חשיפה לאבק מזיק בעבודה

לטענת התובעת, במהלך שנות עבודתה בטחנת הקמח היא היתה חשופה לכמויות רבות של אבק תבואה. הנתבעת לא נקטה כל אמצעים כדי להגן עליה מפני סכנה זו וכתוצאה מכך היא חלתה במחלת ריאות קשה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לאבק מזיק בעבודה: פסק-דין ההליך 1. זוהי תביעה לפיצויי נזיקין בגין מחלת ריאות בה לקתה התובעת. הנתבעת הראשונה היא חברה המפעילה טחנת קמח בירושלים, והנתבעת השניה היא חברת הביטוח, שעל פי הנטען בכתב התביעה ביטחה את הנתבעת הראשונה מפני הסיכונים הרלוונטיים. שתי הנתבעות שלחו הודעת צד שלישי לקופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (להלן - "קופת חולים") בגין קביעת רופאה כי מחלת התובעת איננה קשורה לעבודתה וכי היא יכולה להמשיך בתפקידה. 2. התובעת נולדה ב- 1940 והיא עבדה כפקידה בטחנת הקמח של הנתבעת הראשונה (להלן - "הנתבעת") מנובמבר 1976ועד מאי .1990בשנת 1987נתגלה כי התובעת סובלת ממחלת ריאות חסימתית קשה. לטענת התובעת, במהלך שנות עבודתה בטחנת הקמח היא היתה חשופה לכמויות רבות של אבק תבואה. הנתבעת לא נקטה כל אמצעים כדי להגן עליה מפני סכנה זו וכתוצאה מכך היא חלתה במחלת ריאות קשה. האם נחשפה התובעת לאבק תבואה רב במקום עבודתה הראיות 3. טחנת קמח פעילה יוצרת מעצם טיבה כמות ניכרת של אבק תבואה. בטחנת הקמח של הנתבעת (להלן - "טחנת הקמח") נפלט אבק בעת פריקת הגרעינים בנקודות הקליטה ובעת פליטת האויר מתוך הטחנה. מבנה טחנת הקמח הוא בן שבע קומות כאשר לידו, במרחק מספר מטרים, מצוי מבנה המשרדים. מבנה זו הינו מבנה חד קומתי קטן הכולל את החדר בו עבדה התובעת. מבנה זה ממוקם במרחק של מספר מטרים מבור שפיכה אליו פורקות משאיות מדי יום ביומו כ-150- 200 טונות של תבואה (ראה תצהירו של העד גרינשטיין, נ/1(6) סעיף 5(ג), וכן נ/ 1(4) תמונות מס' 2, 5 ו-6). 4. התובעת טענה בעדותה כי כל אימת שמשאית היתה שופכת את מטענה לבור, היה נוצר ענן אבק שהתפזר על פני כל שטח הטחנה ובמיוחד באזור המשרד שבו עבדה. עד שנת 1987 הבור היה חשוף לחלוטין ורק בשנת 1987 הותקנו משני צדדיו רצועות של פלסטיק. רצועות אלה הקטינו תחילה את כמות האבק שהתפזרה אך כעבור זמן לא רב הן נקרעו וענני האבק המשיכו להתפזר במקום. מעל הבור היו מותקנים (עד 1989) פילטרים שנועדו למנוע את כניסת האבק והפסולת אל הצנור שהעביר את הגרעינים לגריסה. האבק והפסולת היו נפלטים מהפילטרים החוצה ומתפזרים על פני שטח הטחנה. בחדר עבודתה של התובעת לא היה מותקן מזגן והקירור בו בוצע באמצעות מפוח אשר בעת הפעלתו החדיר לחדר אויר מלא אבק. הנתבעת נהגה לרסס את המקום לעיתים תכופות וכדי להקל על הריח העז של חומרי ההדברה, נהגה התובעת לעבוד עם חלונות פתוחים. פועלת נקיון ניקתה אמנם את המשרד מידי יום, אך התובעת נאלצה כל בוקר לנקות מחדש את שכבת האבק שהצטברה שם במשך הלילה. כתוצאה מהאבק הרב שהיה במקום, גם מכונת הפאקס שבמשרד התקלקלה לעיתים תכופות. 5. בתמיכה לטענת התובעת כי היתה חשופה לאבק רב במקום עבודתה אצל הנתבעת היא העידה את העדים הבאים: ד"ר אליהו ריכטר, מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית; גב' דיצה בר, רכזת תעשיות במחלקה לאיכות הסביבה בעיריית ירושלים; המהנדס איתן מרכוס, מומחה לבטיחות ולגיהות, מר יחזקאל אברס שנכח בטחנת הקמח במסגרת עבודתו ובעלה של התובעת שביצע עבודה עבור הנתבעת על גג טחנת הקמח. 6. ד"ר ריכטר ביקר במשרד בו עבדה התובעת בינואר .1990הוא העיד כי בעת ביקורו במקום היה חדר עבודתה של התובעת מכוסה אבק, וזאת על אף שבעת הביקור לא הגיעה כל משאית לפרוק מטען לתוך הבור. 7. גב' דיצה בר סיפרה בעדותה כי בעקבות תלונות על אבק שהגיעו לעירייה מצד אנשים המתגוררים בשכונה הסמוכה לטחנת הקמח, היא ביקרה בשנת 1987מספר פעמים במקום. לדבריה הוצגה לפניה תכנית שיפורים למניעת האבק, שעמדה אותה עת בפני יישום. 