קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת דקירה עם סכין: 1. עניינו של פסק-דין זה הוא ערעור המדינה על פסק דינו של בית-משפט השלום (מפי כב' השופט פ' מרכוס) בת"פ 2940/97 לפיו זוכה המשיב (להלן: הנאשם) מעבירות אלה: א. פציעה בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 334 + 335 לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: החוק). ב. החזקת סכין שלא כדין - עבירה על סעיף 186 לחוק. 2. לפי כתב האישום, העובדות שהיוו יסוד לעבירות הן, בתמצית, כי ביום 2.9.95 בשעה 09: 00 או סמוך לכך, בטיילת שבארמון הנציב (להלן: הטיילת), דקר הנאשם את המתלונן בצד האחורי של כתף שמאל, באמצעות סכין שאורך להבה 12.2 ס"מ שהוצאה מכיסו, ועקב כך נגרם למתלונן חתך בגבו והוא נזקק לטיפול רפואי. הנאשם הכחיש "מכל וכל" - כלשונו - את האמור בכתב האישום. 3. הראיות בפני בית-המשפט קמא א. מטעם המדינה העידו בפני בית-המשפט קמא: - (1) שוטר סיור (ע"ת 1) שגבה את אמרתו הראשונה של הנאשם (ת1/); (2) עדת ראייה (ע"ת 2 - להלן: העדה), שהעידה כי במועד הנ"ל, בעומדה במרחק קצר מהנאשם, ראתה אותו מניף סכין על המתלונן - שהחזיק בידו אבן - ומורידה עליו, כאשר בסמוך לכך ראתה: חתך במקטורן ובחולצה שלבש המתלונן, פצע וכתם דם סביב לחתך שבחולצה (עמ' 6-7, 26-28); (3) שוטר (ע"ת 3), שהעיד כיצד זוהה הנאשם על-ידי ע"ת 2 ובאמצעותו הוגשה הסכין שנתפסה על-ידי ע"ת 1 מהנאשם (ת4/); (4) שוטר (ע"ת 4), שגבה אמרה שניה מהנאשם, היא ת5/, למחרת יום האירוע ובה אומר הנאשם, בין היתר, כי "אולי תוך כדי מאבק הסכין פגעה בו", ו"אולי כתוצאה מההתגוששות הוא נפגע"; (5) המתלונן (ע"ת 5), שהעיד כי בטיילו בטיילת העליבו הנאשם וכששאלו למה הוא מקללו, הרים הנאשם את ידו בתנועה מאיימת נגדו, בעקבותיה גם המתלונן הרים ידיו כדי להתגונן ואז הניף עליו הנאשם סכין והורידה לעבר המתלונן שלוש פעמים, במטרה לפגוע בו וברביעית דקרו בגבו דרך מקטרונו וחולצתו. בעקבות הדקירה הגיע המתלונן לבית חולים מוקאסד (להלן: ביה"ח) ושם נתפר הפצע בגבו. המתלונן הכחיש כי במהלך האירוע היתה בידו אבן (עמ' 43-45, 62-64). התביעה הגישה את החולצה (ת2/) ואת המקטורן (ת3/), שנחתכו על-ידי הסכין, לפי עדויות המתלונן והעדה. בסוף שלב הראיות של התביעה, נתבקש בית-משפט קמא להתרשם מהצלקת שנותרה בגב המתלונן, אך הוא דחה בקשה זו, ולאחר סיום ראיות ההגנה, דחה בקשה של התביעה לפי סעיף 165 או סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982-, להעיד רופא מביה"ח שטיפל במתלונן ביום האירוע וחתם על התעודה הרפואית שצויינה בכתב האישום. ב. מטעם ההגנה העידו בפני בית-המשפט קמא: - (1) הנאשם (ע"ה 