קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות בתאונת דרכים במהלך שירות צבאי: ערעורה של ציפורה שמואל על החלטת ועדת הערעורים לפיה נדחה ערעורה להכיר במות בתה, רב"ט X ז"ל, שנגרם במהלך שרותה הצבאי. עובדות המנוחה, רב"ט X ז"ל, שירתה כטלפונאית בפלוגת הקשר 481, שהיתה ממוקמת בנפת עזה. מפקד הפלוגה, רס"נ אסגד יעקוב, החליט שיש להרחיקה ממפקדה, רס"ל אברהם דובדבני, שהיה נשוי בינו ובין החיילת נקשרו קשרי אהבה. על החלטתו הודיע המפקד לחיילת המנוחה וידידה. היא הגישה בקשה לעבור לבסיס אחר, בתקווה שגם ידידה יעבור עמה. בקשתה התקבלה והוחלט על העברתה לאילת. ביום 20.6.83 הוצא מכתב ע"י המפקד רס"נ אסגד אל פיקוד דרום בו ביקש להעבירה מהיחידה. היה עליה להתייצב ביום 21.6.83 לראיון בפני קצין שלישות קשר פיקוד דרום, סרן אלברט, ואכן היא התייצבה לראיון כאמור שם, הובהר לה שהיא תועבר לחטיבה 512 באילת והיא הביעה את הסכמתה להעברה. משם הועברה לטיפולו של רס"נ ברדה בני מר"ם תגבורת, לשם ביצוע העברתה כפי שסוכם. רס"נ ברדה בני הוציא צו הצבה, לפיו היה על המנוחה להתייצב בשלישות אוגדה 80 ביום 22.6.83 עד שעה 00: 13 לשם העברתה לחטמ"ר 512 באילת. בהחלטת ועדת הערר נאמר, שעל פי העדויות לא התייצבה המנוחה ביום 22.6.83 בשלשת אוגדה 80, וכי נראתה ביום 21.6.83 ביחידתה הקודמת בעזה, שם נשארה עד .26.6.83 סמוך לשעה 00: 12 היא נכנסה למכונית אזרחית השייכת לשב"כ, שהיתה נהוגה ע"י איש שב"כ, ונסעה דרומה. כעבור מרחק לא רב, ליד מחסום ארז, התנגשה מכונית השב"כ במכונית אחרת וכל נוסעיה, יחד עם החיילת המנוחה נהרגו. השאלה שהתעוררה בפני קצין התגמולים ובועדת הערר היא: האם החיילת, בשעה שנסעה דרומה, עובר לתאונה בה נהרגה היתה בחופשה מאושרת, דהיינו האם היתה בשרות, ואם כן, האם נגרם מותה עקב השרות כטענת ב"כ המערערת, או שהיתה החיילת אותה עת מחוץ ליחידתה ללא רשות - "נפקדת מהשרות" ולכן אין להכיר במותה כמוות "עקב שרות", זאת על פי קביעת קצין התגמולים וועדת הערר שפסקה בעקבותיו. כאמור, קצין התגמולים וועדת הערר דחו את תביעת המשיבה, וקבעו שהחיילת המנוחה לא היתה בשרות שעה שנהרגה ולכן אין להכיר במותה כמוות שארע עקב השירות. שתיים הן, איפוא, השאלות שבפנינו: 1. האם על פי העדויות והראיות שהיו בפני קצין התגמולים ובפני הוועדה עולה שאכן החיילת המנוחה, שעה שנהרגה, היתה במהלך שרותה הצבאי כטענת בא כוחה או שהיתה נפקדת מהשרות? 