8. המהנדס איתן מרכוס ביקר בטחנת הקמח בשנת 1990. לדבריו הוא הבחין בכמות ניכרת של אבק בסמוך לחדר בו עבדה התובעת. 9. יחזקאל אברס עבד בין השנים 1974 ל- 1983 בחברה שנתנה שרותים למשרד המסחר והתעשיה. במסגרת עבודתו זו הוא פיקח על שקילת מטענים שהגיעו לטחנת הקמח ובחודשי הקיץ שהה שם מדי יום במשך למעלה מעשר שעות. הוא סיפר בעדותו כי כאשר המשאיות היו פורקות את מטענן לתוך הבור, היה נוצר במקום ענן אבק גדול. צדי הבור היו חשופים והאבק התפזר על מבנה המשרדים וכן על איזור המגורים הסמוך. העד אמר כי במהלך עבודתו הוא נכנס מדי פעם לחדרה של התובעת והבחין שם באבק רב שכיסה את הרהוט והרצפה. 10. מטעם הנתבעת העידו מנהל טחנת הקמח מר אלי גרינשטיין; המהנדס מאיר אריאב; עודד רהב העובד במכון לבריאות תעסוקתית של אוניברסיטת תל-אביב וד"ר שפר העובד בחברה ליעוץ והנדסה. 11. אלי גרינשטיין, מנהלה של הנתבעת, אמר בעדותו כי במשרדים הממוקמים במרחק של כ- 15 מטרים ממבנה הטחנה, מותקנת עוד משנת 1976 מערכת מיזוג אויר ואין בהם אבק. האבק שנוצר משפיכת הגרעינים לבור, נשאב כיום על ידי מערכת שאיבה חדישה שהותקנה בשנת 1988 והיא קולטת את האבק על ידי פילטר ומונעת את פיזורו. כן הותקנו בתוך בור השפיכה "פגושים" בולמי אבק. למערכת שאיבה זו קדמה מערכת צקלונים שהוצבו על גג הבור וגם הם פעלו ביעילות ובהתאם לדרישות משרדי העבודה והבריאות. כמו כן היה מעל בור הפריקה גגון בגובה של כששה מטרים ואליו היו מחוברים וילונות ניילון עבה שמנעו את התפשטות האבק. 12. המהנדס מאיר אריאב ביקר בטחנת הקמח ביום .18.6.91 הוא כתב חוות דעת בה פירט את המתקנים השונים שבטחנה ואת יעילותה של מערכת שאיבת האבק החדשה. העד הוסיף כי לדברי הטוחן הראשי ועובדים אחרים וכן על פי הערכתו המקצועית, גם מערכת הצקלונים שקדמה לה היתה יעילה. הוא תאר את המשרד בו עבדה התובעת כמקום נקי, מואר, ממוזג ונעים מאוד לעבודה, והביע את דעתו כי רוב האבק שנוצר בבור השפיכה לא מגיע למשרדים. 13. העד עודד רהב ערך ביום 8.8.91בדיקת אבק במבנה המשרדים של טחנת הקמח. בסיכום בדיקתו קבע כי לא נמצאה במקום חשיפה מעל הרמה המותרת. 14. ד"ר שפר ערך לבקשת הנתבעת, בדצמבר 91, מדידת ריכוזים של אבק מרחף באויר באזור טחנת הקמח. מסקנותיו היו שריכוזי האבק המרחף בחדר המשרדים שבטחנת הקמח, הם זניחים ולא קיימת בעיה של חשיפת עובדי המשרד לאבק הקמח. המימצא העובדתי 15. התובעת עבדה בטחנת הקמח משנת 1976ועד שנת .1990על מצב האבק במקום בשנים אלה העידו מטעם הצדדים רק התובעת (ובעלה), העד אברס ומנהל הטחנה מר גרינשטיין. שאר העדים העידו על מצב האבק בטחנה לאחר שהתובעת עזבה את העבודה ולאחר שהותקנה במקום מערכת שאיבה משוכללת. לפיכך עדותם איננה רלוונטית לשאלה שבמחלוקת והיא האם בתקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת היתה התובעת חשופה לאבק תבואה רב. במחלוקת העובדתית הנ"ל בין הצדדים בשאלה האם היתה התובעת חשופה לאבק רב במקום עבודתה בטחנת הקמח, אני מעדיפה את גרסת התובעת. בגרסתה של התובעת תמך העד אברס שהוא עד אוביקטיבי שאיננו קשור למי מן הצדדים במשפט. לעומת זאת, עדותו של העד גרינשטיין לא נתמכה בעדות של עד כלשהו מאותה תקופה. דבר זה מעורר תמיהה במיוחד נוכח העובדה שמדובר בטחנת קמח שבה עובדים בודאי מספר עובדים ובתקופת זמן יחסית ארוכה. לתובעת, להבדיל מהנתבעת, קשה אולי לגייס את העובדים להעיד נגד מעבידתם, אך לנתבעת, לכאורה, לא צריך להיות כל קושי בדבר. המהנדס אריאב ציין בחוות דעתו כי שוחח עם מספר עובדים ומדבריהם הסיק כי לא היה אבק במקום. אם אכן כך היה, מדוע לא הובאו עדים אלה, או למשל עובדת הנקיון במקום, להעיד בבית-המשפט? המהנדס מרכוס, שאמר כי הבחין בכמות ניכרת של אבק במקום, ביקר אמנם בטחנת הקמח רק ב-1990, ואולם, אם בתקופה זו שבה כבר פעלה מערכת השאיבה החדשה היה אבק רב במקום, יש להניח מקל וחומר שגם בשנים שקדמו לביקורו היה שם אבק בכמויות ניכרות. בענין זה יש להדגיש כי העדים שביצעו בדיקות מטעם הנתבעת, בשנים שאינן כאמור רלוונטיות, אישרו כי ביקורם בטחנת הקמח תואם מראש עם הנתבעת. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע בוודאות כי התנאים בהם בוצעו בדיקותיהם היו תנאים רגילים ואופיינים. התובעת, אף אם הגזימה קמעה בדבריה, עשתה רושם אמין ומשכנע. לעומת זאת, עדותו של מר גרינשטיין היתה חד צדדית ובלתי מדוייקת. כך למשל ניסה מר גרינשטיין ליצור את הרושם שהתובעת נוהגת לעשן ורק נוכח תגובתה החריפה של התובעת ושאלותיו של בא כוחה, הובהר כי אין הדבר כך (פרוטוקול ישיבה מיום 9.1.94עמודים 204-203). תמיכת מה נוספת בגרסת התובעת ניתן למצוא גם בכך שבשנת 1987, היינו לפני שהותקנה מערכת השאיבה החדשה, הגיעו לעיריית ירושלים תלונות על אבק העולה מן הטחנה מצד אנשים המתגוררים בשכונה הסמוכה. האם התרשלה הנתבעת 16. אבק התבואה בכמות ניכרת בטחנת קמח, להבדיל ממזיקים תעסוקתיים בלתי נראים, הינו דבר גלוי המטריד באופן קבוע ורצוף. הסכנה הטמונה בו איננה בלתי ידועה ובלתי צפויה. כך למשל, עובדי היצור שעבדו בתוך טחנת הקמח חוייבו לעבוד עם מסכות הגנה. התובעת לא עבדה אמנם בתוך טחנת הקמח אך היא עבדה במרחק מטרים ספורים ממנה ומבור השפיכה שהיה המוקד לפיזור האבק. בנסיבות אלה היתה הנתבעת יכולה וצריכה לצפות כי חשיפת התובעת לאבק התבואה תיגרום לה נזק. 17. הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים למניעת חשיפתה של התובעת לאבק תבואה: התובעת העידה כי רק בשנת 1987הוקמו לצדי בור השפיכה רצועות פלסטיק כדי לעצור את פיזור האויר ונראה כי גם אלה, כדבריה, לא תוחזקו כראוי ולא הגנו לאורך זמן מפני פיזורו של האבק. בחדרה לא הותקן מזגן ואפילו וילונות לא ניתלו על החלונות כדי לחסום את האבק. העד אברס תמך בדברי התובעת ואמר כי במשך שנים רבות היה בור השפיכה חשוף לחלוטין. לא צריך להיות מומחה כדי להבין כי יריעות הפלסטיק הקיימות, אפילו כפי שהן נראות בתמונות שהוגשו מטעם ההגנה (נ/1(4) תמונות 2, 3, 4), אינן מהוות מגן ראוי מפני פיזור האבק וניתן לבחור בדרכים פשוטות ויעילות הרבה יותר כדי לבלום את האבק הן באזור הבור והן במשרדים. המהנדס מרכוס ציין בחוות דעתו כי במקום לא ננקטו אמצעים ראויים. כך למשל היה ניתן לדבריו להקים בכניסה למשרדים מסדרונות עם כניסה כפולה וליצור בחדרים לחץ יתר של אויר. כן היה ראוי להזהיר את העובדים מפני הסכנה הצפויה מן החשיפה לאבק, ולהדריכם כיצד עליהם לנהוג כדי להימנע מן החשיפה לאבק. מערכת הצקלונים שהיתה מותקנת מעל בור השפיכה, ואשר הוחלפה בשנת 88 במערכת משוכללת יותר, לא היתה כנראה יעילה. האבק במקום, כפי שהעידו עליו עדי התביעה, היה רב והיא לא מנעה את פיזורו על פני אזור הטחנה. המהנדס אריאב שהעיד מטעם ההגנה ציין אמנם בחוות דעתו כי שמע מעובדי הטחנה שמערכת הציקלונים פעלה כראוי וכי על פי דעתו המקצועית כמות האבק שנפלטה באותה תקופה היתה אפסית, ואולם דבריו אלה לא היו משכנעים. אותם עובדים שמפיהם שמע על שבחי המערכת הישנה, לא הוזמנו כאמור להעיד, והמהנדס אריאב עצמו לא ראה את הצקלונים בפעולה והוא לא ציין פרטים רלוונטיים לגביהם כגון שנת יצורם ומועד התקנתם. העד אלי גרינשטיין לא הציג כל מסמך המלמד על מערכת הצקלונים או על דרך אחזקתם והוא אף לא העיד כל עד מאותה תקופה על דרך תיפקודם. כל הבדיקות שהוצגו כראיה לענין זיהום האויר בטחנה, בוצעו רק לאחר שהותקנה במקום המערכת החדשה, ומטעם ההגנה לא נטען כי אי