מס על מכירת פירות של אדם פרטי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מס על מכירת פירות של אדם פרטי: זהו ערעור על שומות שהוציא המשיב למערער לשנות המס 1994 ו- 1995 כדלקמן: לשנת המס 1994 - 12,000 ₪ ולשנת המס 1995 - 13,000 ₪. המערער הוא מורה במשרה מלאה בבית ספר ממלכתי במסעדה והמשיב החליט להוציא לו שומות לפי מיטב השפיטה בגין הכנסות מעסק שהיו למערער, לפי טענת המשיב, בשנות המס הנדונות. בנימוקי השומה נטען כי המערער לא דיווח מעולם על כל פעילות עסקית פרט להיותו שכיר. חרף זאת, בתקופה הנדונה הוא נתפס מספר פעמים כשהוא מוכר תוצרת חקלאית ואחרת ללא כל רישום ודיווח. המשיב טוען שהתעסקותו של המערער היא בגדר ניהול עסק מאחר והוא מודה כי ביצע עסקאות בתוצרת חקלאית ואחרת ממשקו וגם בסחורה קנויה לאורך מספר שנים. בנימוקי הערעור טוען המערער את הטענות הבאות: הוא ירש מאביו חלקת אדמה ונטע בה עצי תפוחי עץ ושני עצי דובדבן. בשנת 1994 היה לו יבול מהחלקה שהתבטא ב- 9 מגשי תפוחים ו- 2 מגשי דובדבנים וכמות דומה גם בשנים 1995 ו- 1996. הוא מכר את הפרי "בקילו", לומר לא בשווק מסודר, מאחר והכמויות לא היו מסחריות. אין לו הכנסות מחקלאות והוא עדיין בשלב של השקעה. הוא הצהיר על הכנסת ממשכורת בסך 52,910 ₪ בשנת 1994 ו- 65,527 ₪ בשנת 1995. הוא לא פתח חנות של פיצוחים אלא אך "ניסה" לפתוח אבל הדבר לא אושר לו. המערער הציע כפשרה לשלם סכום של 5,000 ₪ שיכלול גם את הקנס המנהלי בשל אי ניהול ספרים למרות שלא ידע בכלל שיש חובה כזאת. המערער ביקש לבטל את העיקולים על משכורתו ועל מכוניתו עד תום הליכי הערעור, ולטענתו, הצווים נשלחו תשעה חודשים לאחר שהוצאו. תחילה נדון בשאלה האם רשאי היה המשיב להוציא למערער שומות לפי מיטב השפיטה. סעיף 145(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] [להלן - הפקודה] קובע כי אם - "(ב) לא מסר אדם דו"ח ופקיד השומה סבור שאותו אדם חייב לשלם מס, רשאי הוא לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו החייבת של אותו אדם ולשום אותו לפי זה, אלא ששומה זו אינה משפעת על כל אחריות אחרת של אותו אדם על דלא מסר דו"ח או שהזניח למסרו". אין חולק כי המערער לא הגיש דו"חות לפי סעיף 131 לפקודה ביחס לשנות המס שבערעור, ועל כן עלינו לבדוק האם היה חייב לעשות כן. בסעיף 1 לפקודה הוגדו המונחים הבאים: "הכנסה "- סך כל הכנסתו של אדם מן המקורות המפורשים בסעיפים 2 ו- 3 בצירוף סכומים שנקבע לגביהם בכל דין שדינם כהכנסה לענין פקודה זו; "הכנסה חייבת" - הכנסה לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים שהותרו ממנה לפי כל דין" בסעיף 2 לפקודה הדן במקורות ההכנסה נקבע, בין היתר כי - "מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם שנמצחה, שהופקה, או שנתקבלה בישראל ממקורות אלה: עסק ומשלח יד. השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח- יד שעסקו בו תקופת זמן כלשהי, או מעסקה או מעסק אקראי בעלי אופי מסחרי;" והמונח משלח יד מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ - "משלח יד" - מקצוע וכל משלח- יד אחר שאיננו עסק"; בבואנו לקבוע אם ההכנסה נובעת מ"עסק" יש להתרכז בעיקר בטיבה של העסקה, שהניבה את ההכנסה. אם נמצא כי העסקה לובשת אופי עסקי, עלינו לערוך ב חינה נוספת כדי לקבוע אם היה הנישום עוסק בעסק, או שמא לא הייתה העסקה אלא עסקה חד פעמית בעלת סממנים בתחום חיי המסחר. המבחן השני תלוי בתדירות עסקותיו של הנישום כלומר, מבחן בעל היבט כמותי. ר' ע"א 615/85 פקיד השומה חיפה נ' א.ח.א. גולדשטיין בע"מ, פד"א יח' 424. בפסיקה אפשר לזהות שני מבחנים עיקריים לשם הגדרת המונח "עסק": מבחן המחזוריות (התדירות) יכולת המקור להניב תקבולים חוזרים ונשנים (עמ"ה 35/82 מזרחי יצחק נ' פקיד השומה י-ם, פד"א יב 313 וע"א 196/77 ברנר נ' פקיד השומה גוש דן, פד"א 44). בענייננו, מתבטא מבחן זה בכך שהגם שהמערער עסק במכירת פירות עונתיים, עדיין נשמר המקור היכול לספק תקבולים חוזרים ונשנים מדי שנה. מבחן הארגון והניהול - קיומו של מנגנון שליטה, ניהול ופיקוח (ע"א 111/83 אלמור נ' מנהל מע"מ, פ"ד לט(4) 1, וכן עמ"ה 62/85 קרית יהודית, פרק תעשייתי בע"מ נ' פקיד השומה, פד"א יד, 24). כאשר מדובר באדם העובד לפרנסתו בעיקר כמורה, כמו המערער, ומנצל את תנובת אדמתו הצנועה כדי להרוויח מעט כסף, דרישות הארגון והניהול הופכות לפשוטות ומובנות מאליהן, שהרי המערער הוא בעל המקור וממילא הוא השולט, המוכר והמוביל של הסחורה וגם מי שנהנה מן התמורה הכספית, ולכן יש לראותו כמנהל וכמפקח. הגעתי למסקנה כי על פי שני המבחנים המערער ניהל בצורות שונות עסק קטן, ולכן הכנסותיו באות בגדר סעיף 2(1) לפקודה הדן, כאמור, ב"הכנסה מעסק". נחה דעתי שיש לקבל את חישובי המשיב גבי אומד הכנסת המערער מעסקיו, באותה שיטה שפירטתי לעיל, ובמיוחד לאור קביעת בית המשפט העליון בע"א 42/84 גרינברג נ' פקיד השומה רחובות וערעור שכנגד, פ"ד מא(3), 57, 60, כי משהוכח שבהעדר ספרים תקינים רשאי היה פקיד השומה להשתמש במיטב שפיטתו, ואין עליו החובה להוכיח את דיוקה ע"י ראיות מדויקות לחלוטין. ואכן, "פסילת פנקסיו של נישום הוא מן הנימוקים השכיחים לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה" (ע"א 352/86 פקיד השומה פתח תקוה נ' אורן, פ"ד (4), מד (2) 554), כל שכן, כאשר המערער לא ניהל ספרים כלל. המשיב נושא בנטל להצדיק את החלטתו. "הצדקת ההחלטה" פירושה להראות כי היה זה צעד מתבקש לקבל את ההחלטה וכי כל פקיד שומה סביר והגון היה מגיע, על סמך העובדות שהיו לנגד עיניו, לאותה החלטה. לשם הכרעה בשאלה האם פעל המשיב בסבירות, מה היו הממצאים העובדתיים שעמדו לנגד עיניו בשעה שהוציא את השומות נשוא הערעור: מש/1 - תרשומת מיום 19.10.94 שתיעדה את תפיסת המערער באותו יום במחסום בצומת עין זיוון כשבתוך רכבו ובתא המטען נמצאה סחורה של פיצוחים וממתקים בכמות מסחרית. הוא הודה שקנה אותה בעצמו בנצרת וכי שבועיים לפני כן פתח חנות מתחת לביתו, בה ישבה אישתו ומכרה ממתקים ופיצוחים לשכנים. באותו דו"ח נרשם מפי המערער כי לפי הערכתו הספיק למכור במסגרת עסק זה סחורה בסכום של 300 ₪. הוא גם הודה שאי לו תיק במס הכנסה וכי לא הוציא חשבוניות בגין מכירת הסחורה מאחר ולטענתו, מדובר בנסיון בלבד. מש/2 - ביקורת מיום 25.10.95 שנערכה על סמך מידע שקיבלו מבקרי מס הכנסה כי המערער מוכר תפוחים מדי יום באתר מצפה קונטרה. בביקורת הוא אכן נתפס עם רכב האאודי שלו כשהוא מוכר תפוחים. הוא טען שזה היה יומו הראשון במכירת התפוחים אותם קטף מחלקת האדמה (1/4 דונם) של אביו. הוא טען שמכר עד אז תפוחים בסכום של 10 ₪, למרות שבקופה שברשותו נמצאו 97 ₪. מש/3 - ביקורת מיום 2.7.96 בה המערער נמצא עם רכבו מוכר דובדבנים בתצפית קונטרה. לשאלות המבקר הוא ענה שאת הפירות הוא קנה מהשכנים בכפר וכי מחיר קופסת דובדבנים הוא 5 ₪. לדבריו עד הביקורת הספיק למכור סחורה בשווי 90 ₪. לשאלת המבקר אם יש לו תיק במס הכנסה והאם הוא מנהל ספרים עונה המערער: "פעם תפסו אותי מ וכר דובדבנים ופתחו לי תיק במס הכנסה". ובהמשך אמר: "אני צריך לקבל רשיון ואז אני אנהל ספרים". המערער מוסיף שהיה זו יומו הראשון במכירה וכי הוא רצה לנסות קודם למכור שלושה חודשים, כתקופת נסיון. מש/4 - טופס הנקרא דו"ח לחקלאי מיום 31.5.97 אותו מילא המערער ובו ציין שיש לו חלקת קרקע בת 3.5 דונם ובה עצי תפוחים ו- 2 עצי דובדבנים, בהערות בדו"ח כותב המערער שהחלקה ניטעה בשנת 1992 וטרם הניבה. בכדי לשכנע את בית המשפט כי החלטתו מוצדקת, על פקיד השומה להראות כי לכאורה נעשה תקבול בעסק (לאחר שכבר הוכח שקיים עסק), וכי התקבול לא נשם כלל או שנרשם שלא כראוי. נראה לי כי על סמך הנתונים לעיל, ועוד בטרם דנו בטענו המערער וראיותיו, רשאי היה פקיד השומה להגיע למסקנה כי המערער מנהל עסק ובתור שכזה עליו להגיש דו"ח על הכנסותיו לפי סעיף 131 לפקודה. החלטה זו הינה סבירה בנסיבות המקרה. עמדת המערער, לעומת זה, אינה מתקבלת על הדעת. המערער חתום על ארבעת המסמכים הנ"ל ובכל זאת ניסה להתנער מהאמור בהם ובעדותו העיר כמה הערות לגביהם: לגבי מש/1 טען המערער כי הייתה בחזקתו חנות אולם בית המשפט במסעדה ציווה עליו לסגור אותה משום שלא היה לו רשיון בניה ולטענתו, הפסיד בעסק זה 700 ₪. לא הובאו כל ראיות בעניין זה; לגבי מש/3 הוא מכחיש שאמר שהוא מנסה למכור את זה לתקופת ניסיון של שלושה חודשים. המערער טוען שהוא מכר דובדבנים יחד עם התפוחים ומוסיף כי הייתה לו כמות קטנה של דובדבנים. המערער בעדותו מצהיר שהחלקה הניבה מאותם עצי תפוחים בין 12-14 ארגזי תפוחים בשנת 1994 ושהוא ניסה למכור אותם למרות שהדבר לא הביא לו הכנסות ומטרתו הייתה אך לכסות את ההוצאות. גישת המערער אינה נראית לי. המערער טרח יתר על המידה בשווק כמות זעירה של פרי, ואף חזר על מעשיו כמה פעמים. אין זאת אלא שמדובר בעסק שתועלתו בצידו. המערער לא חדל מכך גם לאחר שנתפס על ידי מבקרי מס הכנסה. במיוחד מקבלת פעילות זו אופי עסקי שהמערער הרוויח מהעסק אך תקבולים ודאי שהיו לו. עד המערער מס' 2, מנהל החשבונות שלו מר האיל ג'מיל אברהים, העיד כי לקוחו ניהל ספרים בקשר להכנסות מחקלאות או לעסק החקלאות רק בשנים 97-98. בשנת 94 הוא אכן לא ניהל ספרים בקשר