קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות מנפילת שער חשמלי על עובד: 1. תקציר עובדות הרקע הנתבעת השלישית בת"א 445/91 (להלן: טנא נגה) היא בעלת מפעל הנמצא ליד קרית מלאכי, באזור התעשיה של באר-טוביה (להלן: המפעל). כשבועיים לפני קרות המקרה נשוא התביעה ניזוק השער החשמלי המשמש ליציאת כלי רכב מן המפעל והיה צורך לתקנו. קצין הבטחון של טנא נגה - העד יצחק עמר - הזמין את הנתבעת השניה (יצרנית השער הנ"ל, להלן: הנפלד) לבצע את התיקון. מנהל הייצור והשרות בהנפלד, העד ראובן דייך, הטיל את המשימה על חשמלאי - מכונאי האחזקה, העד מוטי חגאי ועל המסגר - רתך, מרדכי שרון ז"ל, שהיו מועסקים, באותה עת, על ידי הנפלד. ב- 28 באפריל 91', עבר חגאי במפעל, ראה ובדק במה הענין, דיווח על כך לדייך ועל פי דיווחו זה נקבע מי ומה ישלח למטרות התיקון. בצהרי ה- 29 באפריל 91', כחמש וחצי שעות לערך לאחר שחגאי ושרון הגיעו למפעל והחלו בתיקון, נפלה הכנף הניידת של השער (להלן: השער) - שפורקה סמוך לשעה שמונה בבוקר והושענה על הגדר - על מרדכי שרון ז"ל (להלן: המנוח) ופצעה אותו אנושות. הוא מת, כעבור זמן קצר, בבית החולים. איש לא ראה כיצד ומדוע נפל השער על המנוח על אף שניצב קודם לכן, על מכונו, כחמש שעות. האחרון ששוחח עם המנוח, במעמד חילוצו, היה העד עמר וכל ששמע ממנו היה: "שהשער נפל". אין חולק כי נפילת השער על המנוח (להלן: התאונה) היא שגרמה למותו. 2. התובענות (א) ת"א 445/91 התובעת הראשונה בתובענה זו היא אלמנת המנוח. התובעים מס' 2, 3 ו- 4 הם ילדיו הקטינים והתובע החמישי הוא עזבונו. הנתבעת הראשונה היא חברה לשירותי כח אדם (להלן: או.אר.אס) שהעסיקה את המנוח החל מיום 4 בפברואר 91' ועד ליום פטירתו. ואולם, למעשה, עבד המנוח במשך כל התקופה הנ"ל רק בשרותה של הנפלד - וזאת - על פי "הסכם התקשרות" (ת7/). לפיכך, הנפלד נתבעת לפצות את התובעים כ"מעבידתו הספציפית" של המנוח ואילו או.אר.אס. נתבעת לפצותם מכח אחריותה כ"מעבידתו הכללית". הנתבעת השלישית היא טנא נגה. התביעה נגדה נסמכת על היותה הבעלים וגם/או המחזיקה של השער ולחילופין על טענת רשלנות (ישירה ושילוחית). (ב) ת"א 66/92 התובע בתובענה זו הוא המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). הנתבעים הם הנפלד וטנא נגה. התביעה הוגשה על פי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח1968- (להלן: החוק). וענינה, השבת קצבאות התלויים שהמל"ל שילם ושהוא עתיד לשלם, על פי החוק, לתלויים במנוח. הדיון בשתי התובענות אוחד, בהסכמה. 3. עיקרי פסק הדין הראשון, החלטת בית המשפט העליון בערעור והנחיותיו להמשך הדיון בפסק הדין המקורי התקבלה טענת ההגנה של הנתבעים לפיה נפילתו הפתאומית של השער קרתה מפני: " "מקרה טבעי בלתי רגיל" שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו אף בזהירות סבירה (סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)) או, בגלל פעולה יזומה של המנוח". ואולם, בית המשפט העליון החליט, כי הרוח העזה שנשבה לפתע ביום המקרה והפילה את השער על המנוח לא היתה: ... עובדת טבע שלא היה ניתן ושלא היה צריך לצפותה. די היה באמצעים פשוטים וקלים יחסית כדי למנוע את הסיכון שבהשענת השער על הגדר, בין על ידי הנחת השער על הקרקע ובין על ידי קשירתו. ועל כן, האחראים על השענת השער על הגדר כפי שהונח התרשלו, ורשלנותם גרמה לתאונה (סוף פיסקה 12 שבפסק הדין). אשר על כן, טענת המשיבים אודות "כוח עליון" אשר גרם לתאונה נדחתה, והדיון הוחזר לבית משפט זה: על-מנת שיחליט בשאלת האחריות לקרות התאונה בהתחשב באמור לעיל; ... יפסוק ... בכל יתר השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, לרבות השאלה אם הוכחה רשלנות תורמת של המנוח. ... יקבע את גובה הנזק וכן את שיעור הסכומים המגיעים למערערים בע"א 2757 ולמוסד לביטוח לאומי. 4. המחלוקות העיקריות הטעונות דיון והכרעה בפסק דין זה הן איפוא כדלקמן: (א) מידת אחריותו של כל אחד מן הנתבעים לתאונה; (ב) האם הוכחה רשלנות תורמת מצד המנוח - ואם כן - מה שיעורה? (ג) הפיצויים המגיעים לתובעים 5-1 (ת.א. 445/91); (ד) הסכומים המגיעים למל"ל ומי חב בהשבתם (ת.א. 66/92 - להלן גם תביעת המל"ל); (ה) האם פוליסת הביטוח של או.אר.אס. במגדל חברה לביטוח בע"מ מכסה גם את חיובה של הנפלד בתביעת המל"ל (וראה: ההסכם הדיוני שהוגש ע"י ב"כ הנפלד ואו.אר.אס. לתיק 445/91 ב- 9 בספטמבר 92'). 