קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מחמת הספק מעבירת גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים: השופט י. פלפל: .1 ערעור של המערערת - מדינת ישראל - על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.פ. 4795/90מיום 15.1.92, לפיו החליט בית משפט קמא לזכות את המשיב מביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום מחמת הספק. .2כתב האישום ייחס למשיב עבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304לחוק העונשין תשל"ז - 1977וסעיף 64לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961, בכך שבתאריך 16.9.1990בשעה 30:12, נהג במשאית מצומת תל שוקת לכיוון ערד בכביש מס' 31ומשהגיע סמוך לק"מ ה - 20.800, פגע רכבו במנוחה, מונה אלעסובי, שחצתה את הכביש משמאל לימין בכיוון נסיעתו. כתוצאה מהתאונה נהרגה מונה אלעסובי ז"ל. במותה היתה המנוחה בת 6שנים. על פי האמור בכתב האישום, התאונה, על תוצאתה הקטלנית, ארעה עקב התרשלנותו של המשיב שהתבטאה בכך: א. שלא הבחין במנוחה בעוד מועד. ב. שנהג בחוסר זהירות, בקלות ראש וללא תשומת לב מספקת בנסיבות המקרה. ג. שלא נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התאונה. ד. שלא שם לב לדרך. ה. שנהג במהירות מופרזת בנסיבות המקרה. .3 העובדות הבאות אינן במחלוקת: א. במקום שבו ארעה התאונה מוצב תמרור א-43, שלט אזהרה שעליו כתובה, באותיות גדולות, המילה "האט" בעברית, אנגלית וערבית. ב. על אותו עמוד, מעל התמרור א- 43מוצב תמרור נוסף א- 37שפרושו "ילדים בקירבת מקום". ג. מעברו השני של הכביש, מול מקום הפגיעה, (משמאל לכיוון נסיעת המשאית) היתה תחנת אוטובוס שלידה תמרור ב- 2שפרושו "תחנת אוטובוסים ציבוריים". ד. מימין לכביש ומשמאלו מפוזרים בתים של כפר בדואי בשם חורה ה. על פי קביעת הבוחן המשטרתי, מהירות המשיב, עובר לתאונה, (שנקבעה על פי סימני הבלימה), היתה 64קמ"ש (לדברי המשיב מהירותו היתה כ - 70קמ"ש). ו. לדברי המשיב, (עמוד 1באימרה ת-5), כאשר הוא הגיע, בערך עד "שלושת רבעי אורך האוטובוס (שחנה משמאלו. י.פ.) שהיה עדיין בעצירה ולא זז...ואז פתאום ראיתי ילדה שרצה מאחור האוטובוס, מצד שמאל שלי לצד ימין ואז בלמתי בלימת חרום בכל כוחי ושמעתי את המכה שאני פוגע בילדה עם חזית המשאית, ואחרי המכה האוטו המשיך עדיין בתנועה עד אשר נעצר, בשוליים, כי כנראה אני ניסיתי לברוח ימינה". ז. לדברי המשיב (עמוד 2באימרה הנ"ל ועמוד 34לפסק הדין), הוא הבחין לראשונה במנוחה כאשר היה במרחק של 4מטר ממנה. ח. שדה הראיה, במקום התאונה היה חופשי לחלוטין. מזג האויר היה נאה והכביש יבש וישר. ט. המנוחה חצתה את הכביש בריצה. י. המשיב לא צפר לפני התאונה. יא. מהירות הנסיעה המותרת בזירת העבירה היתה 80קמ"ש. .4 ב"כ המשיב טען בבית משפט קמא ולפנינו שהתאונה היתה בלתי נמנעת וכי בנסיבות שהוכחו, גם