קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לצו ירושה בבית דין רבני: .1הבקשה בתיק ע.ז. 1612/91, שהוגשה ביום 1.8.91, היא לקיום צוואת המנוחה מיום 18.11.87[להלן: הצוואה]. זוהי צוואה בכתב ידה של המנוחה, לכאורה, על פי דרישות סעיף 19לחוק הירושה תשכ"ה- 1965[להלן: חוק הירושה]. המנוחה נפטרה ביום 1.1.88וביום 12.1.88הופקדה הצוואה בביהמ"ש המחוזי בחיפה [בתיק 16/88]. מזכירות ביהמ"ש המחוזי שלחה למבקשת 1הודעה על הצוואה ואילו למבקשת 2נשלחה ההודעה על הצוואה רק ביום .19.12.88 ביני לביני הגיש המתנגד בקשה למתן צו ירושה לבית הדין הרבני [מבלי שציין בבקשה את ענין הצוואה, שאולי לא היה ידוע לו], וביום 20.3.88הנפיק בית הדין הרבני צו ירושה בו קבע את המתנגד כיורש יחידי של עזבון המנוחה [ראה פסק הדין בתיק שמ"ח/ 3149שצורף להתנגדות]. בתיק ב.ז. 1018/91הוגשה התנגדות לקיום הצוואה מטעם המתנגד [אחיה של המנוחה ויורשה על פי דין]. נימוקי ההתנגדות, בקצירת האומר, כדלקמן: א. המנוחה לא היתה שפויה בעת עשיית הצוואה ולא ידעה אז להבחין בטיבה של צוואה. ב. הצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת של העדה ליאורה מכאוף [להלן: מכאוף] אשר אף הכתיבה למנוחה את הצוואה או השפיעה עליה לעשות את הצוואה. כל זאת, מחמת שמכאוף היתה עויינת את המתנגד. .2המנוחה עשתה את הצוואה בביתם של מלכה וזאב שוורץ אך שלא בנוכחותם. זאת כאשר לידה נכחה מכאוף שהיתה חברתה של המנוחה. עדותה של מכאוף כי המנוחה ערכה את הצוואה ברצון חופשי ובדיעה צלולה, ומתוך שהיא יודעת את אשר לפניה, מהימנת עלי. למכאוף לא היה שום אינטרס בעזבונה של המנוחה, והמנוחה גם לא ציוותה לה דבר. הטענה שכביכול השפיעה מכאוף על המנוחה לשלול את העזבון מהמתנגד ולהעבירו לאחרים, נראית בעיני דמיונית והיא בגדר עלילה. יתרה מכך, מתוך עיון בצוואה ובצורתה, ניתן לקבוע שמתוכה מעידה הצוואה שעשתה אותה מי שהיא שקולה בדעתה, רצינית וצלולה. זאת התרשמתי מתוך כתב היד המסודר, החלוקה לסעיפים והניסוח השקול והמאוזן. גם המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר בראל, שמונה לתפקידו בהסכמת הצדדים, בחוות דעתו ב/1, הגיע למסקנה לאחר שעיין בכל החומר הרפואי ובחוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, שהמנוחה היתה מסוגלת לבטא את רצונה ולהבין את משמעות וטיב הצוואה. דעתו של ד"ר בראל נתמכת בחוות הדעת של פרופסור אליצור, מטעם המבקשות [מיום 24.8.92] והן חולקות על חוות דעתו של ד"ר דוידסון מטעם המתנגד. מכל מקום, ד"ר בראל שהיה המומחה מטעם ביהמ"ש ולא היה קשור לאף אחד מן הצדדים, לא נתבקש לחקירה על חוות דעתו, וכן יצויין שחוות הדעת של פרופסור אליצור וד"ר דוידסון לא הוגשו כראיות לביהמ"ש. גדולה מזאת, הכלל הוא שאם מונה מומחה בהסכמת הצדדים, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שירשמו [תקנה 130(ב) לסדר הדין האזרחי]. רשות כזו, לא נתבקשה ולא ניתנה. אין חולקים על כך שהמנוחה, עובר לעשיית הצוואה, היתה חולה, מדוכאת ואפילו מיואשת, אך לאור עדותה של מכאוף וחוות דעתו של בראל (הנ"ל) המהימנות עלי, שוכנעתי שעובר לעשיית הצוואה על ידי המנוחה, היא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. יצויין שדרישת המחוקק שהמצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, איננה כוללת דרישה שהצוואה תערך בתבונה או בסבירות או במידה של הומאניות, או בהתחשבות ביחסי משפחה, או בהגינות כלפי בני משפחה או יורשים עתידיים. די לביהמ"ש שהשתכנע שהיה בהתנהגותו הכוללת של המצווה, בעת עריכת הצוואה והחתימה עליה, כדי להצביע, שהוא המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה [ע"א 851/79, 160/80בנדל ואח' נ. בנדל פ"ד ל"ה(3) 101,106; ע"א 15/85מזרחי נ. רז פ"ד מ"א(4) 454,458; ע"ז 1088/82רז נ. מזרחי פסקים תשמ"א(ב) 169,172]. עצם העובדה שהמנוחה סבלה ממופרעות נפשית, זו או אחרת, בעת עריכת הצוואה, איננה פוסלת, כשלעצמה, את הצוואה, אם ברור שהאמור בצוואה משקף את רצונה האמיתי של המנוחה. אי לזאת, ולאור כל האמור לעיל, דוחה אני את הטענה שכביכול נעשתה הצוואה מתוך אי שפיות או מתוך כך שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. .3כאן המקום להזכיר שחובת ההוכחה על הטענות של אי שפיות או השפעה בלתי הוגנת, היא על הטוען טענה כזו [ע"א 423/75בן-נון נ. ריכטר פ"ד ל"א(1) 372, 378]. מלבד עדותו של המתנגד בדבר בעיות נפשיות של המנוחה, וחוות דעתו של ד"ר דוידסון, שבעצם נסתרה ואפילו לא נתקבלה, אין כל ראיה על אי שפיות או חוסר יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה, ועל כל פנים, לא מילא המתנגד את חובת הראיה בענין זה. .4המתנגד טוען כי מכיוון שנפל פגם בצוואה: תאריך הצוואה איננו נכון, עוברת חובת ההוכחה להראות שהצוואה אמיתית על המבקש את קיומה [ע"א 588/82 ראובני נ.ינאי פ"ד ל"ט(2) 721, 722]. דעתי היא שלא נפל פגם בתאריך של הצוואה. אין ראיה שבמשך כל היום- 17.11.87שהתה המנוחה בבית החולים. יתכן, כפי שנטען על ידי מכאוף, שחלק מהיום היא היתה בבית החולים וחלק בבית שוורץ המקום שבו נערכה הצוואה, וגם אם נפלה טעות באשר לשעה שבה נעשתה הצוואה, עדין אין זה סותר את העובדה שהצוואה נעשתה בתאריך שבו היא נערכה. הצוואה עונה על כל דרישות החוק באשר לצוואה שבכתב יד. הצוואה נכתבה כולה על ידי המנוחה, על גבי הצוואה נקוב תאריך בכתב ידה של המנוחה והיא חתומה בחתימת ידה של המנוחה. ברם, גם לו היתה נכונה הטענה שנפל פגם פורמלי בתאריך, דהיינו, שהצוואה נחתמה, למעשה, ביום 16.11.87או 18.11.87[ולא ביום 17.11.87כנקוב בה], עדין זהו פגם שלמרות קיומו, מוסמך ביהמ"ש לקיים את הצוואה. מכל מקום וכדי להסיר כל ספק, אציין כי שוכנעתי, כנדרש במשפט אזרחי, שהמנוחה עשתה את הצוואה מתוך שפיות דעת ומתוך שידעה להבחין בטיבה של הצוואה והמבקשות הצליחו להרים את עול ההוכחה בענין זה [אם אכן היה מוטל עליהן]. .5הטענה שהיתה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לעשיית הצוואה, אין בה ממש. בכתב ההתנגדות נטען כי מי שהפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה היתה מכאוף. מלכה וזאב שוורץ לא הוזכרו כלל כמי שהיה להם ענין או כמי שהפעילו השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. והיה טעם בכך משום שהמנה שבה זכו מלכה וזאב שוורץ על פי הצוואה היא מזערית. מהימנת עלי עדותה של מכאוף שהם לא נכחו כלל בעת עשיית הצוואה, לא התערבו בעשיית הצוואה, וכל נושא עשיית הצוואה היה יוזמתה הבלעדית והבלבדית של המנוחה. המתנגד טוען מחד שיש לראות השפעה בלתי הוגנת בכך שהמנוחה היתה, כביכול, בחסותם של זאב ומלכה שוורץ, ולכן מחובתם היה להוכיח שלא היתה השפעה בלתי הוגנת שלהם על המנוחה. אכן, כלל הוא שכאשר הנסיבות אופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח שנשלל רצונו החופשי, והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר [ע"א 423/75הנ"ל; ע"א 733/88אהרוניאן נ. אלישקה פ"ד מ"ה(5) 705,710]. דא עקא, שחסות כזאת, כנטען, לא הוכחה. אדרבא, המתנגד הוא אשר טוען כי המנוחה היתה בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היתה המנוחה בשליטתו ובטיפולו הבלבדיים [ראה סעיף 6ב להתנגדות. בתצהיר המתנגד נ/ 1סעיפים 24- 33והתצהיר נ/ 13סעיף 