5. אחריותו של כל אחד מהנתבעים לתאונה (א) לצורך הדיון בשאלה זו (וכן למטרת הדיון בשאלת רשלנותו התורמת של המנוח) יש צורך לשוב ולפרט גם את הממצאים העובדתיים העיקריים הבאים, שכבר נקבעו בפסק הדין הראשון וכן את המסקנות שנגזרו מהם, לאמור: במועד שבו קרתה התאונה היה המנוח כבן 40 (יליד 1951). הוא היה מסגר - רתך במקצועו והועסק בעבר, במשך כשתיים עשרה שנים, בבניית אוניות במספנות ישראל (שאלון אישי - נ1/). לאחר תקופה של כ- 5 שנים, שבחלקה היה מובטל ובחלקה עסק במלאכות אחרות, התקבל המנוח לעבודה בהנפלד כ"איש שרות והרכבה" (דייך, עמ' 91). קבלתו לעבודה נעשתה הן לאור נסיונו הקודם, במספנות ישראל, והן על סמך מבחן בריתוך - שנערך לו על ידי דייך - "והוא היה מצויין" (עמ' 101). "כל העבודות שלנו מסוכנות" השיב דייך (בעמ' 100) אך, לדעתו, העבודה במספנות ישראל היתה הרבה יותר כבדה ומסוכנת (עמ' 101). לתיקונו של השער נשלחו המנוח וחגאי. חגאי הציג את עצמו כחשמלאי - אחזקה (עמ' 26) מכונאי - אחזקה (עמ' 37) ובהשוואה למנוח: "במסגרות כבדה מרדכי (המנוח - ש.ב.) היה הרבה יותר בעל נסיון" (דייך, בעמ' 91). לראשונה החל חגאי עוסק בעבודה הקשורה בפרוק ובהרכבת שערים חשמליים רק מעת שהחל לעבוד בהנפלד, ב- 1 בינואר 91'. כל נסיונו בתחום זה, מאז ועד לתאונה, התבטא בכך שקודם לכן יצא מספר פעמים להתקנות עם אדם בכיר יותר (עמ' 27). הואיל ועבודת תיקון השער היתה, במהותה, עבודת מסגרות וריתוך, סביר להניח איפוא כי דייך - כמנהל השרות של הנפלד - סמך יותר על המנוח, לענין זה. בין כך ובין אחרת, ניתן לקבוע כי נסיונו של כל אחד מן השניים, חגאי והמנוח, בעבודה שנשלחו לבצע אותה, הסתכם בכשלשה עד ארבעה חודשים. לבד מן ההסתמכות על נסיונם של השניים העמידה הנפלד לרשותם, לצורך עבודת התיקון, מכונית מזוודת המצויידת בכלים ובאביזרי הבטיחות הנחוצים (התמונה - נ3/ ומדו"ח המפקחת מטעם משרד העבודה, בעמ' 6). דייך הזהיר אותם, באותו בוקר: "לעשות כמה שאפשר את הדברים יותר בטוחים ע"מ שאף אחד לא יפגע והם יצאו לעבודה" (עמ' 89). מכל המקובץ עד הנה ניתן לקבוע - כסיכום ביניים - כי הנפלד שלחה את המנוח וחגאי לעבודת תיקון השער במפעל כשהיא סומכת על נסיונם, תוך מתן אזהרה כללית להמנע מהסתכנות יתר, אך ללא הנחיות ספציפיות ביחס לעבודה המסויימת שלביצועה נשלחו. חגאי היה עד הראיה העיקרי ובעצם, היחיד, לכל מה שהתרחש מעת שהוא והמנוח הגיעו למפעל טנא נגה בשעה 07: 30 (עמ' 31). קיבל את פניהם קצין הבטחון והבטיחות, יצחק עמר ולפי דבריו: הראתי למוטי (חגאי) את המקום, זה היה מול העיניים, לא היה צריך לדבר בכלל, השער היה מכופף, לא היה צריך להסביר יותר מדי, זה שער שלהם והם מיצרים אותו, ובגלל זה הזמנתי אותם. לא יותר מזה ... מיד לאחר שנתתי את ההנחיה עזבתי את המקום. בפעם הבאה שהגעתי לשם היה בסביבות 1 בצהרים, ואז ראיתי את מרדכי ז"ל מתחת לשער כאשר השער היה מורם על ידי מזלג של המלגזה (עמ' 53). על מה שהתרחש מעת שהחלו בעבודה ועד לפינויו של המנוח לבית החולים, העיד חגאי כדלהלן: כשהתחלנו לשחרר את הברגים, ראינו שיש לחץ על כל המערכת כלפי חוץ, רצינו לשחרר את ארבעת הברגים של המסגרת, ראינו שאי אפשר לשחרר ע"י סיבוב במפתחות, החלטנו לחתוך בריתוך. קודם ביקשנו עזרה מהמלגזה שתתמוך את השער. למלגזן של המפעל, של טנא נוגה. הוא עמד לרשותנו. הכניס את המזלג לתוך השער, התחלנו לחתוך עם הברנר את הפלטות המחזיקות את המסגרת, חתכנו בקצה, איפה שהמוטרה מחזיקה את הפלטה. שחררנו את זה. לא את המוטרות. חתכנו בקצה כדי לשחרר. משני הצדדים. לפני כן היינו צריכים לפרק את שני הגלגלים כדי לפרק את השער. אחרי ששחררנו את זה עם המלגזה, הרמנו את השער והנחנו את זה על הגדר. השענו אותו על הגדר. לקחנו את המסגרת, שמנו בצד. הרמנו את זה גם במלגזה, הנחנו אותה כיון שכל העבודה היתה על המסגרת עצמה. היה צריך לחתוך את הפלטה ולרתך פלטות חדשות במקום הישנות שהתעקמו כתוצאה מהדחיפה. הנחנו את המסגרת על שני ארגזים שנוכל לעבוד על זה. מן פיגומים כאלה. השער ישב כמו שצריך. כיון שהמלגזה דחפה פנימה, ראינו שיש שיפוע של בין 25 ל- 35 מעלות. וחוץ מזה גם הגדר היתה עקומה והשער נשען על גדר שלא היתה ניצבת, לכן השיפוע היה יותר גדול, וזה היה המצב בסביבות השעה 8. עד שעה אחת בערך שגמרנו לרתך הכל, את המסגרת, שתי הפלטות החדשות. והלכנו לאכול צהרים בשעה 1:30 נדמה לי, איני זוכר בדיוק שעות. התחלנו בעצם שנינו ביחד נכנסנו. מתחת לפלטות יש מוטרות שצריכות להיות מפולסות ע"מ שהמסגרת תהיה מאוזנת. ההברגה היתה בסדר. הלכתי לאוטו להביא פלס, לבדוק אם המוטרות מפולסות. אז היתה מכה של רוח. בעצם עוד כשהיינו יחד, לפני לכתי לאוטו, עף עלי חתיכת קרטון על הפנים, הזזתי את זה, הלכתי לאוטו, הכנסתי את גופי לתוך הארגז, פתאום היתה מכה של רוח, מהעוצמה שלה הבלונים של הגז שקודם השתמשנו בהם לריתוך הועפו לכיוון הכביש הפנימי של המפעל, סובבתי את הראש וראיתי את השער מוטה, מונח על המנוח והמנוח שוכב מתחתיו (עמ' 32 - 31). העד דוד יום-טוב, המלגזן של טנא נגה, הוא האיש שהרים את השער והניחו על הגדר לפי הוראות המנוח וחגאי (ומנהל המשק של טנא נגה, מר בני הט, שלא הועד - עמ' 71 ועמ' 77). מר יום טוב הוא מלגזן מורשה (ת20/) שהשתתף במרץ 90 בהשתלמות בהפעלה של מלגזות שנערכה על ידי המוסד לבטיחות ולגיהות (ת21/). כמעט לאורך כל עדותו נראה - ונשמע - העד הזה כמתגונן והקפיד לחזור ולהדגיש כי הוא ביצע את הפעולה רק "לפי מה שאמרו לי" (עמ' 68, 69, 71, 76-77). לעצם הענין, העד הסביר כיצד הרים את השער, במרכזו, התרחק לאחור "בערך 40 ס"מ, לא זוכר כמה" והניחו "לאט לאט ממול על הגדר" (עמ' 67, 68). לשאלה איך ידע באיזה זוית להניח את השער השיב העד הזה: "אני לא מדדתי, אבל 40 ס"מ פלוס מינוס". כשנשאל אם לא פחד שהשער יעוף, ענה: "המזל הרע הביא רוח והעיף. אם לא היה רוח לא היה נופל השער" (עמ' 69). חברת או.