קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשבון חח''ד חוב של חברה: השופט משה טלגם הרקע העובדתי השתלשלות העניינים, שברובה אינה שנויה במחלוקת הנה כדלקמן: ב- 24.5.88 פתח המערער 2, מנהלה של החברה המערערת 1 (להלן: "החברה") חשבון חח"ד על שמה וחשבון פרטי על שמו ושם רעיתו, בסניף דיזינגוף של המשיב (להלן: "הבנק") ב- 31.5.88 נתן הבנק לחברה הלוואה בסך 50,000 ש"ח נושאת ריבית פריים + 0.5 . החזר הלוואה בוצע על-ידי החברה בתשלומים חודשיים של 5,000 ש"ח כל אחד. עוד באותו היום בו ניתנה ההלוואה הועבר כל סכום הכסף שניתן כהלוואה מחשבון החברה לחשבונם הפרטי של המנהלים, המערערים 2 ו 3. אולם מיד לאחר ביצוע ההעברה הופקד הכסף בתוכנית חיסכון צמודת מדד שנשאה ריבית של 4.75%. תוכנית החיסכון על שם המערערים 2 ו- 3 שהופקדה בבנק, שמשה חלק ממערך הביטחונות שהעמידו המערערים 2 ו- 3 אשר היו ערבים לכלל חובה של החברה, לרבות ההלוואה שניתנה ביום ה 31.5.88. בחלוף הזמן נפרעה כאמור ההלוואה הנ"ל במלואה, על ידי חיוב חשבון החח"ד של החברה. בדיעבד הוברר כי מרבית הזמן היה חשבון החח"ד של החברה במצב של חריגה ממסגרת האשראי שאושרה בו. יצוין כי שנה לאחר קבלת ההלוואה הראשונה, ב- 26.1.89, ניתנה לחברה הלוואה שניה בסך 50,000 ש"ח וב- 1.8.89 ניתנה לחברה הלוואה נוספת בסך 60,000 ש "ח. ב- 31.5.1990 נפרעה תוכנית החיסכון של המערערים 2 ו- 3, בסך של כ 76,523 ש "ח, מתוכם הועברו 42,506 ש"ח (כ 56%) לחברה לכיסוי יתרת חובה בחשבון החברה (ללא קשר להלוואה). לימים ב 20.10.1992 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר נגד החברה ונגד המערערים 2 - 4, שהיו ערבים לחובה של החברה. בתביעה דרש הבנק את תשלום יתרת חובה שנצטברה בחשבון החח"ד של החברה. המערערים התגוננו מפני התובענה במספר טענות, אולם לעניין הערעור שבפנינו צומצמה המחלוקת לשאלה, האם הותנה מתן האשראי על ידי הבנק ברכישתה של תוכנית החיסכון ובכך הופרה הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א - 1981 האוסר על התנית שירות בנקאי אחד בשירות אחר, כשאין קשר עסקי סביר בין שני השירותים. חובת האמון רבות ומגוונות הן החובות בהן חב תאגיד בנקאי כלפי הציבור בכלל וכלפי ציבור לקוחותיו בפרט, וברום הפירמידה ניצבת חובת האמון. אחד מעמודי התווך של חובה זו הוא סעיף 7 לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ "א 1981, וזה לשונו: "7. התניית שירות בשירות (א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין התנאי הקיים." לא בכדי אסר המחוקק על תאגיד בנקאי להתנות מתן שירות בנקאי אחד בשירות בנקאי אחר; נסיבות החקיקה בנידון מצביעות על היותם של התאגידים הבנקאיים שחקנים בשוק בו שוררת תחרות אוליגופוליסטית (שליטה של גופים חזקים המביאה לצמצום התחרות). מקורו של צמצום זה בתחרות בהוראת סעיף 3 לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א 1981 המגביל את הזכות לקבלת רשיון לעסוק במתן שירותים בנקאיים. כוחם וגודלם של התאגידים הבנקאיים בשוק האוליגופוליסטי מונע פעולתם הסדירה של מנגנוני איזון ובקרה, המהווים ערובה לקיומו של שוק בתחרות חופשית. "הוראת החוק המבטלת התניית שירות בשירות, מטרתה להגן על הלקוח במסגרת הרעיון הכללי של הגנת הצרכן. להגנה זו מימד פטרנליסטי, בשל ההתערבות ביחסים