להכנסות מחקלאות וזה משום שהייתה לו כמות קטנה מאוד של יבול. העד טען שאכן המערער חייב בניהול ספרים גם כשיש הפסדים אולם, אם המערער היה מנהל ספרים אזי היה הדר מועיל לו. הערה אחרונה זו, כמובן, אינה מעלה ואינה מורידה לעצם חובת המערער לנהל ספרים. אני קובע, אם כן, כי למערער היה בשנים 1994 ו- 1995 עסק של מטע מניב וכי עסק במסגרתו במכירת היבול. המערער לא ניהל ספרים ולא הגיש דו"ח ועל כן רשאי היה המשיב להוציא לו שומה לפי מיטב השפיטה. המפקח גוטפריד, שערך את השומה, הסביר בבית המשפט את האופן בו ערך את השומות. את פעולתו הוא מחלק לשני רבדים: תחילה, יש לבדוק אם בכלל מדובר בעסק ולאחר מכן, אם ניתנה תשובה חיובית לשאלה הקודמת, יש לאמוד את ההכנסה. לטענתו, לא ניתן להסתמך לשם כך על מסמכי הנישום מאחר ולא היה בהם בסיס מספק להסקת מסקנות כלשהן. את פירוט הסכומים והנימוקים לקביעת השומה העלה מר גוטפריד על גבי טופס חישובים המסומן מש/5 שהכיל את הפריטים הבאים: הוצאות מחייה לפי טבלה 5-6 שהיא הרמה הנמוכה ביותר בלוח הוצאות המחייה הממוצע כאשר לשנת 1994, עומד הסכום על 47,336 ₪ ולשנת 1995 - על 48,524 ₪. מס הכנסה שהמערער שילם למשיב בסך 7,332 ₪ לשנת 1994 ו- 9,713 ₪ לשנת 1995; תשלומי החזר ההלוואה המובטחת במשכנתא לפי הדיווח של המערער בסך 4,560 ₪ בכל שנה. הוצאות אחזקת רכב שהיו לפי דיווח המערער בסך 10,000 ₪ בשנה. הוצאות רכישת הרכב בשנת 1994 בסך 19,000 ₪. סך כל הסכומים הנ"ל הוא: הוצאות ושימושים: הוצאות מחייה לשנת 1994 47,336 ₪ הוצאות מחייה לשנת 1995 48,524 מס הכנסה לשנת 1994 7,332 מס הכנסה לשנת 1995 9,713 החזר חוב בגין משכנתא לשנת 1994 4,560 החזר חוב בגין משכנתא לשנת 1995 4,560 החזקת רכב לשנת 1994 10,000 החזקת רכב לשנת 1995 10,000 רכישת רכב בשנת 1994 19,000 סך כל הוצאות ושימושים 161,025 ₪ הכנסות: הכנסות ממשכורת לשנת 1994 52,000 הכנסות ממשכורת לשנת 995 65,522 תגמולי המל"ל לשנת 1994 4,704 תגמולי המל"ל לשנת 1995 5,391 סיכום 128,527 פחות הוצאות ושימושים 161,025[-] הפרש הכנסה חייבת במס 32,498 ₪ [בטעות רשם המפקח בדפי העבודה שלו תוצאה של 33,498 ₪]. חלק מסכום ההפרש, לא את כולו, חילק המפקח בין שתי השנים כדלקמן: לשנת המס 1994 - 12,000 ₪ ולשנת המס 1995 - 13,000 ₪ והכל על בסיס חייב בניהול ספרים ולא ניהל. לאחר סיום המשפט והסיכומים פניתי אל ב"כ המשיב בבקשה להתייחס למספר נקודות שהוצרכו לשם מתן פסק הדין: הנם נכון הוא שטבלאות הוצאות המחיה שהוציאה המחלקה הכלכלית של נציבות מס הכנסה מיועדות לאימות הצהרות הון ולא לקביעת הכנסתו של אדם לפי מיטב השפיטה? האם יש בידי המשיב ראיות לכך שההפרש, לכאורה, שהתגלה בהכנסותיו של המערער לא נבע ממקורות חוץ כגון: הלוואות, משיכות יתר בבנק וכו'? האם ניתן לחשב את הוצאות המחיה של נישום מבלי לקבל ממנו הצהרות הון לראשית התקופה ולסיומה? מדוע נבחר, לענין הוצאות המחיה, הנתון של ההוצאה הממוצעת למשפחה ולא הנתון המתאים להכנסות העבודה של המערער באותה שנה? התשובות שניתנו הן אלה: טבלאות המחיה של