המחלוקת העיקרית היא בשאלה אם אמנם נמכר המוניטין של הקונדיטוריה ואת הזכות בשם "בא לי בורקס". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכירת מוניטין של עסק: 1. התובע הגיש תובענה נגד הנתבעים, בה עתר להורות להם להימנע מעשיית שימוש בשם "בא לי בורקס" בקונדיטוריה המנוהלת על - ידיהם ברחוב ירושלים 118, יפו, ולחייבם בתשלום פיצויי נזיקין בסך 150,000 ש"ח (סכום זה מופיע בכותרת התובענה, אלא שבסעיף 12 סיפא שלה, העתירה הכספית היא בסך 100,000 ש"ח). על פי הנטען בכתב התביעה, היה התובע בעלה של חנות ברחוב שבטי ישראל 34, יפו, והשכיר את החנות לנתבע 1. יחסי השכירות החלו בשנת 1988. מטרת השכירות הייתה הפעלת קונדיטוריה על - ידי הנתבע 1. ביום 15.6.94 מכר הנתבע 1 לנימר כבהא את הקונדיטוריה, לרבות הציוד שהיה בה והמוניטין שלה (המשתקף משמה: "בא לי בורקס") כמו גם את הזכויות בשם: "בא לי בורקס". הנתבע 1 הוסיף ועבד במקום על אף המכירה האמורה. בשל מכירת העסק לנימר כבהא, נכרת בין התובע לבין נימר כבהא חוזה שכירות החל מיום 15.6.94 וכלה ביום 14.6.95. ביום 30.5.95 מכר נימר כבהא את זכויותיו בעסק (על ציודו והמוניטין) לגב' אסמהאן סבאג - שותפתו לעסקים של התובע. האחרונים הודיעו לנתבע כי עבודתו במקום תופסק. לאחר מכן, רשם התובע את השם "בא לי בורקס" אצל רשם שמות העסק והגיש בקשה לרישום השם האמור כסימן מסחרי אצל רשם סימני המסחר. דא עקא, בחודש אוקטובר 1995 החלו הנתבעים להפעיל קונדיטוריה בשדרות ירושלים 118 יפו, תחת השם "בא לי בורקס", עת ידעו כי שם זה שייך לתובע ולשותפיו בקונדיטוריה. מטרת הנתבעים הייתה, לפי הנטען, לגרום להטעיית הציבור. הנתבעים ניסו להגשים מטרה (נטענת) זו עת הציגו בציבור כאילו הקונדיטוריה "בא לי בורקס" עברה מרחוב שבטי ישראל לרחוב ירושלים, בה בשעה שמצג זה אינו אלא מצג שווא. התובע הוסיף וטען כי במעשיהם המתוארים גורמים הנתבעים להטעיית הציבור, הסבור שמוצרי הקונדיטוריה שפתחו ברחוב ירושלים הם - הם מוצרי הקונדיטוריה של התובע. עקב כך, נגרמו לתובע נזקים כספיים מרובים, אשר ביטויים בירידה חדה בהיקף מכירותיו וברווחיו, הנאמדת בסך של 100,000 ש"ח. 2. הנתבעים כפרו בעיקר טענותיו של התובע. אין חולק כי הנתבע 1 שכר מן התובע את החנות ברחוב שבטי ישראל 34 החל משנת 1988 והפעיל בה עסק של קונדיטוריה בשם "בא לי בורקס קונדיטוריה אבו - שדי עוגות ועוגיות", תוך הצבת שלט מתאים בחזית החנות. המחלוקת העיקרית היא בשאלה אם אמנם מכר הנתבע 1 לנימר כבהא את המוניטין של הקונדיטוריה ואת הזכות בשם "בא לי בורקס". לטענתם, לא נמכרו לנימר כבהא אלא מלאי חומרי הגלם והציוד תמורת 58,500 ש"ח, כנחזה מחשבונית מס מס' 195 והרשימה הנספחת אליה (נ/ 2). המוניטין נותר בבעלות הנתבע 1. לפיכך לא יכול היה נימר כבהא למכור (לתובע או לשותפתו בעסקים, הגב' אסמהאן סבאג) את המוניטין או את הזכויות בשם "בא לי בורקס", לפי שאלה כלל לא היו בבעלותו. לדברי הנתבעים, השם "בא לי בורקס קונדיטוריה אבו - שדי עוגות ועוגיות" היה ונותר קניינם הבלעדי אשר נרכש בעמל של שנים. הנתבעים כפרו בזכותו של התובע לעשות שימוש כלשהו בשם "בא לי בורקס", או בכך שנגרמו לתובע נזקים כלשהם. 