החוזיים..". (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם)). כוון שכך מצא המחוקק לנכון להעלות את הסטנדרט שלפיו יידרשו השחקנים הגדולים לפעול, במערכת יחסי הכוחות הלא שוויונית; בעוד שבמהלך העסקים הרגיל בשוק, הציב המחוקק סטנדרט של תום לב, שמתבטא בהוראות סעיף 12 וסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (ונורמה זו אף מתפשטת אל שאר ענפי המשפט השונים דרך סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973) - הנה בשוק השירותים הבנקאיים הועלה הסטנדרט הנדרש מהתאגיד הבנקאי כלפי הציבור לרמת חובת אמון (ע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(101 ,94 ( 4; ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, מח(591-592 ,573 (2). על ההבדל בין חובת האמון לחובת תום הלב עמד פרופ' א' ברק: "....חובת תום הלב החוזית לחוד, וחובת האמון לחוד. כל אחת משתי חובות אלה קובעת רמת התנהגות שונה. חובת תום הלב החוזית קובעת סטנדרט מינימלי של התנהגות ראויה, בחינת אדם לאדם - אדם. לעומת זאת, חובת האמון קובעת סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה, בחינת אדם לאדם - מלאך." (פרופ' ברק שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 495). חובת האמון צדדים רבים לה אולם ביטויה הראשון במעלה מצוי באיסור על תאגיד בנקאי לנצל לרעה את כוחו הרב כלפי הציבור, ומרעיון זה יונקת חיותה הוראת סעיף 7 (א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א 1981, האוסרת על התנית שרות בנקאי אחד בשרות בנקאי אחר. אולם טרם נוכל לקבוע שעסקינן בשירותים שהותנו זה בזה צריכה טענת החברה לעבור תחילה מספר משוכות . התנית שירות בשירות זה מכבר הכירה תורת הכלכלה המודרנית, כי שיווק "סלי מוצרים", כאלטרנטיבה יחידה, יגרום לשוק להתייצב בנקודת שיווי משקל נחותה, בה תגדל תועלתם של הספקים, במקרה זה התאגידים הבנקאיים, על חשבון תועלתו של ציבור הצרכנים. מכאן הרעיון שביסוד האיסור בדבר התנית שירות בנקאי אחד בשירות אחר; ההנחה היא שעלותו של השירות שהלקוח אינו מעוניין בו היא לדידו רק תוספת לעלות השירות שאותו הוא מבקש וזאת יש למנוע. תכלית זו ניצבת אף בפני בית-המשפט שעה שעל המדוכה סוגית התנית שירות בשירות. (ד"ר א. וינרוט ב. אדלשטיין, התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, בורסי 1996, שם בעמוד 14). תנאי יסוד לתחולתו של סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א 1981 הינו קיומה של קורלציה בין השירותים ששווקו. בחינת קורלציה זו מתחלקת לשלושה ראשים: הראשון - מתמקד בבחינת הסוגיה, האם שווקו השירותים האמורים במסגרת "סל מוצרים" כפוי אשר משותף מבחינה כרונולוגית; השני - בוחן מה מידת ההקשר שהייתה בפועל בין השירותים ששווקו, קרי: האם יכול כל אחד מהשירותים לעמוד בגפו; והשלישי - עניינו שאלת קיומה של התנייה בהליך השיווק, אשר תבוא לידי ביטוי בשאלה, האם אכן נמנעה מהלקוח אפשרות לרכוש כל אחד מהמוצרים בנפרד זה מזה או להמנע מאחד מהם, שאם לא כן הרי שהחיבור בין השירותים בוצע מסיבה כלכלית עסקית ולא כתוצאה מהתנייה אסורה. מן הכלל אל הפרט, בעניינינו קבע בית-משפט קמא שגרסת המערערים, בדבר קיומה של כפייה ספציפית אינה אמינה. בקביעה זו אין אנו כערכאת ערעור אמורים להתערב, אלא שמכאן הסיק בית-משפט קמא כפועל יוצא, כי לא התקיים כלל קשר בין השירותים הבנקאיים