קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חניה בגן ציבורי: השופט ש. ברלינר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מקומיים בחיפה מיום 22.10.98 (כב' השופט שאנן, בתיקים אלה: ת.פ. 49021/96; ת.פ. 41982/96 ו - ת.פ. 42274/96) לפיו הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בתיקים אלה, והוטל עליו קנס בסך 6,000 ש"ח לשלמו ב - 10 תשלומים חודשיים שוים ורצופים בסך 600 ש"ח כל אחד, או 30 ימי מאסר תמורתו. 2. בכל התיקים יוחסו לו עבירות על חוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והנקיון), התשמ"ב - 1981. בת.פ. 49021/96 - על כך שלא הפסיק להחנות רכב פרטי מדגם "חיפושית" הנושא מס' רישוי: 613348 בחורשה או בגינה ציבורית ברח' שבטי ישראל, קרית חיים, בין הבתים מס' 34 ו36-, למרות דרישה שהופנתה אליו להימנע מכך, מיום 13.8.96. בת.פ. 41982/96 - הוגש האישום על כך שהוא לא סילק גרוטאות מחצר בית משותף ברח' כבירים 6 בחיפה, למרות שדרישה שהופנתה אליו ביום 28.8.96. בת.פ. 42274/96 - הוגש נגדו האישום על כך שלא הדביר עשבי בר ולא ניקה אותם מחצר הבית ברח' כבירים 6 בחיפה. 3. כתב האישום הוגש נגד המערער ביום 29.8.96. כב' השופטת בר זיו החלה בשמיעת העדויות והמשיכה בדיונים על אף בקשות רבות ומטרידות של המערער שעשה ככל יכולתו כדי לשבש את ניהול המשפט ולהאריכו. נקבעה ישיבה ליום 8.4.98 להמשיך בשמיעת הראיות. בשעה 08: 30 באותו היום התקשר המערער לבית המשפט לענינים מקומיים ומסר כי לא יוכל להגיע לישיבה שנועדה לאותו היום בשעה 10: 00, וכסיבת ההעדרות נרשם: "אני חולה מבקש לדחות למועד אחר". הישיבה קויימה בהעדרו של המערער וניתנה בה החלטתה של כב' השופטת בר זיו אשר פסלה את עצמה מלהמשיך ולשמוע את משפטו של המערער, בקובעה: "הנאשם הגיש בקשה לפסילתי משמיעת משפטו. אין זאת כי הנאשם מבקש להאריך את הדיונים בתיק ואינו מתייצב בטעונים שונים. יחד עם זאת לאור שינוי סדרי עבודתי אני פוסלת את עצמי מלדון בתיקו של הנאשם. המזכירות תעביר את התיק לכב' השופט שאנן אשר יקבע את ההמשך על פי סדרי עבודתו". 4. כב' השופט שאנן קבע את המשך המשפט ליום 22.10.98. קודם לכן דן כב' השופט שאנן בבקשת המערער כי יפסול את עצמו וכי יבטל את הישיבה שנקבעה ליום 22.10.98, בקשה שחזרה על עצמה לאחר שקודם לכן ביקש המערער לפסול גם את כב' השופטת בר זיו. בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופט שאנן בהחלטה מיום 15.10.98, בה קבע בין היתר כי הדיון יתקיים במועד שנקבע. ביום 20.10.98 הגיש המערער בקשה נוספת לבית המשפט לענינים מקומיים. כמו מרבית בקשותיו הרבות, גם בקשה זו הוגשה בכתב יד שקשה לקרוא אותו ומדובר בהעתק פוטוסטטי של הבקשה ולא במקור הבקשה. הוא ביקש לבטל את החלטת כב' השופט שאנן כשדחה את טענת הפסילה, וגם לא דחה את המשך הדיון וטען, בין היתר, כי "על פי דין (ה)החלטה בטלה מעיקרא ניתנת לביטול (הצהרה) על ידי אותו שופט שנתן אותה בהליך בקשה רגיל