2. האם הורם נטל הראיה על ידי קצין התגמולים כמצוות סעיף 2 ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, או שמא היה על המערערת להרים את נטל ההוכחה? אין המחלוקת בין הצדדים, שביום 22.6.83בשעה לא ידועה חזרה המנוחה ליחידתה הקודמת בעזה ושהתה שם עד ליום .26.6.83 אין גם מחלוקת, כי כאשר נשאלה לפשר שהייתה במקום בין היתר ע"י מפקדה הקודם, סרן יעקוב אסגד, ענתה שקיבלה חופשה וכי עליה לחזור ליחידתה החדשה באילת ביום 26.6.83. קצין התגמולים וגם הועדה הגיעו למסקנה, שהמנוחה מעולם לא התייצבה לא באוגדה 80 ולא בחטיבה 512, אלא חזרה ליחידה בעזה מבלי שהיה לה אישור חופשה, ולכן לדעתם היתה נפקדת. סרן ברדה בני מר"ם תגבורת בפיקוד הדרום בבאר שבע העיד שמסר לידי החיילת בבאר שבע צו סיפוח לאילת לתאריך 22.6.83 שעה 00: 13, שם היתה אמורה להתייצב בפני שלישות האוגדה. היא היתה אמורה להגיע לאוגדה 80 באילת (עמ' 9 לפרטיכל), אך מרגע זה ועד הרגע בו נראתה בבסיס הקודם בעזה לא ידוע היכן היתה וממי קיבלה, ואם קיבלה, אישור חופשה. על פי דו"ח מצ"ח שנערך ע"י סגן לוי, היא לא התייצבה באוגדה לא באותו מועד ולא אח"כ, ולכן הגיע למסקנה כפי שציין בדו"ח, שהיא היתה נפקדת מהצבא עובר למותה. קצין התגמולים סומך על דו"ח מצ"ח שקבע כאמור וכן על עדותו של סגן פרי, קצין שלישות אוגדה 80, שהמנוחה לא הגיעה לאוגדה 80וממילא גם לא לחטיבה 512, ולכן מסיק הוא, שהמנוחה לא הגיעה לאוגדה או לחטמ"ר במועד שנצטוותה להתייצב, וזאת כאמור בניגוד לצו הסיפוח שקיבלה. צו הסיפוח התייחס ליחידה אוגמ"ר 80 ולא לחטמ"ר 512, אם כי החטיבה נמצאת בקרבת אילת. סגן לוי ממצ"ח מסר בעדותו, שהם לא בדקו באוגמ"ר 80 אם אכן אישרו לה חופשה. באופן כללי הם יודעים שהיא לא הגיעה לשם, אם כי לא נחקר אדם בקשר לעניין (עמ' 8 לפרטיכל). ועוד הוסיף בעדותו: "בפועל לא חקרתי אף אדם שם, וגם לא בחטמ"ר 512 כנ"ל בפועל יתכן גם שהיא היתה שם" (עמ' 9 לפרטיכל). ובחקירה חוזרת הוסיף: "ידוע לי שהיא היתה בעזה בשישי-שבת, לא ידוע לי אם זה בחופשה". סרן בני ברדה, שמסר לידה את צו הסיפוח בבאר שבע, אישר בעדותו כי יש מקרים שחיילים מגיעים ליחידה ומישהו לא מוסמך אומר להם לנסוע הביתה ולחזור. יתכן שקצין תורן. יתכן שהגיע ביום חמישי, שאז בד"כ האנשים המוסמכים לטפל בקליטה לא נמצאים (עמ' 10 לפרטיכל). על פי נוהל קליטה היא צריכה גם לחתום על ציוד ונשק, אך לא היה ידוע שחתמה. אם היא היתה מתייצבת, צריך לחזור אל קצין השלישות, ברדה, ולקבל אישור התייצבות גם ביום ראשון או שני. מהעובדה שלא הגיע אישור הסיק שלא התייצבה שם, אך באופן ממשי לא בדק זאת (עמ' 10 לפרטיכל). משאין תגובה למברק הנשלח על ידו, הוא נוהג לשלוח תזכורת ואח"כ עורך ברור טלפוני. אך כל זה לא נעשה כאן, כי בינתיים הודיעו שנהרגה. על פי עדותו של קצין השלישות, מי שמוסמך לאשר חופשה הוא מפקד ישיר או רס"ר המחנה, ובמקרה זה גם פקיד בשלישות האוגדה או פקיד החטמ"ר .512 יש אפשרות של אישור חופשה בעל-פה, וגם על ידי קצין תורן. לדבריו, ביחידות שדה של ר"ם הדברים אינם כל כך פורמליים, ויתכן שקצין תורן יאמר לחייל אין עכשיו מי שיקבל אותך, תחזור ביום ראשון. ומוסיף בחקירה נגדית, שאין לשלול ולא לתמוך את העובדה שלא התייצבה בכך שלא הגיע אישור לכך. יוצא מכל