יתרת זכות במועד פתיחת תוכנית זאת או אחרת, הרי שהנטייה הכללית כפי שהיא משתקפת בטבלה נ6/ שנערכה על ידי המומחה מטעם הנתבעים מצביעה על מצב קבוע ומתמיד של יתרת חובה וחיובים בריבית חריגה בעת שנפתחו רבות מתוכניות החסכון. מצב זה מצביע לדעתו על חוסר הגיון כלכלי או אחר בפתיחת תוכניות החסכון במצב זה, בעוד שהמומחה מטעם התובעת לא הצביע על כל הגיון ממשי בקשר לכך. הסבריו הנוגעים לשיקולי מס או לחוסן כלכלי היו כלליים וסתמיים ללא התייחסות קונקרטית לנתוני הנתבעים, בעוד שהנזק הכלכלי שיש בפתיחת תוכניות חסכון בהיקף נרחב בתשואה נמוכה בהרבה מהחיובים בריבית החובה, והאינטרס שיש לבנק ולעובדיו לעודד פתיחת תוכניות חסכון, הינם ברורים. במצב זה נראה לי שיש להעדיף את גרסתה של נתבעת 3 במובן זה, שפתיחת תוכניות החסכון לא נעשתה ביוזמתה ובחפץ לב, אלא תוך השלמה עם עצתם והמלצתם של עובדי הבנק שעודדו אותה לפתוח תוכניות חסכון מתוך הבנה שבכך יש כדי לתרום לשמירה על מסגרת האשראי, להגדלתו, ולאותה מערכת יחסים חמה בה נהג הבנק לאשר יתרות חובה גם כאשר הם חרגו באופן משמעותי ממסגרת האשראי המאושרת. מבחינה זאת, נראה לי כסביר שבמערכת יחסים זאת לא היה צריך לומר במפורש לדורינה שאם תסרב לפתוח תוכנית חסכון, לא תוכל להישמר מסגרת האשראי שלה, אך ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה כי בנסיבות העניין היה ברור לנתבעת 3 שאי היענות להמלצות עובדי הבנק לפתיחת תוכניות חסכון בהיקף מניח את הדעת יפגע באותה מערכת יחסים שאפשרה מתן אשראי ככל שהיתה זקוקה לו במשך שנים רבות. 11. ביחס לשאלת ההתנייה של שרות בשרות נראה לי שמקרה זה דומה במידה רבה למקרים אחרים בהם נקבע שמדובר בהתניית שרות בשרות, כמו המקרים של ת.א (מחוזי בש) 269/89 אי.אי.אס שרותי יבוא ויצוא בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ות.א 143/91, בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל, בכך שקיומו של אשראי מתמשך בהיקף נרחב במקביל לפתיחת תוכניות חסכון באופן מתמיד, תומך בגרסה של התניית שרות בשרות, גם אם לעתים קיימת יתרת זכות מקרית במועד פתיחת אחד החסכונות, כאשר המגמה הכללית היא של יתרת חובה המחייבת היזקקות מתמדת למסגרת אשראי מאושרת ובלתי מאושרת, וכאשר עובדי הבנק מאשרים שהיה להם ולבנק אינטרס בעידוד פתיחת תוכניות חסכון. מבחינה זאת יש בנסיבות פתיחת תוכניות החסכון שנפתחו החל בשנת 1984 כדי להצביע על פתיחתן במצב של התניית שרות בשרות. מקרה זה גם שונה מהמקרים בהם נקבע שלא היו ראיות מספיקות ולא היתה קורלציה מספקת להוכחת התניית שרות בשרות, כמו המקרים בת.א 994/89, (מחוזי נצרת), עדי ביבי ושות' ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון; ת.א 1641/91 (המ' 11018/91), ד.ש.ל השקעות וייעוץ פיננסי בע"מ; ת.