וכך יש לעשות בדין". לישיבה שנקבעה ליום 22.10.98 שעה 12: 00 לא התייצב המערער. בפתח הדיון ציין כב' השופט שאנן כי יומיים לפני כן הוגשה בקשה נוספת של המערער והיא הובאה בפניו בבוקרו של יום הדיון, 22.10.98, בשעה 08: 40. הוא ציין כי "משמעות הבקשה היא, למעשה, ערעור על החלטתי הקודמת וערעור כזה, אין להגיש אלי". בהמשך החלטתו הוסיף כי הדיון יתקיים במועד שנקבע, היינו באותו היום 22.10.98 והורה כי "המזכירות תודיע למר טלמור בדחיפות על החלטתי זאת, למרות שממילא, עליו להופיע היום לאור ההחלטה הקודמת, שלא שונתה". המזכירות עשתה כאמור והמערער התקשר בשעה 10: 00 לבית המשפט לענינים מקומיים והודע לו שהדיון מתקיים כרגיל. בשעה 10: 32 הודיע המערער לבית המשפט לענינים מקומיים: "אני חולה אני שוכב במיטה לא יכול להגיע לדיון היום. אני מבקש להודיע לתובעת בדחיפות ותודיע לעדים". בשעה 12: 25 הוחל בדיון בבית המשפט לענינים מקומיים. התובעת מסרה כי העדים הגיעו וכי המערער טוען שהוא חולה וביקש לדחות את הדיון. כב' השופט שאנן נתן החלטה בה פירט את השתלשלות הענינים וציין כי "בקשת מר טלמור, לדחות את הדיון היום אינה משכנעת. לא רק שהיא הועלתה רק בתגובה להודעת המזכירות, שהבקשה לדחיית הדיון נדחתה, אלא שהיא אינה נתמכת במסמך. עדי התביעה הוזמנו והופיעו ואינני רואה כל הצדקה, לדחיה נוספת בשמיעת התיק". לאור האמור, נמשך המשפט בהעדרו של המערער. נשמעו עדויותיהם של עדי התביעה וכן סיכומי התובעת. בהכרעת הדין סקר כב' השופט שאנן את הפרטים הנוגעים לתיק שבפניו, התייחס להוראת סעיף 130א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, ולסעיף 240 בחוק האמור במשולב עם תקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לענין סעיפים 239 ו240- לחוק) תשכ"ו - 1976, וציין כי מותר לבית המשפט לדון באישומים שבתיקים דנן גם בהעדר הנאשם. הוא ציין עוד כי הוא התייחס לענין שבפניו בזהירות יתר "המתחייבת גם מדקדקנותו היתרה של הנאשם, בענינים מהותיים כבענינים שבפרוצדורה", ואיפשר השמעת העדים מחדש. על סמך עדויותיהם שוכנע כב' השופט שאנן שהמערער עבר את העבירות שיוחסו לו והרשיע אותו בהן. לאחר מכן גזר עליו את העונש כמפורט לעיל. 5. המערער לא הרפה, והגיש לבית המשפט לענינים מקומיים בקשה לבטל את פסק דינו. בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופט שאנן בהחלטה מיום 3.12.98 בה ציין, בין היתר, כי "גם כיום אין בפני בית המשפט שמץ ראיה על כך שאמנם נמנע מן הנאשם להופיע" לדיון אליו זומן ליום 22.10.98. גם בפנינו לא מונחת אסמכתא רפואית כלשהי להראות כי נכונה טענת המערער, כי היה כביכול חולה במועד שנקבע לשמיעת משפטו, 22.10.98. 