האמור, שהקביעה שהמנוחה לא התייצבה או לא קיבלה אישור חופשה היתה בבחינת מסקנה שהתבססה על עובדות שהן ניטראליות ולא ראיות נסיבתיות שבהכרח מחייבות את הסקת המסקנה אליה הגיע סגן לוי ממצ"ח וקצין התגמולים. החיילת המנוחה לא נקלטה אמנם ביחידתה החדשה באופן פורמלי, כפי שגם העיד קצין השלישות בפועל, רס"נ פאר דוד (עמ' 14 לפרטיכל). אך אין זאת אומרת שלא התייצבה או שלא קיבלה אישור חופשה. סרן פאר גם הוסיף, שלא ידעו כלל שהיא צריכה להתייצב, אלא הדבר נודע להם רק אחרי מותה, והרי על כך ודאי שאין מחלוקת. כשם שאי אפשר להסיק מהעובדה שהוצא צו סיפוח שהיחידה הקולטת אכן ידעה על דבר התייצבותה של החיילת, אין גם להסיק מהעובדה שאין אישור בכתב על קליטתה, להבדיל מהתייצבותה באוגמ"ר 80או אולי בחטיבה 512 באילת. תתכן גם אפשרות, ולו אם היא רחוקה, שאושרה לה חופשת סופשבוע עד יום א', שאז נסעה לבסיס החדש. אמנם אין העתק מפס אישור חופשה, ואיש לא ביקש ממנה בזמנו שתציג אישור כאמור. העובדה שאסור לחייל לצאת ללא פס אינה משמיטה לגמרי את הבסיס לאפשרות שאכן אושרה לה חופשה. עדותו של סרן אלברט כהן, קצין שלישות קשר, שאישר העברתה והיפנה אותה לסרן בני ברדה להוצאת צו סיפוח, אינה מוסיפה לעניין החסר הקיים בראיות באשר לקטע או לשלב שעזבה את משרדו של בני ברדה עם צו הסיפוח בידה ועד לשלב שנראתה ביחידתה הקודמת בעזה. מה קרה בזמן זה? האם היתה באוגמ"ר 80? האם קיבלה אישור חופשה או לא? אין כל ראיה על כך, פרט לדברי החיילת עצמה, כפי שנאמרו ביחידה בעזה למפקדה לאחר שחזרה מהתייצבותה בפיקוד דרום ולאחר שקיבלה את צו הסיפוח. על כך העיד בפני הועדה רס"נ יעקוב אסגד, ששמע על דבר החופשה גם מהחבר רס"ל דובדבני (עמ' 28 לפרטיכל) וגם מהמנוחה עצמה כשפגש אותה בבסיס (עמ' 29 לפרטיכל). לדבריו, היה עליה להתייצב באילת, הוא בדק באילת אך נאמר לו שלא הגיעה. זאת עשה אחרי שנהרגה. סרן בני ברדה, שהוציא את צו הסיפוח, הסביר כאמור, שהיה עליה להתייצב קודם באוגמ"ר 80ומשם להיות מועברת לחטיבה 512באילת, הגם שהחטיבה נמצאת במרחק של 2 ק"מ בלבד. יתכן אמנם, שהיא נסעה לאילת ומשהסתבר שהיה עליה להתייצב קודם באוגמ"ר 80 לא נקלטה ולא אושרה לה חופשה פורמלית אלא בעל-פה בלבד. שעת השיחה עמה בעזה, שאז אמרה שהיא בחופשה, לא היתה זכורה למפקדה, רס"נ יעקוב אסגד, והיא אינה ידועה גם עתה. יתכן שהשיחה היתה בערב, שאז הספיקה כבר להיות באילת. התנהגותה בבסיס עם מפקדה הקודם וחבריה מלמדת שלא היתה נפקדת או עריקה, מה גם שלא היו אתה מעולם כל בעיות משמעת. יש גם לזכור, שהרצון לעבור ליחידה אחרת באילת היה על פי בקשתה ובהסכמתה. מדוע, איפוא, תערוק מהיחידה שכל כך ביקשה לעבור או להגיע אליה? קשה להניח שהיתה מתייצבת בגלוי בפני מפקדה הקודם, שעשה הכל על מנת להרחיקה מהיחידה ובפני חבריה ליחידה מבלי שאכן היה לה כיסוי או אישור לנסיעתה. ההיבט