א (חיפה) 1259/89 בנק המזרחי המאוחד נ' תעשיות הגליל ק. שמונה בע"מ. בהבדל מאותם מקרים קיימת במקרה זה עדות של נתבעת 3, הנתמכת במספר רב של תוכניות חסכון שנפתחו במועדים שונים בהם היתה מגמה מתמדת וקבועה של יתרות חובה, הגדלה במסגרת אשראי ואישור יתרות חובה החורגות ממסגרת האשראי המאושרת, ועדויות של אינטרס שיש לבנק ולעובדיו בפתיחת תוכניות חסכון והעדר הסבר ממשי אחר לפתיחת תוכניות החסכון. במצב זה אין מדובר בחסכון של ממש אלא בתוכניות חסכון שמומנו מחיוב חשבון שהיה בדרך כלל ביתרת חובה ובמקרים רבים חרג ממסגרת האשראי המאושרת. מצב זה תומך בגרסתה הכללית של התובעת שתוכניות האשראי נפתחו על פי עצתם והמלצתם של עובדי הבנק מתוך הבנה שבכך יהא כדי לאפשר לה שמירה והגדלה של מסגרת האשראי ובמידת הצורך גם חריגה ממסגרת האשראי. עדות המומחה מטעם התובעת בעניין זה נראית לי מתחמקת בכך שהיו לו היסוסים רבים והתחמקויות מהשאלות הנוגעות לאינטרסים של נתבעת 3 לפתוח תוכניות חסכון במצב בו היה נתון החשבון, והיתה גם היתממות מסוימת מצד מנהלי הסניף ביחס להעדר כל ידיעה על השוואת ריבית החח"ד מול התשואה של תוכניות החסכון, ועל שיקוליה של דורינה בפתיחת תוכניות החסכון, כאשר מדובר בלקוח עסקי עם מספר רב של תוכניות חסכון בלתי מוסברות מבחינת האינטרס של הלקוח, ובמקביל לכך שמירה והגדלה של מסגרת האשראי המאושרת וחריגה ממסגרת האשראי. מניתוח העדויות של המומחים, דפי החשבונות, פתיחת תוכניות החסכון, והשינויים במסגרת האשראי המאושרת עולה כי ביחס לחסכונות שנפתחו בימים 25.1.84, 27.3.84, 31.10.85, 10.6.86 ו14.2.88- קיימת קורלציה בין פתיחת החסכונות ובין השמירה וההגדלה של מסגרת האשראי בנסיבות התומכות בעדותה של נתבעת 3 ובקיום התנאים של התניית שרות בשרות כאמור בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שרות ללקוח) תשמ"א - 1981. מאידך גיסא, נראה לי לגבי יתר תוכניות החסכון שקדמו לשנת 1984, כי לא הוכחה במידה מספקת הקורלציה בין מסגרת האשראי ובין פתיחת תוכניות החסכון. לגבי קופות גמל יכול להיות בזיכוי המס שניתן בקשר לכך כדי להסביר את ההגיון הכלכלי שבפתיחתן. בקשר לכך לא הוכח די הצורך שהן היו נגועות בהתניית שרות בשרות. (לענין זה, ראה גם ד"ר אברהם ויינרוט, בועז אדלשטיין, התניית שרות בשרות על ידי תאגיד בנקאי (תשנ"ו - 1996) עמ' 1-43); ע.א 7162/96, אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, דינים עליון, (7162/96). 12. ביחס להעלאות בשיעור הריבית מקובלת עלי עמדת ב"כ נתבעת 3 שכאשר יש שינוי בשיעור הריבית הנובע משינוי בתוספת הסיכון, מחייב הדבר הסכמה קונקרטית של הלקוח, להבדיל משינויים בריבית הבסיסית או בתוספת בגין חריגה. גם אם לא היתה הגדרה מפורשת המתייחסת להבחנה בין שיעורי הריבית הבסיסית, תוספת החריגה ותוספת סיכון, ניתן ללמוד על כך מהשינויים בשיעורי הריבית. כאשר יש שינוי בשיעור הריבית שהיתה מקובלת מעבר לשיעור הגידול בריבית הבסיסית או בריבית החריגה, יש לייחס גידול זה לתוספת הסיכון המחייבת הסכמה של הלקוח. מסקנה זאת מעוגנת בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, בפסיקה שהוצגה על ידי ב"כ הנתבעים, בהוראות בנק ישראל נ9/, וגם בעדויות המומחים. (ת.א 2173/90 (מחוזי ת"א) בנק המזרחי המאוחד נ' גרוזינסקי ואח'; ת.א 68/93 (מחוזי ת"א); ע.