חישוב נכות לפי תקנות מס הכנסה וביטוח לאומי

לטענת המבקש, בקביעת הנכות פעלה הועדה הרפואית על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956, בעוד שבענינו של המבקש חלות תקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות) התשל"ח- 1979 ולא תקנות הביטוח הלאומי ותקנות אלו אינן קובעות דרך חישוב משוקללת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב נכות לפי תקנות מס הכנסה וביטוח לאומי: החלטה זו מתייחסת לטענת חוסר סמכות עניינית שהועלתה ע"י ב"כ המשיב. המבקש הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה ובמסגרתה התבקש פסק דין הצהרתי לפיו, לפי ממצאי הועדה הרפואית לעררים (להלן - "הוועדה") מיום 12.1.98, המבקש הינו נכה בשיעור של 100% ולא בשעור של 80.56% כפי שנקבע ע"י הועדה הנ"ל. בתובענה ובתצהיר התומך בה נטען ע"י המבקש כי הופנה ע"י המשיב לועדה רפואית הפועלת לידי המ.ל.ל. ולאחר ערר שהגיש על החלטה ודיון בערר שהוגש לועדה הנ"ל נקבעו לו דרגות הנכות הבאות: לב - 70%, סכרת - 20%, יתר לחץ דם -10%, צלקות - 105. חישוב אריתמטי פשוט של כל הנכויות הנ"ל מביא לנכות מצטברת בשעור של 110%, אלא שהועדה ערכה את החישוב בדרך של נכות משוקללת ולא נכות מצטברת ובדרך זו הגיעה לנכות משוקללת של 80.56%, בלבד. לטענת המבקש, בקביעת הנכות הנ"ל פעלה הועדה על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). בעוד שבענינו של המבקש חלות תקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות) התשל"ח- 1979 (להלן: "תקנות מס הכנסה") ולא תקנות הביטוח הלאומי ותקנות אלו אינן קובעות דרך חישוב משוקללת. בישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני ביום 28.6.98 טען ב"כ המשיב כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתובענה. הוריתי לב"כ הצדדים לסכם: ב"כ המשיב היה אמור לסכם תוך 14 יום, דהיינו, עד 12.7.98 וב"כ המבקש היה אמור לסכם תוך 14 יום מיום קבלת סכומי ב"כ המשיב, דהיינו, עד 26.7.98. כן הוריתי כי התיק יועלה אלי לתזכורת סכומים ב- 2.8.98. התיק אכן עלה במועד, אלא שהסתבר כי ב"כ המשיב הגיש סכומיו ב- 30.7.98, באחור נכר, ללא בקשה להארכת מועד וללא קבלת רשות להארכת מועד. ב"כ המבקש, לעומת זאת, הגיש סכומיו ב- 29.8.98, טרם הגשת סכומי ב"כ המשיב. טרם התייחסות לטענות ב"כ המשיב אציין עוד כי פניית המבקש למשיב נעשתה לצורך קבלת פטור ממס לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"). פניה זו היתה מכח תקנות מס הכנסה. טענת ב"כ המשיב היא כי יש לדחות את התובענה על הסף מחוסר סמכות ענינית. בטענה זו מתבסס הוא על תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה הקובעת "החלטת הועדה לעררים תהא סופית". לדבריו, המבקש אינו רשאי לתקוף החלטה סופית של הועדה בכל דרך שהיא, למעט בג"צ, אם יש בפיו נמוקים המצדיקים זאת, ובמקרה דנן אין נמוקים כאלה. ב"כ המשיב טוען גם כי אין לקבוע שכל ענין הנתון לסמכותו של בג"צ נתון גם לסמכות בית משפט אזרחי. טענה נוספת בפי ב"כ המשיב והיא כי אין נפקא מינה אם מדובר בתקיפת