אר.אס. היתה רק מעסיקתו הפורמלית של המנוח. היא ששילמה את שכרו והפנתה אותו למעבידתו בפועל, הנפלד. כפי שהסבירה מנהלת הסניף של או.אר.אס. בנתניה - העדה רונית דוידאי - חברה זו פועלת, בעיקרו של דבר, כמתווכת בין דורשי העבודה למעסיקיהם ומספקת עובדים לעשרות מפעלים ברחבי הארץ (עמ' 17). בנושאים הקשורים לבטיחותם של עובדים אלו, השיבה העדה: "אינני מבינה בזה ... איננו מדריכים את העובד שלנו בנושא בטיחות" (עמ' 16). (ב) אחריותה של או.אר.אס. על פי הראיות שהוצגו במשפט זה אין ספק בעיני שהמנוח לא היה עובד של או.אר.אס. - וזו האחרונה לא היתה מעבידתו - על פי המבחנים שבהם נבחנות הגדרות "מעביד" ו"עובד" בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). האפשרות שפלוני ייחשב כעובד לצורך חוק אחד אך לא ייחשב כעובד לצורך חוק אחר היא "תופעה טבעית" (כב' השופט, כתארו אז, א. ברק, בע.א. 502/78, פ"ד לה(4) 748 בעמ' 758). הואיל ומבחן "השליטה הגמורה" הוא המבחן הקובע בעניננו (שם, בפיסקה 15) והואיל והוכח בעליל כי בכל הנוגע להעסקתו בפועל של המנוח השליטה המלאה עליו היתה בידי הנפלד - ובידיה שלה בלבד - נמצא כי או.אר.אס. לא היתה מעבידתו של המנוח לצורך פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולכן אין היא נושאת כלל באחריות לתאונה. ישנו טעם נוסף לפטור את או.אר.אס. מכל אחריות משפטית למות המנוח (וזאת, למקרה שטעיתי במסקנתי אודות אי היותו "עובד" של או.אר.אס. לפי פקודת הנזיקין). ואבאר: המנוח נשלח לעבוד בחברת הנפלד וזו, מצידה, שלחה אותו לבצע עבודה מסויימת אצל טנא נגה. אחריותו של מעביד השולח את עובדו לעבוד במקום פלוני, לבטיחותו של אותו עובד באותו מקום ובאותה עבודה, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ע.א. 686/77, פ"ד לד(4) 365, בעמ' 372). אחריות זו איננה משתרעת עד לאין גבול והמעט שצריך להתקיים, לדעתי, הוא ידיעת המעביד הזה (או, למצער, חובת ידיעה) אודות הסיכונים האפשריים הצפויים לעובד באותו מקום עבודה. על פי פסיקתו של בית המשפט העליון בערעור, משב הרוח הפתאומי אשר הפיל את השער על המנוח לא היה "כוח עליון". מי שטיפל בפרוקו של השער הזה והחליט להשעינו על הגדר יכול היה להתגונן מפני הסיכון הזה בין בקשירת השער ובין בהנחתו על הקרקע. אינני רואה כיצד, בנסיבות אלו, ניתן לייחס לאו.אר.אס. אשם כלשהו, בין בגין אי צפיית הרוח הפתאומית ובין בגין אי נקיטת צעדי זהירות מפניה (בין כאלה שהוצעו על ידי ערכאת הערעור ובין אחרים). ישנו נימוק נוסף, שהוא למעלה מן הצורך, לפטור את או.אר.אס. מאחריותה על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) למקרה זה - והוא - כטענת או.אר.אס. בסיכומיה, רשותה של או.אר.אס. לסמוך על הנפלד בכל הנוגע לשלומו ולבטיחותו של המנוח (כמפורט בפיסקאות 2. ב' ו- ג' שבעמ' 4 שבסיכומיה). (ג) אחריותה של הנפלד חברת הנפלד היא שהעסיקה את המנוח, הלכה למעשה. היא גם ששלחה את המנוח לבצע את עבודת התיקון במפעלה של טנא נגה, ביחד עם חגאי, שאף הוא עבד בהנפלד חודשים ספורים בלבד לפני התאונה (מיום 1.1.91 - ראה עדותו בעמ' 27). לחגאי לא היה כל ידע תיאורטי בפירוק ובהרכבה של שערים, אלא ידע מעשי בלבד, "רק מתוך מה שראיתי בהנפלד" (שם). ניסיונו של המנוח בעבודה הספציפית שנשלח לבצע אף הוא לא היה רב, וכפי שהעיד דייך: "הוא לא פרק שערים במספנות ישראל" (עמ' 102, למעלה). המנוח וחגאי נשלחו לבצע את העבודה כשהם מצויידים "בכלי העבודה המתאימים לתיקון" (עמ' 2 לדו"ח המפקחת מטעם משרד העבודה והרווחה - ת4/, וכן עדותו של דייך בעמ' 88-9), ובאזהרתו הכללית של דייך, "לעשות כמה שאפשר את הדברים יותר בטוחים ע"מ שאף אחד לא יפגע" (עמ' 89). הנחיות ספציפיות, לא קיבלו; אמנם "בכל בוקר ראובן מנחה את האנשים לגבי כל עבודה לגופה", אך "לגבי השער זה דבר שולי, כי אנו עושים עבודות מסוכנות בהרבה" (עדות ימימה קרונפלד, המנהלת והבעלים של הנפלד, עמ' 104). דייך העיד עוד, כי בהנפלד אין הוראות בטיחות כתובות, וכי קיום ההוראות הניתנות בעל פה אינו נבדק בשטח: "יש אמון הדדי ... אי אפשר