נציבות מס הכנסה מיועדות הן לאימות הצהרות הון והן לקביעת הכנסה על פי מיטב השפיטה; נמצאו בחומר הראיות תימוכין לכך שההפרש שנתגלה בהכנסות המערער לא נבע ממקורות חוץ כגון הלוואות ולענין זה מפנה ב"כ המשיב למכתב ששלח המערער למשיב ובו פירט כי אין לו חסכונות או רכוש. גם בעדותו בבית המשפט לא מצא המערער לנכון לטעון כי יש לו הכנסה ממקורות אחרים כגון משיכת יתר בבנק. אין מניעה לחשב את הוצאות המחיה של נישום מבלי לקבל ממנו הצהרות הון לראשית התקופה הנסקרת ולסיומה; המשיב בחר את הנתון של הוצאה ממוצעת למשפחה ולא בנתון המתאים להכנסות העבודה של המערער שכן נתגלה למשיב שהמערער לא דיווח על מלוא הכנסותיו. לא את כל הבהרותיה של עו"ד אוהל הנני מוכן לקבל. טבלאות המחיה על פי אופיין והגדרתן, מיועדות בראש ובראשונה לשמש כלי לאימות הצהרות הון, לא כלי ישיר לקביעת הכנסתו של אדם. החלוקה בין הטבלאות השונות תואמת את טופס הצהרת ההון והן נבדלות זו מזו, בין השאר, על פי השאלה אילו סעיפים מהצהרת ההון נכללים בהן. איני בא לחלוק עכשיו על תוקפו המשפטי ולענין זה אני מאמץ את מסקנותיה של השופטת אופיר- תום בפסק דינה המקיף בעמ"ה 143/92 רצון דוד נ' פ"ש נתניה מיום 29.12.98. לכן אצא מהנחה כי המערער ומשפחתו, הוציאו למחייתם את הסכומים המתאימים להם על פי הטבלאות. אבל, עצם העובדה שאדם הוציא למחיה סכום פלוני, אינה מהווה שום ראיה על הכנסותיו, שכן אפשר ומקור המימון של רמת החיים אינו הכנסה דווקא, אלא אולי, הלוואות, משיכות יתר, מתנות מקרובי משפחה וכו'. רק כאשר ניתנות הצהרות הון לראשית התקופה הנדונה ולסיומה, ניתן לבדוק מהו המקור האמיתי שאיפשר רמת חיים זו או אחרת. בשומה נשוא הערעור נקט פקיד השומה מידה של חיפזון בבואו לדון בשאלה האם צמחו למערער הכנסות מהעסק שניהל. אפשר לומר כי "טיב" השפיטה לא היה טוב דיו. גם אופן הכנת נימוקי השומה לקה בשטחיות. אכן, לא היו בידי המשיב הצהרות הון של המערער משום שהשתכר למחייתו כשכיר ולא היתה סיבה לדרוש ממנו ליתן הצהרת הון. על המשיב היה לתור אחר מקור אינפורמציה אחר שיעניק לו, ככל האפשר, אתה נתונים המתקבלים בדרך כלל מהצהרת הון. עד שלא פניתי לב"כ המשיב לא היתה בפני שום ראיה כזו. לתגובתה צירפה עו"ד אוהל מכתב שלטענתה נשלח על ידי המערער אל המשיב ממנו ניתן, לדעתה, להסיק כי למערער לא היו מקורות הכנסה אחרים. מר גוטפריד, המפקח שהכין את השומה, העיד בבית המשפט בעמ' 3 כי בקביעת השומה הסתמך על "מכתבים שהוא [המערער - נ"מ] עצמו שלח לנו ובהם הוא דיווח על הוצאות שהיו לא מעבר להוצאות המחייה...". יתכן שאחד המכתבים הללו הוא המכתב שצורף לסיכומי ההבהרה של עו"ד אוהל, אולם לא אוכל לקבלו כראיה מנימוקים אלה: המכתב לא הוגש במהלך המשפט ולא ניתנה למערער הזדמנות להגיב על עצם קיומו הו להבהירו; עותק המכתב שהוגש לבית המשפט אינו נושא תאריך ואין עליו חתימה קריאה; המשיב עצמו השתמש במכתב לא כתחליף להצהרת הון אלא לשם בחירת סוג הטבלה שיש להחיל על המערער. השאלה הראשונה שיש לשאול היא האם המשיב היה רשאי להסתמך בכלל על טבלאות