קביעה עובדתית של הועדה או תקיפה בשאלה משפטית, שכן, התקנה אינה מבחינה אבחנה כזו, ומשלא קיימת זכות ערעור אם לא הוענקה כזו בחוק - אין למבקש אפשרות לערער על החלטת הועדה. ב"כ המשיב טוען עוד כי הועדה פעלה על פי סמכותה בתקנה 21(ב): "הועדה לעררים רשאית לקבוע את אחוז הנכות לפי שיקול דעתה, בהתחשב במבחנים שבתוספת" ומשזה המצב - אין נתונה הדרך לערכאת ערעור נוספת. ב"כ המבקש טוען, מנגד, כי המבקש אינו עותר לשנות אף אחת מהקביעות העובדתיות של הועדה אלא אך ורק את דרך החישוב של סך כל אחוזי הנכות אשר נקבעו לו. במקרה כזה, ומאחר שאין מחלוקת כי החלטת הועדה הינה סופית, ניתן לפנות לבג"צ כדי לתקוף החלטה כזו, כפי שאף נקבע בדב"ע נד/01-52 גרובר נ' המוסד לביטוח לאומי (פדע כט(1) 126), ולדעת ב"כ המבקש אין מניעה כי גם בית המשפט המחוזי ידון בתובענה כזו כבעל סמכות מקבילה, וזאת לנוכח ההלכה שנפסקה בבג"צ 4306/93 חלפון נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה (פד"י מז(4) 37, 40). ב"כ המבקש טוען עוד כי יש לפרש את החוק פירוש שנועד להגשים תוצאה הגיונית, והפירוש המוצע ע"י ב"כ המשיב, לפיו אין כל אפשרות לתקוף את החלטת הועדה - הינו בלתי סיבר ובלתי הגיוני. כן טוען הוא כי חזקה על חוק שהתכוון להשיג תוצאות, כי יש לשאוף להרמוניה חקיקתית, ולהעדיף פירוש המקיים זכות ערעור על פני פירוש השולל אותה. לאחר עיון בטענות ב"כ הצדדים אני סבורה כי יש לדחות טענתו המקדמית של ב"כ המשיב. לבית המשפט המחוזי קיימת סמכות ענינית לדון בתובענה זו, ומאחר שטענת ב"כ המשיב הינה אך ורק חוסר סמכות ענינית, כפי שאבאר להלן, דינה להדחות. המבקש פנה למשיב לצורך קבלת פטור המוקנה לנכים מכח סעיף 9(5) לפקודה. סעיפי הפקודה קובעים כי אם נקבע אחוז נכותו של נכה לפי מספר חיקוקים ובניהם חוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח- 1968 תחייב קביעה זו את המשיב. המבקש אכן הופנה לועדה רפואית הפועלת מכח חוק הביטוח הלאומי, ועל קביעתה ערר בפני הועדה הנ"ל. תקנות מס הכנסה קובעות כי נכה שאחוז נכותו לא נקבע על פי אחד החוקים המנויים בסעיף 9(5) הנ"ל ייקבע אחוז נכותו ע"י ועדה שתבחר ע"י רופא מוסמך. על החלטת הועדה יש אפשרות לערור בפני ועדת עררים ואילו החלטת ועדת העררים הינה סופית. אלא שמדובר אך ורק בועדה מכוח תקנות מס הכנסה ולא מכח חוק הביטוח הלאומי. על החלטות הועדות הרפואיות לעררים מכח חוק הביטוח הלאומי ניתן לערער לבית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית. המקרה העובדתי שבפני הוא מעין יצור כלאיים בו, לכאורה, מדובר בועדה רפואית מכח תקנות מס הכנסה שעל החלטתה אין זכות ערעור, אך בפועל, מי שדן וקובע את אחוזי הנכות היא ועדה רפואית מכח חוק הבטוח הלאומי, הכפופה לכללים הקבועים בחוק זה ובתקנותיו, לכל דבר וענין. בדב"ע נד/01-52 גרובר נ' המ.ל.