א (מחוזי ת"א) 1397/93 היפר שוק רחובות סיטונאים (1978) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ). מבחינה זאת אישר גם המומחה מטעם התובעת, שאם ריבית הפריים לא משתנה, ולגבי אותו לקוח עולה שיעור הריבית בגלל שינויים ברמת הסיכון שלו, יש להודיע לו על כך באופן אישי, וכן כאשר ריבית הפריים עולה בשיעור מסוים, והריבית ללקוח עולה בשיעור גבוה יותר (עמ' 61). מבחינה זאת, נראה לי שגם אומד דעת הצדדים וגם הנוהג המקובל בעסקי הבנקאות, לרבות התובעת, כפי שעולה מעדויות המומחים והוראות בנק ישראל, מצביעים על כך ששינוי בשיעור הריבית הנובע מהתייחסות פרטיקולרית ללקוח, להבדיל מתנודות כלליות שיש בשיעורי הריבית, מחייבות הודעה קונקרטית ללקוח, והסכמה שלו, ולא די בהודעות כלליות לעיתונות או בהמצאת דפי החשבון. שינוי פרטיקולרי המתייחס ללקוח ספציפי בגלל שינויים ברמת הסיכון שלו מחייבים על פי אומד הדעת והנוהג התייחסות פרטיקולרית וקונקרטית שאינה יכולה להיות מוסקת מעצם המצאת דפי החשבון והעדר תגובה של הלקוח בקשר לכך. בקשר לכך הצהירה דורינה בסעיף 4 לתצהירה כי מאז נפתח חשבון העסק לא ניתנה כל הסכמה מפורשת או משתמעת, למעט הסכמה אחת בכתב שניתנה ביום 21.8.88. טענת ב"כ התובעים כי בנסיבות העניין סביר להניח שדורינה חתמה על הסכמות נוספות להעלאה בשיעור הריבית או שקיבלה הודעות קונקרטיות מפורשות בקשר לכך, מחייבת הוכחה של התובעת. מבחינה זאת אין מדובר בדפי חשבון שוטפים אלא בהודעה או בהסכמה קונקרטית של לקוח להעלאה בשיעור הריבית בגין תוספת סיכון מעבר להעלאות הכלליות השוטפות בריבית הבסיסית או בריבית החריגה. ביחס לקיומם של מסמכים מסוג זה מוטל על התובעת נטל הראיה. ההבחנה שמנסה ב"כ התובעת להבחין בין הודעה קונקרטית ובין הסכמת הלקוח אינה נראית לי משמעותית; אילו היה מדובר בהודעה קונקרטית המודיעה על העלאת שיעור הריבית בגין תוספת הסיכון או מעבר להעלאה בריבית הבסיסית, ניתן היה בנסיבות מתאימות לראות העדר התייחסות של הלקוח להודעה כהסכמה שבשתיקה לכך, אך בהעדר הוכחה על הודעה כזאת, לא ניתן לצפות שלקוח יבדוק מתוך דפי החשבון את השינויים בשיעור הריבית ובאם הם נובעים משינויים בריבית הבסיסית, בריבית החריגה או בגלל שינויים ברמת הסיכון של הלקוח. גם חובת תום הלב מחייבת לדעתי להעמיד את הלקוח על השינויים שחלו בהערכת הבנק לגבי רמת הסיכון שלו על מנת לאפשר לו להתייחס לכך או לבדוק אפשרויות אחרות. מאידך גיסא, מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת והמומחה מטעמה כי אין להתחשב בכל מקרה רק בריבית הבסיסית או רק בריבית המינימלית המקובלת בבנק התובעת. מבחינה זאת, נראה לי כי כאשר יש התייחסות מפורשת לשיעורי הריבית הבסיסית, הריבית החריגה ותוספת הסיכון, יש לאמץ את השינויים בריבית הבסיסית ובריבית החריגה, ולהותיר את שיעור הריבית בגין תוספת סיכון ללא שינוי. בהעדר התייחסות מפורשת לשלושת המרכיבים, וכאשר יש תנודות במתחם הריבית בו נוהג הבנק לחייב את הלקוחות, יש להותיר את הלקוח, שלא קיבל כל הודעה קונקרטית ולא נתן הסכמה מפורשת או משתמעת לשינוי