פעם, במשך כל שנות עבודתה של התובעת, בוצעה במקום בדיקה כלשהי למדידת זיהום האויר. כן לא נטען על ידי ההגנה כי הנתבעת נועצה אי פעם עם מומחים כלשהם בנושא או כי הדריכה את העובדים מפני הסכנות הצפויות מן החשפה לאבק והדרכים להימנע מהן. האם יש קשר סיבתי בין חשיפת התובעת לאבק התבואה ובין מחלתה 18. העובדות הבאות עולות מהראיות שהוצגו לפני: התובעת עבדה בטחנת הקמח מאז 1976ועד למאי .1990(היא היתה בחופשת מחלה מאז אוקטובר 1989). בשנת 1987 התברר כי התובעת סובלת ממחלת ריאות חסימתית. באפריל 1987נבדקה התובעת במרכז למניעת מחלות ריאה (להלן - "מרכז רוקח") ובבדיקת תבחיני עור שנעשתה לה, לא נתגלתה תגובה לחומרים עמם באה התובעת במגע בעבודתה. ד"ר לייזרובסקי ממכון רוקח כתב למחלקה לרפואה תעסוקתית של קופת חולים כי לאור תוצאות בדיקת תבחיני העור "לא נראה שקיים תהליך אלרגי אלא יכול להיות שזו השפעה פיזית". הוא הציע להוציא את התובעת לחופשת מחלה בת שלושה שבועות כדי להשוות את תפקודי הריאה שלה בעבודה ובחופשה. התובעת הוצאה לחופשת מחלה בת חודש ימים והתברר כי בדיקות תפקודי הריאה לא הצביעו על שינוי משמעותי. בעקבות תוצאות אלה ולאחר שד"ר גנינה, מהמחלקה לרפואה תעסוקתית, ביקרה בטחנת הקמח, היא כתבה ביום 23.7.87אל הרופא המטפל בתובעת ואל מר גרינשטיין מנהל הנתבעת. במכתביה ציינה ד"ר גנינה כי הגיעה למסקנה שהתובעת סובלת מברונכיטיס ספסטי, נזלת אלרגית וירידה בשמיעה, וכי מחלותיה אלה אינן קשורות לעבודה והיא יכולה להמשיך בתפקידה. ביום 29.5.87 כתב ד"ר לייזרובסקי ממכון רוקח לד"ר גנינה מהמחלקה לרפואה תעסוקתית כי "למרות שאין עדות לתהליך אלרגי יתכן שזו השפעה פיזית. לדעתנו מקום העבודה הנוכחי מקשה על מצבה של הנ"ל ולמרות הטיפול התרופתי... אין שיפור משמעותי. לכן אנו מבקשים לנסות ולמצוא פתרון לבעיה". ביום 6.10.87 הופנתה התובעת על ידי הרופא המטפל בה בקופת חולים למרפאת ריאות בבית חולים "הדסה" ושם טופלה התובעת תחילה בידי ד"ר ברויאר ולאחר מכן בידי ד"ר לפאיר. התובעת הגיעה לטיפול בבית חולים "הדסה" פעם או פעמיים בלבד ולאחר מכן לא המשיכה לטפל במחלתה אצל הרופא המטפל בקופת חולים או בבית חולים "הדסה". לטענתה היו לה באותה תקופה קשיי פרנסה והיא נאלצה להמשיך בעבודתה. בקיץ 1989 פנתה התובעת שוב לטיפולו של ד"ר לפאיר. הוא הפקיד בידיה מכתב בו צויין כי התובעת סובלת מאסטמה ברונכיאלית הקשורה לחשיפתה לאבק קמח, והמליץ שהתובעת לא תחזור למקום עבודתה. התובעת המציאה מכתב זה לרופא המטפל בה בקופת חולים, ולאחר שהופנתה למחלקה לרפואה תעסוקתית, אושרה לה חופשת מחלה מיום 1.10.89 ועד להפסקת עבודתה בטחנת הקמח במאי 1990. 19. אין מחלוקת כי חשיפה לאבק תבואה מוכרת כסיבה לאסטמה תעסוקתית. כן אין מחלוקת כי התובעת סובלת ממחלת ריאות חסימתית קשה. השאלה בה חלוקים המומחים הרפואיים היא האם התובעת סובלת מאסטמה תעסוקתית או שמא היא סובלת ממחלת ריאות אחרת שאיננה קשורה עם חשיפתה לאבק במקום עבודתה. 20. לתמיכה בטענה כי יש קשר סיבתי בין מחלתה ובין חשיפתה לאבק, הגישה התובעת שתי חוות דעת רפואיות. חוות דעת רפואית מאת ד"ר בר סלע, מומחה לאלרגיה ואימונולוגיה, וחוות דעת רפואית מאת ד"ר לפאיר, מומחה למחלות ריאה. 21. ד"ר בר סלע ציין בחוות דעתו כי התובעת סובלת מאסטמה שבחלקה היא הפיכה ובחלקה כוללת מרכיב כרוני ניכר, וכי מחלתה זו קשורה קשר ישיר לחשיפתה לאבק התבואה. מסקנתו של ד"ר בר סלע כי יש קשר סיבתי בין המחלה ובין החשיפה לאבק התבואה, מבוססת על כך שהמחלה - המוכרת כמחלה תעסוקתית - הופיעה לאחר שהתובעת נחשפה, במשך שנים, לאבק התבואה, ועל כך שהמחלה לדברי התובעת השתפרה תחילה בסופי שבוע ובחופשות ולאחר מכן החמירה באופן הדרגתי והפכה למחלה כרונית. (תמיכה לטענה זו מופיעה למשל