ששווקו, ועל בסיס זה קבע שכל אחד מהשירותים שווק בנפרד ללא כל תלות של שירות אחד במשנהו: אולם המסכת העובדתית, עליה אין מחלוקת בין הצדדים, דוקא מצביעה על קיומו של קשר דה-פקטו בין השירותים שהוצעו, שהרי שאותו סכום שניתן כהלוואה לחברה הועבר במלואו ונסגר בתוכנית החיסכון סמוך לקבלתו, תוך שהוא מוסיף לשמש חלק ממערך הביטחונות לפירעון אותה הלוואה. אם לא די בכך הרי הקשר בין השירותים מתהדק שעה שחלק ניכר מכספי תוכנית החיסכון חזר בדיעבד לחשבונה של החברה לאחר פירעון ההלוואה. מן הנסיבות עולה מסקנה בדבר קיומה של קורלציה בין השירותים שסופקו למעשה במסגרתו של סל משותף מבחינה כרונולוגית, תוך קיומו של קשר הדוק ביותר בין השירותים: "מן הראוי איפוא לבחון את מכלול הנסיבות של פתיחת תוכנית החסכון. בין הנסיבות האלה, שפורטו לעיל, יש למנות: כל תוכניות החסכון מומנו מחשבון החברה ונפדו לתוך חשבון החברה, בכל המועדים של פתיחת תוכניות החסכון וגם במשך קיומן עמד חשבון החברה ביתרת חובה חריגה, כתוצאה מכך נגרם ללקוח נזק כלכלי ניכר, וזאת בשל הפער העצום בין שיעור הריבית החריגה לבין התשואה שהניבו התוכניות. נסיבות אילו יוצרות חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח ." (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם) מפי השופט אנגלרד). אולם טרם נקבע כי עניין לנו בהתנייה אסורה יש לתת דעתנו לסוגיה האם הייתה לחברה אפשרות לרכוש את השירותים בנפרד? נקבע בהלכה הפסוקה שיסוד הכפייה מקים חזקה בדבר קיומה של התניה אסורה. זאת ועוד, נקבע בשורה של פסקי דין (ע"א 6505/97 (טרם פורסם); ע"א 7162/96 דינים עליון נה 56 עמ' 5 ; ת.א. (י-ם) 143/91 (טרם פורסם)) כי בית-המשפט בבוחנו קיומה של כפייה לצורך תחולתו של סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א - 1981 , ירחיב את יסוד הכפייה גם מעבר להגדרתו בסעיף 17 בחוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג 1973. מכאן מתבקשת המסקנה כי למרות חוסר אמינותה של הטענה בדבר קיומה של כפיה ספציפית, יתכן כי ניתן יהיה ללמוד על קיומה של כפיה אף כאשר אינה עולה עד כדי אירוע ממוקד.". מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתנייה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים, שהיא, בדרך כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח" (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם)). בבואנו לעמוד על קיומה של כפייה, שאינה פרי מאורע ממוקד, יש לבחון קודם כללית את ההגיון העסקי והכדאיות הכלכלית שבבסיס פעולת הלקוח, וזאת מכיוון שחוסר כדאיות כלכלית קיצונית תיצור חזקה, שרכישת השירותים לא נבעה ממפגש רצונות חופשיים, כי אם מקיומה של כפיה. "בהקשר זה יצוין כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר, אינו אלא אריח אחד אם כי מרכזי מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה" (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם)). יחד עם זאת לא כל פער בין שערי הריבית, בהן זוכה וחויב לקוח, יעיד בהכרח על חוסר כדאיות כאמור, אלא ששומה עלינו לתת את דעתנו לקשת רחבה יותר של מכלול שיקולי תועלת. כך למשל מקום בו לקוח מוותר על תשואה, אך מנגד זוכה ברמת נזילות גבוהה מזו שהייתה לו בעבר, לא יזדרז בית-המשפט להתערב, שכן אין מתפקידו של בית-המשפט להחליף את