ל. הנ"ל נידון המקרה בו הוגש ערעור לבית הדין האיזורי לעבודה על החלטה של ועדה רפואית לפי פק' מס הכנסה ונטען כי אין סמכות לבית הדין לעבודה בתובענה הנוגעת לועדה כזו. הטענה התקבלה והתובענה נמחקה. הערעור שהוגש נדחה, ונקבע בו: "משלא נקבעה בתקנות מס הכנסה - קביעת אחוז נכות דרך לפנות לבית הדין לעבודה או לבית משפט, נגד החלטה של הועדה הרפואית לעררים, הדרך המעשית העומדת למי שמבקש לנקוט בהליכים נגד החלטה כזאת, היא לפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק". קביעה זו של בית הדין הארצי לעבודה המבליעה בחובה קביעה כי קיימת אפשרות להשיג על החלטה של ועדת העררים למרות היותה סופית, מקובלת עלי, אלא שסבורה אני כי יש להרחיבה ולקבוע כי במקרה זה, במסגרת המגמה ליצירת סמכות מקבילה לבתי המשפט האזרחיים, קיימת סמכות כזו גם לבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון הרחיב את סמכות בתי המשפט האזרחיים במספר פסקי דין שניתנו על ידיו בשנים האחרונות, כמו - בג"צ 1921/94 סוקר נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה, פד"י מח(4) 237, 244 או רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י, פד"י מד(3) 812, ואם בעניני תכנון ובניה, מכרזים, חוקיות חיובם בהיטלים ובמיסים שונים הורחבה הסמכות, מקל וחומר בן בנו של קל וחומר, קיימת סמכות מורחבת זו בשאלה של פרשנות דבר חקיקה בנוגע לדרך חישובי אחוזי נכות מצטברים - האם בחישוב אריתמטי פשוט או בחישוב משוקלל. הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי לא העסיקה את עצמה ולא היתה אמורה להעסיק את עצמה בשאלת דרך החישוב המצטבר של הנכות. היא פעלה כדרך שהיא אמורה לפעול תמיד מכח חוק הביטוח הלאומי, דהיינו, חישוב משוקלל של אחוזי הנכות. אין מדובר בקביעה עקרונית שלה כי זו הדרך בה יש לילך. קביעה עקרונית כזו לא ניתנה ולא יכולה להינתן ע"י ועדה זו. לכן, חייבת להיות דרך המאפשרת למבקשת להצביע על הטעות המשפטית שלדעתו קיימת בדרך של יישום התקנות ע"י הועדה. נניח, לצורך הענין, כי היתה נופלת טעות חשבונית פשוטה בסיכום אחוזי הנכות, האם גם אז היתה מועלית הטענה כי החלטה זו סופית, כאמור בתקנה 18(ג), ואין אחריה מאום? האם גם במקרה כזה היה ב"כ המשיב סבור כי יש להגיש עתירה לבג"צ? סבורתני שלא. נראה לי כי מקרה זה נכנס, מבחינת הסמכות הענינית, ל"איזור הדמדומים" כפי שהוגד ע"י כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר בבג"צ 4306/93 הנ"ל. כב' הנשיא נמנע מתיחום גבולותיו של אותו איזור דמדומים ובתי המשפט בעשייה היום יומית אמורים לצקת לכד זה את התוכן על פי כל מקרה ומקרה הנדון בפניהם. הנשיא שמגר התווה קווים כלשהם על פיהם: "פסקי דין ההצהרתי הפך לאכסניה מתאימה לנושאים מגוונים מן התחום המנהלי... המדובר בדרך כלל בתובענות מנהליות שבהן אי מחלוקת על העובדות". במקרה שבפני אין כל מחלוקת על העובדות. המחלוקת מתמקדת בפרשנות תקנות ויישומן - ומחלוקת זו מתאימה גם מתאימה לאכסניה המוצעת ע"י כב' הנשיא שמגר, של תובענה לפסק דין הצהרתי. ולפיכך, אני סבורה, כאמור, כי דין טענת ב"כ המשיב לפיה אין סמכות ענינית לבית משפט זה לדון בתובענה - להדחות. המשיב ישא בהוצאות המבקש בסך 5,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. אחוזי נכותמיסיםמס הכנסהנכותחוקי מס הכנסהביטוח לאומי