המחיה, בהעדר הצהרות הון, או מסמך בדומה לכך, לשם קביעת ההכנסה שצמחה למערער מעסקי החקלאות? לדעתי, התשובה שלילית. לא היו בפניו נתונים שיכשירו את קבילות טבלאות המחיה. המכתב שצורף לסיכומים אינו יכול לשמש בסיס כזה וגם לא עדותו של המערער בבית המשפט. עו"ד אוהל טענה כי אילו רצה המערער לטעון כי היה מקור אחר לרמת החיים שלו, למשל, משיכת יתר, הלוואות וכו', היה בוודאי טוען זאת בנימוקי הערעור ובעדותו. אני דוחה טענה זו. שתיקת המערער אינה יכולה לבוא במקום נתונים עובדתיים מוצקים שעל המשיב לאסוף לשם עריכת שומה לפי מיטב השפיטה. נ. ממן -120/98 השאלה היא אם גישה מעין זו לשומה היא גישה סבירה וראויה. נראה לי, כי אין לקחת במסגרת השיקולים לביטול השומה את מה שנקבע בפסק דין זה, שהמערער ניהל עסק מסחרי, הפיק ממנו הכנסות ולא רשם את תקבוליו בספרים. השומה צריכה להיעשות באופן הוגן וסדור בלי כל קשר לשאלה מה יקבע בקשר לכך בית המשפט. על פקיד השומה להראות שהשומה סבירה גם בהתעלם ממה שיתרחש במשפט. עו"ד אוהל צירפה לסיכומיה מספר פסקי דין בהם נקבע כי כשיש הוכחה שהכנסותיו המדווחות של הנישום אינן אמיתיות, רשאי פקיד השומה לקבוע את הוצאות המחיה לא על פי טור א' של הטבלה, הטור המבוסס על הכנסת הנישום, אלא על פי אותו טור המבוסס על מספר הנפשות במשפחה. לכך אני מסכים אלא שבכל האסמכתאות הקובעות זאת, הנחת היסוד היתה שהצהרת הנישום בדבר הכנסותיו אינה נכונה וכי יש ראיות לכך שהיו לו הכנסות לא מדווחות. בכל המקרים הללו הוסקה מסקנה זו ממקור חיצוני לשומה קרי: הצהרות הון. לא הובא לעיוני אף מקרה בו נקבעה שומה על יסוד חילוף הוצאות מחיה בלי שעמדו לנגד השומה הצהרות הון ל ראשית התקופה ולסיומה. יוצא שבנסיבות אלה כאשר רשאי המשיב להסתמך על טבלאות המחייה, הוא רשאי לבחור בטור של מס' הנפשות ולא בטור של הכנסה ממוצעת למשפחה. אני ער לכך שהמשיב בא לקראת המערער בשני אלה: א. בכך שייחס לו הוצאות מחיה לפי טבלאות 5-6 ולא לפי טבלאות 3-4; ב. בכך שהתעלם מהוצאות נוספות שהמערער הודה שהוציא, ואשר מן הדין שיתווספו להוצאות המחיה שלו. עוד ברור לי כי אילו התחשב המשיב בהוצאות המחיה לפי הכנסתו של המערער כשכיר, ואילו צירף לה את ההוצאות הנוספות הללו, התוצאה היתה במקרה הטוב זהה ואולי אף גרועה יותר מבחינת סכום המס שהיה על המערער לשלם. אך אין זה שיקול בלעדי והמערער זכאי לכך שביחס לשנות המס 1994 ו- 1995 תתבטל השומה בשל פגם שנפל בהליך קבלתה. ומילה על ענין נטל ההוכחה: הערעור בתיק זה יתקבל בשל כך שהמשיב לא עמד בחובתו להראות כי שומתו סבירה. אין זה אומר כי המערער עמד בחובתו להוכיח כי השומה מופרזת. הוא הביא ראיות טובות לכאורה להוכחת עמדתו ובכך הכניס לתקפה את חובת ההוכחה שעל המשיב. משנכשל המשיב בחובתו להוכיח כי שומתו סבירה וכי פעל לפי מיטב השפיטה, - יתקבל הערעור, אף אם נראה כי המערער לא היה עומד בחובת ההוכחה כי השומה מופרזת. הערעור מתקבל והשומות שהוצאות לשנות המס 1994 ו- 1995 מתבטלת. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ נכון להיום. מיסים