לשון הרע בעיתון ערבי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בעיתון ערבי: .1התובע מייחס לנתבעים הוצאת לשון הרע על ידי פרסום כתבות בעתון בשפה הערבית אלאתיחאד בתאריכים ה- 15ו- 16בספטמבר 1991(ראה ת/4, ת/5) (להלן: העתון). הנתבע מס' 1שמש כעורך אחראי של העתון. הנתבע מס' 2היה עורכו הראשי של העתון בעת פרסום הכתבות. הנתבע מס' 3משמש כיום כעורכו הראשי והוא שנסח את כתבות הנדונות (ראה תצהירו נ/ 2בסעיף 5). הנתבע מס' 4היתה המוציאה לאור של העתון. הרקע לכתבה נסב על אירוע שאירע בתאריך 14.9.91במועדון תנועת הנוער הקומוניסטי שבנצרת (להלן: המועדון). בכתב התביעה מפרט התובע את הכתבות אשר היוו, לטענת התובע, לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965(להלן: החוק). טענתו העיקרית של התובע היא שהאמור בקטעים אלה אינו אמת ופורסם במגמה לפגוע בתובע, שלטענתו אכן נפגע בעסקיו כתוצאה מכרוז שהוצא נגדו בשטחים, המזהירו לבל יכנס לאזורים שצוינו בכרוז (ראה ע' 20לסכומים בכתב של ב"כ התובע), והוא תובע לפצותו בגין הפגיעה בו בסך 000, 400שקלים. לעומתו טוענים הנתבעים כי האמור בכתבות הוא אמת וכי היה ענין צבורי בפרסומן, כן טענו כי עשו את הפרסום בתום לב וכי עומדות להם ההגנות המנויות בסעיפים 14ו-15(4) לחוק הנ"ל. הנתבעים דוחים את תביעת התובע לפצויים. .2הממצא של "אמת הפרסום" אם לאו, מושתת על קביעתו העובדתית של בית משפט לאחר בחינת העדויות והראיות שהובאו לפניו. העובדות בעניננו הן הבאות: קדמה לאירוע במועדון תקרית שבה היו מעורבים בנו בן ה- 16(בזמן האירוע) של התובע, העד ווג'יה עלי נאסר (להלן: ווג'יה) ונער בשם סעיד אוועד, שלא הוזמן למתן עדות ושנאחזתה על ידי העד פראס בנא. ווג'יא לא התיחס לתקרית זו בתצהירו. מעדותו של ווג'יה עולה כי היה לו ויכוח מלולי עם סעיד אועד, שניהם תלמידי בי"ס אורט, ליד תחנת האוטובוסים הסמוכה למועדון, כשבמהלכו הגיע אדם בשם עבדאללה אסמעיל, שאף הוא לא זומן למתן עדות, יחד עם כמה בחורים נוספים, ועבדאללה הנ"ל היכה בווג'יה וחבריו שהיו עמו קללוהו. ווג'יה הסביר את התייצבותו של עבדאללה לצד סעיד בכך שהיה מעונין לצרפו למועדון את סעיד, ששמש כיו"ר מועצת התלמידים בבית הספר. ווג'יה נמלט לביתו וסיפר לאביו, התובע, את שאירע והלה החליט להגיש תלונה במשטרה ובדרכם לשם סרו למועדון (ע' 11-13). גרסה שונה עולה מעדולתו של העד פראס בנא, שהתיחס לתקרית בפסקאות 4ו- 5בתצהירו ונחקר על כך בעדותו (ע' 14ואילך). לפי גרסתו של עד זה, ראה ממקום עמדו במסעדה המרוחקת כ- 10מטרים ממקום התקרית את שני הנערים מתקוטטים והבחין בעבדאללה עסמעיל ובעד איאד קנאנבה שהיה עמו, כשהם מנסים להפריד ביניהם ולהרגיע את הרוחות. עד זה גם שמע את ווג'יה מאיים ומקלל ומבטיח, כשעזב את המקום, לגמור חשבון עם השנים שהתערבו בריבו עם סעיד אוועד. העד קנאנבה איאד העיד - בתצהירו נ/ 4ובעדותו ע' 36כי שני הנערים היו במועדון וכשהתפתח ויכוח קולני ביניהם הם נתבקשו לעזבו והשנים אכן עזבוהו ובמרחק