לפקח בכל הארץ מפני שאז לא יזמינו אותנו לתיקון. עלות התיקון תהיה כה גבוהה ולא תהיה פרנסה" (עמ' 99-101). לאחר התאונה דאגה הנפלד לתקן את השער בסיוע משאית מנוף, על אף שביום התאונה - וככל הנראה גם במקרים קודמים - לא נעשה שימוש במשאית כזו (עדותו של יצחק עמר, קצין הביטחון בטנא נגה, בעמ' 54-5, 60). בעקבות התאונה הוצאה גם הוראה עקרונית - אם כי לא בכתב - לקשירת השערים או להנחתם על האדמה בזמן התיקון (עדותה של קרונפלד, עמ' 107). על רקע כל הדברים הללו, נראה לי, כי אחריותה של הנפלד לתאונה נעוצה לפחות בארבעה מחדלים: הראשון, באי מתן אזהרה למנוח ולחגאי מפני סכנת התהפכותו של השער, חרף משקלו הכבד, כתוצאה ממכת רוח פתאומית אפשרית; השני, באי מתן הדרכה ספציפית למנוח ולחגאי אודות הצורך בקשירת השער (אם הוא מושען) או להנחתו על הקרקע (השווה ע.א. 530/70 פ"ד כה(1) 724 בעמ' 727); השלישי, בכך שלא סיפקה אמצעים וכלי עבודה בטוחים (דוגמת משאית המנוף הנ"ל); הרביעי, באי קיום פיקוח מתאים ומספיק - משיקולים כלכליים, שאינם עומדים בכל יחס שהוא לתוצאה הקטלנית הצפויה - על אופן ביצועה של העבודה על ידי שני עובדים שנסיונם, בסוג זה של עבודה, מצומצם ביותר. (ד) אחריותה של טנא נגה כזכור, המפעל שבו אירעה התאונה ושנתחם על ידי השער שפגע במנוח היה בבעלותה של טנא נגה. מטעמה פעלו במקום האירוע מספר עובדים באותו יום. ראשית, התקבלו המנוח וחגאי על ידי קצין הביטחון יצחק עמר, שעזב מיד לאחר שהראה להם את הטעון תיקון (עמ' 53). בניגוד לנוהג המקובל במפעל, במקרה זה לא הוחתמו אנשי הנפלד על הוראות בטיחות: "במקרה הזה לא החתמנו אף אחד ... אין לי סיבה מוגדרת למה לא, בד"כ מחתימים" (עמ' 54, וראה גם בעמ' 56). עמר העיד עוד, בהתיחסו לחגאי, שמדובר ב"עובד ותיק, עובד בחברה מס' חודשים ומכיר את העבודה ... ומבחינתי הוא מתאים לטפל בשער" (עמ' 55). אך, לדידי, אין ספק כי היתה זו הערכה מוטעית. נכח במקום האירוע, בבוקרו של אותו יום, גם מנהל המשק של טנא נגה, מר בני הט. זה היה שותף פעיל - יחד עם המנוח וחגאי - להכוונת המלגזה כדי שתניח את כנף השער על הגדר (ראה עדותו של המלגזן, עמ' 71-2, 68). עובד שלישי מטעמה של טנא נגה היה המלגזן דוד יום טוב והוא שהשעין את כנף השער על הגדר, באמצעות מלגזה שאליה חוברו זרועות מאריכות (עמ' 68). המלגזן העיד, כי לא קיבל הוראות בטיחות ספציפיות, אלא רק "היו לידי ואמרו לי מה לעשות. אמרו לי אתה לא עושה כלום רק מה שאנחנו אומרים לך" (עמ' 69). עוד העיד, כי לא ביצע עבודה דומה בעבר (עמ' 68, וראה גם בעמ' 57 ו- 72). חרף זאת (ואולי זו חכמה שלאחר מעשה) ידע העד הזה להשיב: אני לא ביצעתי את העבודה שאני ארד ואקשור, היה שם צוות שהיה צריך לקשור. ש. למה לקשור? ת. אם היה קשור לא היה נופל (עמ 71). בשים לב לכל הנסיבות האלה, אני סבור, כי טנא נגה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה בפרשה זו וכי גם היא אחראית - אם כי במידה פחותה בהרבה מהנפלד - לאי קשירת השער או לאי הנחתו על הקרקע כאמצעים למניעת התהפכותו על מי מן העובדים שטיפלו בו. 6. רשלנות תורמת מצד המנוח נתוניו האישיים ונסיונו הקודם של המנוח כבר בוארו לעיל ואין אני רואה צורך לחזור עליהם. עם זאת, ראוי להוסיף בהקשר לסוגיה נשוא הדיון בסעיף זה גם את הפרטים הבאים: על אף שחגאי הוא שהציג את עצמו בפני אנשי טנא נגה כאחראי על התיקון (עמ' 73) דווקא המנוח היה בעל הנסיון הרב יותר במסגרות כבדה (דייך, בעמ' 91). בבוקר יום המקרה, השתתף המנוח באופן פעיל בהנחיית המלגזן של טנא נגה ובכיוונו כיצד והיכן להשעין את כנף השער שהתהפכה (חגאי, בעמ' 40-43, המלגזן בעמ' 68, 75-77, 71-72). נסיונו הקודם של המנוח, במספנות ישראל, בעבודות מסוכנות יותר, חייב מצידו - יותר מאשר מצידו של חגאי - מודעות לסכנה הצפויה במקרה של התהפכות חפץ כה כבד. לפיכך, האחריות לאי קשירת כנף השער לגדר או, לחילופין, לאי הנחתה על הקרקע מוטלת גם עליו. עילה נוספת להטלת אחריות על המנוח, נעוצה, לכאורה, גם בעצם נוכחותו סמוך לכנף השער ובמקום שבו עמד בעת שזו התהפכה. ענין זה היה ונותר בגדר חידה שהוצגה על ידי מומחה התובעים אריאב, במילים אלו: יש לי שאלה שעליה אין תשובה - מה היה לאיש לעשות כשפניו אל הגדר. אין לי תשובה לזה. אין לו מה לעשות שם (עמ' 46). וכבר היו דברים מעולם. עובד שהכניס את עצמו תחת מטען כבד, כשזה מרחף ממעל, חוייב ברשלנות תורמת בשיעור 40% (ע.א. 5/65, 7/65 פ"ד יט(3) 205, בעמ' 213ג' ו- 215ג'). ברם, כל מקרה על פי נסיבותיו ובנסיבות המעורפלות האופפות את ה"חידה" הנ"ל אין בדעתי להקביל או להשוות את המקרים. 7. חלוקת האחריות העקרונות הכלליים לחלוקת האחריות בין מזיק לניזוק ובין מזיקים לבין עצמם מבוססים על מבחן "האשם" (פ"ד לח(1) 72 בעמ' 81) וכן, במקרים של תאונות עבודה, על הרעיון שיש לדקדק דווקא עם המעביד ולהקל עם העובד בנידון זה (ע.