1), העיד כי בדרכו לבית-הכנסת, בעת שהלך בטיילת במועד שצויין בכתב האישום, הבחין במתלונן יורק לעברו. כששאלו מדוע הוא עושה כך, הגיב המתלונן במילים "בוטות", ותוך כדי חילופי דברים תפס אבן גדולה בשתי ידיו ואיים לזורקה על הנאשם. אז הוציא הנאשם מכיסו את הסכין ת4/, המצויה עמו לעתות "חירום" ואיים על המתלונן שאם לא ישליך את האבן, הוא ידקור אותו, ואז השליך המתלונן את האבן, מבלי שבמהלך האירוע יהא כל מגע בינו לבין הנאשם (עמ' 81). (2) מומחה לזיהוי פלילי (ע"ה 2 - להלן: המומחה), באמצעותו הוגשה חוות-דעת, היא נ2/, קבע כי הרוחב המירבי של להב הסכין ת4/ - 22 מ"מ, לעומת רוחב החתכים במקטורן - 25 מ"מ ובחולצה - 28 מ"מ, ועל כן לא ניתן לבצע את החתכים ברוחב הנ"ל ב"תנועת נעיצה אנכית של 90 מעלות", אלא אם כן תחדור לעומק 10 ס"מ מקצה הלהב, דבר שלא קרה במקרה דנן. (3) בנו של המתלונן, ע"ה 3, שהוא רופא שיניים במקצועו, העיד כי בערב יום האירוע לא ראה טפסים או אישורים רפואיים בידי אביו, אך הבחין בגבו בפצע תפור במחצית הגב העליון שבצד הגוף (עמ' 108). כן הוגשה מטעם ההגנה אימרתו של המתלונן (נ1/). 4. נימוקי בית-המשפט קמא לזיכוי: בית-המשפט קמא זיכה את הנאשם, כאמור, בעקבות מסקנות שונות, כדלהלן (בלשונו של בית-המשפט בסעיפים 11-8 לפסק הדין): - א. "לאור חוות-הדעת נ2/, קיים ספק סביר אם הסכין ת4/ גרמה לחתכים במקטורן ובחולצה". ב. "אין כל הוכחה שהכתם על החולצה הוא של דם ואם כי הוא דמו של המתלונן". ג. "אין כל דמיון בין תאור הבן בדבר מיקום הפצע... לבין מיקום הדם בחולצה...". ד. "אין כל אפשרות לקבוע בוודאות הדרושה במשפט, מהממצאים הפיזיים, שהסכין ת4/ גרמה לפציעת המתלונן ויש לחשוש שהבגדים שהוצגו - לא ניזוקו באירוע שתואר על-ידי עדי התביעה". ה. הסתירות בין העדה (ע"ת 2) לעדות המתלונן וסתירה בתוך דברי העדה בעמ' 12, לפיה המתלונן לא תקף את הנאשם ותשובתה בעמ' 37-36, לפיה הנאשם "יכול היה להבין" שהמתלונן יכול לחסלו באבן (סעיף 9(א) ו-(ב) לפסק-הדין). לאור כל האמור "עדות המתלונן בכל הקשור לאירוע, ראוייה לאמון "ואין לראות בגירסת העדה די כדי להביא להרשעת הנאשם". ו. "אם גירסתה (של העדה) נכונה, ניתן להסיק כי יש סיכוי רב שהנאשם, בהוציאו את הסכין, פעל בהגנה עצמית. היתה רק תנועה אחת של דקירה על ידי הנאשם ולא ארבע כפי שתיאר המתלונן". בית-המשפט מוסיף שהוא מטיל ספק בגירסתה של העדה בדבר הפצע עצמו, "שכן לא סביר שתימנע מלהזעיק אמבולנס" (סעיף 9(ג) לפסק-הדין). ז. לפי סעיף 10 לפסק-הדין - באשר לאמור בת5/ המצביע על מגע בין הסכין לגוף המתלונן "ברור מההקשר האימרה שלמגע לא נלוותה כל מחשבה פלילית". ח. ועוד: הנאשם הוכיח כי החזיק בסכין למטרה כשרה, וכלשונו של בית-המשפט: "שוכנעתי שהחזיק הנאשם (את הסכין) לצורך הגנה מפני תקיפה אפשרית". 