מה הימנו, ליד תחנת האוטובוסים, החלו להתקוטט ולהכות איש ברעהו. עבדאללה עסמעיל, ששמש כמדריך במועדון והעד, נגשו להפריד ביניהם. ווג'יה קלל את המתערבים שמנעו ממנו "לגמור את החשבון" עם סעיד והבטיח לחזור למועדון ולנקום בהם, ואכן הגיעו ווג'יה ואביו התובע למועדון, ולגבי מה שאירע שם חלוקות הגרסאות. אעיר בשלב זה כי לגבי נסיבות אירוע התקרית מעדיף אני את הגרסה העולה מעדותם של פראס בנא ואיאד קנאנבה על זה של ווג'יה, שלא עשה עלי רושם מהימן. .3מעדויות התובע עולה כי בנו ווג'יה סיפר לו כי הותקף, והראה לו סימני מכות על פניו. התובע ביקש שיזהה בפניו את תוקפו כדי שיתלונן נגדו במשטרה, ולצורך כך נגשו, בדרכם למשטרה, למועדון שם הצביע לו ווג'יה על עבדאללה אסמעיל, שהיה בחצר המועדון, כמי שתקפו. בעמדו ברחוב מבלי שירד לחדר המועדון, שאל התובע את עבדאללה אם אכן תקף את בנו, והלה השיבו באמרו "מי שיבוא לפה אנחנו נקבור אותו" (ע' 5שורה 30). משם המשיך התובע את דרכו למשטרה כדי להגיש תלונתו. גרסת התובע מתחזקת בדברי בנו ווג'יה. העולה מדבריהם הוא כי כלל לא ירדו מהכביש לחצר המועדון, הבנוי על משטח נמוך יותר, וממילא שלא נכנסו לתוכו. .4מעדויותיהם של עדי הנתבע עולה תאור שונה על מה שקרה לאחר שהתובע ובנו ועמם באסם אחיו של התובע הגיעו למקום. מעדותו של קנאנרה - תצהיר נ/ 4ע' 34לרשומות - שהיה במועדון עולה כי התובע כשעמו ווג'יה ואחיו באסם הגיעו למועדון כחצי שעה לאחר תום התקרית. התובע פנה לעבדאללה אסמעל בטענה כי פגע בבנו ווג'יה ועל כך השיבו עבדאללה כי כל שעשה הוא שהפריד בין הניצים. לפתע חבט ווג'יה באגרופו בפניו של עבדאללה והתובע הוסיף ונגח בראשו של עבדאללה, שברח מהמקום כשבאסם דולק בעקבותיו. העד קנאנקה השיג את באסם ועצר בו כדי למנעו מלתקוף את עבדאללה, שהצליח להסתלק מהמקום. במעמד זה נכח גם העד פראס בנא, שהציג עצמו בפני התובע כאחראי על המועדון והציע לפתור בעיה זו באוירה שקטה ורגועה, מה גם שאף אחד מחברי המועדון לא היה מעורב בתקרית, וכל שבקשו היה להפריד בין הניצים. עד זה הוסיף כי כשחבט ווג'יה באגרופו בעבדאללה אמר כי "עכשיו השתווינו, אנחנו אחד אחד" וכשעבדאללה פנה לתובע בתלונה על מעשהו של ווג'יה, שנעשה בנוכחותו, נגח התובע בראשו ועבדאללה ברח מהמקום (נ/ 1ע/ 21- 22לרשומות). גרסתם של עדים אלה מתחזקת בעדותו של חאג' יחיא חמדאן (תצהיר נ/ 3ע' 32לרשומות) שנכח בחצר המועדון וראה ממרחק מה את ווג'יה ולאחר מכן את התובע מכים בעבדאללה הראשון במכת אגרוף והשני בנגיחה בראשו. .5העד פראס בנא הוסיף בעדותו כי: לאחר שעבדאללה נמלט החל התובע משתולל כשהוא מקלל ומגדף ומנבל את פיו, וכשניסה למנוע את כניסתו למועדון בתזוזה לפתחו, שלף התובע סכין באמרו שיהרוג את כל מי שיעמוד בדרכו, כשאליו הצטרפו ווג'יה ובאסם, כשהם משמיעים דברי איומים וגדופים, ובאסם אף סטר על פניו של פראס בנא. התובע, בנו ואחיו נכנסו למועדון, הפכו כל כסא שעמד בדרכם. כן הפכו שולחן פינג-פונג ושברו רהוט, בעטו ודחפו את הילדים שהיו