ברישומי ד"ר פרנק מיום 2.2.88 בנ/17 1). בעדותו בבית המשפט הסביר ד"ר בר סלע כי התובעת אמנם איננה אלרגית, אך עובדה זו איננה משמעותית משום שהתובעת חולה במחלה תעסוקתית של העוסקים בתבואה, אשר להבדיל מאסטמה של האופים, איננה מתבטאת באלרגיה. אסטמה של האופים היא מחלה תעסוקתית המאופיינת בכך שהחולים בה אלרגיים לקמח (התוצר המוגמר לאחר הטחינה) וניתן להבחין אצלהם בתופעות אסטמטיות תוך חצי שעה מעת חשיפתם לקמח. לעומת זאת, במחלה של העוסקים בתבואה, מחלתה של התובעת, החולים אינם בהכרח אלרגיים והחומר הגורם למחלה הינו החומר הגולמי של גרעיני התבואה ולא הקמח. הואיל ובמחלה של העוסקים בתבואה החשיפה לחומר המזיק לא יוצרת תגובה מיידית, יש קושי להוכיח את הקשר הסיבתי בין המחלה לחשיפה לאבק התבואה, ואולם, כמבואר לעיל, לדעתו של ד"ר בר סלע אין ספק שהתובעת סובלת מאסטמה שנגרמה על ידי חשיפתה במשך שנים לאבק התבואה. 22. ד"ר לפאיר קבע בחוות דעתו כי התובעת סובלת מ"אסטמה ברונכיאלית קשה עם מעט הטבה בטיפול מרחיבי סימפונות" וכי אין לו "שום ספק שמצבה משני לחשיפתה לאבק קמח". בעדותו בבית-המשפט הסביר ד"ר לפאיר כי במילים "אבק קמח" שכתב בחוות דעתו הוא התכוון ל- grain dust(אבק תבואה) ולא ל- flour(קמח) וכי השיבוש בשם נובע מאי שליטתו בשפה העברית. הסברו זה משכנע שכן אי ידיעת השפה העברית באה לידי ביטוי גם במסמכים הרפואיים שנכתבו בידי ד"ר לפאיר ומצויים בתיקה של התובעת בקופת חולים. 23. הנתבעות וקופת חולים טענו כי אין קשר סיבתי בין מחלתה של התובעת ובין חשיפתה לאבק. לתמיכה בטענתן זו הן הגישו חוות דעת רפואיות מאת פרופ' טופילסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה; פרופ' לבוא, מומחה לאלרגיה ולאימונולוגיה וד"ר שראל, העוסק ברפואה תעסוקתית (אך אין לו מומחיות מוכרת מסויימת). 24. פרופ' טופילסקי כתב בחוות דעתו כי התובעת סובלת מברונכיטיס כרונית ולא מאסטמה. פרופ' טופילסקי ציין כי: "אמנם חשיפה לאבק של קמח מוכרת כסיבה לאסטמה תעסוקתית, אך יש לי ספק אם הנ"ל רכשה מחלה מקצועית מסוג זה מכיוון שמדובר יותר בברונכיטיס כרונית ולא באסטמה והחשיפה שלה היתה לכל היותר מינימלית היות ועבדה כפקידה במשרד ולא בפס הייצור וללא חשיפה לאבק קמח". בעדותו בבית-המשפט אמר פרופ' טופילסקי כי איננו סבור שהתובעת סובלת ממחלת מקצוע וזאת מן הסיבות הבאות: ראשית, היא לקחה תרופות בקשר לדפיקות לב שעשויה לגרום לאסטמה; שנית, היא עבדה במקום מרוחק מפס הייצור, במשרד ממוזג ומאוורר כשחשיפתה ל-grain dust היתה מינימלית; שלישית, מחלתה לא השתפרה לאחר עזיבת מקום העבודה ; רביעית, אין במפעל "הצטברות של מקרים מעבר לממוצע". 25. פרופ' לבוא כתב בחוות דעתו כי: "תמונת מחלתה יכולה להתאים ל-hypersensitivity pneumonitis ול- ,organic dust syndromeולכן בתיאוריה ניתן היה לקשרה לחשיפה לגורם מרגש (sensitizing agent) במקום עבודתה. ואומנם, תואר שאבק דגנים יכול לשמש כגורם מרגש. מאידך אין הוכחה חד משמעית במקרה הנדון לקשר שכזה: 1). לא הוכח שחשיפה (שהות במקום העבודה) מחמירה את תלונותיה והפחתת החשיפה מקטינה אותן. 2). לא נעשה כל מיבחן תיגר (challenge); 3). אין כל הוכחה אימונית ל: Hypersensitivityמסוג כלשהו (4- 1coombs classification types Gell and). בהעדר הוכחות כאלה, כולל מעקב על ידי ,peak flowmetry הקשר בין תלונותיה של החולה למקום העבודה נותר ספקולטיבי". פרופ' לבוא ופרופ' טופילסקי עובדים שניהם בבית חולים "איכילוב". פרופ' לבוא היה נוכח באולם בית-המשפט בעת מתן עדותו של פרופ' טופילסקי ועם תחילת עדותו הוא אמר שהוא תומך בכל דבריו של פרופ' טופילסקי אשר האירו את עיניו וכי הוא מבקש לתקן את חוות דעתו ולאמץ את קביעת פרופ' טופילסקי לפיה מחלתה של התובעת היא ברונכיטיס כרונית. (פרוטוקול ישיבה מיום 13.1.94 עמוד 319 שורות 19-29). 