27]. זאת ועוד, לו היו מלכה וזאב שוורץ אכן מעונינים להפיק טובת הנאה מעזבון המנוחה על ידי השפעה בלתי הוגנת, היו בוודאי טורחים שהמנה עבורם תהיה משמעותית, והנה היא שולית, כעולה מן הצוואה. המנוחה שללה את זכותו של המתנגד להנות מן הצוואה מנקודת ראותה לא בכדי. היחסים שלה אליו היו אמביוולנטים. מצד אחד הוא תמך בה וטיפל בה והוא אחיה היחיד. מצד שני, היו ביניהם מתחים ובמיוחד היה מתח וסכסוך בין המנוחה ואשת המתנגד. בענין זה מהימנת עלי עדות המבקשת וורדה זיידה. ביחד עם זאת, לא התנכרה המנוחה לחלוטין למשפחתה והיא ציוותה את דירתה למבקשת-בתו של המתנגד וחבל שהמתנגד ראה לנכון לצאת בהתנגדותו גם נגד בתו-עצמו ובשרו. לדעתי, הוכח כי לא הופעלה השפעה בלתי הוגנת לגבי עשיית הצוואה, ובכלל לא הופעלה שום השפעה על המנוחה לעשות את הצוואה. אך גם אם הופעלה השפעה על המנוחה לעשות צוואה לטובת מי מהנהנים, מבלי שהיא הוכרחה או אוימה לכך, אין הדבר מגיע עד כדי השפעה בלתי הוגנת. מותר להשפיע על בן אדם לעשות צוואה, צריך רק לדאוג שההשפעה תהיה הוגנת ולא בלתי הוגנת. ברם, בנדוננו, כפי שהראיתי, הצוואה כולה נעשתה מיוזמתה החופשית ומרצונה הטוב והמלא והצלול של המנוחה. לכן, דוחה אני את הטענה שהצוואה נעשתה בהשפעה בלתי הוגנת, ומשום כך, היא כביכול פסולה. .6המתנגד תלה את יהבו גם על סעיף 72לחוק הירושה, בהסתמכו על כך שבשעתו ניתן צו ירושה על ידי בית הדין הרבני, בעוד שהמתנגדים השתההו בהגשת בקשתם למתן צו קיום צוואה לבימ"ש זה. ייאמר מייד, כי טענה זו צריך היה המתנגד להעלות מייד בפתח התנגדותו ולא להכנס לדיון מפורט בהתנגדות, שלא תחת מחאה. הסכמתו של המתנגד להתדיין על תוקפה של הצוואה, מונע ממנו לטעון כי בימ"ש זה איננו מוסמך לשוב ולדון בנושא העזבון, לאחר שהענין נדון בבית הדין הרבני. זאת ועוד, בימ"ש זה אכן מוגבל בנסיבות מסוימות לדון בענינים נשוא צו קיום צוואה, אם הענין היה נדון בפניו ולא אם הוא נדון בבית הדין הרבני, שכן, ביהמ"ש האמור בסעיף 72הוא ביהמ"ש המחוזי [ראה סעיף 151(א) לחוק הירושה]. ביהמ"ש עד הבקשה שבפניי, מעולם לא דן בנושא עזבונה של המנוחה, ולכן, הוא לא היה מנוע מלדון בנושא העזבון משום בחינה שהיא בענין נשוא צוואתה של המנוחה. ולבסוף, דעתנו היא שלמעשה לא היה מוסמך בית הדין הרבני לדון בבקשה למתן צו ירושה, זאת משום שסמכותו של בית הדין הדתי לדון בבקשה הנוגעת לעזבון [צו ירושה או צו קיום צוואה] קמה רק לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר, לפי חוק הירושה, הביעו בכתב הסכמתם לכך [סעיף 155(א) לחוק הירושה]. לכן, יש להתיחס לצו הירושה שניתן על ידי בית הדין הרבני כנעדר סמכות ולמעשה הוא מאויין או בטל. עוד אציין כי כל טענותיו של המתנגד באשר להיקף העזבון, ובאשר לכך שכביכול טוענת המנוחה שחלק מהנכסים נשוא הצוואה הם שלה בעוד שהם למעשה שלו, אין מקומם בהתנגדות לקיום צוואה, אלא בתביעה נפרדת [ראה ע"א 253/81לוי נ. אסיאו פ"ד ל"ו(2) 193, 196 195]. .7לשיטה אחרונה: לפיכך ולאור כל האמור לעיל, דוחה אני את ההתנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוחה ונעתר אני לבקשה לקיים את צוואתה של המנוחה מיום 17.11.87בתיק 16/88, כמבוקש בתיק ע.ז. 1612/91הנ"ל. כב' השופט הרשם של בימ"ש זה ינפיק צו קיום צוואה על פי פסק הדין הנ"ל. המתנגד ישלם למבקשות את הוצאותיהן וכן שכר טירחת עו"ד בסך של 500, 1ש"ח בצרוף מע"מ כחוק לכל אחת מהן. בהתחשב בכך שמשרדי ב"כ שני הצדדים נמצאים בירושלים, ועל מנת לא להטריחם ולהטרידם, מורה אני כי פסק הדין ישלח להם בדואר רשום מבלי שיהיה צורך בשימוע פורמלי. ירושהצו ירושהצוויםבית דין רבני