א. 655/80 פ"ד לו(2) 592 בעמ' 603, 604). לפיכך, בחינת האשמה המוסרית העולה מהתנהגותם של כל הנוגעים בדבר במקרה הנוכחי, בכפוף לעקרון המנחה אודות העדפת העובד, הביאה אותי למסקנה כי את האחריות לתאונה שקרתה במקרה זה ולתוצאותיה יש לחלק כדלקמן: הנפלד - 60% טנא נגה - 20% המנוח - 20%. 8. הפיצויים המגיעים לתובעים 1 - 5 הנזק (א) הכנסותיו של המנוח בשלשת החודשים שקדמו לפטירתו (פברואר - אפריל 91') השתכר המנוח, בממוצע, 2,528 ש"ח בחודש (וראה: בתלושי השכר שקיבל מאו.אר.אס. ת6/ א'-ג'). סמוך לאחר התאונה, אמור היה המנוח - בהתאם לתנאי ההתקשרות שבין או.אר.אס. והנפלד - להתקבל כעובד של חברת הנפלד ולקבל את משכורתו ממנה. חגאי העיד, שהוא עצמו העדיף להיות מועסק באמצעות חברת כח אדם (ובמקרהו - "חבר"). השכר ששולם לו, בדרך זו, היה גבוה יותר בכ- 50% (עמ' 1 - 2 לפרטיכל שבכ"י, עמ' 41 - 42 שבפרטיכל המודפס). ברם, לא הוכח כי כך היה קורה גם במקרהו של המנוח. סיווגו המקצועי של המנוח היה שונה, והעדה דוידאי העידה בנדון זה: דיברתי עם ראובן [דייך - ש.ב.] ... והוא ציין לי וידעתי שבמאי הוא [המנוח - ש.ב.] צריך להיות כעובד המפעל. בתנאים של לא פחות מחב' או.אר.אס. (עמ' 14). דוידאי העריכה עוד, כי לעובד עם כישוריו של המנוח צריך היה להשתלם שכר של בין 3,500 ו- 4,000 ש"ח - נכון ליום עדותה בבית המשפט (כשנה לאחר התאונה, בסביבה אינפלציונית של כ- 15% לשנה). העד אברהם גבעתי הוא בעליו של מפעל מתכת העוסק בעבודות צנרת, קונסטרוקציות, מסגרות מבנים וריתוך (עמ' 63). לדבריו (עמ' 64 - 66) הוא מעסיק גם בעלי מקצוע שהכשרתם דומה לזו של המנוח. תלושי השכר שהביא עימו (ת17/ - ת19/) משקפים שכר ממוצע של 5,538 ש"ח (לחודש עבודה מלא בתחילת שנת 1992, ברוטו). בא כוחם של התובעים ביקש להקיש מתלושים אלה לגבי פוטנציאל השתכרותו של המנוח, אלמלא התאונה. כנגד זאת, הגיש בא כוחה של הנפלד, בסיכומיו (בהסכמת הצדדים - ראה עמ' 108 לפרטיכל) שני טופסי 106 לשנת המס 1991, המשקפים את השכר הגבוה ביותר והנמוך ביותר לרתכים בחברה. על פי טפסים אלה, היה שכרם החודשי הממוצע של שני העובדים הנ"ל, לשנת 1991, בין 2,333 ש"ח (לנמוך) ו- 2,835 ש"ח (לגבוה). ואולם, ראוי לציין, כי בעדותה בבית המשפט סיפקה הגב' קרונפלד נתונים שונים ולפיהם שכרו של הרתך הבכיר בחברה מגיע עד כדי 3,741 ש"ח, לא כולל שעות נוספות (עמ' 108). המנוח היה עובד מצטיין (דייך - עמ' 101, דוידאי - עמ' 14 וחגאי - 37). סביר להניח כי במשך הזמן היה מתקדם בעבודתו ובשכרו. לפיכך, בסופו של דבר, לאחר ששקלתי ושיקללתי את כל הראיות והנתונים שהוצגו בנידון זה, נראה לי בסיס השכר החדשי שעל פיו מן הראוי לערוך את חשבון הפסד התובעים = התלויים בו הוא 3,500 ש"ח החל מיום 1 במאי 95'. על פי בסיס השכר הזה, בהצמדה מלאה למדד יוקר המחיה יחושבו נזקי התובעים הללו - לעבר ולעתיד - עד הגיע המנוח לגיל 65. רשמתי לעיל "בהצמדה מלאה" על אף שיש גורסים כי ההצמדה הראויה היא רק בשיעור 80% (ראה, למשל, ע.א. 110/80, פ"ד לו(1) 449, בעמ' 462; ע.א. 704,524/86, פ"ד מב(4) 37, בעמ' 41) ולא בכדי. להערכתי אלמלא התאונה, היה המנוח מתקדם בעבודתו ובהשתכרותו בהנפלד יותר מן העובד הרגיל והממוצע שם. בהנחה זו - מן הצורך היה לתת ביטוי מוחשי (ולו גם באומדן) לשינויים צפויים אלה - ובחרתי לעשות זאת בהצמדת בסיס השכר למדד ב- 100% תחת 80%, כאמור לעיל. (ב) הפסקת עבודתה של התובעת מס' 1 והשלכותיה על נזקי התובעים = כתלויים ודרך חישובם עד ליום התאונה, עבדה אלמנתו של המנוח, התובעת מס' 1 (להלן: התובעת) כמטפלת בבית האבות "תפארת בנים" בנתניה, בשכר חודשי ממוצע של 2,140 ש"ח (ת8/). מיד לאחר התאונה הפסיקה לעבוד, "עקב המצב המשפחתי", כיוון שחששה שתחסר לשלושת ילדיה, ובעיקר לקטן שביניהם, שהיה כבן 5 ביום התאונה. רינה יהודה - סגנית המנהל בבית האבות בתקופה בה עבדה שם התובעת - העידה כי זו: "רצתה לחזור לעבוד בחצי משרה, לא יכלה יותר מזה, אנו התנגדנו וזהו" (עמ' 20). וזאת, למרות ש"אילולא האסון והיתה ממשיכה לעבוד, לאחר שנה היתה מקבלת קביעות. בסה"כ היתה עובדת מעולה" (שם). התובעת עצמה העידה כי הלכה לחברת תעסוקה בניסיון למצוא עבודה לחצי יום, אך השעות שהוצעו לה לא התאימו (עמ' 86). אחר כך, הוסיפה, שנשארה בבית: "למען הילדים ... החלטתי שעד שהילד יתבגר לפחות עד גיל 10, אני לא אצא לעבוד". על האפשרות לשכור את שירותיה של מטפלת אמרה שהתעניינה בין החברות, ושהעלות ל- 8 שעות היא בין 1,000 ל- 1,200 ש"ח (עמ' 82). התובעת מבקשת בסיכומיה לקבל פיצויים עבור ההכנסה שנמנעה ממנה - "לפחות בשנים בהם ימצאו הילדים בביתה" (עמ' 14 לסיכומים) - או, לחלופין, לקבל פיצויים עבור הצורך במטפלת נוספת, שעלותה