26. ד"ר שראל ציין בחוות דעתו כי לא מצא "ראיה חד משמעית שיש בה כדי לקשור את מצבה הנוכחי של הגב' טובול לחשיפה לאבק קמח. הקשר הינו אפשרי ומקובל בספרות אולם לדעתי, קיימים לגביו מספר סימני שאלה". בחוות דעתו מונה ד"ר שראל מספר נימוקים למסקנתו זו. 27. לאחר עיון מדוקדק בחוות דעתם של המומחים השונים ובעדויותיהם בבית המשפט, אני סבורה כי ניתן להעדיף את חוות דעתם של ד"ר בר סלע וד"ר לפאיר ולקבוע, על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי התבעת סובלת מאסטמה ברונכיאלית שנגרמה כתוצאה מחשיפתה לאבק תבואה במקום עבודתה. אין מחלוקת כי האבחנה בין אסטמה לברונכיטיס כרונית נלמדת בעיקר מן התגובה למרחיבי סימפונות. חולה אסטמה יגיב למרחיבי סימפונות ובמצבו יחול שיפור של לפחות % 15 ואילו חולה ברונכיטיס כרונית לא יגיב למרחיבי סימפונות ובמצבו לא יחול שיפור כזה. כאשר הופנתה התובעת, עוד ב-1987, לטיפול ביחידה למחלות ריאה בבית חולים "הדסה", היא נבדקה על ידי ד"ר ברויאר לצורך אבחנת מחלתה. במכתב מיום 10.1.88 (ראה בתיק התובעת בקופת חולים) ציין ד"ר ברויאר כי לתובעת "הפרעה חסימתית המשתפרת במאמץ על ידי מרחיבי סימפונות באופן משמעותי (%20) ולכן היא עומדת בקרטריון של אבחנת אסטמה. ממליץ טיפול קבוע על ידי משאף בריקלין". גם בבדיקת תפקודי ריאה שנערכה לתובעת על ידי המוסד לבטוח לאומי, לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת, מצבה של התובעת השתפר באופן המצביע על הפרעה חסימתית הפיכה, היינו על אסטמה (פרוטוקול ישיבה מיום 23.6.93 עמוד 13 ופרוטוקול ישיבה מיום 13.1.94עמ' 263). מכתבו של ד"ר ברויאר לא הוצג לפרופ' טופילסקי אך פרופ' טופילסקי אישר בעדותו כי לו היו מראים לו בדיקות שבהן היו תנודות משמעותיות במצבה של התובעת, יתכן שמסקנתו היתה שונה. השיפור במצבה של התובעת לא היה אמנם קבוע ובבדיקות שערך ד"ר לפאיר לתובעת הביא הטיפול במרחיבי סימפונות להטבה מועטת בלבד. ואולם, גם פרופ' טופילסקי אישר כי כאשר מצב האסטמה קשה לא תמיד מגיב חולה האסטמה לטיפול במרחיבי סימפונות (עמוד 264) ויש מקרים שבהם האסטמה "מתנהגת" כמו ברונכיטיס (עמוד 264 שורה 28). פרופ' טופילסקי הגיע למסקנה שהתובעת לא סובלת מאסטמה תעסוקתית, לאחר שהניח כי היא עובדת במשרד רחוק מפס הייצור וכי חשיפתה לאבק תבואה היא מינימלית. סביר להניח שאם פרופ' טופילסקי היה יודע כי משרדה של התובעת ממוקם מטרים ספורים מבור השפיכה, אליו נפרקים מדי יום מאות טונות של תבואה, מסקנתו היתה שונה. המומחים מטעם הנתבע מיינו כי לתובעת לא נעשו בדיקות, ובעיקר בדיקת תיגר, ולפיכך לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתה לחשיפתה לאבק. מדבריו של ד"ר לפאיר (פרוטוקול ישיבה מיום 23.6.93 עמוד 47) שהיו משכנעים ונתמכו גם בדברי ד"ר בר סלע (וכן ראה דברי ד"ר שראל בפרוטוקול ישיבה מיום 13.1.94 עמוד 310) עלה כי הבדיקה היחידה שעשויה ללמד על קשר בין המחלה לאבק היא בדיקת תיגר ואולם גם אם תוצאות בדיקה זו אינן חיוביות, עדיין אין בכך כדי לשלול את המסקנה שמדובר באסטמה. בנסיבות אלה לא מצאתי פגם בהחלטתו של ד"ר לפאיר שלא לסכן את התובעת ולא לחשוף אותה לבדיקה זו, ואין באי ביצוע הבדיקה כדי לשלול את המסקנה שלתובעת אסטמה תעסוקתית. הרחקתה של התובעת מן העבודה לתקופה של חודש ימים בשנת 1987 לא הביאה אמנם לשיפור משמעותי בתפקודי הריאה שלה, ובשנת 1990, לאחר שתובעת עזבה את עבודתה, חלה אפילו החמרה זמנית מסויימת במצבה. אף על פי כן אין בכך כדי לסתור את המסקנה בדבר קשר סיבתי בין המחלה לאבק. ראשית, מצבה של התובעת, לאחר עזיבת העבודה, אכן השתפר בסופו של דבר (ראה דברי ד"ר לפאיר, המטפל בתובעת עד היום, בפרוטוקול