בשיעור הריבית, באותה רמה יחסית בתוך אותו מתחם. מבחינה זאת, סביר להניח שהפער בין ריבית המינימום ובין ריבית המקסימום משקף את רמת תוספת הסיכון, או שיקולים אינדיווידואליים אחרים הנוגעים לכל לקוח אינדיווידואלי, המחייבים אף הם הודעה קונקרטית ללקוח והסכמתו. במצב זה מחייב התיאום מבחינה זאת לאשר את ההעלאה בשיעור הריבית הנובעת מהשינויים הכלליים בשיעורי הריבית המקובלים באותו בנק, ולהותיר את שיעור הריבית שמעבר לריבית המינימלית של הבנק כפי שהיה לפני השינוי. הסתמכות ב"כ הנתבעים על סעיף 4 להסכם ותנאי עסק כלליים לחשבון שצורף כנספח א' לכתב התביעה לעניין העלאת שיעור הריבית על פי פרסום מודעה בשני עיתונים יומיים ובסניפי הבנק, ועל פי הנתונים בדפי החשבון, אינה נראית לי, ככל שהדבר נוגע לתוספת סיכון או לשינוי בשיעור הריבית הנובע מהתייחסות אינדיווידואלית ללקוח. מבחינת הסבירות, אומד הדעת ותום הלב, נראה לי שיש לפרש סעיף זה או לקבל אותו כתקף רק ביחס לשינויים כלליים בשיעורי הריבית הנובעים משינויים ברמת הריבית הכללית במשק, או ברמת הריבית הכללית באותו בנק, אך לא ביחס לשינויים הנובעים משינויים בהערכת הסיכון האינדיווידואלי של הלקוח או משיקולים אינדיווידואליים אחרים. גם טענת המניעות וההשתק אינה נראית לי בקשר לכך. ב"כ התובעת הסתמך בעניין זה על הוראת סעיף 36 להסכם ותנאי עסק כלליים (נספח א' לכתב התביעה) לפיו מוטלת חובה על הלקוח להודיע על השגותיו לכל חשבון שנשלח אליו תוך 15 יום מיום קבלתו, ובהעדר השגה כזאת ייחשב הדבר כהסכמת הלקוח לתוכנו של מסמך כזה. מבחינה זאת, נראה לי ששינוי אינדיווידואלי בשיעור הריבית, הנובע משינוי אינדיווידואלי ברמת הסיכון של הלקוח או משיקול פרטיקולרי אחר הנוגע לאותו לקוח, מחייב הסכמה מחודשת של הלקוח בדרך של הודעה מפורשת, ולא ניתן לפרש את העדר התייחסותו לדפי חשבון שקיבל כהסכמה לשינויים בשיעורי הריבית הפרטיקולריים הנוגעים אליו בגין רמת הסיכון או נימוק פרטיקולרי אחר הנוגע לאותו לקוח. עמדה זאת נראית לי נכונה והיא עולה בקנה אחד עם הפסיקה בע.א (מחוזי ת"א) 1397/93, היפר שוק רחובות סיטונאות (1978) נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, שהוצגה בסיכומי ב"כ הנתבעים, וכיום מעוגנת עמדה זאת גם בפרשנות התכליתית של הוראת סעיף 36 להסכם ותנאי עסק כלליים בפסיקת בית המשפט העליון (ע.א 7162/96 , שם). בצד הוראת סעיף 36 לנספח א' לכתב התביעה האמורה, קיימת הוראה בסעיף 4(ד) להסכם ותנאי עסק כלליים שצורף כנספח א' לכתב התביעה בו נאמר: "הבנק רשאי בכל עת לשנות את שיעורי הריבית (לרבות ריבית חריגה) המועד לתשלומה או דרך החישוב לצריכתה על ידי מתן הודעה מוקדמת ללקוח (ולצורך כך אף הודעה בכתב על גבי העתק מצב החשבון שישלח ללקוח קודם לכן, תיחשב כהודעה) או על ידי פרסום מודעה בשני עיתונים יומיים ובסניפי הבנק, 3 ימים לפחות, לפני תחילת תוקפו של שיעור הריבית החדש". מבחינה זאת נראה שיש לפרש את הוראת הסעיף האמור באופן סביר, על פי אומד הדעת, על פי עקרון תום הלב והנוהג, שהאפשרות לפרסם הודעה בעיתונים