שיקול דעתם של הצדדים שעה שהם פועלים במסגרתו של מתחם סבירות. תוכנית חיסכון כבטוחה. בנסיבות המקרה נקשרים יחדיו הענקת אשראי לצד השקעת אותם כספים בתוכנית חיסכון, המהווה חלק ממערך הביטחונות שמעמיד הלקוח להבטחת אותו אשראי. אין ספק שלא שיקולי תשואה הם שיובילו לקוח סביר לקחת אשראי בריבית גבוהה ולהשקיעו בריבית נמוכה. "אין כלל צורך להיות מומחה כדי להבין את אי הכדאיות שבנטילת כסף מקנקן הריבית החריגה על מנת שיניב, בקנקן הריבית המתונה, את הרווחים המינימליים הללו..אמור מעתה שמכל זווית ראיה רק כסיל פיננסי יזרוק כסף טוב אחרי כסף רע ויצור לעצמו חובות יקרים מאוד, כדי שיניבו לו תשואה כספית שלעולם (ולפחות: לפי הצפוי והמסתבר) תהיה קטנה מעלות גיוס הכסף". (ת.א (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל (טרם פורסם) מפי כבוד הנשיא ו. זיילר). לכאורה הרציונל הכלכלי בבסיס המהלך יסודו בהקטנת רמת סיכון האשראי, שכן מחד הבנק נהנה מצמצום סיכון חדלות הפרעון של הלקוח ומאידך נהנה הלקוח משער ריבית נמוך המותאם לרמת הסיכון שצומצמה. אין לקבל הנמקה זו, מאחר שזה מקרה מובהק של טאוטולוגיה: שהבנק מעניק לעצמו מכספו לשם בטחון. מסקנה זו מתחדדת שעה שבוחנים את "רמת הביטחון" המשותפת של הבנק והלקוח יחדו שכן אז מתברר שלמעשה לא נעשה דבר. "קשר עסקי בין תוכנית החיסכון למתן האשראי לא קיים, והטיעון הבלתי הגיוני שתוכנית החיסכון מהווה ביטחון לאשראי הוא טאוטולוגיה, במובן זה שכסף שהוא כולו אשראי מאותו מקור אינו מהווה בטחון לחלק אחר של האשראי" (ת.א. (י-ם) 1245/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולאר חברה סינמטוגרפית בע"מ ואח' (טרם פורסם) מפי כבוד הנשיא זיילר.) ברור שהשארת הכסף בידי הבנק, תוך צמצום האשראי באותו סכום לא רק שהייתה מעניקה לבנק ביטחון טוב יותר, אלא שאף מקטינה את חובה של החברה ומצמצמת את היקף חיובי הריבית שבהם חויבה החברה. כבוד השופטת ה. שטיין שנדרשה למצב דומה פסקה : "דא עקא, ש"מהלך העסקים השוטף", הגם שלא נעשה בכפיה מצד הבנק, עדיין היה בנגוד לסעיף 7.(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), על פיו:. בעניננו, "מהלך העסקים השוטף" היה זה: הבנק העמיד לרשות החברה מסגרת אשראי, תמורת בטחונות. משלא היתה החברה מסוגלת להמציא בטחונות לאשראי זה, הועמדו לרשותה הלוואות לצורך יצירת הבטחונות. קומפוזיציה זו אינה אלא התניית מתן אשראי "בקנית" הלוואות לצורך יצירת הבטחונות הנדרשים. פעולה זו היא פעולה הנוגדת את החוק, גם כשהיא נעשית שלא בכפיה. בהיותה נוגדת את החוק, היא בטלה מכל וכל (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי))." (ת.א.(ת"א) 2416/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' מועדון הבטחון בע"מ (טרם פורסם)). זאת ועוד מערכת היחסים המיוחדת שבין הבנק ללקוח מאופיינת בכך שכל רווח עודף לו זוכה אחד הצדדים נוצר למעשה על גבו של הצד האחר, מצב זה ידוע בלשון הכלכלנים כ"משחק סכום אפס" ( .(Zero-sum game ובעניינינו בא הדבר לידי ביטוי כשהבנק מרוויח גם מהפצתן של תוכניות החיסכון המרעות את תנאי לקוחותיו. עובדה זו לבדה יש בה כדי להדליק נורה אדומה, בדבר קיומה של חזקת הכפייה . "בסיטואציה זו כמעט שיחול הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' במובן זה שאם יש שני צדדים לעסקה כשלאחד מהם אין אספקט זה של העסקה כדאי, מן הסתם הוא כדאי למשנהו. אכן אין צריך להכביר מילים כדי לומר כי הבנק מעוניין בהפצתן של תוכניות החיסכון המוצאות על ידו" (ת.