3. הפלוגתא העיקרית נסבה את זהות בעליו של השם "בא לי בורקס" ושל המוניטין שיצאו לו (ככל שיצאו): האם התובע הוא בעליו של שם ומוניטין אלה (לפי שרכש אותם מבעליהם - נימר כבהא - אשר מצדו רכשם זה מן הנתבע 1), או שמא הזכויות היו ונותרו של הנתבעים. אין צריך לומר כי נטל ההוכחה כי התובע הוא הזכאי לעשות שימוש בלעדי בשם האמור ובמוניטין שיצאו לו, רובץ לפתחו של התובע. לא זו בלבד שהתובע הוא בגדר המוציא מחברו, אלא שלֵב עילתו נעוץ בטענת הבעלות בשם האמור ובמוניטין שיצאו לו. רכיב זה (של בעלות) הוא אבן הפינה בעילת התובענה. בלעדיו אין לומר על עילתו שקיימת היא. האם אכן טרח התובע לפרוק נטל זה? 4. מטעם התובע נשמעו עדותו שלו ועדות הגב' אסמהאן בואב (ככל הנראה היא - היא אותה הגב' אסמהאן סבאג הנזכרת בכתב התביעה ). התובע חפץ מלכתחילה לזמן שלושה עדים נוספים - מנהל החשבונות שלו, מר קליליאן, שבמשרדו נטען להיחתם הסכם מכירת הזכויות בציוד, במלאי ובמוניטין מאת נימר כבהא לגב' בואב (ת/ 5); עוה"ד עבד אל ראזק, שנטען כי פנה בשם נימר כבהא אל התובע במכתב התראה על אי - תשלום בגין המוניטין (עמ' 10 שורות 31-29); מר מחמד אל אמין ששימש קונדיטור בבית העסק ואשר תצהיר עדותו הראשית הוגש. שלשת העדים הללו לא התייצבו למתן עדות. אין להתחשב, אפוא, בתצהירי העדויות הראשיות של מר קליליאן ושל מר אל אמין. 5. בחקירתו הנגדית, נשאל התובע למקור ידיעתו כי ביום 15.6.94 מכר הנתבע 1 לנימר כבהא את העסק של קונדיטוריה לרבות השם והמוניטין שלה. תשובתו לכך הייתה: "אני ב - 94 לא רציתי להשכיר למוחמד כבהא (הוא הנתבע 1 - מ' י') את הקונדיטוריה והיה אמור להיסגר העסק. נעשה חוזה עם נימר כבהא ואני מכיר. . . כבעלים רק נימר כבהא ואין שום שייכות למוחמד כבהא לחנות" (עמ' 6 שורה 31 ועמ' 7 שורות 2-1). ב"כ הנתבעים לא הסתפק במענה זה (שכמובן אין בו תשובה לשאלה) והוסיף לשאול "היות והשכרת את החנות לנימר כבהא, לכן ראית אותו גם בעל הקונדיטוריה ובעל המוניטין והשם של הקונדיטוריה", והפעם נענה בחיוב (עמ' 7 שורות 5-3). בהמשך החקירה הנגדית, נשאל התובע אם הוצג בפניו ההסכם שלפיו מכר הנתבע 1 את השם והמוניטין של העסק לנימר כבהא, והשיב בחיוב (עמ' 7 שורות 23-22). הסכם זה מעולם לא הוצג לראייה. לא נעלם הימני כי ב"כ התובע אמר (שם, בשורה 25) כי כוונתו של התובע היא לנספח ב לתצהיר עדותו הראשית של התובע (כלומר: המוצג ת/ 2), אלא שהתערבות כאמור בעדות והדרכת התובע איננה חזיון נפרץ במחוזותינו ואין ליתן לה משקל. ת/ 2 נחזה להיות חתום ביד הנתבע 1 אלא שהלה כפר בחתימתו על מסמך זה. בחקירתו הנגדית של התובע הועמד התובע על טיעון זה של הנתבע 1 (עמ' 7 שורה 31 ועמ' 8 שורות 2-1), לאחר שהתובע אישר שמסמך זה לא נחתם בנוכחותו. חרף זאת, נמנע התובע מהוכחה כי המוצג ת/ 2 אכן נחתם ביד הנתבע 1. אגב, אפילו היה עניין זה מוכח כדבעי, מסופקני אם יש במסמך ת/ 2 כדי הוכחה בדבר מכירת המוניטין והשם "בא לי בורקס" מאת הנתבע