אילו נהג המשיב במהירות של 30קמ"ש לא היה מצליח למנוע את התאונה. אשר לצפירה, טען הסנגור שאם המשיב היה צופר היתה המנוחה מתבלבלת ולדבריו חובת צפירה קיימת רק לגבי אנשים שנראים לנהג ואילו בעניננו המשיב לא הבחין בהולכי רגל שחצו את הכביש או שהיו במקום התאונה. .5 לטענת המערערת, המסתמכת על עדות הבוחן (עדות שלא הוכחשה ולא נסתרה), המנוחה עברה 2.5מטר בשניה והיא היתה על הכביש כ- 2שניות טרם שנפגעה ובמרחק של 35מטר ממשאיתו של המשיב. על פי חישובי הבוחן, כך כותבת השופטת המלומדת בע"מ 34של פסק הדין: "היתה הקטינה גלויה לנאשם עד פגיעתה כשהיא הספיקה לעבור מרחק של 5.5מטר. מרחק זה חושב ע"י הבוחן באופן שנכללו בו 3.5המטרים שהוא רוחב הנתיב, 80סנטימטר שזה כאמור לעיל מיקום הפגיעה בקטינה, בחזית המשאית ולשני מספרים אלה אף הוסיף הבוחן 1.30מטר שזה המרחק בין הדופן השמאלי של האוטובוס שעה שהאוטובוס חונה במפרץ, לקו הצהוב המסמל את גבול הנתיב". לדברי השופטת המלומדת, הנתונים שמצא הבוחן בשטח יכולים להתיישב עם גירסת המשיב, דהיינו שהבחנת המשיב במנוחה לראשונה, היתה בעת שהמשאית חלפה על פני חלק מהאוטובוס החונה. במהירות של 64קמ"ש עבר המשיב, לדברי הבוחן, כפי שכותבת השופטת המלומדת (עמוד 34לפסק הדין), בהנחה שלתקופת תגובה של שלושת רבעי שניה, 13.54מטר לערך. אך מאחר ורגלו של המשיב, כדבריו, היתה כבר על דוושת הבלימה, הרי הוא עבר לפני שהחל לבלום כ - 10מטרים לערך. השופטת המלומדת כותבת שאם נקבל את גירסת המשיב לפיה חנה האוטובוס כאשר צידו השמאלי סמוך לקו הצהוב המסמל את גבול הכביש, הרי שעד מקום הפגיעה היה על המנוחה לעבור מרחק של 4.30מטר לרוחב הכביש. מרחק כזה, על פי העדויות שהוגשו לשופטת המלומדת, היה על המנוחה לעבור ב - 1.40מטר לשניה וכדי שתאונה תיהיה בלתי נמנעת, על המשאית היה לנסוע במהירות שהיא לא פחותה מ- 30קמ"ש. לדברי השופטת גם אם נסע המשיב 30קמ"ש, התאונה היתה בלתי נמנעת. בעניין טענת המערערת שעל המשיב היה לצפור, משיבה השופטת המלומדת שמאחר והמשיב לא הבחין כלל באנשים החוצים את הכביש, אין לראות באי הצפירה רשלנות. השופטת המלומדת לא מצאה לנכון לקבוע שכדי שהמשיב לא יתרשל היה עליו לנהוג בנסיבות שהוכחו במהירות פחותה מ - 30קמ"ש, מהירות נמוכה כזאת תיגרום, לדברי השופטת לסתימת הכבישים במדינה. אשר על כן היא החליטה לזכות את המשיב, מחמת הספק, מביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. .6בע.פ. 228/57פ"ד י"ב 848, כתב השופט זוסמן (כתוארו אז), בערעור של נהג משאית שהורשע בגרימת מוות של אדם שהגיח לעומתו במרחק 3- 2מטרים, כי: "לו ידענו שבמהירות של, נגיד, 15קמ"ש היתה נמנעת התאונה, יתכן שהייתי מסכים עם השופט שהמערער חייב היה להאיט עד כדי כך". יצויין שבאותו עניין האט הנאשם את מהירות נסיעתו עד כדי 25קמ"ש והוא אף צפר כדי להזהיר את עוברי האורח ולהעמיד אותם על הסכנה הצפויה להם. אינני מקבל את דברי השופטת המלומדת שהאמור בפסק דין זה לא מתאים לנסיבות של היום, להיפך. ההגיון מאחורי פסיקתו של כב' השופט זוסמן חוזר על עצמו גם בפסקי דין מאוחרים יותר. בע.