ובסניפי הבנק מתייחסת רק להודעות כלליות על שיעורי הריבית, ואין זה סביר שהודעה ספציפית ללקוח ספציפי תפורסם בעיתונות או בסניף, וגם לא נטען ולא הוכח שהיו הודעות כאלה. במצב זה נותרה מחויבות חוזית על פי סעיף 36 האמור להמציא הודעה מוקדמת אינדיווידואלית ללקוח ביחס לשינויים אינדיווידואליים בשיעור הריבית. מבחינה זאת יש להעדיף את ההוראה הספציפית של סעיף 36 האמור על פני הוראות סעיף 4(ד) האמורה, שהינה הוראה כללית שאותה יש לייחס לחישובים כלליים שאינם נוגעים לרמת הסיכון או לשיקולים אינדיווידואליים הנוגעים לשיעור הריבית, שלגביהם יש להמציא הודעה מפורשת וקונקרטית. מבחינה זאת מקובלת עלי גרסתה של נתבעת 3 שלא נסתרה בעניין זה, ומכל מקום מוטל נטל הראיה על התובעת להראות שאכן נשלחה הודעה אינדיווידואלית הנוגעת לשינוי אינדיווידואלי בשיעור הריבית הנובע משינוי בהערכת הסיכון או בשיקול אינדיווידואלי אחר. מסקנה זאת מתיישבת לדעתי עם פסקי הדין שהוצגו בעניין זה על ידי ב"כ התובעת והיא נראית לי נכונה, כאשר הדבר נוגע לשינויים בתוספת סיכון או בשיקולים אינדיווידואלים, שלגביהם קיימת הוראה חוזית המחייבת מסירת הודעה קונקרטית ללקוח. לאור זאת, נראה לי שיש להתאים את שיעורי הריבית החל ביום 1.1.84, שלגביהם מצויים דפי חשבון, עד ליום 21.8.88, תוך ביטול כל תוספת בשיעור תוספת הסיכון בתקופה האמורה, או תוך שמירה על אותו פער בין שיעור הריבית המינימלי ובין שיעור הריבית בו חויבה נתבעת 3. 13. ביחס לטענות הנתבעים הנוגעות לחשבון "המרתף" נראה לי שיש לקבל את עמדת התובעת. נתבעת 3 התייחסה בעדויותיה הראשונות לפעולות שנעשו מחשבונה לחשבון זה כאל פעולות בלתי מוסברות מבלי להיות מודעת לקיומו של חשבון כזה (סעיף 5 לתצהיר נתבעת 3). בהמשך שמיעת העדויות הוברר שנעשו פעולות בחשבון זה וכי חשבון זה היה פעיל במסגרת עסק שנוהל על ידי בן זוגה של נתבעת 3 (נתבע 4) (עמ' 80-81). חשבון זה היה פעיל בשנת 1982 במשך כ10- חודשים, ולא ניתן לקבוע כי היו טעויות בהעברות לחשבון זה, או בפעולות שנעשו בחשבון זה. בטופס פתיחת החשבון ת13/ נאמר שחשבונות הבנק ברישום בספריו ייחשבו כנכונים. ב"כ הנתבעים לא הצביע על כל פגם ממשי בחשבון זה שיש בו כדי לסתור את חזקת נכונות דפי החשבון המעוגנת בטופס הפתיחה של החשבון, ואי יכולת הבנק להמציא לאחר שנים רבות את כל האסמכתאות למשיכות שנעשו לפני שנים רבות, כאשר הוכח שחשבון זה היה פעיל ונעשו בו פעולות עסקיות על שמו של נתבע 4, והעברות מחשבונה של נתבעת 3, עבור הפעילות העסקית של נתבע 4. במצב זה לא ניתן לקבוע כיום כי חלו טעויות בחשבון זה או טעויות בחשבון הנתבעת 3 הנוגעות להעברות מחשבונה לחשבון זה. לאור זאת, נדחות טענות הנתבעים בקשר לכך. 14. ביחס לטענות הנתבעים לגבי 21 הפקדות, העלו הנתבעים לראשונה את הטענה בכתב הגנה מתוקן שהוגש ביום 9.5.95, תוך התייחסות ל107- אסמכתאות של הפקדות או זיכויים שלא נרשמו על ידי הבנק. לאחר בירור העניין ניתנה לב"כ הנתבעים תשובה של ב"כ התובעת מיום 22.1.96 ביחס לכל האסמכתאות, למעט 21 האסמכתאות שלגבי חלק