המשפטי - נטל הראיה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה תש"י-1950, זכאי הורה שכול לתגמולים עבור הבן או הבת "הנספה". "נספה" מוגדר בסעיף 1לחוק: "חייל או חיילת משוחרר שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה, או מהחמרת מחלה, שארעו בתקופת שרותו עקב שרותו". החוק מטיל במפורש על קצין התגמולים את נטל ההוכחה, שהנספה לא מת עקב השירות. סעיף 2ב לחוק קובע לאמור: "לעניין חוק זה חייל שמת כתוצאה מחבלה ממחלה או מהחמרת מחלה, שארעו בתקופת שרותו, רואים אותו כמי שמת עקב שרותו זולת אם הוכח הפוכו של דבר." דהיינו, החזקה לפיה החייל שמת בתקופת השירות רואים אותו כמי שמת עקב השרות הינה חזקה הניתנת לסתירה על ידי הוכחת הפוכו של דבר. לענייננו, השאלה העיקרית היא, האם החיילת מתה בתקופת השרות, שאז תחול החזקה כאמור. אין ספק, שהנטל להוכיח שהחיילת נפטרה שלא בתקופת השירות מוטל על פי החוק על קצין התגמולים, הצדדים לא חלקו על כך. אלא שקצין התגמולים וב"כ המדינה בענייננו סבורים, שהעובדה שלא נמצא אישור פורמלי לקליטתה של החיילת המנוחה באוגמ"ר 80 או בחטמר"ר 512 מספיקה להגיע להסקת המסקנה שהיא לא התייצבה שם, וגם לא אושרה לה חופשה, ולכן למעשה היתה נפקדת מהשירות. כך גם קבעה ועדת הערר. צריך היה קצין התגמולים להוכיח בראיה פוזיטיבית, שהחיילת המנוחה היתה נפקדת, והוא לא עמד בנטל זה. העובדה שאין יודעים מה עשתה החיילת אחרי שעזבה את ר"מ תגבורת עם צו הסיפוח פרט לעדות הקצין המפקד, שהחיילת אמרה לו שהיא בחופשה, מובילה דווקא למסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע הועדה. הננו סבורים, שהעדר ידיעה מטעם קצין התגמולים באשר לצעדיה של החיילת עד שחזרה ליחידתה הראשונה בעזה חייב להתפרש לטובת המערערת ונגד דעתו של קצין התגמולים. או אפילו ניתן לומר במקרה הטוב מבחינת קצין התגמולים, שכפות המאזניים מעויינות, באשר אין להתעלם מדברי החיילת למפקדה שהיא נמצאת בחופשה אך כאשר כפות המאזניים מעויינות, הרי שקצין התגמולים לא עמד בנטל המוטל עליו. הדברים עומדים ביסודו של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, בהבדל מחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, וזאת בשל הרצון להעניק פיצוי למשפחה ששכלה בן או בת, זאת מאחר ולא ניתן מבחינתם להוכיח את העובדות בוודאות הדרושה. בזמן שהנכה יכול למסור פרטים על תנאי שרותו הארועים שבעטיים נגרמו החבלה או המחלה, הרי שאין אפשרויות אלה בפני משפחת החייל הנספה. אין בידיה מידע מדוייק מה שאירע לחייל או לחיילת עובר למוות. נושא נטל ההוכחה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י 1950 כאשר מקורות המחלה אינם ידועים או ידועים בצורה חלקית, נדון בהרחבה קודם על ידי חמישה שופטי ביהמ"ש העליון בע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד (3) 