במועדון באמרם להם ללכת לביתם כי סוגרים את המועדון. התובע אף איים שלא יתיר את פתיחת המועדון. במועדון ובחצרו היו אותה עת כ- 30ילדים גילאי 8עד 16שנים. הילדים, שרובם היו קטנים עד גיל 14, נבהלו מהתנהגו אלימה זו, בכו וצעקו. חזוק לגרסתו של פראס בנא לגבי שלב זה באירוע מוצאים אנו בעדויותיהם של איאד קנאנבה (נ/ 4ע' 34לרשומות) ועלא חאג' יחיא חמדן (נ/ 3ע' 32). עדים אלה ראו את התובע נכנס למועדון תוך שליפת סכין, כשהוא מקלל ומשמיע מלות גנאי ונבול פה, מאיים ומגדף, הופך כסאות ואת שולחן הפינג-פונג ובועט בילדים ומאיים כי לא יאפשר את פתיחת המועדון וכל מי שיכנס בשעריו יסכן את חייו. העד חמדן ראה את באסם, אחי התובע, סוטר על פניו של פראס בנא. הגרסה העולה מעדויותיהם היא שהתובע ומלויו התנהגו בצורה בריונית, הרסנית ומטילת אימה. .6מתיק המשטרה עולה כי בו ביום, בתאריך ה-14.9.93, הוגשה תלונתם של אסמעיל עבדאללה ופראס בנא על אירוע זה. על פי תלונתם עוכבו התובע ובנו במשטרה ב- 14.9.91והתובע אף נעצר ושוחרר למחרתו בערבות. ואכן העיד ווג'יה כי כשהגיעו למשטרה נכחו שהמתלוננים הנ"ל הקדימו אותם. פראס בנא העיד כי ב- 15.9.93כי כשהלך עם סעיד עוואד, שרצה גם הוא להגיש תלונה במשטרה, פגשו את התובע ובנו במרכז המשטרה ולאחר מכן ברחוב הסמוך, והם דרשו מהם, תוך איומים וקללות ואף יריקות, לחזור בהם מתלונתם. מתיק המשטרה עולה כי אחד המתתלוננים חזר בו מתלונתו (ע' 21-20). .7שוכנעתי בעדות עדי הנתבעים פראס בנא, איאד קנאנבה וחאג' יחיא חמדאן כי האירוע היה כגרסתם, כפי שפרטתיה לעיל. עדים אלה חזו במחזה בריונות שהיה מרגש מבחינתם, שהתחולל לנגד עיניהם במהירות וברצף ועשו כמיטב יכולתם לשחזר את מהלך האירוע על כל פרטיו. לא מצאתי סתירות משמעותיות בפרטי תאורם, מה גם שכל אחד מהם ראה את האירוע מזוית ראיה שלו, ומהימנת עלי עדותם של עדים אלה. אני דוחה את גרסתם המתממת של התובע ובנו כבלתי אמינה. כן דוחה אני את הטענה כי הנתבעים גרמו את ההרס והמהומה במועדון כדי לרקום עלילה נגד התובע. .8הנתבע מס' 3, שערך ונסח את הכתבות שפורסמו העיד כי הסתמך על עובדות האירוע כפי שסופרו לו על ידי עדים שנוכחו במקום בנפרד ויחד, ומפי ילדים שהיו במועדון בעת האירוע, ועל סמך מה שראה בבקורו במועדון. כותרת המאמר בתרגום לעברית היא: "תוקפנות ברוטלית על גורי האריות והמשמרת הצעירה הקומוניסטית בנצרת" אכן משקפת את שאירע למעשה. בכתבה נאמר בתמצית כי התובע יחד עם אחרים תקפו באופן ברוטלי ובהפתעה את המועדון כשהם נושאים סכינים, מקללים ומנבלים את פיהם, שברו ופגעו ברהוט ותקפו מדריכים, וכל זה כשהמועדון "צפוף בגורי אריות" (מגיל 6- 14שנים)". עוד ציין כי התובע, שהינו גבר כבן 40, ואב לילדים צעירים ומבוגרים, "מופיע בין האנשים כמתפלל מאמין" לא נרתע מלבצע תוקפנות בריונית ומסוכנת זו. הכתבה מתיחסת גם לתקרית שבין ווג'יה לבין סעיד עיאד, שקדמה לאירוע ומציינת כי תקרית זו אירעה בכביש הראשי ליד תחנת האוטובוס בלא שום קשר למועדון, ובמקום