6. המערער רגיל להגיש לבית המשפט בקשות בכתב יד. כתב ידו בקושי ניתן לקריאה. המערער מרבה לנקוט בשיטה מוזרה שלפיה מוגשים מסמכים שאינם מקוריים, צילומים של מסמכים ושל בקשות, ולעיתים על בקשות אלה תוספות בכתב יד במקור. לעיתים הצילום ממוזער. הכל בכתב יד צפוף למדי, וקשה לקריאה. בקשותיו רבות מספור, חוזרות על עצמן והן מוגשות, בין אם הן נחוצות ובין אם אינן נחוצות. נראה מן המכלול, שהכל נעשה על מנת לשבש, להאריך ולהקשות על ההליך המתנהל נגדו, וכמעט כל שופט הדן בענינו הוא מבקש לפסול. סעיף 68 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובע כי "כתב טענות יהיה מודפס או כתוב במכונת כתיבה, על גבי גליונות נייר לבנים וחלקים על צד אחד בלבד של הגליון, ויש להניח שוליים של חמישה סנטימטרים לפחות בימינו, ובהם שני נקבים, במרכז הגליון, המרוחקים שמונה סנטימטרים זה מזה". יחד עם זה, לפי סעיף 69 של התקנות "אין לעורר התנגדות טכנית לכתב טענות על יסוד פגם שבצורה". לא מצאתי הוראה דומה בחוק סדר הדין הפלילי או בתקנותיו. סעיף 3 של חוק סדר הדין הפלילי קובע כי "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". לעיתים, מה שקבוע בדין לגבי הליכים אזרחיים, יפה כוחו גם לגבי הליכים פליליים. בבש"פ 939/98 מנואל כץ נ' מדינת ישראל, מיום 12.2.98 דנה כב' השופטת ביניש בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון כשאינה חתומה על ידי המבקש או על ידי בא כוחו. כב' השופטת ביניש הסתמכה על הוראות סדר הדין האזרחי, לגביהן הוחלט כי "אף על פי שהתקנות אינן קובעות כי כתב ערעור יהיה חתום על ידי המערער, דין הוא שהמערער או עורך דינו חייבים לחתום עליו, שאם לא כן אין המסמך שלם ואין זו אלא טיוטה". נקבע כי "הדברים האמורים ביחס לסדר הדין האזרחי יפים גם לעניין סדר הדין הפלילי, בין אם צויינה החובה במפורש ובין אם לאו". אולם, לא כל הוראה הנוגעת לסדר הדין האזרחי יפה לסדרי הדין בפלילים. כשבפלילים עסקינן, אין הכרח כי המסמכים יוגשו כשהם מודפסים, וניתן להגיש עתירות ופניות לבית המשפט גם בכתב יד. בע.פ. 4726/90 שמואל שילון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 90(3) עמ' 1016 צויין מפי כב' הרשם ש. צור כי "כל בעל דין - אף אם אסיר הוא - זכאי לפנות לבית המשפט ולהגיש ערעור כחוק ואין כל צורך בפורמליות מיוחדת, הגשת צילומי מסמכים או תצהירים. מידי יום מתקבלים בבית המשפט ערעורים רבים שאינם אלא פניה פשוטה - ולו בכתב יד - לבית המשפט ולעתים אף בלא נימוקים. נוהלי בית המשפט המחייבים קבלתם של כל הערעורים הללו ובמידת הצורך נדרשת השלמת החסר במהלך הטיפול בערעור, לאחר הגשתו". בבש"א 1314/97 אמיתי טלמור נ' לאה טלמור, תקדין עליון 97(2) 103, ביקש המערער להגיש ערעור לבית המשפט העליון, לא שילם אגרת ערעור ולא הגיש את בקשתו בצורה ובאופן הקבועים בדין. ניתנה לו ארכה להשלים את ערעורו. הוא בחר שלא לעשות כן. ציין כב' הנשיא ברק כי בית המשפט "לא ימהר לסגור את דלתותיו בפני מתדיין שאינו בקי בסדר הדין או שמטעמים אחרים אינו מצליח לעמוד בדרישות הדיוניות הקבועות בדין... אלא שהמבקש בחר שלא לנהוג לפי המוצע לו אלא להתנגח ולנהל את ההליך לשיטתו. במסגרת זאת הוסיף טענות בכתב יד, חלקן בדף מצולם וחלקן בכתב יד, וצרף תצלומים ממוזערים של מסמכים שונים". הוחלט שם כי לאחר שהמערער לא עמד בדרישות התקנות אין לקבל את ערעורו לרישום. 