לנימר כבהא. האמירה במסמך כאילו נימר כבהא "הוא מעכשיו המפעיל והבעלים של הקונדיטוריה", אין להעלות ממנה דבר וחצי דבר לגבי הסכם מכירת הזכויות בשם ובמוניטין. משקיים, לפי עדות התובע, הסכם מכר כאמור ומשלא הוצג ההסכם, פשיטא שמתחייבת מכך מסקנה לחובת התובע שאין בפיו כל הסבר מתקבל על הדעת להצדקת מחדלו. אולם, מחדל זה מתגמד לעומת המחדל שבאי - הבאתו למתן עדות של נימר כבהא. התובע ידע היטב כי הנתבעים כופרים נמרצות בטענה לפיה נמכרו למר נימר כבהא המוניטין והשם "בא לי בורקס". אם חרף זאת נמנע התובע מהעדתו של נימר כבהא (ואף לכך לא ניתן כל טעם) - הרי שיש להסיק מכך מסקנה לחובת התובע, שחשש מהבאתו לעדות של נימר כבהא. טענת ב"כ התובע בסיכומיו, לפיה "כל הטענות שהעלה הנתבע הינן כנגד מסמכים בכתב, ועל הנתבע להוכיח כי אין ממש באמור במסמכים" (סעיף ג רישא לסיכומי התובע) וכי מטעם זה יש לפקוד על הנתבע 1 את אי - העדתו של נימר כבהא, לאו טענה היא. כמבואר - נושא התובע בנטל הראייה. התובע לא הציג כל מסמך בכתב שיהא בו כדי הוכחה שהנתבע 1 מכר לנימר כבהא את המוניטין והשם "בא לי בורקס". כיצד, אפוא, ייאמר שהנתבע 1 מעלה טיעונים בעל - פה כנגד מסמכים בכתב? ככל שהכוונה הייתה לת/ 2, הרי שהבעתי לעיל דעתי לגביו, ומסקנתי נותרת בעינה. 6. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי עד ליום 30.5.95 שהה הנתבע 1 בקונדיטוריה, וכי התובע או הגב' בואב לא פנו אליו על - מנת ללמוד מפיו אם נימר כבהא רכש ממנו את המוניטין והשם. אף הימנעות זו פועלת, לטעמי, לחובת התובע. עמדתי היא שיסוד ההימנעות נעוץ בחשש שמא יאמר הנתבע 1 לתובע את האמת לאמיתה, כי לא מכר מעולם את זכויות הקניין שלו במוניטין של הקונדיטוריה ובשמה לנימר כבהא. התנהגות זו של התובע, אף היא מעידה ולו גם ברמז על כנות הטענה בדבר מכר המוניטין והשם מהנתבע 1 לנימר כבהא, ועל אמיתותה. 7. התובע ניסה למצוא ראייה לכך שהסכם מכר כאמור אכן נכרת, בשברי טענות שאין בהן ממש, דוגמת הודיית הנתבע בחקירתו הנגדית בעובדה שבעת מכירת הציוד והמלאי לנימר כבהא, נותרו במקום השלט, שקיות עם הלוגו נ/ 1, חולצות וסינורים עליהם מוטבע הלוגו והוסיפו ועשו פרסומים בעיתון "אל וורוד". הייתכן - כך טוען ב"כ התובע - שכך ינהג הנתבע 1, וישאיר כל אלה בבית העסק חרף מכירתו לנימר כבהא. אין זאת אלא ראייה (השקולה נגד אלף עדים, כמאמר ב"כ התובע) למכר המוניטין על ידי הנתבע לנימר כבהא. דא עקא, נעלמה מב"כ התובע העובדה (שאינה נתונה למחלוקת) כי מכירה זו של הציוד והמלאי נעשתה בשנת 1994 וכי לאחריה הוסיף הנתבע 1 לעבוד במקום עד מחצית 1995. לטעמי, אופן פעולתו המתואר של הנתבע 1 (שעשה שימוש בשלט שעמד במקום עוד מלפני כן ובשקיות , חולצות, סינורים שכולם נושאים את הלוגו נ1/) מלמד כי חפץ לשמור לעצמו על המוניטין והשם "בא לי בורקס". הלא הוא עבד במקום (גם אם כשכיר). ציבור הלקוחות אינו יודע (ואינו אמור לדעת), אינו מתעניין ואינו נותן שום משקל לשאלה מיהו בעליו של הציוד והמלאי או של החנות. החשיבות מיוחסת לזהותו של המפעיל במקום ולשמו (הטוב) של