יחסי עובד מעביד בין מתקין גז לבין פזגז

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד בין מתקין גז לבין פזגז: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציגי ציבור: ה"ה מישורי ושיין; תב"ע מב/1167-3) התבררה בקשה של המערערים, כי בית-הדין יתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי בין כל אחד מהתובעים לבין הנתבעת מתקיימים יחסי עובד-מעביד. בית-הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן ערעורם של העובדים לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור זה, כפי שקבען בית-הדין האזורי או כעולה מחומר הראיות, הן: א) המשיבה היא חברה המשווקת גז ומכשירים הפועלים על גז בכל רחבי הארץ. במסגרת פעילויותיה עוסקת פזגז באספקת גז, בהתקנת מכשירי גז בביתו של הלקוח ובתיקונים; ב) המערערים הם שרברבי גז, ועושים בהתקנת צנרת גז ואבזרי גז ללקוחות פזגז; ג) מרבית המערערים עשו בשירות המשיבה 20שנה ויותר. חלקם היו בחברה אחרת, וכאשר התמזגה עם פזגז - עברו לזוהאחרונה. שלושה מן השרברבים רכשו משרברבים קודמים את הזיכיון לעסוק בשרברבות גז עבור פזגז, בהסכמת החברה. כמו כן הפנתה אותם חברת פזגז לקורס של משרד העבודה, המקנה רישיון מיוחד לעסוק בשרברבות גז; ד) מחומר הראיות עולה, כי השרברבים מתייצבים במשרדי פזגז בכל בוקר ומקבלים סידור עבודה. החברה קובעת את משימותיהם של המערערים בהתאם להזמנת הלקוחות, ובדרך כלל נקבעת להם גם מסגרת זמן או שעה ספציפית לביצוע העבודה; ה) על התובעים להתייצב מדי בוקר במשרדי פזגז, "ואפילו אם יש פחות עבודה, עליהם לבוא לעבודה ולבצע אותה". לפעמים מודיעים להם בשיחת טלפון שאין עבודה למחרת, ואז אין הם מתייצבים לעבודה; ו) העובדים משתמשים לצורך ביצוע העבודה במכשירים שלהם, ובמקרים מעטים, כאשר הם נזקקים לצורך ביצוע העבודה למכשירים מיוחדים, משאילה להם פזגז את המכשיר הנחוץ. החברה גם מספקת לשרברבים את החומרים הדרושים לביצוע עבודתם; ז) כאשר אחד השרברבים אינו יכול לבצע את העבודה, מעבירה החברה את העבודה לשרברב אחר או שמחכים עד שאותו שרברב יוכל לבצע את העבודה. "לפעמים קורה שאחד האינסטלטורים מוסר הזמנה לשני", אך אין השרברבים רשאים למסור עבודה "מחוץ למישהו שאנו מכירים"; ח) השרברבים מקבלים תשלום מפזגז, ולא מן הלקוח, בהתאם לכמות העבודה שבוצעה. התשלום נעשה על-פי מחירון של משרד המסחר והתעשיה. לשרברבים יש ועד המייצג אותם בענייני משא-ומתן על המחירון ובעניינים אחרים; ט) בעבודתם משתמשים השרברבים ברכבם הפרטי, ואין הם מקבלים תשלום נפרד עבור הוצאות רכב, פרט למקרים שבהם עשה השרברב עבודה מחוץ לעיר; י) כלפי הלקוחות מופיעים השרברבים כעובדים של חברת פזגז. הם קיבלו מן החברה עד לזמן האחרון בגדים הנושאים את שם החברה. חברת פזגז דרשה מכל שרברב להדביק על רכבו שלטים או מדבקות הנושאים את שמה. כמו כן סיפקה החברה לכל שרברב תעודה האומרת, כי העובד הוא בשירותה הטכני של החברה. תלונות על ביצוע העבודה מפנים הלקוחות לפזגז, וזו שולחת את השרברב שטיפל בעניין לתקן את הטעון תיקון; יא) חלק מהשרברבים נעזרו, לעיתים, באחרים, על חשבונם; בית-הדין האזורי התרשם שהיה זה דבר חריג; יב) שניים מהשרברבים המערערים - קרול פוקס ורחמים קמחי - עשו ביניהם "שותפות". חברת פזגז הפנתה את העבודה ל"שותפות", וזו הגישה חשבון לחברה. מבין השניים - רחמים קמחי לא ערער על פסק-הדין של בית-הדין האזורי; יג) השרברבים גם העידו, שביצעו עבודות פרטיות שלא במסגרת חברת פזגז. רובם טענו שעשו זאת בקיץ "כשלא היה מספיק עבודה מפזגז". מכל מקום, חברת פזגז לא אסרה עליהם ביצוע עבודות פרטיות שלא במסגרת החברה. .3בית-הדין האזורי קבע, לאור פסק-דין אלקטרה, [1], כי "המבחן העיקרי בקביעה, אם קיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים הוא מבחן ההשתלבות", והגיע למסקנה, כי "התובעים עונים אמנם על דרישות הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, ומסקנה זו נתמכת על-ידי מבחן הפיקוח", אך אין הם עומדים בדרישות הפן השלילי של אותו מבחן: "כשמוסיפים את עניין הזיכיון והעבודות הפרטיות שהתובעים מבצעים, מאזן השיקולים נוטה לתמוך בטענה, שלפי הפן השלילי של מבחן ההשתלבות אין השרברבים עובדים, כי אם מנהלים עסק פרטי משלהם, ובעלי זיכיון ניתן למכירה". .4בכתב הערעור העלה פרקליטם של המערערים טענות אלה: א) טעה בית-הדין קמא בקובעו, כי "משנתקבל בפסיקה מבחן ההשתלבות, אין עוד משקל עצמאי למבחן הפיקוח; כן טעה בית-הדין באי-מתן משקל מכריע למבחן הפיקוח, חרף ממצאיו העובדתיים בדבר טיב הפיקוח שהוטל על המערערים על-ידי המשיבה"; ב) קביעתו של בית-הדין, כי הפעולות המבוצעות על-ידי המערערים עבור המשיבה הינן פעולות המשתלבות במערכת הארגונית של פעולות המשיבה, שוללת את המסקנה הסופית בדבר היותם של המערערים גורם חיצוני, בעל עסק עצמאי, הנותן שירותים למערערת; ג) "טעה בית-הדין קמא בקבעו, כי המערערים הינם בעלי עסק משלהם, ועל כן (לא) מתקיים, ביחסים שבינם לבין המשיבה, הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. מסקנה זו סותרת קביעות עובדתיות של בית-הדין עצמו, וכן עומדת בסתירה לעובדות אחרות מהן התעלם כבוד בית-הדין או לא נתן להן משקל"; ד) "טעה כבוד בית-הדין קמא בכך, שנושא העבודות הפרטיות שימש אותו כבסיס לדחיית תביעתם של כל המערערים, חרף מסקנתו, כי רק שלושה מהמערערים מבצעים כמות רבה של עבודות פרטיות, בעוד שכל האחרים מבצעים עבודות מזדמנות בלבד, באופן שגם לדעת כבוד בית-הדין אינו מוכיח ניהול עסק משלהם; ה) טעה בית-הדין קמא בכך, שנושא הזיכיון שימש אותו כבסיס לדחיית תביעתם של המערערים, חרף מסקנתו, כי רק שלושה מהמערערים רכשו זיכיון מקודמיהם. .5כנגד אלה טען הפרקליט אשר ייצג את המשיבה: א) קיימת מגמה להתרחק מהפיקוח כמבחן יחיד ועיקרי. גם מידה רבה של פיקוח יכולה להתיישב בהחלט עם קיומו של עסק עצמאי; ב) יש להעריך את העובדות, לצורך המבחן, באורח עקרוני - תיאורטי ואובייקטיבי לכלל המערערים ולא מקרה ספציפי לגבי כל פרט, וזאת בהתחשב בעובדה, שהקשר עם המשיבה ושיטת ביצוע העבודה זהים לכל המערערים; ג) מבחינת המשיבה - המערערים משתלבים רק חלקית במערך הארגוני שלה; ד) במערערים מתקיימים רוב הסממנים הנדרשים לקיום עסק עצמאי; ה) אין ספק שאחד התנאים הבסיסיים להתקשרות היתה בעלותו של השרברב על רכב תובלה מסחרי מתאים וכלי העבודה הדרושים. כאן היה הרכב כלי יסודי וחיוני להתקשרות ולא טפל