פ. 215/60פ"ד י"ד 1671, נדחה ערעורו של נאשם שהורשע בגרימת מוות של ילד שחצה כביש לאחר שירד מאוטובוס שעקף את האוטובוס החונה במהירות של 40קמ"ש. בית המשפט העליון קבע (בעמוד 1672) כי: "אילו נסע המערער יותר לאט, מתקבל על הדעת שהילד היה מספיק להגיע בשלום לעברו השני של הכביש...המערער היה צריך להבין שהאוטובוס נעצר לשם העלאת נוסעים או הורדתם. הוא לא היה יכול לראות את הנעשה לימינו של האוטובוס החונה. על אף שהיה עליו להביא בחשבון שלמרות הצפירה (במקרה הנדון לפנינו, המשיב, כזכור, לא צפר. י.פ.), ינסה מישהו מן היורדים מהאוטובוס לחצות את הכביש ברגע שמכוניתו תחלוף על פני האוטובוס, ומשום כך היה עליו לנהוג באותו מקום בזהירות כפולה ומכופלת, ובמיוחד היה עליו להאט את מהירות מכוניתו במידה רבה מאד. הוא לא עשה כן, ובכך רשלנותו". בעניין זה ראה גם ע.פ. 212/72פ"ד כ"ז (1) 141, שם נפסק שנהג העובר ליד תחנת אוטובוסים חייב להביא בחשבון שיתכנו מקרים שאנשים היורדים מאוטובוס חונה ינסו ברשלנותם לחצות את הכביש, ועל כן חובה עליו להאיט מהירות ריכבו (כן ראה באותו עניין ע.פ. (ת"א) 1593/86, פסקים תשמ"ח א' 155). בנסיבות העניין, נראה לי שמהירותו של המשיב ( 64קמ"ש) היתה גבוהה. המשיב היה צריך להאיט, במידה רבה, את מהירות נסיעתו לאור העובדות הבאות: א. בכיוון נסיעתו היו מוצבים התמרורים א- 43וא-.37 ב. משמאלו בתחום תחנת אוטובוס, חנה אוטובוס, כפי שכתב בית המשפט העליון בר.ע. 83/86תקדין, כרך 86(1), תשמ"ד/תשמ"ה - 1984: "בית המשפט המחוזי בשבתו בערעור שב ובחן את הנסיבות והגיע לכלל מסקנה כי הילד בן ארבע, שהיה קרבן התאונה ואשר צעד בקטע, הצר יחסית, של דרך בתוך הכפר ג'ת, לא היה ער לנעשה בכביש. גם קשה היה לצפות ממנו, לאור גילו, כי יגלה מידת זהירות אשר אותה ניתן לדרוש רק מילד מבוגר יותר (ע"פ 584/76מזרחי נ. מדינת ישראל, פד"י ל"א (2), 617). ערכאת הערעור סברה כי המבקש הוא שחייב היה לחזות מראש שמא ילד כלשהו מאלה שהלכו על הכביש, יסטה פתאום ומה גם שהמבקש נסע סמוך לצד השמאלי של הכביש, שעליו צעד הילד המנוח. לאור תנאי המקום ואחרי שראה את הילדים, היה על המבקש לקדם פני הסכנה על ידי האטה משמעותית של מהירות נסיעתו למצב שבו יוכל לעצור על אתר". ג. הכביש, הגם שהוא כביש בין עירוני, חצה את הכפר חורה. נראה לי, שבנסיבות הענין, המשיב היה חייב לצפור. אמנם יתכן שהמנוחה היתה מתבלבלת כתוצאה מהצפירה, אך כפי שכתב בית המשפט העליון בע.פ. 450/74פ"ד ל' (1) 214, 217: "אף אם כתוצאה מכך היה הילד מתבלבל, היה יכול המערער לעצור את רכבו לפני שהיה מגיע למקומו של הילד". האמור בפסק דין זה אושר בר.