ישיבה מיום 23.6.93 עמ' 32). שנית, הן ד"ר לפאיר והן ד"ר בר סלע הסבירו שכאשר החשיפה לחומר המזיק ממושכת ומצב המחלה חמור, הנזק הופך ברובו בלתי הפיך וההרחקה מן המצב המזיק איננה בהכרח עוזרת. מוסכם על הכל כי אחד האינדיקטורים לקיומה של מחלה תעסוקתית הוא שכיחות המחלה בקרב העובדים במקום העבודה. במקרה שלפנינו לא הובאו לפני נתונים על עובד נוסף בטחנת הקמח שחלה במחלת האסטמה. על אף זאת, אינני סבורה כי בנסיבות שלפנינו יש בעובדה זו כדי לשלול את המסקנה שלתובעת מחלה תעסוקתית. עובדי היצור העובדים בתוך טחנת הקמח מוגנים במסיכות, ולא צויין לפני עובד אחר שעבד בתנאים הדומים לתנאי עבודתה של התובעת. מר גרינשטיין עבד אמנם בסמוך לחדרה של התובעת אך חדרו היה ממוזג במזגן, ומנהל החשבונות הלך לעולמו ולא נמסרו לי כל פרטים לגבי תנאי עבודתו. אשר לטענה שהתובעת קיבלה תרופות שגרמו למחלתה: טענה זו הועלתה במפתיע ובדרך אגב רק בבית-המשפט בעת מתן עדותם של המומחים הרפואיים מטעם הנתבעת. הטענה לא נטענה בכתבי הטענות, לא צויינה בחוות הדעת הרפואיות, לא עלתה בברור מחומר הראיות ואינני רואה לכן כל מקום לדון בה. ד"ר שראל צין בחוות דעתו כי התובעת היתה חשופה לגורמים נוספים שיכלו לגרום למחלתה כגון גינת השכן שליד ביתה או בית חרושת "טריוף" בו עבדה לפני שנים רבות. התרשמתי כי חוות דעתו של ד"ר שראל לא לוותה במידת האובייקטיביות הדרושה לשם הסתמכות עליה. אמנם מוסכם על הכל כי אחוז מסוים מן האוכלוסיה לוקה במחלת האסטמה בשל סיבות שונות ובלתי ידועות ולא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי התובעת לא נופלת בגדר אחוז זה. עם זאת, הנני סבורה כאמור כי ניתן לקבוע, על פי מאזן ההסתברות, שהתובעת לקתה במחלה בשל חשיפתה הממושכת לאבק התבואה. לאור כל האמור לעיל ובהתבסס על חוות דעתם של ד"ר בר סלע וד"ר לפאיר, אני קובעת כי הוכח לפני קשר סיבתי בין מחלתה של התובעת ובין חשיפתה לאבק התבואה. אחריות הצד השלישי 28. לטענת הנתבעת, קופת חולים התרשלה בכך שלא איבחנה את הקשר בין מצבה הרפואי של התובעת ובין עבודתה והתירה את המשך עבודתה של התובעת אצל הנתבעת. 29. מהראיות שהוצגו לפני עולה כי ד"ר גנינה, מהמחלקה לרפואה תעסוקתית בקופת חולים, אכן טעתה כאשר קבעה כי מחלתה של התובעת איננה קשורה לעבודתה. אמנם בדיקת תבחיני העור, שבוצעה לתובעת באפריל 1987 על ידי מכון רוקח, לא גילתה תגובה לחומרים עמם יש לתובעת מגע בעבודה, וגם הרחקתה של התובעת מן העבודה לתקופה של חודש לא הצביעה על שיפור בתפקודי הריאה. ואולם, כל המומחים הרפואיים שהעידו לפני סברו כי על אף תוצאות אלה לא היה מקום להחזיר את התובעת, שסבלה "מתהליך חסימתי ניכר ונפח חיוני ירוד", לעבודתה בטחנת הקמח. בדיעה זו החזיק גם ד"ר סקורקוביץ, רופא אף אוזן גרון, עוד בשנת 1986, וכן ד"ר לייזרובסקי ממכון רוקח שציין זאת במכתבו אל ד"ר גנינה מיום .29.5.87 מן הראוי גם לציין כי תפקודי הריאה של התובעת לא השתנו באופן משמעותי לאחר שהיא הוצאה לחופשה בת חודש אך מצבה בכל זאת השתפר (ראה רישום על גבי כריכת התיק של התובעת במחלקה לרפואה תעסוקתית). כן מוסכם כי התוצאה השלילית של בדיקת תבחיני העור, איננה שוללת את האפשרות שהתובעת בכל זאת סובלת מאסטמה תעסוקתית. 