מהן ניתנו הסברים חלקיים או הסברים אפשריים, בעוד שלגבי חמש אסמכתאות (86, 59, 73, 63, 62) לא ניתנו כל הסברים. מעדויות הצדדים עולה כי ביחס לאותן 21 אסמכתאות שנותרו שנויות במחלוקת אין כל עדות ברורה לא של עדי התובעת ולא של הנתבעים. העובדה, שהנתבעים העלו את טענותיהם תחילה ביחס ל107- אסמכתאות ולגבי מרביתן ניתן הסבר מניח את הדעת, מראה שלא היה יסוד להעלאת הטענות ביחס לכל האסמכתאות. מאידך גיסא, לא ברור מדוע לא ניתן הסבר מלא לגבי אותן 21 אסמכתאות, ולא ניתן כל הסבר לגבי חמש אסמכתאות מתוך אותן 21 אסמכתאות. בנסיבות האמורות, בהעדר כל ראיה ממשית לכאן ולכאן, נראה לי שלא ניתן לסמוך על זכרונה של נתבעת 3 לגבי טיבן של אותן אסמכתאות, אך גם עדותו של אליעזר מסינג, שבדק את העניין מטעם התובעת, אינה נותנת הסבר מלא לגבי טיב הבדיקה ביחס לכל אחת מ21- האסמכתאות האמורות. בפועל הוגשו רק מספר אסמכתאות מאותן 21 אסמכתאות. מדובר באסמכתאות הנוגעות לתקופה שמשנת 1981 עד לשנת 1987, כאשר הטענות בקשר לכך הוצגו על ידי הנתבעים רק בשנת 1995. לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית מצד הנתבעים לגבי אף מסמך מאותם מסמכים, כי ההפקדה הועברה בצורה בלתי תקינה לחשבון אחר. במצב זה נראה לי שיש לסמוך על חזקת תקינות המסמכים של הבנק המעוגנת בסעיף 34 להסכם פתיחת החשבון (צורף כנספח ב' לכתב התביעה ולתצהירו של הופמן) בו נקבע כי הרישומים בספרי הבנק ייחשבו כנכונים וישמשו הוכחה לכאורה נגד הלקוח לכל פרטיהם. כמו כן, נראה לי שההסברים החלקיים שניתנו בנ12/, בעדותו של מסינג ובהסבריו של ב"כ התובעת ביחס לאותן 21 אסמכתאות, מצביעים על הסברים אפשריים סבירים, שלא נסתרו בכל עדות ממשית של הנתבעים. לאור זאת, ולאור הזמן הרב שחלף מאז ביצוע הפעולות ועד להעלאת הטענה, ואי הבהירות שיש באסמכתאות, לא ניתן לקבוע כי ב"כ הנתבעים הצליחה לערער את ההוכחה הלכאורית ביחס לתקינות מסמכי הבנק. גם העובדה שהנתבעים לא העלו כל טענה במשך שנים ביחס לאותן הפקדות תומכת בגרסת התובעת. לאור זאת, נדחית טענת הנתבעים בקשר לכך. 15. ביחס לטענות הנתבעים לגבי הריבית ביתרות זכות - א. לגבי התקופה שעד ליום 1.1.84 - לאור הקביעות דלעיל, אין מקום לזיכוי בגין אסמכתאות שגויות ובגין משיכות שבוצעו בחשבון "המרתף", או בגין זיכוי קרנות של תוכניות חסכון. לאור זאת, אין מקום לכל זיכוי בגין אותה תקופה. ב. ביחס לתקופה השניה מיום 1.1.84, הודיע ב"כ הנתבעים כי מקובל עליו שיעור הריבית שהוצע על ידי המומחה מטעם התובעת לגבי התקופה שמחודש 5/87, היינו: ריבית פריים פחות 3%, תוך התבססות על הפסיקה של השופטת שטיין בתיק סוליאתן נ' בנק המזרחי, אך ביקש לקבע ריבית זאת החל ביום 1.1.84. לאחר עיון בטענות הצדדים נראה לי שיש לאמץ את עמדתה של השופטת שטיין בתיק ת. (ת"א-יפו) 428/89, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' סוליאתן תעשיות גומי (1976) בע"מ ואח', תקדין מחוזי כרך 97(1) תשנ"ז - תשנ"ח - 1997 , לפיה יש לזכות יתרת זכות בחשבון משוחזר רטרואקטיבית על פי חוזר בנק ישראל 72/16 מיום 20.2.87, ולאור עדותו של המומחה מטעם התובעת מדובר ב"ריבית פריים פחות 3%". ביחס לתקופה שקדמה לכך, מקובלת עלי דעתו של השופט מישר ז"ל בהתאם לפרשנות שניתנה על ידי הנשיא וינוגרד בתיק ת.