כ- 1,800 ש"ח ("כעדות התובעת 1", נכתב בסיכומים, אך לא כך העידה, כאמור לעיל!). כידוע, אילו המשיכה התובעת להשתכר אחרי התאונה כפי שהשתכרה לפני קרות התאונה, צריכה היתה הכנסתה להיות מופחתת מן ההכנסה המשפחתית הכוללת בניכוי ידתו של המנוח, בהתאם לשיטת הידות המשולבת. ואולם, התובעת לא הצליחה להחזיק בעבודתה, ולפיכך לא יכולה היתה להמשיך ולהשתכר כפי שהשתכרה בחיי המנוח. הוכח בעליל שהדבר נבע, כתוצאה ישירה, ממות המנוח. והפסד הכנסה זה, כך נפסק לאחרונה, יכול שיוכר כחלק מן ההפסד הממוני שנגרם לתלויים כתוצאה ממות המנוח, לאמור: אכן, בהתאם לסעיף 80 לפקודת הנזיקין, אין התלויים זכאים לפיצוי אלא בגין "הפסד הממון" שנגרם להם עקב מות המנוח והנובע מיחסי התלות המשפחתיים. אך התלויים בשירותיו של בן משפחה שניספה בתאונה (בן זוג, ילד או הורה) עשויים להראות שאבדן השירותים גרם להם הפסד ממון, גם אם לא שכרו בתשלום ממון אדם אחר (עוזרת או מטפלת) למתן השירותים במקום המנוח, ובלבד שיוכיחו שהשירותים אשר אבדו להם ניתנים להערכה במונחים כספיים (ע"א 64/89, גבאי נ. לוזון, פ"ד מח(4), 673, 682). ומוסיף כב' השופט א. מצא וכותב, באותו ענין: בקשתה [של האלמנה] לצמצם את עיסוקה לחצי משרה נבעה מסיכול ציפייתה להסתייע בבעלה במילוי המשימות הקשורות בניהול משק הבית והטיפול בילדים ... בנסיבות הענין אף נקל לקבוע, כי החלטת המשיבה להקדיש חלק ניכר מזמנה לטיפול בילדיה היתה סבירה בהחלט. מימוש החלטתה היה כרוך בוויתור על חלק מהשתכרותה. עקב כך נגרע שכרה לכדי מחצית משיעורו הקודם, וגריעה זו מהווה נזק הניתן לשומה כספית. על נזק זה רשאי היה השופט לפצות את המשיבים, אלא שהעילה המזכה אותם בפיצוי זה אינה הפסד השכר שנגרם למשיבה, אלא הנזק שנגרם לה ולילדיה כתוצאה מאבדן שירותיו של המנוח (שם, 685, וראו עוד: בת"א (ירושלים) 708/94, עזבון המנוח חנוך קורן נ. "המגן", תקדין-מחוזי, כרך 96(2), 1852, עמ' 3). בעניננו, הוכח כי התובעת לא הצליחה לגרום רק לצמצום בהיקף משרתה, ונאלצה - שלא באשמתה - לחדול מעבודתה בכלל. ומכאן - שהנזק הממוני אשר נגרם לה עקב מותו של המנוח גדול במידה ניכרת מן הנזק שהיה נגרם אילו המשיכה להחזיק במשרתה - ולו גם - בהיקף מצומצם. התובעת מבקשת פיצוי בגין 13 שנים (!) של אי-עבודה, עד שיגיע אחרון ילדיה לגיל 18. פיצוי שכזה אינני רואה להעניק לה, באשר הוא יעמוד בניגוד מוחלט לחובת הקטנת הנזק החלה על נפגע התובע בנזיקין. לשיטתי, די יהיה לפצותה עבור 7 השנים הראשונות למן פטירת המנוח, עד להגיעו של אפרים - הבן הקטן - לגיל 12. סיכומו של ענין: למשך שבע השנים הראשונות שבגינן יחושב הפיצוי לא תופחת הכנסת התובעת (כאילו המשיכה לעבוד, גם לאחר התאונה, בשנים אלו) מהפסד התובעים = תלויים בחישוב נזקיהם כתלויים בתקופה זו. ומתום תקופה זו ואילך, יש לערוך את חישוב הפסד התלויים בשיטת הידות המשולבת, דהיינו, תוך התחשבות במלוא שכרה של התובעת (2,140 ש"ח, נכון ל- 1991) ובהצמדה של 80% (כפי שנקבע בפסיקה שצוטטה לעיל, בעמ' 12). (ג) הפסדי פנסיה הגב' קרונפלד העידה (בעמ' 105) כי: "אנו חברים בהתאגדות התעשיינים וחייבים לשלם מבטחים לעובדים, ביטוח פנסיוני". לפיכך, מן הראוי לפסוק לתובעת פיצויים גם בגין הפסדי הפנסיה שנגרמו לה עקב מותו של המנוח. פיצויים אלה יש לחשב - תוך עריכת היוון כמקובל - לפי שכר הבסיס שנקבע לעיל ובהנחה של 25 שנות עבודה צפויות, בהתאם להסכם העבודה הקיבוצי החל בהתאחדות התעשיינים על ענף המתכת. כנגד זאת, יש לנכות מחלקה של התובעת את שווים האקטוארי של התשלומים החודשיים שהיו מנוכים משכרו של המנוח, במשך כל תקופת עבודתו, כחלקו שלו בהבטחת תשלומי הפנסיה הנ"ל. (ד) כאב וסבל מסתבר כי הפיצוי הנתבע על ידי התובע מס' 5 (העזבון) בראש נזק זה קטן מן הפיצוי שלו זכאים התובעים מס' 1 - 4 (שהם גם יורשי המנוח) בתביעתם כתלויים - ולפיכך - תביעת העזבון לפיצויים בגין "כאב וסבל" נדחית. 9. תביעת המוסד לביטוח לאומי זוהי תביעת שיבוב שהגיש המל"ל כנגד הנפלד וטנא נגא נגדה לפי סעיף 328 (בזמן הגשת התביעה: סעיף 150) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995- (להלן: חוק הביטוח הלאומי). (א) טנא נגא טנא נגה סמכה את הגנתה על תוצאות התיק העיקרי בלבד, בתקווה שתופטר מאחריות שם, וכתוצאה מכך - גם לענין תביעת המל"ל. ברם, משנקבע כי טנא נגה נושאת בחלק מן האחריות למותו של המנוח, ברור כי גם דינה של תביעת המל"ל כנגדה להתקבל. לפיכך, תפצה טנא נגה את המל"ל בעבור הקיצבה ששילם ושהוא עתיד לשלם לתלויי המנוח, לפי אחריותה כפי שנקבעה בפסק דין זה. (ב) הנפלד הנפלד טוענת, כי יש לראותה כמעביד לצורך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ולכן, לטענתה, מנוע המל"ל מלתבוע ממנה סכום כלשהו בגין הקיצבה ששולמה וגם/או שתשולם לתלויי המנוח. הנפלד מוסיפה וטוענת כי: לא יתכן לראות את הנפלד כמעביד לענין אחד וצד שלישי לענין אחר! (עמ' 14 לסיכומיה). רוצים להכות אותי מכל הכיוונים. זה לא צודק. צריך להכריע בענין זה גם בענין תביעת המל"ל לא רק לפי הצד הפורמלי, כמו בפסה"ד רותם, צריך להסתכל על היחסים המהותיים (עמ' 8, בתוספת הסיכומים שבע"פ, ישיבה מיום 28 באוגוסט 97). אינני מקבל טענות אלה. "אין מחלוקת", אומרת הנפלד, "שמי ששילם את דמי המל"ל זה היה או.