646. הצדדים לא חלקו על כך שעל קצין התגמולים להוכיח העדרו של קשר בין המחלה בשרות, וכך אומר השופט בך בעמ' 650 לפסק הדין: "על פי חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט לא אירע בשרות הצבאי של המנוחה, דבר, שאפשר להכיר בו בתור גורם למחלתה... וכיוון שבמחלה שאין יודעים את מקורותיה עסקינן, הרי בין כה וכה לא יכול היה המערער להביא ראיה טובה יותר להעדרו של קשר סיבתי. המשיבה מצדה גורסת, שבמקרה זה לא הוכח כל אירוע או גורם שיכול היה להביא למחלתה של המנוחה, הן בשירותה הצבאי והן בחייה האזרחיים. המצב הוא, אם כן, של 'תיקו ראייתי', ובמקרה מעין זה יש ליישם את החזקה, שמציב החוק, לטובת המשיבה, ומן הדין לקבוע, שהמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו". וממשיך השופט בך בעמ' 655: "אם אכן נכונה 'הלכת ד"נ 3/70, ויש לפרש תוצאה של 'תיקו' בין שתי רפואיות לטובת התובע אף לגבי תביעה על-פי חוק הנכים (אשר לגביה רובץ נטל ההוכחה על התובע), הרי שנובע מכך, בבחינת קל וחומר, שיש להגיע לאותה תוצאה ולפסוק לטובת התובעים, כאשר מוגשת התביעה אסכולות על-פי החוק שלפנינו, אשר בו קיימת חזקה בדבר הקשר הסיבתי בין מותו של החייל לבין השירות הצבאי, ונטל השכנוע להפרכת אותה חזקה מוטל במפורש על קצין התגמולים. אפילו נטיל ספק בנכונות ההלכה האמורה, עדיין יש להסיק מפסיקה זו, כי לפחות לגבי החוק שלפנינו, אשר סעיף 2ב בו מחייב את קצין התגמולים להוכיח 'היפוכו של דבר', יש להסיק, שתוצאה של אי-ודאות ושל 'תיקו' ביחס למימצאים הרפואיים חייבת להוביל לקבלת התביעה". ביהמ"ש מסביר בהמשך, כי מדובר בחוק סוציאלי שבא להעניק פיצוי מסויים למשפחה שפוקדת אותה טרגדיה, אלא אם הוכח בצורה משכנעת שלא קיים קשר בין מות החייל או החיילת לבין השרות. אין החוק והפסיקה בישראל מרחיקים לכת יותר ממה שנפסק במדינות מתקדמות ונאורות אחרות. המסקנה המתבקשת על פי פסיקת ביהמ"ש העליון היא, שכאשר אין לאל ידו של אף אחד מהצדדים להביא ראיה חד משמעית, ובענייננו, לא היו ראיות לגבי תנועותיה של המנוחה לפחות מזמן קבלת צו הסיפוח על ידה עד שנראתה בבסיס הקודם בעזה. למעשה ביהמ"ש עומד כאן בפני תוצאה של תיקו בין הראיות השליליות מחד ועדות המנוחה מאידך ואז התוצאה היא, שקצין התגמולים לא הרים את הנטל המוטל עליו ודינה של תביעת משפחת המנוחה על פי החוק להתקבל. הראיות הנסיבתיות שהביא קצין התגמולים לא שללו את האפשרות שהחיילת המנוחה היתה בחופשת סופשבוע על פי אישור שניתן לה כדבריה היא. גם אם נאמר שמשקל הראיות של קצין התגמולים כאמור לא היה מכריע, כפות המאזניים, גם אם לא נטו לטובת המערערת, הרי נשארו לכל היותר מעויינות. בנסיבות אלה הגענו למסקנה, שדין הערעור להתקבל. התיק יוחזר לקצין התגמולים לקביעת הפיצוי לו זכאית אם החיילת המשיבה.מוות בתאונת דרכיםצבאתאונת דרכיםמקרי מוותשירות צבאי