העסק. לו הייתה מתרחשת החלפה של כל הסממנים המוכרים הללו, ספק רב בעיניי אם אכן היה לעסק קיום כבעבר. הנתבע 1 ששמר לעצמו את השם והמוניטין של העסק, ולא מכרם, הוסיף לעשות בהם שימוש. כמוצא שלל רב, עט ב"כ התובע על דברי הנתבע 1 לפיהם הגלופה שהייתה במקום, הייתה ככל הנראה של נימר כבהא. מכאן מבקש הוא ללמוד כי המוניטין והשם נמכרו לנימר כבהא על ידי הנתבע 1. יש לזכור מהי אותה גלופה: שם בית העסק בצירוף מספר העוסק המורשה של בעליו, המצויים בקופה הרושמת והמוטבעים על חשבוניות הקופה. האמנם גלופה זו יש בכוחה לשמש ולו ראשית ראייה למכר של מוניטין ושם העסק? אתמהה! 8. מסקנתי היא, איפוא, שהנתבע 1 לא מכר את זכויותיו במוניטין של המקום או בשם "בא לי בורקס" לנימר כבהא. מכאן, שנימר כבהא התיימר למכור לתובע או לסמהאן בואב נכס שלא היה שייך לו. מכר זה - לאו מכר הוא ובעטיו לא נגרעה שום זכות של הנתבעים או מי מהם להוסיף ולעשות שימוש במוניטין או בשם. 9. במצב דברים זה, מתייתר הדיון בשאלת החוזה ת/ 5 (שהוא חוזה למראית עין בנוגע לשמות הצדדים המופיעים בו וליתר דיוק באשר לשם רוכש הזכויות מאת נימר כבהא), או בשאלת הנזק. עם זאת אייחד מילים מספר לשאלת הנזק. טענת התובע בתצהיר עדותו הראשית הינה שמחמת מעשי הנתבעים, שהוסיפו להשתמש בשם "בא לי בורקס", והטעו את הציבור לסבור כאילו העסק שברחוב שבטי ישראל עבר לרחוב ירושלים, נגרמו לו נזקים בסך 100,000 ש"ח. כהוכחה לטיעוניו, צירף התובע לתצהיר עדותו הראשית שני דוחות (ת/ 8) לשלטונות המס: האחד - לשנת 1995 והשני - לשנת 1996. שני דוחות אלה אינם נושאים את שמו של התובע כנישום אלא את שמה של אסמהאן בואב. הדו"ח האחד הוגש לשלטונות המס ביום 2.12.96 והשני - ביום 22.1.98 (היינו לאחר הגשת התביעה). התובע ניסה להסביר בעדותו מדוע לא שמו שלו מצויין בדוחות הללו (ת/ 8), ומדוע מופיע בהם, כבעל העסק, שמה של אסמהאן בואב, בזו הלשון: "רשמתי את השם של הגב' אסמהאן משיקולי מס, כי לא יכולתי לעשות זאת אישית. היו לי יותר מדי עסקים וזה הצטבר לי במס כי העסק מתחיל כעסק חדש ומשלמים פחות מס ואם הייתי מכניס אותו [את העסק - מ' י'] לניירת שלי, הייתי משלם יותר מס. אסמהאן בואב הייתה רק לצורך הניירת". (עמ' 9 שורות 24-21). זוהי למעשה אף הסיבה בעטייה נחתם ת/ 5 כביכול בין נימר כבהא (כמוכר) לבין אסמהאן בואב (כרוכשת), ובלשון התובע "אנחנו עשינו את זה למען הפרוצדורה של ניירת העסק. כל העסק הוא על השם שלה. לא היה כדאי לי לפתוח תיק במס הכנסה על שמי" (עמ' 8 שורות 23-22). דברים אלו נתגלו רק בעת החקירה שכנגד. תצהירי העדות הראשית מטעם התובע והגב' בואב אינם מרמזים, ולו באופן הקל ביותר, אודות הונאת שלטונות המס בשיטה המתוארת. יתר על כן, בתצהיר עדותו הראשית של התובע לא היסס הוא לומר כי אסמהאן בואב הינה שותפתו לעסקים (סעיף 5 (א) סיפא לתצהיר). אולם בחקירה שכנגד נתגלתה האמת: "ש. לאיזה עסקים היא [גב' בואב - מ' י'] שותפה, כלומר בתקופה הרלבנטית? ת. היא לא הייתה שותפה. היא דודה שלי". (עמ' 9 שורות 2-1) משהועמד התובע על האמור בסעיף 5 (א) לתצהירו, מחד, ועל דבריו דלעיל בחקירה הנגדית, מאידך, ועל הסתירה שביניהם, הסביר הוא (לפתע) כי הגב' בואב היא שותפתו לקונדיטוריה והיא מממנת אותו בכל דבר וגם במכולת היא מימנה אותו (עמ' 9 שורות 6-5). לא בכדי הוסיף ב"כ הנתבעים והקשה על התובע, הכיצד זאת שנגרם לתובע נזק כלשהו? הלא הגב' בואב היא זו שמימנה אותו גם ברכישת הקונדיטוריה. והנה טעם חדש העלה התובע: "זה כסף שלי, הכל שלי, העסק שלי, אך הוא רק על שמה" (עמ' 9 שורה 26). חקירתה של הגב' בואב לא תרמה דבר וחצי דבר לקידום עניינו של התובע אלא הזיקה לתובע. הוגש תצהיר הנחזה להיחתם על-ידי הגב' בואב, אולם בחקירתה הנגדית נסתבר שלא היא זו אשר חתמה על התצהיר. התצהיר נחתם על-ידי. . . התובע. העדה אף לא ידעה לזהות מהו המסמך הנושא את חתימת התובע, וסברה כי מוצגת בפניה החתימה על החוזה ת/ 5. עדה זו אינה יודעת דבר וחצי דבר אודות רכישת הזכויות מנימר כבהא ואין זאת אלא שהתובע ניסה לסבך אותה בכל מיני עסקאות וטענות הרחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב. חיזוק לכך מצאתי בעובדה המוסכמת כי התובע הוא זה שחתם על ת/ 5 (הסכם רכישת הזכויות מנימר כבהא), על אף שהמסמך מלמד כי הצד הרוכש היא גב' בואב. התובע אף טען שהיה לו ייפוי - כוח מן הגב' בואב לחתום על החוזה ת/ 5 (עמ' 8 שורה 12) והמדובר הוא בייפוי כוח בכתב שכן התובע הוסיף כי מסמך זה מצוי אצל בא-כוחו (שם, שורות 15-14). למותר לציין שמסמך כאמור איננו בנמצא ומכל מקום - ולא הוצג לראייה. יתירה מזאת: הגב' בואב לא נשאלה בחקירתה אם אכן מסרה ייפוי - כוח לתובע לחתום בשמה על חוזה הרכישה (ת/ 5), הגם שהייתי מצפה שבא - כוח התובע ישאל אותה בעניין חשוב זה מייד כשעלתה לדוכן העדים ועוד בטרם הוחל בחקירתה שכנגד. 10. משהובהר לנו כי התובע אינו מקפיד בהכרח על אמירת האמת, ואינו נמנע מהונאת שלטונות המס - כיצד זאת נוכל ליתן אמון באמור בדוחות שהוגשו לשלטונות המס (ת/ 8)? אף מטעם נוסף אין לקבל הרישום בת/ 8 כמשקף הפסדים כביכול. עצם הגשת הדוחות לראייה אין בה די. תובע החפץ להוכיח אל-נכון את נזקיו הנובעים מהפסדים עסקיים, חייב לעשות כן על-ידי הצגת המערכת החשבונאית שלו בשלמותה ולא בחלקה המזערי. הלא הנטל להוכיח - על כתפיו רובץ. הנזק בו מדובר אינו מסוג הנזקים הכלליים אלא הוא נזק מיוחד ששומה להוכיחו לפניי ולפנים. ואם בזאת אין די, הרי שנשגב מבינתי כיצד זאת יכול היה התובע לצפות ביום 10.10.96 (יום הגשת התביעה) כי נזקיו והפסדיו לשנת 1996 כולה יהיו כ - 100,000 ש"ח, שעה שהדו"ח השנתי לשלטונות המס לשנת 1996 נערך 15 וחצי חודשים לאחר הגשת התביעה! 11. כללו של דבר, התובענה נדחית מן הטעם שהנתבע 1 לא מכר לנימר כבהא את זכויותיו במוניטין ובשם "בא לי בורקס" וכפועל יוצא לא יכול היה נימר כבהא למכור (לתובע או לאסמהאן בואב או לכל אדם אחר) את הזכויות במוניטין ובשם "בא לי בורקס", לפי שהזכויות בהם מעולם לא היו שלו. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך ובשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח + מע"מ, להיום. מוניטין