אר.אס. שהוא היה המעביד הפורמלי" (עמ' 8 לפרטיכל מיום 28.8.97). ומשהוסרה מחלוקת זו, אין אלא לקבוע, כי לענין סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין - הוא הסעיף המגדיר "מעביד" לצורך תביעות שיבוב של המל"ל - אין הנפלד יכולה להיות מעביד. פסק הדין המנחה בענין זה ניתן בע"א 6657/95, רותם דשנים נ. המל"ל (טרם פורסם), ואישר את החלטתה המנומקת של כבוד השופטת י. צור (שניתנה בבית משפט זה בת.א. 109/95). וכך נכתב בפסק דינה של כב' השופטת צור: אין כל מניעה לראות בחב' רותם "מעביד" של המנוח לצורך הכרה באחריותה כמזיק ולא להכיר בה כ"מעביד" לצורך זכותה להתגונן מפני תביעת שיבוב שהגיש נגדה המל"ל. השוני בין המאטריות מחייב התייחסות שונה והחלת מבחנים שונים ואין כל מניעה שההגדרה של המונח "מעביד" תשתנה בהתאם למטרה שאותו חוק נועד לשרת ויקבע כי פלוני הוא "מעביד" לעניין חוק אחד, אך אין לראותו ככזה לעניין חוק אחר. בחינת תכליתו ומטרתו של סעיף 150 לחוק מעלה כי ניתנה למל"ל זכות שיפוי מהמזיק על סכום הגימלה שהניזוק מקבל ממנו. אולם מקום שהמזיק כמעביד שילם למל"ל את דמי ביטוח הוא כיסה בכך את סיכון הנזק שהוא עשוי להתחייב בו ומכאן הקביעה שאין מאפשרים למל"ל בקרות תאונת עבודה לחזור על המעביד. לעומת זאת - צד שלישי שלא היה מעבידו של הניזוק ועל כן לא נשא בחובת ביטוח עובדו - אינו פטור מפני תביעת השיבוב (עמ' 15 - 14, ההדגשה במקור). כאמור, הערעור על פסק דין זה נדחה וגם בקשתה של רותם לקיים דיון נוסף בנושא זה נדחתה, בהחלטה קצרה של כבוד הנשיא א. ברק, בדנ"א 8435/96, רותם דשנים נ. המל"ל (תקדין עליון 97(2), 164). כב' הנשיא חיזק בדבריו את הנמקתה של הערכאה הראשונה באומרו: העותרת טוענת כי מבחן "המשלם דמי הביטוח הלאומי", שקבע בית משפט זה לעניין קיום יחסי "עובד מעביד", עומד בסתירה להלכות שקבעו את מבחן "ההשתלבות" כמבחן לפיו ייקבע קיומם של יחסי "עובד מעביד"... ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית משפט זה עולה בקנה אחד עם ההלכות הקודמות שיצאו מבית משפט זה [וראה למשל בע.א. 502/78, פ"ד לה(4) 748, בעמ' 758, שצוטט בעמ' 6 לעיל]. אין לקבוע מבחן אחד ויחיד לקיומם של יחסי "עובד מעביד" שיהיה יפה לכל דבר ועניין. יש לבחון כל חוק ותכליתו, ולקבוע את המבחן המתאים בהתאם לתכלית החוק. משקבע המחוקק בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הגדרה מיוחדת וברורה למונח "מעביד", ובפסק דינו קבע בית משפט זה את המבחן בהתאם להגדרה מיוחדת זו, אין לומר כי פסק דינו עומד בסתירה עם ההלכות הקודמות שיצאו מבית משפט זה (עמ' 1). אשר על כן, הנפלד תפצה את המל"ל בגין הקיצבה ששילם וגם/או שהוא עתיד לשלם על פי - ובשיעור - אחריותה לתאונה כפי שנקבעה לעיל. 10. היקף הכיסוי של פוליסת הביטוח כזכור, ב- 9 בספטמבר 92' הגישו או.אר.אס. והנפלד "הודעה על הסכם דיוני" בתיק העיקרי, שעיקריו כדלהלן: ב"כ הנתבעת 1 (S.R.O) מיצגהּ מטעם "מגדל" חברה לבטוח בע"מ עפ"י פוליסה שעותק מלא ממנה מצ"ב. ב"כ הנתבעים 1 - 2 הגיעו לכלל הסכמה כי הפוליסה האמורה מכסה גם את חיובה של הנתבעת 2 ("הנפלד") אם יהיה כזה בכל הנוגע לתביעה בת.א. 445/91 (תביעת יורשי המנוח והתלויים בו) ואולם מאחר וזו מבוטחת ב"המגן" חברה לבטוח בע"מ הוסכם כי מגדל תשא ב- 50% מכל חיוב אשר יוטל, אם יוטל, על הנפלד בתביעה זו, וב- 50% הנותרים תישא "המגן". הנתבעת 2 טוענת כי הפוליסה האמורה (ב"מגדל") חלה ומכסה גם חיוב אפשרי שלה בתביעה בת.א. 66/92 (תביעת המל"ל) והנת' 1 ו"מגדל" חולקות על כך. לפיכך הוסכם בין ב"כ הצדדים להעמיד ההכרעה בשאלה זו בפני ביהמ"ש... . בפועל, נסבה המחלוקת סביב סעיף 5 ל"הרחבות לחלק ב' - אחריות כלפי צד ג' ", שנוסחו כדלקמן: הפוליסה כוללת אחריות למתקני הרמה, מעליות, מנופים, התפוצצות דוודים, למעט הכיסוי הניתן לפי חוק נפגעי תאונות דרכים, תביעות שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, זהום מים או גזים או חומר מזהם אחר שנגרם ע"י ליקוי במערכת הביוב, הרעלה ממאכל או משקה, נזק ליסודות של בנינים הגובלים ונמצאים בסמוך לאתר בצוע עבודה (ההדגשה, לא במקור - ש.ב.). טוענת הנפלד, כי הביטוי "למעט" מוציא מגדרו של הכיסוי הביטוחי אך ורק את: "הכיסוי הניתן לפי חוק נפגעי תאונות דרכים", בעוד שכל האמור בהמשכו של הסעיף, כולל "תביעות לשיבוב של המוסד לביטוח לאומי", מהווה המשך של ההרחבות דווקא. "מגדל", מצידה, טוענת כי "המילה 'למעט' באה להוציא מכלל הביטוח את כל מה שבא אחריה עד לסופו של הפסוק והלשון הנקוטה בסעיף 5 איננה סובלת ... כל פרוש אחר" (עמ' 13 לסיכומי טנא נגה). הדין בענין זה הוא, לשיטתי, עם הנפלד דווקא. כפי שנאמר בסיכומיה, בפוליסה המפורטת מופיע הסייג המתייחס לתביעות שיבוב של המל"ל אך ורק בפרק הנוגע לביטוח חבות מעבידים (עמ' 22 לפוליסה, סעיף 5.ד.1) אך הוא איננו מופיע בפרק שכותרתו "ביטוח חבות כלפי צד שלישי" (עמ' 23, סעיף 3). אילו התכוונה "מגדל" להוציא מן הכיסוי הביטוחי תביעות שיבוב של המל"ל כלפי צדדים שלישיים, המקום הנכון לעשות כן היה בפרק העוסק בצדדים שלישיים, ולא בפרק העוסק בהרחבות לפוליסה. יתרה מזו, אם נקבל את פרשנותה של "מגדל" לסעיף ההרחבות, אזי לא בסעיף הרחבות עסקינן כלל; שהרי פחות ממחציתו מרחיבה (4 פריטים), ורובו מצמצם דווקא (5 פריטים)! סבורני כי אם נתחקה אחר כוונתו של מנסח סעיף ההרחבות, יתברר כי זה היה ער להתפתחויות שחלו בפסיקה בהתייחס להגדרתה של "תאונת דרכים" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. האפשרות שפגיעות ממתקני הרמה, מנופים - ואולי גם - עקב התפוצצות דוודים תוכרנה כתאונות דרכים, הנחתה את "מגדל" להבהיר, כפי שנעשה בסעיף המצוטט כי היא לא תישא באחריות במקרים כאלה. ברם, ניסוחו של סעיף ההרחבות נעשה בעירפול מה, ומכאן המחלוקת נשוא דיון זה. צודקת הנפלד בטענתה, כי טוב היתה עושה "מגדל" לו כללה את הדיבור "למעט הכיסוי הניתן לפי חוק נפגעי תאונות דרכים" בתוך סוגריים. אך אפילו לא נהגה כך, עדיין אין מקום בעיני לספק באשר לכוונתו של סעיף ההרחבות - והיא - בהתאם לפרוש שהציעה לו הנפלד. אשר על כן, הנני קובע, כי פוליסת הביטוח שהוציאה "מגדל" עבור או.אר.אס. מכסה גם את חיובה של הנפלד בתביעת המל"ל בת.א. 66/92 ולפיכך - כמוסכם - ישאו "מגדל" ו"המגן" בשווה, בחיוביה של הנפלד בתביעה זו. 11. אחרית דבר (א) בת.א. 445/91 הנני פוסק לתובעים פיצויים שאותם יש לחשב על פי הקביעות והמסקנות שפורטו לעיל ועל פי נתוניהם האישיים של כל אחד מהם (תאריכי הלידה של כל אחד מהתלויים אינם שנויים במחלוקת. תוחלת חיי העבודה של המנוח ושל התובעת היא עד לגיל 65, לכל אחד מהם. תוחלת החיים, לענין חישוב הפסדי הפנסיה, תיקבע על פי השנתון הסטטיסטי לישראל האחרון ואחוז הריבית לחישוב ההיוונים יהא, כמקובל, 3%). להסרת ספק, אבהיר, כי תקופת תלותם של התובעים - הקטינים במנוח תסתיים ביום הגיע כל אחד מהם לגיל 21. ברם, חישוב הפסדו של כל תובע = תלוי כזה מאז שיגיע לגיל 18 ועד שיגיע לגיל 21 יהיה רק בגובה 1/3 (שליש) מן התמיכה החודשית שהוא היה זכאי לה כתלוי ערב הגיעו לגיל 18 (ע.א 5/84, פ"ד מה(3) 374, 379); (ב) מסכום הפיצויים (100%) המגיע לתובעים בתביעה זו, כמבואר לעיל, יופחתו 20% בגין רשלנותו התורמת של המנוח (וליתרה, שלאחר ההפחתה הזו, ייקרא להלן - הסכום הפסוק); (ג) מן הסכום הפסוק ינוכה שווין של כל קיצבאות התלויים שהתובעים קיבלו ושהם עתידים לקבל - מן המל"ל (להלן - קצבאות המל"ל) בגין התאונה, והנפלד וטנא נגה (כ"א בגבולות אחריותו) ישלמו להם רק את ההפרש שיוותר, לאחר הניכוי, אם יהיה כזה; (ד) היה ויתברר כי קצבאות המל"ל עולות על הסכום הפסוק תשלמנה הנפלד וטנא נגה (כ"א בגבולות אחריותו) לתובעים רק 25% מן הסכום הפסוק; (ה) הנני מקבל את תביעת המל"ל בת.א. 66/92 כנגד הנפלד וטנא נגה ומחייב כל אחת מאלה - בגבולות אחריותה - לשפות את התובעת בתביעה זו בגין קצבאות המל"ל; (ו) כל אחת מן הנתבעות שחוייבו בת.א. 445/91 תשלם לתובעים חלק מהוצאות המשפט (כגובה חיובה באחריות) ובנוסף עליהן שכ"ט עו"ד בגובה (17 אחוזים מן הסכום שבתשלומו היא מחויבת בתיק זה בתוספת מע"מ. התובעים ישלמו לאו.אר.אס. את הוצאותיהם בת.א. 445/91 ובנוסף עליהן שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח ומע"מ. (ז) כל אחת מן הנתבעות בת.א. 66/92 תשלם למל"ל (בהתאם לשיעור חיובה באחריות) גם את הוצאות המשפט שהוציא בתביעה זו ובנוסף עליהן שכ"ט עו"ד בגובה (17 אחוזים מן הסכום שבו היא מחויבת בתיק זה - ומע"מ. (ח) כל החישובים הנחוצים לברור החשבונאי של המגיע ושל כל הנחוץ לנכות - לרבות הריבית החוקית המגעת בגין הסכומים שהיו אמורים להשתלם, ואלה שנתקבלו, בעבר - על פי פסק דין זה, יערכו על ידי חשבונאי או אקטואר שעליו יוסכם בין הצדדים. שכרו ישולם על ידם חלק כחלק. היה ולא יגיעו הצדדים להסכמה אודות החשבונאי או האקטואר יקבע אותו בית המשפט על פי פנייתו של מי מהם. (ט) לכל הסכומים המגיעים על פי פסק דין זה יתווספו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית מהיום ועד לפרעונם. מקרי מוותמוות בתאונת עבודהשערנפילה