5. לאחר ששקלנו את נימוקי הערעור ואת טענות ב"כ הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. בית-המשפט קמא לא הסיק את המסקנות הנכונות המתחייבות מהראיות שהובאו לפניו ומראיות שהיה עליו לשים לבו אליהן ולא יישם נכונה את הוראות הדין בדבר "הגנה עצמית" והוכחת "המטרה הכשרה" הדרושה להכשרת החזקת הסכין. וגם זאת: רוב ספקותיו של בית-משפט קמא אינם בגדר ספק סביר שיש בו כדי לזכות את הנאשם מחמת הספק, והן יותר בגדר השערה של בית-המשפט. ומן הכלל אל הפרט, ונתייחס לכל אחת ממסקנות בית-המשפט קמא: - א. ספק אם הסכין ת5/ גרמה לחתכים במקטורן ובחולצה: חוות-הדעת נ2/, שעליה הסתמך בית-המשפט קמא, מניחה כי תנועת הדקירה נעשתה "בתנועת נעיצה אנכית של 90 מעלות... בתנועה הקרובה ביותר לתנועת נעיצה אנכית אידיאלית" (סעיף 6 - "מסקנות"), אך לא היתה כל הוכחה כי הדקירה נעשתה בזווית זו. ההבדל בין רוחב הלהב לבין רוחב החתכים של 6-3 מ"מ יכול שיוסבר גם על-ידי תנועת המתלונן בעת החדרת הסכין או שליפתה וגם על-ידי תנועות הסרת המקטורן והחולצה. ב. ספק אם הכתם על החולצה הוא של דם, ואם כן של דם המתלונן: בית-המשפט קמא מתעלם הן מעדותה החד משמעית של העדה שראתה את הדם ואת הפצע שנטף דם בעת האירוע (עמ' 27-26) והן מעדות בנו של המתלונן - שהוזמן כעד הגנה - לפיה ראה העד את הפצע התפור (עמ' 108). עדויות אלו מחזקות את עדות המתלונן בדבר הדקירה שבוצעה בגופו על-ידי הנאשם והפצע שנתפר בבית החולים (עמ' 46), והרי הנאשם עצמו מודה בת5/ כי "אולי" "ויכול להיות" שהמתלונן נחתך מהסכין. בית-המשפט קמא גם נהג שלא כראוי כאשר נמנע מלראות את הצלקת בגב המתלונן, ובכך לסלק את ספקותיו שהמתלונן אכן נדקר, מה שהיה תומך בגירסת המתלונן. ג. היעדר דמיון בין מיקום הפצע בדברי בן המתלונן לבין מיקום הדם בחולצה: כפי שנראה מתמונת החולצה הנספחת לנ2/, הפצע הוא בחלק העליון של הגב, בצד הגוף ואכן בן המתלונן העיד בעמ' 108 - בהצביעו על גוף המתורגמן כדגם - כי הפצע היה "במחצית גובה הגוף העליון, סמוך יותר לצידי הגוף". ד. יש לחשוש שהבגדים לא ניזוקו באירוע: לא היה כל יסוד לחשש זה שהביע בית-המשפט, שכן ההסבר שנותן בית-המשפט קמא לספק שהוא מטיל בגירסת העדה לעניין הפצע עצמו - הימנעותה מלהזעיק אמבולנס - אינו סביר. ראשית, העדה ראתה דקירה לא עמוקה (עמ' 27), הנפגע לא הראה סימני סבל או מצוקה, והשניים המתינו למונית שהגיעה לאחר 8-7 דקות ונעצרה, לאחר שהמתלונן סימן לנהגה לעצור (עמ' 28). לאור תאור זה, הימנעותה של העדה להזעיק עזרה מובנת, שכן עזרה דחופה לא היתה דרושה והמתלונן