א (ת"א) 789/87, בנק אוצר החייל בע"מ נ' אילת סוכני מכס ותחבורה בע"מ ואח', תקדין מחוזי כרך 93(1) עמ' 1119), שאומצה אף היא על ידי השופטת שטיין בפסק דין סוליאתן, היינו הריבית שהיתה מקובלת בבנק ביחס ליתרות זכות בחשבונות חח"ד. בקשר לכך, יש לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם התובעת, היינו ריבית בשיעור של 10%, ביחס לתקופה שקדמה ליום 20.2.87. מבחינה זאת לא הצביעה נתבעת 3 על כוונה להשקיע כספים שהיו ביתרות זכות זמניות בדרך אחרת. מאידך גיסא, בה במידה שיתברר על פי הראיות שהוגשו על פי הרצת החשבונות שתיעשה כי בעת שהיתה זכאית ליתרות זכות בחשבון אחד היו לה יתרות חובה בחשבון אחר, ניתן לזכות את יתרות הזכות בריבית בשיעור בה היא חוייבה ביתרות חובה באותה עת (ראה לענין זה ע.א 7162/96 שם; ויינרוט אדלשטיין, התניית שירות בשירות, שם עמ' 55-56). 16. לאור האמור, על הצדדים לבדוק שוב את חישוביהם תוך ביטול תוכניות החסכון האמורות, והעמדת שיעורי הריבית כאמור בסעיפים 10 ו11- דלעיל, ולאור זאת תיקבע יתרת החשבון של הנתבעים נכון ליום הסכמי ההלוואות שניתנו. בה במידה שחלה ירידה ביתרת החובה במועד בו נלקחו הלוואות, יש להפחית את ההלוואות באותו סכום בו ירדה יתרת החובה במועד בו נלקחו ההלוואות. מבחינה זאת, מקובלת עלי טענת ה"טעות" של הנתבעים, במובן זה שלו ידעו שיתרת החובה היתה בשיעור נמוך יותר, היו נמנעים מלקיחת ההלוואה בסכום שנלקח. כמו כן, נראה לי שיש לפעול בנסיבות העניין בדרך של ביטול חלקי של הסכם ההלוואה כפי שניתן לעשות על פי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. מבחינת טיב הטעות, אינני רואה צורך להתייחס לשאלה אם התובעת ידעה או עליה היה לדעת על הטעות, או אם היתה הטעייה במשמעות של סעיף 15 לחוק החוזים. בנסיבות העניין, נראה לי שדי בכך שהיתה טעות כאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים על מנת לאפשר ביטול החוזה על פי סעיף זה, ובנסיבות העניין נראה לי שמן הצדק לאפשר ביטול על פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים בדרך של ביטול חלקי על פי סעיף 19 לחוק החוזים, כך שהסכם ההלוואות יבוטל רק ביחס לסכום שבו מופחתת יתרת החובה במועד נטילת ההלוואות. 17. ביחס לשאלת שיעור הריבית בו תישא יתרת החובה שתהא לנתבעת 1, אם תהא יתרת חובה כזאת, מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעים שאין לחייב את הנתבעים בריבית מירבית חריגה על פי הסכם פתיחת חשבון. לאור זאת, יש לגבש את יתרת החוב בריבית הנכונה לחשבון נתבעת 1 נכון ליום 11.3.91, בהתחשב בהרצה המחודשת של החשבונות כאמור בסעיף 6 דלעיל. החל ממועד זה תישא יתרת החובה, אם תהא כזאת, ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת הריבית וההצמדה התשכ"א - 1961, החל ממועד גיבוש העילה ועד לתשלום בפועל. לעניין זה, אין מדובר ביתרת חוב רגילה עליה חלים שיעורי הריבית שנקבעו בהסכם פתיחת החשבון או בהסכמי ההלוואה, אלא באי תשלום הנובע ממחלוקת ביחס לקיומה של יתרת החוב וביחס לשיעורה, שלגביה התנהלו ועדיין מתנהלים הליכים משפטיים, בדומה לעמדה שהובעה על ידי הנשיא שמגר בע.