30. על אף מסקנתה השגויה של ד"ר גנינה, אינני סבורה כי ניתן לקבוע שהיא התרשלה. לדעתי בנסיבות שלפנינו לא ניתן לקבוע כי הפסקת העבודה היתה האמצעי שרופא סביר חייב היה לנקוט. אבאר את דברי: מעדויותיהם של המומחים הרפואיים עלה כי האבחנה בין אסטמה תעסוקתית ובין מחלת ריאות שאיננה תעסוקתית איננה קלה. הא ראיה שהמומחים עצמם חלוקים בדבר וכולם מסכימים כי תמונת המחלה של התובעת לא היתה חד משמעית. ד"ר גנינה הפנתה את התובעת לבדיקות במכון רוקח ובצעה את המלצת המכון להוציא את התובעת לחופש כדי להשוות את התפקוד של ריאותיה. היא גם לא נמנעה מלערוך ביקור במקום העבודה (אם כי לאחר תיאום מראש עם מנהל הטחנה). בנסיבות אלה וכאשר תוצאות הבדיקות לא הצביעו על קשר בין המחלה למקום העבודה אין לומר כי ד"ר גנינה התרשלה כאשר הסיקה כי מחלתה של התובעת אינה מחייבת את הרחקתה מהעבודה. הנזק הנכות: 31. נכותה של התובעת עקב מחלת הריאות הוערכה על ידי המומחים הרפואיים. ד"ר בר סלע, בחוות דעתו מיום 7.6.91, העריך את הנכות בשעור של % 60 לפי סעיף 5(1)ד' לתוספת לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956(להלן - "התקנות"). ד"ר לפאיר, בחוות דעתו מיום 16.8.89, העריך את הנכות בשעור של % 100 לפי סעיף 5(1) ה' לתקנות. בעדותו בבית-המשפט הוא סייג את קביעתו זו ואמר כי לאחרונה חל שיפור במצבה של התובעת וכי שעור הנכות שנקבע על ידו איננו קבוע אלא הוא היה מעודכן ליום עריכת הבדיקה (פרוטוקול ישיבה מיום 23.6.93). פרופ' לבוא, בחוות דעתו מיום 12.5.92, העריך את הנכות בשעור של % 40 לפי סעיף 5(1)ג' לתקנות. הועדה הרפואית מטעם המוסד לבטוח לאומי העריכה את נכותה של התובעת בשעור של % 40 לפי סעיף 6ג' לתקנות ולאחר הגדלתה לפי תקנה 15- בשעור של %54. הואיל ויש תמימות דעים בין רופאי הועדה הרפואית של המוסד לבטוח לאומי ובין פרופ' לבוא, אני מאמצת את קביעתם כי לתובעת נכות רפואית בשעור של %40, ובהתחשב בגילה של התובעת ובמצבה הרפואי הכללי, אני מעריכה את שעור נכותה התפקודית ב-%60. נזק לא ממוני: 32. התחשב בנכותה של התובעת וכן בגילה, אני פוסקת לה פיצוי עבור נזק לא ממוני בסכום של 000, 100 ש"ח נכון להיום. הפסד שכר: 33. משנת 1985 החלה התובעת לעבוד במשרה חלקית. התובעת טענה כי הסיבה לכך נעוצה במחלתה ואילו מר גרינשטיין טען שהדבר נעשה מטעמים אחרים. הואיל ובאותו מועד טרם נתגלתה מחלתה של התובעת, והואיל ולא שוכנעתי כי המעבר למשרה חלקית (%85) נעשה עקב המחלה, אתחשב, לצורך חישוב נזקה של התובעת, במשכורתה כפי שהיתה במועד פיטוריה. משכורת זו היתה, לדברי התובעת בעדותה, במאי 450 1990, 1 ש"ח. (פרוטוקול ישיבה מיום 30.6.91 עמוד 115שורה 12). אני סבורה כי יש לפצות את התובעת עבור שנה מיום פיטוריה במלוא משכורתה. אמנם נכותה התפקודית לא הוערכה על ידי כנכות מלאה אך כל נכה - ובמיוחד אשה בגילה של התובעת ובמצבה הרפואי - זקוק לתקופת הסתגלות וחיפוש אחר עבודה חדשה. לאור נתונים אלה אני פוסקת לתובעת עבור הפסד שכר בעבר 000, 100 ש"ח בצרוף ריבית כחוק מיום 1.9.92 (כמחצית התקופה) ועד היום, ועבור הפסד שכר בעתיד (עד גיל 65) סכום של 000, 160ש"ח. עזרה בבית: 34. התובעת סובלת אמנם מנכות בשעור משמעותי אך היא איננה זקוקה לסיעוד אישי. יש להניח שאת עבודות הבית הקשות היא איננה מסוגלת לבצע עקב מחלתה ובגין הוצאה זו אני פוסקת לה פיצוי עבור העבר והעתיד בסכום כולל של 000, 50 ש"ח. 35. אינני רואה מקום לפסוק לתובעת פיצוים בגין הנזקים המפורטים בסעיפים 93, 95 ו- 96 לסיכומיה שכן נזקים אלה לא הוכחו. ניכויים: 36. מן הפיצויים הנ"ל יש לנכות את הסכומים הבאים כמפורט בסיכומי הנתבעים: נכות כללית: 013, 24 ש"ח נכון ליום 27.6.94; נכות מעבודה: 470, 196 ש"ח נכון ליום 27.6.94; תגמולי "מבטחים": 700, 170 ש"ח נכון ליום .12.9.93 אינני מורה על ניכוי פיצויי הפיטורין כמבוקש על ידי הנתבעת הואיל ולא נפסקו לתובעת פיצוים עבור אבדן פנסיה. סיכום: 37. הואיל וסכום הניכויים גבוה מסכום הפיצויים - דין התביעה להידחות. אני דוחה את התביעה וכן את ההודעה לצד השלישי. בהתחשב בנסיבות המקרה אני מורה כי התובעת תישא בהוצאות ובשכר טרחת הנתבעות בסכום של 000, 10 ש"ח והנתבעות תישאנה בהוצאות ובשכר טרחת הצד השלישי בסכום של 000, 10 ש"ח.אבק מזיקחשיפה לחומרים מסוכנים