נסע, לבסוף, לבדו לבית החולים. לאור האמור, לא היתה הצדקה להתעלם מעדותה של העדה שזיהתה את המקטורן ואת החולצה (ת2/ ות3/) כבגדי המתלונן החתוכים שראתה אותם סמוך לאירוע, כשבאה לראות את הפצע ולאחר שהמתלונן הסיר את מקטרונו (עמ' 7-9). לפי דברי העדה - ולא היתה כל סיבה שלא ליתן בהם אמון - הבגדים הושחתו בעת הדקירה שבוצעה בו באמצעות הסכין ת4/ שנתפסה בכיסו של הנאשם (עמ' 2). ה. הסתירות שבין עדויות המתלונן והעדה ובעדות העדה (ע"ת 2): אין ספק כי המתלונן לא אמר אמת, בהעידו כי לא הרים כל אבן בתחילת האירוע, בניגוד לעדות העדה. גם אין זה סביר, שהנאשם יתקוף בסכין את המתלונן - הנמוך והמבוגר ממנו - בתגובה לדין ודברים ועמדת התגוננות שנקט המתלונן, כגירסתו. עם זאת, דבריו ביחס לדקירה בגופו נתמכים על-ידי עדות העדה ועדות בנו. אמת נכון, שהמתלונן מתאר בעדותו (בעמ' 63) כי ארבע פעמים נדקר על-ידי הנאשם, אך ברור מאמרתו נ1/ ומחקירתו, כי המתלונן העיד על שלושה נסיונות לדוקרו, ואך בפעם הרביעית, כשהמתלונן התכופף וניסה לחמוק מהנאשם, נדקר בגבו (עמ' 45 שורות 12-14), ודבריו בעמ' 65: "אני רוצה לדייק, בפעם הרביעית כן פגע בגבי". לעניין האבן, לפי עדות העדה (בעמ' 6), "כאשר היהודי התקרב לערבי והרים את ידו כמו שהוא הולך להכות אותו. הערבי אז הרים אבן והחזיק אותה בידיו... (בגובה מותניו). היהודי אז הוציא סכין מהכיס שלו ו... והוריד את זה על הערבי". העדה אינה מתארת מספר נסיונות דקירה, כפי שמעיד המתלונן, אלא דקירה בגב המתלונן, אך אין כל סתירה בין שתי העדויות. אין למצוא סתירה בין עדות העדה בעמ' 12, לפיה המתלונן לא תקף את הנאשם, לבין תשובתה לשאלה כי הנאשם "יכול להבין" כי המתלונן יכול לחסל אותו באבן, (עמ' 37-37), שכן לאורך עדותה, חוזרת העדה על גירסתה לפיה המתלונן לא איים על הנאשם (ראה לדוגמא: עמ' 6, 12-11, 33 ו- 37-36). ברור הוא שמה שהנאשם יכול להבין על יכולת המתלונן לחסלו, היא בגדר הערכה, ללא ביסוס עובדתי, שכן העובדות עליהן העידה העדה הן גירסתה שלה, להבדיל מהערכה, כאשר העדה מדגישה בעמ' 36 לפני תשובתה בדבר הבנת הנאשם(!) בתשובה לשאלה: "ש. "מנין לך שהמתלונן לא החליט באותו רגע להטיח בו האבן...? ת. אני רק מספרת מה שראיתי, לא הכוונות של האנשים". לפיכך, מה יכול היה להבין הנאשם, נכלל בגדר הכוונות עליהן אין העדה יכולה להעיד, כדבריה, להבדיל מעובדות. כך גם בסעיף ד', אין סיבה סבירה שלא להאמין לעדות העדה, התומכת בעצם הדקירה ונסיבותיה. העדה לא הכירה את המתלונן או את הנאשם לפני האירוע והיא מסרה גירסה במשטרה מיד, בסמוך לאחר האירוע. בהעדר כל הסבר משכנע של בית-המשפט קמא, מדוע לא האמין לעדה - יש לקבל את תאורה כתאור