א. (י-ם) 1245/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולאר חברה סינמטוגרפית בע "מ ואח' (טרם פורסם)). " הדבר נובע מעצם העובדה שאם עסקה היא כל כך לא כדאית לקונה , מן הסתם היא כדאית למוכר. בעניינינו המוכר (הבנק) מכר כסף במחיר יקר (ריבית חח "ד, ברובה ריבית חריגה) זאת תמורת חלק מאותו כסף עצמו שחזר אליו תמורת ריבית נמוכה הרבה יותר" (ת.א. (ים) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל (טרם פורסם)). אנן סהדי שהרציונל המונח ביסוד הנוהג של הענקת אשראי לשם יצירת בטוחה לאותה מסגרת אשראי, לא רק שאינו מתיישב עם מהלך עסקים רגיל בין צדדים שווי כוחות, אלא שאף קיימת סתירה מוחלטת בין השניים . אם לא די בכך הרי רואים אנו כי במהלך עניינים זה מייקר למעשה הבנק את שירותיו ללקוח במסווה; תופעה זו מביאה לעקיפת שיעור הריבית המקסימלית שנקבע בחוק ועל כן אין להשלים עמה. הוסיף ב"כ הבנק והצביע בטיעוניו על הגיון-עסקי-לכאורה שמקורו בתוצאות המס הכרוכות במהלך: תשלומי הריבית על ההלוואה מוכרים לניכוי מחבות המס של החברה בעוד שתשלומי הריבית המופקים מתוכנית החיסכון בחשבון המערערים 2 ו - 3 פטורים ממס. אולם הבנק מתעלם מהעובדה שהעברת כספים מן החברה למנהלים תיצור גם היא עצמה אירוע מס שראוי שיילקח בחשבון, ואם לא די בכך הרי שגם להעברת הסכומים שנפדו מתוכנית החיסכון בחזרה לחשבון החברה ישנן השלכות מיסוייות, מהן לא ניתן להתעלם. טענות אילו לא נתבררו ולא נדונו , משכך אין אנו רואים צורך לדון בטענה זו לגופה. סוף דבר הקושי בהכרעה בתיק זה נעוץ בעובדה שיש לכבד גם את שיקוליו של הבנק לעשות עסקים עם מי שנראה לו ולהימנע מסיכונים שאינם סבירים בעיניו. הגע בעצמך: לקוח חסר אמצעים מגיע לבנק מאחר שאינו רוצה להזקק לריבית הרצחנית של נושכי הנשך (השוק האפור); הוא מוכן לכל תנאי שיטיל עליו הבנק ואפילו הריבית החריגה אינה מרתיעה אותו (מה גם שעל פי רוב הוא מתכוון לעשות בכסף עסקים שיתנו לו תשואה נכבדה). כאן עומד המחוקק ובצורה פטרנליסטית מגן על הלקוח מפני חוזקו ותוקפו של הבנק שבידו הרשיון מטעם המדינה לעסוק במתן אשראי. החוק קובע איפוא שאין לבנק רשות לנצל את דחקו של הלקוח כדי לגבות ממנו רווחים מעבר לתקרת הריבית. אין המחוקק אמור להתערב בשיטות הבנק להשיג בטחונות לעסקיו שהרי אחרת תהיה נפילת עסקי הבנק על אחריות המדינה אך אין המחוקק מרשה לבנק לגבות ריבית-יתר במסווה של עסקה נוספת שבעצם אין הלקוח מעוניין בה ועשיתה מסבה לבנק רווח (אף שמסתמא הרווח הנוסף עושה את הסיכון שבאשראי לנסבל יותר). נסיבות העניין שבפנינו מצביעות על קשר הדוק בין שני השירותים ששיווק הבנק. לכך יש לצרף את תנאי חוסר הכדאיות הכלכלית הקיצוני שנגלה לפנינו, שהחברה חויבה בשיעור הריבית החריגה על מנת שהשקעתה תניב במסגרת הריבית המתונה. זאת ועוד, לאחר הסרת המעטפת עולה התמונה כי הבנק למעשה היה הנהנה העקרי מקיומה של העסקה. די בכך להקים את החזקה בדבר קיומה של כפייה שיוצרת את התנית השירותים. (השופט בנאי ב ת.