א. 239/86(לא פורסם) תקדין, כרך 86(2), תשמ"ד/תשמ"ה 1984ובע.פ. 584/76פ"ד ל"א (2) .617 לסיכום, משנמנע המשיב מצפירה יחד עם האטת מהירות נסיעתו, שהיו יכולות למנוע את התאונה, פעל בחוסר זהירות. יתרה מזאת, רשלנותו החמורה של המשיב עולה, מניה וביה מהאמור בעדותו בבית המשפט ובאימרה ת- 5שהוא הבחין במנוחה רק כשהיה במרחק של 4מטרים ממנה. טענה זאת של המשיב הינה טענה שיקרית. מטרת טענה זאת להפוך את התאונה לתאונה בלתי נמנעת שהרי אליבא דכולי עלמא אם המנוחה התפרצה לכביש ונגלתה לעיני המשיב רק 4מטרי ממקום הפגיעה, ברור שהמשיב לא היה יכול למנוע את התאונה, אך מה לעשות וגירסת המשיב עומדת בסתירה בולטת וקוטבית לעדות הבוחן, עדות שלא נסתרה, לא עורערה ונכונותה בולטת לעין. בעדותו (ראה עמוד 9לפרוטוקול) אמר הבוחן: "אם מהירות הרכב היא 64קמ"ש, ורכב במהירות הזו עובר בערך 17.5מטר בשניה, משמע שהמשאית היתה במרחק של 35מטר מהילדה מרגע שהילדה התגלתה לו לראשונה...נהג המשאית, לפי טענתי, ראה את המנוחה ממרחק של 35מטר. הילדה התגלתה לנאשם כאשר הוא היה במרחק של 35מטר ממנה". כך שלטענת המשיב שראה את המנוחה רק 4מטר לפני הפגיעה בה אינה נכונה. אם ראה אותה רק ממרחק של 4מטר מדוע החל לבלום 35מטר לפני שפגע בה?! נראה לי שיש לקבל את דברי ב"כ המערערת, בסיכומיו בבית משפט השלום (עמוד 27): "כדי שהתאונה תהיה תאונה נמנעת על הנאשם היה לנסוע במהירות של 50קמ"ש, אני מסתמך על הטבלאות של קדרון. בכביש רגיל במהירות של 50קמ"ש יש צורך ב - 2.02שניות כדי להגיע לעצירה מוחלטת. אני טוען שהנאשם היה צריך זמן מועט יותר, מספיק היה לו שניה וחצי כדי לעצור כיון שרגלו כפי שהעיד היתה על דוושת הבלימה. מפנה לעדות הבוחן לפיה זמן התגובה לגבי מי שרגלו על דוושת הבלימה הינו מחצית השניה. ולכן, מאחר ולטענתי מספיק היה פה בשניה וחצי אזי התאונה היתה נמנעת במהירות של 60קמ"ש". מכאן שאם הנאשם היה נוסע במהירות של 50קמ"ש ומפעיל את הצופר, יכל היה למנוע את התאונה ומשלא עשה כן, נהג בחוסר זהירות, בקלות ראש, ללא נקיטת אמצעים סבירים למניעת התאונה ועל כן היה מקום להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. אני מציע לחברי המכובדים לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שישמע טיעונים וראיות לעניין העונש ויגזור את דינו של המשיב. השופט י. בנאי: אני מסכים. השופט א. לרון: אני מסכים שבנסיבות הענין היה מקום לדרוש מהמשיב להאיט מהירות נסיעתו עד כדי 50קמ"ש. במהירות זו, גם בזמן תגובה שלא מקוצר, יכול היה לעצור את רכבו תוך מרחק שאינו עולה על 25מ' בעוד שלפי הנתונים בשטח יכול היה להבחין במנוחה ממרחק של 35מ'. לאור זאת אני מסכים למסקנתם של חברי המלומדים כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י. פלפל.משפט פלילימקרי מוותתאונת דרכיםגרימת מוות ברשלנותזיכוי מחמת הספקזיכוי מעבירה