7. בפנינו, המשיך המערער בשיטתו שלא להגיש מסמכים מקוריים, קריאים, אשר נערכו לצורך הדיון שבו מדובר. הערעור הוגש לבית משפט זה ביום 10.12.98. כותרת הערעור היא בכתב יד, השאר מהווה העתק פוטוסטטי של מסמך קודם. מהיכן שאוב המסמך? עיון בתיק בית המשפט לענינים מקומיים מראה שביום 18.11.98 הוגש לו העתק מצולם של מסמך כלשהו. העתק זה צולם על ידי המערער, בעת הצילום כוסתה הכותרת, נכתבה כותרת חדשה והמסמך המעובד בצורה זאת, כשכל שאר תוכנו זהה למסמך ישן שהוגש לבית המשפט לענינים מקומיים, מהווה כתב ערעור בעניננו. אף בהעדר הוראה בדין, אינני סבור שזוהי דרך קבילה להגיש ערעור לבית משפט זה. כתב ערעור צריך להיות, מעצם טבעו, מסמך מקורי הנערך לצורך הגשת ערעור. מסמך מקורי כזה אין בעניננו. 8. המערער חזר על טענותיו שבערעור בדיון בפנינו ביום 24.6.99. לאחר פרק זמן שאלנו אותו, אם יסכים לסכם בכתב. הוא הסכים לכך ונרשם בפרוטוקול: "לשאלת ביהמ"ש אם אוכל לסכם והסיכומים יודפסו - אני משיב כי אשתדל". הוחלט כי המערער יסכם בכתב תוך 30 יום מן המועד הנ"ל, יגיש העתק סיכומיו לב"כ המשיבה, גם המשיבה תוכל לסכם תוך 30 ימים ותגיש העתק סיכומיה למערער וכי "לאחר מכן תינתן אפשרות תגובה למערער תוך 10 ימים מיום קבלת סיכומי המשיבה. הסיכומים יוגשו בדפוס קריא (ההדגשה לא במקור - ש.ב.). תקופת הפגרה לא תפסיק את מירוץ הימים. התיק יובא לעיונו של ביהמ"ש ביום 5.9.99". 9. כאמור, הורינו שהסיכומים יוגשו בדפוס קריא. נקצב מועד של 30 יום למערער להגיש את סיכומיו. הורינו כי ימי הפגרה יובאו בחשבון. היה על המערער להגיש את הסיכומים עד ליום 25.7.99 (בהתחשב בכך שביום 24.7.99 היתה שבת), הוא לא עמד בכך, לא ביקש ארכה והגיש את סיכומיו רק ביום 27.7.99. ומהם סיכומים אלה? הם לא הודפסו בדפוס קריא כפי שהורינו. הסיכומים מהווים העתק פוטוסטטי של מסמכים שמקורם אינו ידוע לנו. כתב היד בקושי קריא. הצילום הוקטן ולעיתים נקטעו חלקי שורות. חלק מהסיכומים הוא העתק פוטוסטטי נוסף של "כתב הערעור", צילום שבקושי קריא. לערעור מצורף צילום בלתי קריא בחלקו של החלטת כב' השופט שאנן מיום 3.12.98. לערעור מצורפים העתקים ממוזערים של אישורים רפואיים שונים, בלא שהמערער קיבל רשות לצרף ראיות חדשות. 10. לא מדובר במקרה דנן במי שאינו יכול לעמוד בהוראת בית המשפט להגיש סיכומים בדפוס קריא, אלא במי שאינו רוצה, במופגן, לעמוד בכך. המערער ממשיך בשיטתו: לנגח ולפסול ללא לאות על ימין ועל שמאל, ללא כבוד לזולתו, לא סיבה וללא הצדקה, תוך שאין בטענותיו מאומה, וכל מטרתו להכשיל ולסרבל את הדיונים. גם טענותיו לפסילת כב' השופט שאנן, נדחו על ידי בית המשפט העליון אשר קבע (ע.פ. 6623/98, תקדין עליון 99 (1) עמ' 405) כי "אין בהתבטאויותיו של השופט כדי להביא לפסילתו. אלה הן התבטאויות שהן טבעיות למשפט, ובין אם הן מבוססות ובין אם לאו - ובעניין זה איני נוקט כל עמדה - אין בהן כדי לבסס עילת פסילה". 