א. (ב"ש) 269/89 אי. אי. אס. שירותי יבוא ויצוא בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (טרם פורסם). חזקה זו, בדבר קיומה של כפיה בלתי ממוקדת, מגלגלת את נטל ההוכחה ממגרשה של החברה לפתחו של הבנק; והבנק במקרה זה לא עמד בנטל הנדרש להוכיח את דבר קיומו של הגיון עסקי כלשהו, ולו לכאורי, שיסביר את עצם רכישת השירותים שסופקו יחדיו. משכך אין אנו נדרשים כלל לגרסתם של המערערים, שלא זכתה לאמונו של בית-משפט קמא, על מנת לקבוע כי הבנק עבר על הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א 1981 מאחר שפעולות מתן ההלוואה והשקעת אותם הכספים בתוכנית חיסכון, נעשו תוך התניית שירות בשירות. כפועל יוצא הפעולות שבוצעו הן חסרות תוקף משפטי מפאת אי חוקיות ואין לבנק עילת תביעה שתקום על פיהן. בנסיבות אלה, עילת התביעה העומדת לבנק, היא עילת השבה על פי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי). והתוצאה האופרטיבית מכך הנה כי דינו של הערער להתקבל. יש לשחזר את מצב חשבונה של החברה, תוך ביטולן של התנועות בחשבון אשר נוצרו עקב קבלת ההלוואה, תשלומי החזרתה והתנועות שמקורן בתוכנית החיסכון. למען הסר ספק; מיתרת חשבונה של החברה יופחת הזיכוי מתוכנית החיסכון בסך 76,523.28 ולא הסכום אותו הפחית המומחה מטעם החברה בשעתו, לעומת זאת תזוכה החברה בהחזר תשלומיה על חשבון ההלוואה: קרן וריבית בתוספת ריבית חוקית מיום כל תשלום ועד ההשבה בפועל. התיק יוחזר לבית-משפט קמא לשם מינוי מומחה מטעם בית-המשפט, שיקבע את מצב החשבון העדכני של החברה בהתאם להנחיות אלו. חיובם של המערערים בהוצאות בערכאה קמא בטל. בהוצאות המערערים בשתי הערכאות ישא המשיב בסך 10,000 שקלים בתוספת ריבית חוקית והצמדה מיום המצאת פסק-דין זה ועד תשלומו בפועל. מ. טלגם, סגן נשיא השופטת רות שטיינברג-אליעז אני מסכימה. ר. שטרנברג-אליעז השופט ד"ר ע. מודריק אילו דעתי נשמעה, היה מקום לדחות את הערעור ולהותיר את פסיקת הערכאה הראשונה על כנה. ההלכה היא שקביעה בדבר "התניית שרות בשרות" תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה [ראה ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם)]. על כן, טיבן של הנסיבות הספציפיות הוא בעל חשיבות מרובה לצורך ההכרעה בסוגיה שעל הפרק. הנסיבות הספציפיות פורטו בחוות הדעת של חברי, סגן הנשיא טלגם. עיון בנסיבות מגלה כי היחס המהווה נושא לטענת התניית שרות בשרות, הוא ראשית מערכת היחסים שבין המערערים למשיב. הדבר אינו דומה בעיני למצב של התניית שרות בשרות, המתהווה לאחר שקודם לכן קוימה מסכת יחסים בין לקוח לבנק שבמסגרתה נקלע הלקוח ליתרה שלילית גדולה בחשבונו והוא נאלץ לפעול על פי הנחיית הבנק כדי לשמר את קו האשראי שהבנק נותן לו. אין ספק, שהלחץ המופעל על הלקוח בנסיבות האחרונות חריף הרבה יותר מזה של הנסיבות הראשונות. מקובל עלי, כפי שנקבע בשורת פסקי דין, שחברי אב בית-הדין הזכירם, שמצב ההתניה יכול להיווצר גם בנסיבות שלחץ ממשי מצד בנק נעדר מהן. די בכך, שבהשראת הבנק אופפת את ההתקשרות אווירה ה"משדרת" ללקוח שרצון הבנק הוא להתנות שרות בשרות. אלא שבענייננו דחתה השופטת הנכבדה של הערכאה הראשונה אף את טענת ה"אוירה". היא קבעה כממצא של עובדה, כי לא הייתה כל התניה של הענקת אשראי למערערים בפתיחת תכנית חסכון. אכן, עובדה היא שמיד לאחר שנפתח חשבון חח"ד לחברה המערערת פתחו המנהלים, המערערים, חשבון חסכון פרטי, שבו שהופקדו כספי הלוואה שניתנה להם על ידי הבנק. אך השופטת קבעה כי החשבון הפרטי שבו נפתחה תכנית החסכון שימש את בעליו למטרות