א 275/83, עיריית נתניה נ' "סחף" בע"מ, פ"ד מ(3) 235, 243, ועל ידי השופטת דורנר אליה הצטרפו השופטים אור וטירקל, בע.א 6396/95, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מרי נופי ואח', תקדין עליון, 97(1) 25. מבחינה זאת, נראה לי שגם במקרה הנדון יש לפרש את ההוראות החוזיות הנוגעות לריבית פיגורים בהסכם פתיחת החשבון ובהסכמי ההלוואות כמתייחסות לריבית פיגורים בגין פיגור רגיל תוך מהלך ביצוע ההסכם, ולא כהשהייה מכוונת של התשלום עקב הליכים משפטיים המתנהלים בתום לב. אכן נקבע בסעיף 6(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה כי אין לפסוק ריבית והפרשי הצמדה אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בגין פיגור בתשלום, והוראה זאת יכולה להתייחס לפיצוי שנקבע בהסכם פתיחת החשבון או בהסכם ההלוואה, כפי שנקבע בע.א 48/88 אהרון ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, תקדין עליון כרך91(3) עמ' 1243, ובע.א 8696/96 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יצחק גרוזינסקי ואח', תקדין עליון , כרך 98(2) 1903. אך באותם פסקי דין לא נדונה שאלת הפרשנות של הוראת הפיצוי בגין הפיגור בתשלום, באם היא מתייחסת גם להשהייה מכוונת של תשלום עקב הליכים משפטיים המתנהלים כפי שנדונה השאלה בע.א 275/83 ובע.א 6396/95, ובמקרה זה נראה לי בדומה למקרים בע.א 275/83 ו-ע.א 6396/95, שהוראות ההסכמים הנוגעים לפיגור בגין האיחור, מתייחסות לפיגור רגיל ולא להשהייה של תשלום עקב הליכים משפטיים המתנהלים זמן רב עקב חילוקי דעות בתום לב. 18. במצב האמור, מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעים שבשלב זה יש להסתפק בפסק דין חלקי עם הקביעות האמורות בסעיפים 11, 12, 15, 16 ו17- דלעיל, ולאפשר לצדדים לערוך את חישוביהם על יסוד הקביעות האמורות, ולהודיע על כך תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין החלקי. בה במידה שתהא זהות בחישובי הצדדים תהא אפשרות להשלים את פסק הדין על יסוד חישובי הצדדים. בה במידה שתהא מחלוקת משמעותית ביחס ליתרת החוב נכון ליום 11.3.91 כאמור, תישקל האפשרות להשלים את הדיון על ידי מתן אפשרות לצדדים להשלים את ראיותיהם בקשר לכך, או על ידי מינוי מומחה-חשב מטעם בית המשפט. בה במידה שלא תהא הסכמה ביחס לחישובים כאמור, מתבקשים הצדדים להשלים את טענותיהם ביחס לדרך להשלמת פסק הדין וביחס לאפשרות מינוי מומחה מטעם בית המשפט, כאשר התובעת תגיש את סיכומי טענותיה בעניין זה תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין החלקי עם העתק לצדדים שכנגד, והנתבעים - תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין החלקי. 19. שאלת ההוצאות תידון בשלב מאוחר יותר. הפרת חוזהחוזהבנקהסכם הלוואההלוואה