11. על אף כל האמור עיינתי בסיכומיו של המערער. אין בהם כל ממש. צדק כב' השופט שאנן כשלא נעתר לבקשתו לדחות את הדיון, בקשה שלא היה לה כל בסיס והיוותה, כך עולה ממכלול הנתונים שבפני, ככל הנראה, חלק משיטתו של המערער להתחמק מן הדיון המשפטי בענינו ולהכשילו. על סמך הראיות שהיו בפניו, יכול היה בית המשפט לענינים מקומיים להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בשלושת התיקים דלעיל. אין סיבה להתערב במסקנות הערכאה הראשונה. 12. אני מציע כי נדחה את ערעורו של המערער ונחייבו לשלם למשיבה את הוצאותיה בסך 5,000 ש"ח, להיום. 13. לאחר כתיבת חוות דעתי, עיינתי בפסק דינו המלומד של חברי כב' השופט גריל, ונשארתי בדעתי שהמקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק שבו יש לחייב את המערער לשלם הוצאות משפט למשיבה בערעור. הסמכות לכך קיימת (ראה, ע.פ. 185,104/84, המוזכר על ידי חברי). הדבר מוצדק, כמוסבר על ידי כב' הנשיא שמגר, בגלל "אופן ניהול המשפט ובתוכנן של הטענות. מבחינה זו אין כמובן נפקא מינה בין הערכאה הראשונה לבין הערכאה השניה או השלישית: "אם אופי הטענות היה מופרך וטרדני, ובכך הסיבה להטלת הוצאות, מה לי ערכאה ראשונה ומה לי ערכאה שניה... בית המשפט שלערעור מוסמך לחייב בהוצאות בשל ניהול המשפט בערכאה נמוכה יותר. אין לגלות טעם או הגיון בכך, מדוע תשלל סמכות זו, ככל שהדבר כרוך בניהול המשפט לפני ערכאת הערעור" (פ"ד לח(3) 718 בעמ' 724). בא בפנינו מערער, טוען טענות שאין להן שחר, מגיש כתב ערעור שאיננו אלא צילום של מסמך שהוא השתמש בו בבית המשפט קמא, מסרב לקיים את החלטת בית משפט זה המורה לו להגיש את סיכומי טענותיו בדפוס קריא, בלא שיש כל הצדקה לכך אלא מתוך עקשנות גרידא, ולא נחייבו בהוצאות? תמהני. ש.ברלינר,שופט השופט י. גריל: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי כב' השופט ש. ברלינר לפיה יש לדחות את הערעור. גם אני סבור שבפני כב' בית המשפט קמא הונחה תשתית ראייתית שעל בסיסה רשאי היה כב' השופט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. אין מקום להתערב בהחלטת כב' השופט מר א. שאנן כשסירב להיעתר לבקשת המערער לדחות את מועד הדיון. החלטה בדבר דחיית מועד הדיון נתונה בעיקרו של דבר לשיקוליה של הערכאה הדיונית. כב' השופט קמא נימק החלטתו, ואינני סבור שנפל בהחלטה זו פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, לכן גם אני סבור שדין הערעור להידחות. הייתי נמנע מלחייב את המערער בתשלום הוצאות למשיבה. אתחיל בכך שאציין כי לא ניתנה למערער בעניננו אפשרות לטעון בענין חיובו בהוצאות משפט. אפנה לבג"צ 5299/93 אלחמידי נ' שופט בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, פ"ד מח(1) עמ' 482, שם הסכים בא כח המדינה כי היה מקום לאפשר לעותר לטעון בענין ההוצאות ומטעם זה נתקבלה העתירה, והתיק הוחזר לדיון בדבר ההוצאות. גם לגופו של