להודות למפרידים בין הניצים, פרצו התובע ומלויו למועדון כשסכינים ומקלות בידיהם, כשהם מקללים את הקומוניזם וחברי המפלגה ונשותיהם בבטויים מגונים, שברו את הריהוט ותקפו את כל מי שנקרה בדרכם וכל זה ללא "נקיפות מצפון" ובנוכחות הילדים ומדריכיהם במועדון. הכתבה מפרטת כי הוגשה תלונה למשטרה ומציינת כי דובר סניף המפלגה הקומוניסטית אמר כי הטפול בהתקפה ברוטלית זו "הנה מבחין ליחסי המשטרה עם גל ההסתה ההסטרית נגד המפלגה ובמיוחד כשהתקפן ידוע בקרבתו לשלטון וזה איננו צריך לשמש לו כחסד באי קבלתו העונש ההולם". הכתבה גם כוללת אזהרה כלפי מי שיעלה בדעתו להתנכל לחברי המפלגה. בכתבה נוספת באותו עתון מה- 16.9.93צויין כי אחד מתוקפי המועדון נושא אקדח, ומתייחסת לארוע הנוסף שאירע לאחר שהתובע שוחרר ממעצרו, כשדרשו הוא ובנו מפראס בנא וסעיד עווד לחזור בהם מתלונותיהם כמפורט לעיל. עוד ציין כי התלונה נתקבלה על ידי המשטרה לאחר התערבותו של חבר הכנסת האשם מחאמיד, מפיו שמע מחבר הכתבה, כי נאמר לחבר הכנסת בשיחה עם סגן מפקד מרחב העמקים דני רמתי, כי אחד מהמעורבים באירוע נושא אקדח שהוחרם על ידי המשטרה אף שלא נעשה בו שמוש. .9באשר לכתבה שפורסמה ב- 15.9.93מסקנתי היא כי תוכנה היה אמת והנתבעים שפרסמוה האמינו באמיתותה. לא יכולה להיות מחלוקת כי העתון חב חובה חברתית מוסרית למסור לצבור בכללותו ובפרט לאלה שילדיהם מבקרים ומבלים במועדון את המידע על מה שקרה במועדון. הגנת "אמת הפרסום" על פי סעיף 14לחוק מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין צבור" ותנאים אלה נתמלאו בעניננו. באשר לפרסום של דברי דובר המפלגה כי התובע מקורב לשלטון, נשאלת השאלה אם אמירה זו מהווה לשון הרע בעיני בית משפט בישראל. ב-ע.א. 466/83פס"ד לט(4) 734נדחתה תביעה בגין הוצאת לשון הרע, שהתבטאה במסירת הודעה לממשלת ירדן, כי המערער משתף פעולה עם ממשלת ישראל ותומך במדיניותה ובפעולותיה בשטחים וכן בגין פרסום מודעה בעתון, המופץ בארץ ובירדן, ממנה משתמע כי המערער משתף פעולה עם השלטונות בישראל. השאלה היתה אם ניתן לראות בפרסומים אלה בדבר שיתוף פעולה עם ישראל משום הוצאת לשון הרע כאשר בעטים יהיה המערער מטרה לשנאה מצד חלק מתושבי יהודה ושומרון ובמדינות ערב. בית משפט דחה את התביעה בקבעו שאין לראות בפרסומים אלה לשון הרע. בע' 740א פסק בית משפט כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע אם אכן דברים מסויימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סוביקטיבי. המבחן הוא אוביבטיבי במהותו, לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." לפי מבחן זה נראה לי כי כל אדם סביר ובר דעת לא יגדיר פרסום על קרבה לשלטון כמעשה פסול המוציא דיבתו על אותו אדם רעה והממיט עליו השפלה, שנאה ובזוי. פרסום שכזה אינו יכול להחשב בעיני בית משפט בישראל כלשון הרע רק משום שקיימים חוגים או מגזרים מסויימים הרואים אדם בן דתם המקורב לשלטון כראוי לגנאי וכמעורר שנאה בשל מקורבותו זו. גם אם נגרוס, כפי שנאמר ב-ע.