לה; ו) פוקס וקמחי הגישו חשבון אחד בשם הפירמה והתחלקו ביניהם בתמורה כרצונם, כלומר עשו ביניהם שותפות. לא יתואר לראות בהם עובדים של המשיבה למרות כל סממני הפיקוח שנטענו. .Iiפסק-דין .1ההלכה שתקבע תוצאת ערעור זה היא ברורה, ולמעשה לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ובית-הדין האזורי אכן היה מודע לה בפסק-הדין שברעור. על-פי הלכה זו, המבחן הישים, עת באים לקבוע אם ב"עובד" מדובר או ב"עצמאי", הוא מבחן ההשתלבות. השאלה היא, אם בפסק-הדין שבערעור יושם המבחן כראוי. .2בית-הדין האזורי ראה את מקור ההלכה, לעניין "מבחן ההשתלבות", בפסק-הדין בעניין אלקטרה, [1] (סעיף 4לפסק-הדין, כמובא בסעיף 3שבחלק iלעיל). אכן יושם בעניין אלקטרה, [1], מבחן ההשתלבות, אך טוב ליתן את הדעת לכך, שאותו פסק-דין כלל לא חידש הלכה. ראשיתה של ההלכה ופיתוח העקרונות העומדים אחריה הם בפסק-הדין בעניין בירגר נ' עירית נתניה, [2]. הדבר נאמר משום החשיבות המיוחדת לאמור בעניין בירגר, [2], עת באים לבחון, אם פסק-הדין שבערעור יישם נכונה את "מבחן ההשתלבות". בפסק-הדין בעניין בירגר, [2], מדובר על שני פנים למבחן: הפן האחד החיובי, והפן השני - הפן השלילי. הפן החיובי אומר, כי "תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים 'מפעל' יצרני, לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל" (שם, [2], בע' 189). הפן השלילי שולל מעמד של "עובד" ממי שהינו "בעל עסק המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (שם, [2], בע' 188). פסק-הדין שבערעור קובע, כי התקיים הפן האחד - הפן החיובי. קביעה זו נכונה היא, ואין ענייננו מחייב לבחון כל אמירה ואמירה שבפסק-הדין המביאה לתוצאה. השאלה היא, אם פסק-הדין שבערעור יישם נכונה גם את המבחן השלילי. .3למסקנה, שבמערערים לא התקיים הפן השלילי, מגיע פסק-הדין שבערעור בעקבות קביעה, שכל אחד מהמערערים היה בעל עסק משלו. למרות ש"אין סימני היכר אחידים ל'עסק עצמאי' בכל ענפי הפעילות, והכל תלוי בראש ובראשונה במהות העסק" (דב"ע לג/177-0, [3], בע' 82), הרי נקבעו בפסיקה כמה סימני היכר כלליים, המצביעים על היותו של אדם בעל עסק עצמאי, ובהם: החזקת אמצעי ייצור בשכירות או בבעלות; פעילות בחצרים שברשותו; קיום הוצאות יצור; העבדת עובדים שכירים; סיכוני הפסד וסיכויי רווח" (שם, [3], בע' 82, וכן דב"ע לה/11-0, [4], בע' 286). בענייננו לא היה אף אחד מסימני היכר אלה. לעניין העסקת עובדים שכירים קבע בית-הדין האזורי, כי זהו "דבר חריג אצל התובעים" (סעיף 2(ט) לפסק-הדין, כאמור בסעיף 2, פסקה י"א, שבחלק iלעיל). .4שתי עובדות הכריעו את הכף לעניין קביעת בית-הדין האזורי, כי כל אחד מהמערערים הוא בגדר "בעל עסק משלו". העובדה האחת היא, כי היו מקרים שהמערערים, או כמה מהם, עשו בעבודה אחרת; והשניה - "כי ניתן למכור את הזיכיון של התובעים, ושלושה מהם רכשו זיכיון של קודמיהם" (סעיף 8לפסק-הדין, כמובא בסעיף 3שבחלק I לעיל). לא נתייחס לעובדה, שפעולתו של האחד לא תהא לה השלכה על אחרים. אשר יקבע הוא, אם בדין בדקו את מהות היחסים בין המערער לבין פזגז על סמך יחסים בין אותו מערער לבין גורם שלישי. לשון אחר - אם יש להשליך מהעובדה, שביחסו של פלוני עם גורם