שונות (פעולות בכרטיס אשראי, הוראות קבע לתשלומים, רכישת תכנית חסכון נוספת ועוד) ומכאן אינדיקציה לכך שפתיחת החשבון ותכנית החסכון שבו לא היו פרי התניה שמקורה בפתיחת קו אשראי בחשבון החח"ד של החברה. בממצאי העובדה הללו, המבוססת בעיקרם על אמון בעדות מטעם הבנק, אין יסוד להתערב. מסכת היחסים בין המערערים לבין המשיב נמשכה מעבר לתקופת החסכון ולאחר שתכנית החסכון נפדתה. המערערים נטלו מן הבנק עוד שתי הלוואות ולא הוצרכו לפתוח תכניות חסכון נוספות או להגדיל את החסכון הקיים. מכאן שהיחס המעורר חשד להתניית שרות בשרות, היה "חד פעמי". אינני סבור שנסיבות "היסטוריות" העשויות לעורר, לשעתן, טענת "התניית שרות בשרות", כוחן עומד להן לעולמים. אפילו תאמר - ואין אני גורס שיש לומר כך - שמעיקרא היה היחס שבין חשבון החח"ד וקו האשראי לחברה לבין החשבון הפרטי ותכנית החסכון, "נגוע" בחשש התניה, היחס הזה כבר בטל ועבר מן העולם משעה שהבנק נתן הלוואות נוספות; חשבון החסכון נפרע וחלק נכבד ממנו, אך לא כולו הועבר לחשבון החח"ד. מכאן החל למעשה להתנהל יחס חדש בין הצדדים. התביעה של הבנק כנגד המערערים יסודה ביחס החדש ובחובם של המערערים אל הבנק שנוצר מן היחס הזה. אין להניח למערערים לחזור אל היחס הבראשיתי ולהיאחז בו כבקרנות המזבח למסתור ולמגן. אף גם זאת. הדין מתיר התניית שרות בנקאי אחד באחר "אם קיים קשר עסקי סביר בין השרות המבוקש לבין התנאי הקיים [סעיף 7 (א) לחוק הבנקאות (שרות ללקוח)]. בדרך כלל, התנית קו אשראי בפתיחת תכנית חסכון פרטית נחשבת ליחס נעדר "קשר עסקי סביר בין שני השירותים". אכן, חוות הדעת של חברי מבקשת להראות שאין "הגיון כלכלי" ביחס שבין השירותים. הבנק נתן ללקוח הלוואה שכספיה נותבו לחשבון החח"ד ומשם לתכנית החסכון בחשבון הפרטי כשהבנק רואה בתכנית החסכון מעין בטוחה לפרעון ההלוואה. על כך אומר חברי הנכבד שזו "טאוטולוגיה", שהרי כספי חשבון החסכון הם כספי הבנק והם אינם יכולים לשמש בטוחה ליתרה השלילית שבחשבון החח"ד ולהחזר ההלוואה, בו זמנית. הפרופוזיציה הזאת, לדעתי, אינה רלוונטית לעניין דנן. בית-משפט קמא שמע עדויות מפי אנשי הבנק ולפיהן סיפקה החברה בטחונות לחשבון החח"ד (שיקים כממסרים ושעבוד לרכב). העדויות לא נדחו על ידי השופטת ואין בסיס לקבוע שאלה בטחונות חסרי ערך. על כן, נותרה תכנית החסכון כבטוחה בעלת ממשות להחזר קרן ההלוואה. הכל מסכימים כי בהוראה האמורה של חוק הבנקאות מגולמת תפיסה של "פאטרנליזם". לאמור, הדין פורש את חסותו על הלקוח, בבחינת "הגיד לך [החוק] מה טוב" לפי שהלקוח עלול להיות לכוד בנסיבות השוללות את שיקול הדעת הכלכלי שלו. אלא שמן הראוי לשים סייג גם לגישה פטרונית זו. עומק החדירה אל מעבר לגבולות האוטונומיה של הרצון הפרטי אינו יכול להיות אין סופי. נראה לי שקבלת הערעור, בנסיבות העניין, מהווה חציית גבול. מקיבוצים של הטעמים האמורים לגדרה אחת הייתי מסיק שהמערערים לא עמדו בנטל שכנוע להראות, במקרה הקונקרטי, שהייתה התניית שרות בשרות פסולה על פי הדין. ד"ר ע. מודריק - שופט לפיכך, הוחלט כאמור בפסקו של כבוד סגן הנשיא טלגם. פסק-דין קמא בטל והתיק מוחזר לבית-משפט קמא לקביעת מצב החשבון העדכני של החברה בהתאם להנחיות דלעיל. הוצאות בערכאה זו ובערכאה קמא בסך 10,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום המצאת פסק-הדין ועד התשלום בפועל. חובות חברהחוב