אמין. ו. "יש סיכוי רב כי הנאשם פעל בהגנה עצמית": בית-המשפט קמא מתעלם מגירסתו הבסיסית של הנאשם, בפתח חקירתו הראשית (עמ' 81), לפיה הסכין שהוא הוציא מכיסו כשראה שהמתלונן מרים אבן גדולה בשתי ידיו - שמשקלה לפי התרשמותו "לפחות חמש קילו" (עמ' 82) - לא הגיעה לכלל מגע עם המתלונן "אפילו לא כחוט השערה", שכן כששמע המתלונן כי אם יזרוק על הנאשם את האבן הוא ידקור אותו, השליך את האבן (עמ' 81), לאמור: שאין כאן נסיבות של "הגנה עצמית". עקב יחסו הספקני של בית-המשפט לעדות העדה, ולדעתנו, ללא הצדקה, התעלם בית-המשפט מכך שהנאשם הוא זה שהחל לקלל את המתלונן (עמ' 6 לעדות העדה) ומכך שהאבן שהרים המתלונן כדי להתגונן מפני הנאשם שהתקרב אליו כשהוא מרים את ידו כאילו הולך להכותו, היתה בגובה המתניים ולא בתנועת תקיפה, כלשון העדה (בעמ' 37): "הוא החזיק אותה. הוא לא הרים את היד". לכן, דקירת המתלונן בסכין לא היתה דרושה למניעת סכנה מיידית וניתן היה לסגת או אפילו רק לדחוף את המתלונן - הנמוך והמבוגר ממנו - ולא לדקור אותו בסכין (וראה בהקשר זה ע"פ 61/83, 88, שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) עמ' 617). גם מיקום הדקירה בגב המתלונן אינו מתיישב עם "הגנה עצמית", ועל כן המסקנה המתבקשת היא שהנאשם הוא זה שתקף את המתלונן ולא ההיפך. ז. הפגיעה במתלונן נעדרת מחשבה פלילית: על אף שבת5/ הפגיעה מתוארת כשריטה קלה אגב מאבק, אין מדובר בפגיעה הנעדרת מחשבה פלילית, כדברי בית-המשפט קמא, שכן הנאשם החל בתגרה, והכלי - כעין פגיון, ומיקום הפגיעה, מעידים על מחשבת זדון של הנאשם לפגוע במתלונן. ח. החזקה בסכין היתה למטרה כשרה: אין יסוד למסקנת בית-המשפט קמא, לפיה שוכנע כי הנאשם החזיק בסכין לצורך הגנה מפני תקיפה אפשרית. בעדותו, אומר הנאשם כי הוא מחזיק בסכין למצבי חירום, אך הוא לא הוכיח כי בבוקר האירוע, בטיילו בטיילת, בדרכו לבית הכנסת, היה צפוי להיות מעורב במצב חירום. לא די באמירה של אדם כי הוא מחזיק בסכין לצורך התגוננות, אלא עליו להראות כי החזקת הסכין היא לצורך הגנה מפני סכנה מוחשית, או מסתברת מאוד ומיידית (ור' בהקשר זה סעיף 34 י' לחוק). דווקא השימוש בסכין במהלך האירוע שתואר לעיל, מעיד על תחילתו, קרי: תקיפה חבלנית כנ"ל של עובר אורח. לכן הנאשם לא הוכיח כי החזיק בסכין ל"מטרה כשרה" (ראה: י' קדמי, על הדין בפלילים, הוצאת דיונן, ת"א, 1995, ח"ג עמ' 1257). 6. העולה מהמקובץ לעיל, כי אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את הנאשם בעבירות הנ"ל בסע' 1. 7. התיק יוחזר לבית-המשפט קמא, אשר יגזור את דינו של הנאשם לאחר קבלת ראיות לעונש - אם תוגשנה על-ידי מי מהצדדים, ולאחר טיעונים לעונש.משפט פליליסכיןדקירה