שלישי היה אותו פלוני "עצמאי", על מהות היחסים שבין המערער לבין פזגז. התשובה היא חד-משמעית: אין מקום להשלכה כזאת. כבר נפסק, כי העובדה שפלוני הוא עצמאי ביחסיו עם אחרים אינה מונעת יחסי עובד-מעביד בינו ובין אחר (דב"ע לב/1-3, [5], בע' 250). האמור תופס מקל וחומר לעניין ביצוע עבודות בשירותו של יותר ממעביד אחד. אמנם, יש וממהות יחסי עובד-מעביד משתמע איסור לעבוד בו-זמנית בשירות מעביד אחר או לבצע "עבודה פרטית". זהו איסור העולה מיחסי עובד-מעביד, אבל אין ב"עבירה על האיסור" כדי לקבוע בסיווג היחסים. מה גם שבסוג העבודה שבו מדובר כלל אין ללמוד על איסור כאמור. ושוב, אם עבודה כאמור פגעה באינטרסים של פזגז, הרי התוצאה אינה לעניין הסיווג, אלא לכל המתאפשר להפרת חוזה עבודה. .5פרקליטה של פזגז ייחס משקל רב לעניין הרכב. למשקל העובדה, שמי שטוען למעמד של "עובד" נעזר בעבודתו בכלי עבודה משלו, התייחס בית-דין זה לא אחת. וכך נאמר: "משנשוא ההתקשרות הוא הנכס, הרי מי שבו מדובר הוא בעל 'עסק עצמאי', ולא מתקיים בו המבחן השלילי לעניין היות האדם 'עובד' " (דב"ע לו/48-3, [6], בע' 159). את האמור אפשר לתמצת באמירה, שבחשבון סופי קובע מה היה נשוא ההתקשרות, מה היה העיקר ומה היה הטפל: אם העיקר היה ה"כלי", כגון דחפור או משאית, והטפל היה הפעלת הכלי, או שהעיקר היה עבודת האדם, עת הכלי שימש ל"עזר". באופן ספציפי נדרש בית-הדין בפסיקתו גם לשאלת שימוש האדם ברכב משלו: "אין לאמור על בעל מכונית פרטית המשמשת חלקית גם לעבודתו של מי שבו מדובר כי הינו בעל 'עסק' בדומה לבעל משאית. משאית - עיקרה להובלת טובין, ואם הבעלים משתמש בה גם לצרכיו הפרטיים, הרי זה טפל. מכונית פרטית משמשת לבעלים לצרכים פרטיים, ואם הוא משתמש בה לעבודתו, הרי זה טפל. אין זה מתיישב עם המציאות, אם יראו בעובדה שפלוני, בעל מכונית פרטית, נעזר בה בעבודתו - גורם קובע או שוקל לעניין סיווגו כמי שאינו 'עובד' " (שם, [6], ע' 159). ענייננו אינו מחייב לחדש דבר, ואינו מחייב לנתח את אשר עומד מאחורי הכלל. מכל מערכת העובדות עולה, שהשימוש ברכב בידי המערערים לא חרג מאותם המקרים שבהם פסק בית-הדין, כי השימוש ברכב אינו מוציא את הטוען למעמד "עובד" מגדר היותו "עובד". .6האמור עד כה אינו תופס במערער קרול פוקס. פרקליטה של פזגז טען, כי פוקס פעל כחלק מ"פירמה" - "שותפות" (סעיף 5, פסקה ו', שבחלק iלעיל). מחומר הראיות עולה, כי אכן כך היה. והרי היסוד ליחסי עובד-מעביד היא התחייבות וחובה אישיות ולא התחייבותה של "פירמה" או "שותפות". מכאן, שדין ערעורו של פוקס להידחות. .7בפסק-הדין שבערעור נאמר, כי "התובענה דנן היא מקרה גבול". לאור האמור עד כאן, ספק אם במקרה גבול מדובר. ואם נניח, כי אכן ב"מקרה גבול" מדובר, אין כלל האומר, שמקרה גבול מחייב סיווג כ"עצמאי" ולא כ"עובד". בית-הדין חייב לפסוק ולסווג על-פי מכלול הנתונים, ובענייננו - מכלול הנתונים מביא לסיווג כ"עובד". התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל. המשיבים ישלמו למערערים סכום כולל בסך 000, 200שקל בתוספת מע"מ כהוצאות משפט. אם לא ישולם הסכום ער למועד שבו יפורסם מדד יוקר המחיה של חודש נובמבר 1985, יהיה הסכום צמוד למדד שיפורסם כאמור.יחסי עובד מעבידגז