ענין אינני רואה הצדקה לחיוב המערער בהוצאות. צעד זה הוגדר בספרו של כב' השופט י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר שני), תשנ"ח - 1998, עמ' 1085 כ"צעד קיצוני", שבית המשפט נוקט בו כאשר נראה בעליל כי הנאשם גרם להוצאות "מיותרות" על ידי אורך ניהול המשפט, וכן מסביר המחבר המלומד, בעמ' 1086, כי השיקול המרכזי בסוגיה זו הוא פועל יוצא של השאלה, אם ניצל הנאשם לרעה את הליכי הדיון או העלה טענות סרק או פעל שלא בתום לב להארכת הדיונים וסיבוכם. המחבר המלומד מפנה למספר פסקי דין, ובהם גם ע.פ. 185,104/84 מרדכי מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) עמ' 718, שם כותב כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, בעמ' 724: "אם אופי הטענות היה מופרך וטרדני, ובכך הסיבה להטלת הוצאות, מה לי ערכאה ראשונה, ומה לי ערכאה שניה". ככל שעסקינן בדיון ובטיעון כפי שהתנהלו בפנינו, כערכאת ערעור, אינני סבור שאופי הטיעון והדיון חרגו במידה כה קיצונית מן המקובל עד כי תהא הצדקה לנקוט בצעד של חיוב המערער בהוצאות המשפט. נתתי דעתי על כך שבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים רשאי להשתמש בסמכותו ולהטיל הוצאות משפט לגבי הדיון כפי שהתנהל בבית משפט השלום, וזאת: "אם לדעתו, מן הראוי היה לחייב את המערער בהוצאות בגלל אופן הניהול של הגנתו בדרגה הראשונה". (עיינו, דברי כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע"פ 185,104/84 מאירי נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3), עמ' 718, בעמ' 723, מול האות ב). מעיון בגזר דינו של כב' בית המשפט קמא עולה במפורש שכב' השופט קמא נתן דעתו לאפשרות זו, אך נימק והסביר בסעיף קטן (ד) של גזר הדין כי התביעה לא ביקשה לחייב את הנאשם בהוצאות ההליך הממושך שהתקיים ולכן החליט כב' השופט קמא שלא לפסוק מעבר לבקשתה של התביעה, אך הוסיף בד בבד שלאור ביטול הזמן יוצא הדופן שגרם המערער-הנאשם, לרבות הסיבוך שנגרם בשמיעת שאר התיקים עד להפרדת שלושת תיקיו של המערער, אין הצדקה להקלה כלשהיא בדינו של המערער. משאלה הם פני הדברים, כמוסבר בגזר הדין של כב' השופט קמא באופן ברור, לא ראיתי ואינני רואה מקום לכך, שהמערער יחוייב בערכאה זו בהוצאות המשפט בגין הדיון בבית המשפט קמא, ואילו לגבי הדיון כפי שהתנהל בשלב הערעור סבורני שאופי הטיעון והדיון בפנינו אינם מצדיקים נקיטה בצעד של חיוב המערער בהוצאות המשפט. לכן, אילו דעתי היתה נשמעת, הייתי מציע לחבריי הנכבדים להימנע מכך. י. גריל - שופט ס. הנשיא השופט ח. פיזם [אב"ד]: מסכים אני לחוות דעתו של כב' השופט ברלינר ולהערתו של חברי כב' השופט גריל. בסוגיית ההוצאות נטיתי תחילה להצטרף לדעתו של חברי כב' השופט ברלינר אך לאחר שעיינתי בחוות דעת חברי כב' השופט גריל ונימוקיו, מצטרף אני לדעתו כי אין זה מן הראוי שנפסוק הוצאות. ח. פיזם - שופט ס. נשיא [אב"ד] לפיכך הוחלט לדחות את הערעור, ועל פי דעת הרוב, לא ליתן צו להוצאות. חניה