א. 466/83הנ"ל בע' 7-746 "כי מידת הסובלנות המאפינת משטר דמוקרטי מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על ידי פרסום כזה בקרב המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולא דוקא בקרב החברה בכללותה. מובן כי הנכונות להכיר בתביעה בגין הוצאת לשון הרע המתיחסת לפגיעה בשמו הטוב של התובע בעיני קבוצת מיעוט, מן הראוי שתהא מוגבלת בהיקפה ותעשה במשורה שכן באמוץ הגישה כרוכים לבטים לא מעטים...". נראה לי שגם לפי אמת מבחן זו אין להכיר ב"לשון הרע" בפרסום ולו כוזב, שתושב ישראלי מקורב לשלטון, אפילו פעולה זו היא לצנינים בעיני המגזר בו הוא חי, ורואה בה טעם לפגם וריח של מלשינות. .10מסקנתי מכל המקובץ הוא כי עומדת לנתבעים לגבי הפרסום בכתבה מה- 15.9.91הגנה של "אמת הפרסום" על פי סעיף 14לחוק. באשר לטענת ב"כ המערער לענין אי נקיטת צעדים סבירים לפני הפרסום לברור האמת, הרי טענה זו האמורה בסעיף 16(ב)(2) חלה כשהפרסום לא היה אמת ואין לה נפקות לגבי טענה מוכחת של "אמת דברתי". .11הכתבה מה- 16.9.93לענין נשיאת האקדח מתיחסת למעשה לתובע, כעולה מעדותו של הנתבע .3לדבריו, בע' 29, שהכל "ברחוב" יודעים שלתובע יש אקדח והעובדה שערבי הוא בעל אקדח מחייבת את המסקנה שהוא בקשרים מיוחדים עם הרשות, מה גם שהתובע היה מוכר לנתבע 3כתקפן מאחר ובמו עיניו ראה אותו נוטל חלק בקטטה בתקופת הבחירות לעיריה (ע' 32) התובע הכחיש בעדותו כי ברשותו אקדח וכי המשטרה החרימה את אקדחו (ע' 6). לעצם הפרסום של נשיאת נשק אין משמעת של לשון הרע. השאלה היא אם יש ליתן לפרסום זה את המשמעות המיחסת לאזרח ערבי נושא אקדח קרבת יתר לשלטון, כדברי הנתבע 3, והאם משמעות זו מהווה לשון הרע. אם אכן נפרש פרסום זה במשמעת האמורה, הרי שאין בפרסום זה המתיחס לדרגת הקרבה לשלטון כדי להוות לשון הרע, כעולה מ-ע.א. 460/83הנ"ל כפי שפרטתי לעיל וניתן לראות את ההתיחסות לנשיאת הנשק כפרט לואי שאין בו, כשלעצמו, פגיעה של ממש. זאת ועוד! השאלה המשפטית היא אם ניתן להסיק מפרסום זה לענין נשיאת האקדח כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. נראה לי כי גם אם אניח כי הנתבעים טעו בשקול דעתם בפרסום ענין זה, הרי שעשו כן בתום לב, בהסמתכם על מידע שקבלו מחבר כנסת על סמך שיחתו עם קצין משטרה בכיר. בל נשכח שהעתון ביקש להתריע על חומרת הפגיעה במועדון, ברכושו ובמבקריו הקטינים ולהעמיד את הצבור על חומרת הענין. בזמן הפרסום האמינו הנתבעים כי המידע שקבלו לענין זה הוא נכון, בהתחשב במקור המידע. הזמן הקובע לענין תום הלב הוא זמן הפרסום של הידיעה. גם אם אניח שהנתבעים טעו בענין זה, הרי שטעו בתום לב. המשך הכתבה בפרסום מה- 16.9.93כמפורט לעיל הוכח כאמת. .12התוצאה היא שאני מחליט לדחות את התביעה ומחייב את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 000, 5שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961החל מהיום ועד לתשלום בפועל.המגזר הערביעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה