קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה לבור ברחוב חשוך: הרקע 1. התובע, יליד 20.3.99, נשוי מאז 1992 ואב לילד, מתגורר מאז נישואיו בקרית מלאכי, צעד ביום 15.8.95 בשעה 21.00 או בסמוך לכך ברחוב ארלוזורוב ברחובות בדרכו לבית הוריו. התובע צעד בגפו. נ 2. לטענתו, ובסמוך לבית מס' 75 נכנסה רגלו לבור במדרכה, הוא מעד נפל על צידו השמאלי ונפגע באזור האגן ופרק הירך השמאלי. ב טענות הצדדים 3. טוען התובע כי המדרכה בה צעד מיועדת להולכי רגל, הבור שנפער במרכז המדרכה יצר הפרשי גובה בין מישור המדרכה ושפת הבור, לבין תשתית הבור, כאשר בסביבה שררה עלטה מחמת שעמוד התאורה ניצב מרחק כדי 25 מ' מן הצד המזרחי לבור, וכדי 15.5 מ' מעמוד התאורה המערבי לבור. בנוסף טוען התובע כי עמודי התאורה מוסתרים ע"י עצים שנופם חסם את מעט התאורה שיכולה היתה להגיע. ו מכאן טוען התובע כי הבור המסוכן, החשיכה בסביבתו - יצרו מלכודת מסוכנת לעוברים ושבים. נ 4. הנתבעת 1, עירית רחובות אשר בשטח שיפוטה אחריותה ובשליטתה מצויים שטחי המדרכה שברחוב ארלוזורוב 75 ברחובות, מכחישה את אחריותה לאחר שלטענתה לא הוכיח התובע כי נפילתו הנטענת קשורה למפגע הנטען, ועל כל פנים אין המדובר במפגע קיים; לפיכך עותרת היא לדחיית התובענה. ב מפגע במדרכה 5. כפי שנראה בתמונות (ת7/) שהציג התובע, במדרכת אספלט, במרכז המסלול של הולכי רגל אשר עוברים ברחוב, בסמוך לגומחה רבועה בה שתול עץ, נפער סדר אנכי אשר חוצה אותו סדק רחבי כאשר במפגש בין שני הסדקים נפער שקע עמוק (להלן: השקע העמוק). ו השקע נמצא בסמוך לשער הכניסה לבית מס' 75 ברחוב ארלוזורוב ברחובות, כאשר הוא ממוקם במרכז הדרך הצרה שנותרה למעבר בסמוך לגומחת העץ . (תמונה ה3/) עיינתי בתמונות שהוגשו והתרשמתי התרשמות בלתי אמצעית כי השקע העמוק אמנם מצוי במרכז מסלול הליכתו של הולך רגל. נ העולה מן הצילומים הוא כי אין המדובר בשקע של מה בכך, התפוררות האספלט של המדרכה בשולי השקע נראית בבירור, ואמנם העיד העד מטעם התובע כי המדובר בשקע אשר היה קיים במקום משך תקופה ארוכה (סעיף 6 לתצהיר ישראל פורכטר, ת13/), המתגורר בסמוך: "מדובר בשקע במדרכה, ואני מכיר את השקע הזה שהיה שם זמן רב לפני שפנחס נפל במקום" עדות זו באה לסייע לעדותו של התובע כאמור בסעיף 12 לתצהירו (ת1/): "קל היה לראות לפי מראה הבור שהוא לא היה חדש במקום. זו מדרכת אספלט והשקע בבור נראה ככזה שנוצר לאורך זמן רב". ב אני מסכימה עם תיאורו זה של התובע כי השקע העמוק "נראה ככזה שנוצר לאורך זמן רב" - מסוגי השקעים העמוקים הנפערים במדרכות אספלט לא מטופלות כגון בשל תזוזות טבעיות של הקרקע. ו במיוחד נראה הדבר היטב בתמונות ג(1) - ג (5) לתצהיר התובע, מוצג ת1/ - מהן ניתן להבחין בבירור כי אכן מדובר בשקע עמוק שנוצר וקיים מזה זמן רב, שפתי השקע העמוק משופשפות, וצבען של השכבות הפנימיות של האספלט דהוי מחשיפה לקרני השמש, רוח, גשם וכיוב'. נ בחקירתו הנגדית נשאל התובע להפרשי הגובה בין המדרכה לשקע העמוק והוא משיב: "לפי מה שהרגשתי, לפחות 15 ס"מ באופן כזה שאיבדתי שווי המשקל ונפלתי". ב(עמ' 14 לפרוטוקול). ו אומנם אין המדובר בשקערורית קטנה, סדק זוטר שהם חלק אינטגרלי ממבנה כל דרך או מדרכה, מאידך אף אינני מקבלת את גירסתו של התובע כי עסקינן "בבור אשר אורכו כגודל כף רגלו שלאדם רחבו 20 ס"מ ועמקו 15 ס"מ. נ אף עד התביעה, מר ישראל פרוכטר, שעדותו מקובלת עלי בהיותה עדות ישירה וללא פניות, איננו מתאר את השקע בעומק של 15 ס"מ. ב העד פרוכטר מכיר את השקע העמוק היטב כעדותו: "מדובר בשקע במדרכה ואני מכיר את השקע הזה שהיה שם זמן רב לפני שפנחס נפל במקום". ו בהכירו את השקע העמוק - מעיד מר פרוכטר ואומר: "אני לא יכול להעריך מה גודל השקע במדרכה, זה בולט בשטח. נאדם שיראה אותו יעשה עיקוף בהליכה - זהו מפגע". ב הוסף לעדות ברורה וחד משמעית זו את אשר נראה בתמונות אשר הנתבעת לא התנגדה להגשתן, ת1/ [ג (1) - ג (5)], כאשר התובע בעדותו מתאר את אשר ניתן לזהות בתמונות הללו: "הבור נמצא די באמצע, קרוב לו יש עץ, ומצד שני חומת אבן. אין הרבה לאן ללכת שם". ו והרי לך תאור ברור של מפגע במרכז מסלול הליכתו של הולך רגל במדרכה בסמוך לבית 75 ברחוב ארלוזורוב 75 ברחובות, שקע עמוק שנוצר בנקודת חיבור של 2 סדקים מצטלבים במדרכת האספלט, שקע עמוק המוכר לדיירי הסביבה שיש לעקוף אותו בהליכה במקום. נ על התנאים הסביבתיים - מעידים התובע ומר פרוכטר המתגורר ברחוב ארלוזורוב 86 ברחובות, מרחק בתים ספורים ממיקום השקע העמוק. ב אני מקבלת כעדות נכונה את תיאורם של התובע ומר פרוכטר כי המקום בו היה השקע העמוק היה חשוך בליל 15.8.95. ו התובע ומר פרוכטר מעידים כי התובע מעד בשעה 21.00 או בסמוך לכך. אין צריך לומר, והדבר הוא בידיעה שיפוטית כי גם בלילות הקיץ בהם נוהגים על פי שעון הקיץ, בשעה 21.00 שורר חושך. מעיד על העדר התאורה במקום מר פרוכטר בסעיף 5 לתצהיר עדותו ת13/: "ברצוני לציין כי האזור בו נפל פנחס היה חשוך כי אין תאורה בקטע הרחוב בו הוא נפל". "בשעה האמורה היה חושך ובמקום בו היה פנחס כהן לא היה אור". התובע מעיד על התנאים הסביבתיים בסעיף 10 (ג) לתצהיר עדותו, ת1/: "המקום בו היה הבור, היה חשוך, מרוחק כב- 25 מטרים מעמוד התאורה המזרחי, וכדי 15 מטר מעמוד התאורה המערבי לבור. עמודי התאורה היו מוסתרים על ידי עצים. נוף העצים חסם את האפשרות לאור שהיה אמור להגיע מן העמודים המרוחקים, לפיכך המדרכה הייתה חשוכה. העצים לא היו גזומים, ושטח הנוף של הענפים היה נרחב הם הצלו מפני קרני האור של העמודים". עדותו זו של התובע נתמכת בתמונות ד (1) - ד (6) לתצהיר עדותו הראשית ת1/, בהן נראים פארות העצים שביניהם מבצבצים עמודי התאורה שנורותיהם בין העלים - [ראה בעיקר בתמונה ד (6)]. ברור ומובן מתמונה זו כי התאורה שמפיצה הנורה נבלעת בתוך העלים והענפים החוסמים את חדירת קרני האור לכיוון המדרכה. קיומם של עצים גבוהים לא גזומים ברחוב יצר סיכוך אשר חסם במידה רבה את קרני האור מעמודי התאורה אשר במיקום של הבור היו חלשים ממלא בשל המרחק. והרי לנו שילוב של אזור מדרכה לא מוארת ושל שקע עמוק במרכז הדרך בשל העצים הלא גזומים אשר חוסמים את מעט האור המגיע - כל אלה יוצרים תנאים מתאימים המונעים מהולך רגל לראות את המפגע המצוי במרכז מהדרכה במסלול ההליכה. בשולי פרק זה של פסק הדין אציין כי טענת הנתבעת לאמר שמשלא הובאה כל חוות דעת של מומחה לעניין אי תקינות המדרכה ולגבי המפגע - לא הרים התובע את נטל ההוכחה המוטל עליו. טענה זו נדחית על ידי לאחר שמסכת הראיות שהובאה ולא נסתרה על ידי הנתבעת, מפי התובע, העד שגר במקום והתמונות, די במשקלן המצטבר של אלה כדי לקבוע כי התובע הוכיח את טענת קיומו של המפגע במדרכה, והתנאים הסביבתיים הלוקים בתאורה מתאימה. נפילת התובע קשורה למפגע 6. טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי נפילתו קשורה למפגע שכן מתעודת סיכום המחלה מיום 20.8.95 מבית החולים קפלן, אין כל אזכור למפגע או שקע, העד פרוכטר מעיד : "את המקרה עצמו לא ראיתי, באתי אחר-כך ואני יודע רק לפי מה שסיפר לי" ומכאן, טוענת הנתבעת כי נסיבות התאונה הינן בגדר עדות שמיעה. טיעונה זה של הנתבעת איננו מקובל עלי. עדותו של התובע כי בסמוך לבית 75 ברחוב ארלוזורוב, נכנסה רגלו ל"בור", מעד ונפל על הצד השמאלי, נתאשרה על ידו בחקירתו הנגדית (עמ' 11 לפרוטוקול - שורות 18 - 20), כאשר עדותו זו נתמכה בדברי העד פרוכטר: "ש. איך אתה יודע שהוא נפל בשקע הזה דווקא? ת. באותה הזדמנות שאלתי אותו מה קרה, אז הוא אמר לי שהוא נכשל בשקע הזה". (עמ' 5 שורות 25 - 30). אימרה זו, שנאמרה לעד פרוכטר סמוך לארוע עצמו, באופן ספונטני, בנסיבות שאינן מקימות חשש לאמיתותן, מעמידה אותה ב"חזקת אמת", ופותחת הדרך בפני קבילותה כראיה לכאורה לאמיתות תוכנה, כ"רס גסטה" - כאשר מרכז הכובד מוסט לדיון במשקלה הראייתי. העד פרוכטר איננו נמנה על מכריו וידידיו הקרובים של התובע, הוא מתגורר מרחק בתים מספר מבית הוריו של התובע, ראה אותו שרוע על המדרכה לאחר שנפל סייע לו כמחווה אנושית ומתאר את ההכרות ביניהם כ"ראיה של שלום שלום ולא יותר" (עמ' 5 שורה 8). אני מאמינה לדבריו של העד ומעניקה להם את מלוא משקלם הראייתי. באימרה "רס גסטה" זו - יש כדי ליתן סיוע נוסף לעדותו של התובע הקושרת את מעידתו לשקע העמוק במדרכה, במקום התאונה. אחריותה של הנתבעת: אחריות מושגית וקונקרטית - הראיתי לעיל כי התובע הוכיח את נסיבות התאונה כדבעי. השאלה היא אם כן - האם הנתבעת 1 חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. בעניין זה יש להדגיש את מעמדה של הנתבעת 1, עירית רחובות כרשות מקומית הפועלת על פי חוק: סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) תשכ"ד - 1964 קובע: "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) ... (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו, וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". במסגרת הוראות החוק כאמור לעיל, יכולה הנתבעת 1, ובעיקר צריכה, לצפות שעלול להימצא מי שייפגע מפעולתה במסגרת הסמכויות שהעניק לה המחוקק, או ממחדלים הנובעים מאי מילוי אותן מטלות שהופקדו בידיה. אך בכך לא די, הואיל ואף שנקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו תשתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. בע.א. 862/80 עירית חדרה נ. זוהר ואח' פד"י ל"ז (ד) 757, נבחנה שאלת חובת הזהירות המושגית של הרשות המקומית בהתייחס למבנה מסוכן שקרס, אמר כב' השופט (כתוארו דאז) א. ברק: "האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטוני המפעיל סמכות סטטוטורית (כגון עיריה או מועצה מקומית) שעניינה בטיחות הציבור בכלל ובטיחותם של מבנים מסוכנים בפרט, לבין ניזוקים שנפגעו (בגופם וברכושם) בשל אי שימוש רשלני בסמכות סטטוטורית או בשל שימוש רשלני בה? האם גוף שלטוני כזה "צריך" לקחת בחשבון שהתרשלותו תפגע בניזוק? אין כל קושי להשיב בחיוב על השאלה הזו מקום שהמבנה המסוכן מצוי בבעלותו ובחזקתו של הגוף השלטוני. הבעלות והחזקה במטלטלין ובמקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי המבקר. מכאן חובתו של בעל מקרקעין כלפי מבקרים למנוע סיכונים בלתי סבירים במקרקעין". אלא שהפסיקה שלנו מכירה בכך שיתכנו לעיתים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. על שיקולים אלה עמד בית המשפט - בע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז (1) 113, 123 "שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן את האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה, ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים, מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני הצדק, על פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית..." חובת הזהירות המושגית כאמור עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות, כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. אין קושי לקבוע כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין העיריה הנתבעת, כגוף שלטוני המפעיל סמכות סטטוטורית שעניינה בטיחות הציבור בכלל, ובטיחותם של רחובות העיר בפרט לבין ניזוקים שנפגעו בשל שימוש רשלני בה. הבעלות והחזקה במקרקעין אשר יש בהם סיכון, יוצרת חובת זהירות מושגית כלפי מבקר. מכאן חובתה של הנתבעת 1, העיריה, כבעלת המקרקעין (המדרכה) כלפי עוברי אורח/מבקרים למנוע סיכונים בלתי סבירים במקרקעין. צא ולמד כי חובת הזהירות המושגית קמה. מכאן יש לגשת ולדון בשאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, אשר נבחנת על פי קנה מידה שונה - דהיינו - האם בין המזיק והניזוק הספציפיים שבתיק זה, ובנסיבותיו של המקרה דנן, קיימת חובת זהירות בגין הנזק שהתרחש. על מנת להשיב על שאלה זו - יש לבחון את חובותיו של יוצר הסיכון כלפי הניזוק - על פי מבחן הציפיות. לשון אחר - האם מותר לומר שהעיריה הנתבעת 1 היתה יכולה לצפות את הנזק שעלול להיגרם להולכי רגל כתוצאה משקע עמוק שנוצר במדרכה במפגש בין שני סדקים רחבים שנוצרו במדרכת אספלט, ובעיקר - האם כבעניין שבמדיניות צריכה היתה העיריה לצפות את התרחשותו של הנזק הנדון. זאת הואיל ולא כל סיכון גורר בעקבותיו יצירתה של חובת זהירות קונקרטית - שאחרת היתה החובה הופכת להיות ל"אחריות מוחלטת" שהוא מצב בלתי נסבל: כפי שהדבר בא לידי בטוי בדבריו של כב' השופט (כתוארו דאז) א. ברק - בע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז (1) 113, 126: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר, מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". יישום ההלכות הללו בראי המקרה שבפנינו: ברור ומובן כי אילו פגיעתו של התובע, היתה נגמרת בעטיים של מעשים מן הסוג של חפירתו של בור או פעירתה של מהמורה בשטח המדרכה, והותרתם של אלה על ידי אנשי העיריה - הנתבעת, לא מגודרים - היה זה בלתי נמנע מלקבוע את חובת הזהירות הקונקרטית בה חבה הנתבעת. אלא שבענייננו - לא הוכחה סיבת היווצרותו של השקע העמוק. התובע טען בעדותו בשפה רפה כי בחינת שפת השקע נראית כאילו נחפרה באופן מלאכותי. אלא שלא הוכח כי היווצרותו של השקע העמוק בענייננו נגרם בעטיו של מעשה או מחדל של הנתבעת 1, מאידך, גם לא הוכח כי נגרם בגלל פעולתם של גורמים אשר לנתבעת לא היתה שליטה עליהם, כגון חילחול של מים, היווצר סחף של חול המצוי בתשתית המדרכה, תנועה טבעית של שכבות הקרקע וכו'. נזקים מהסוג של היווצרות שקעים במדרכות אספלט, שלא בשל פעולות יזומות של הנתבעת 1, הם תופעה שכיחה ובלשונו של כב' השופט הנשיא י. זיילר: "... שקערוריות קטנות ובליטות קטנות הנובעות מחריצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי ממבנה כל דרך, וחששני שאין אדם יכול לטעון שהתקלות באחד מאלה מזכה אותו בפיצוי, משום שהוא עצמו הניח שאין עליו לשים לב לנעשה בדרכים והוא יכול ללכת בהם כסומא בארובה ולא ליתן דעתו לנעשה בהם... ברור שהסיכונים שאינם צפויים הגורמים נזק יזכו את הניזוקים להפרע ממי שהתרשל ויצר את הסיכונים האלה והדברים נכונים לגבי כבישים ודרכים ציבוריות". ת.א. 556/92 (מחוזי ירושלים) אליעזר בוסקילה נ. עירית ירושלים. אלא שבענייננו - מדובר בשקע עמוק, אשר ארכו, רחבו ועומקו - מספר סנטימטרים לא מבוטל, כפי שניתן להתרשם מן התמונות שהוצגו (ממדי השקע העמוק כאמור - לא הוכחו). שקע עמוק, בממדים אלה כנצפה בתמונות המצוי במרכז מסלולו של הולך רגל בדרך שאיננה מוארת, עלול להוות סיכון שאינו בבחינת מפגע זניח וסביר השולל את חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת 1 לחלוטין. בעדותו של העד פרוכטר, בחקירה הנגדית (עמ' 5 לפרוטוקול) הוא מעיד: "אני לא יכול להעריך מה גודל השקע במדרכה. זה בולט בשטח. אדם שיראה אותו - יעשה עיקוף בהליכה - זהו מפגע". העדר התאורה במקום העלטה ששררה מחמת הסתרת קרני אור על ידי צמרות, הוא בעיני נדבך נוסף ועקרי לסיכון שהיה טמון במדרכה, בסביבת השקע העמוק, ותרומתו מירבית לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת. רשלנותו התורמת של התובע 7. כאמור, מעידתו של התובע, ברחוב ארלוזורוב בסמוך לבית מס' 75 ברחובות. המקום בו ארעה התאונה הנטענת - הינו מרחק קצר מאד מבית הוריו של התובע, אשר גרים ברחוב ארלוזורוב 69 ברחובות. התובע העריך את המרחק מהבית בכ- 30 מטר (עמ' 11 לפרוטוקול). התובע מכיר את הרחוב, לאחר שנולד וגר בבית הוריו - כפי שהעיד: "אני גרתי שם ואני מכיר. אני נולדתי שם ב- 1969 ברחוב הזה". עקב נישואיו, עבר להתגורר בקרית מלאכי, וברור כי הוא מצוי במקום מעת לעת, בביקוריו הדו - שבועיים בבית הוריו (עמ' 11 לפרוטוקול). התובע לומד בכולל "אור יעקב אור זרוע", שברחובות, מתפלל בבית הכנסת הסמוך לבית הוריו בעת ביקוריו בביתם, ברחובות. שכנו לאותו רחוב, העד פרוכטר העיד כי הוא רואה את התובע כפעמיים בשבוע (עמ' 5 לפרוטוקול) - ומכאן שיש לקבוע כי התובע מצוי ברחוב ארלוזורוב מעת לעת, ומכיר אותו. משנשאל התובע מניין יצא ולאן התכוון להגיע במועד התאונה השיב: "באתי ... לבית הכנסת, לאזכרה של סבתי ואח"כ הלכתי לבית הורי "עמ' 11 שורות 21 - 23). על כן יש לומר כי התובע הכיר את המקום, הלך בו פעמים רבות, והיה חייב מצידו כפי שמצפים מהאדם הסביר, לנקוט זהירות בהליכתו על המדרכה, ובוודאי בשעות הלילה במיוחד לנוכח טענת התובע כי אין די תאורה ברחוב. אין בלבי כל ספק כי השקע העמוק שנוצר במדרכה והעדר תאורה מתאימה ברחוב עולים כדי הפרת חובת הזהירות שיש לעיריה, הנתבעת 1, שהיא הממונה על פי פקודת העיריות, על תיקונם והחזקתם והתאורה שברחובות העיר, ואחראית לכך שאלה יישמרו באופן שברשות הרבים לא יהיו מכשול ופגע המהווים סכנה למהלכים בו. החובה עולה מתוך ההוראות החקוקות כאמור, והן בחובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליה, כמי שממונה על המקרקעין. עם זאת נזקים של שקיעת מדרכת אספלט שלא נגרמו בעטיו של מעשה רשלני של הנתבעת 1 הם תופעה שכיחה בכל עיר, ויש לזכור כי יכולתה של הנתבעת 1 להבטיח שרחובות העיר יהיו מוחזקים באופן שבכל זמן לא יהיה בהם שום מכשול, היא יכולת מוגבלת מעצם טיבה. אלא שבענייננו עסקינן במכשול שקיים זמן רב על פי עדותו של העד במכשול שקיים זמן רב על פי עדותו של העד פרוכטר וברחוב שתאורה מתאימה אין בו. לאחר שהעצים לא נגזמו אלא שאף על פי עדות זו, המדובר במפגע בולט שיש לעקפו ומכאן יש להציב את הדרישה לכל הולך רגל לנקוט באמצעים פשוטים לכאורה על מנת להימנע מסיכון שכיח מהסוג הכרוך בנזקים לריצוף המדרכות: כל שהיה על התובע לעשות הוא, במיוחד ברחוב שאיננו מואר כדבעי בשל העצים שלא נגזמו הוא לתת את דעתו למתרחש בפניו. לא הוכח בפני כי השקע העמוק לא ניתן היה להבחין בו כלל בשל העדר התאורה, ומכאן קביעתי כי חרף חבותה של הנתבעת 1, הרי רשלנותו התורמת של התובע, המכיר את הרחוב ותנאיו (הוריו מתגוררים על פי אומדנו מרחק 40 מ' ממקום מעידתו), באי תשומת לבו לנעשה בדרך ובהתנהגותו הפזיזה, מגעת כדי 40%. הנכות 8. המומחה הרפואי מטעם התובע קבע נכות לצמיתות בשיעור של 20%. המומחה הרפואי מטעם הנתבעת קבע נכות לצמיתות בשיעור של 10%. אציין כי נכותו של התובע ע"י מומחה הנתבעת לא נסתרה, וב"כ התובע הצהיר בעמ' 18 שורות 21 - 25 לפרוטוקול: "אני מודיע כי לעניין המומחה ד"ר קליר, אין לי התנגדות שחווה"ד תוגש, וייחשב כאילו נחקר ועמד על דעתו". ד"ר קליר קבע כי התובע "הולך היטב ללא תמיכה כלשהי"; כי אורך הרגלים שווה, כי אין דלדול בשוקי הירך משמאל, וכי תנועות הירך משמאל, כיפוף ויישור מלאים וזהים לצד הנגדי, פיסוק וקירוב מלאים ותקינים". ד"ר קליר, מומחה הנתבעת קבע, ולדעתו זו מצטרף אף מומחה התובע, כי השבר מקובע ע"י 3 ברגים והעמדה והשחזור טובים מאד. השבר התאחה, ולכך מסכים אף המומחה מטעם התובע. על פי חוות מומחה הנתבעת בצילום רנטגן אחרון מיום 26.10.97 השבר מחובר היטב, 3 הברגים במקום, העמדה טובה מאד, אין עדות לנמק למחוסר אספקת דם, הפרק שמור ותקין, ראש עצם הירך תקין. גם קלינית אין לתובע הגבלה משמעותית כלשהי בתנועות פרק הירך ולמעשה טווח התנועות מלא ותקין ללא הפרעה בתפקוד. נראה כי השבר הבריא ללא סיבוך כלשהו. קביעה זו של ד"ר קליר מקובלת עלי לאחר שד"ר ערן מומחה מטעם התובע הודה בעדותו בבית המשפט כי לא ראה את צילום הרנטגן מיום 26.10.97 שנעשה לאחר מועד מסירת חוות דעתו, וכי גם לפני הדיון לא ראה את הצילום הזה. (עמ' 3 לפרוטוקול). מכאן שאני מאמצת במלואה את חוות דעתו של ד"ר קליר ומעמידה את נכותו של התובע על 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות המל"ל בגין הניתוח שעבר, וההגבלות הקלות. 9. נכות תפקודית "בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה... בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה... זה כמובן, אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע אחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו". ראה: ע.א. 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי, דינים עליון, כרך ב' 143 מפי כב' השופט ת.אור. כאמור, על פי הממצאים הרפואיים, הפגיעה בירך של התובע גרמה להגבלות קלות של התנועה. הנתבעת לא ביקשה לסתור באמצעות הקרנות סרט וידיאו או אמצעי אחר את תלונות התובע בדבר טווחי הליכה מוגבלים למרחקים לא ארוכים, קושי בעמידה למשך זמן ממושך, קשיים מסוימים בעליה ובירידה במדרגות או בהליכה מהירה, קשיים מסוימים בכיפוף לפנים ובנשיאת משאות; ואני לוקחת עובדה זו בחשבון לצרכי קביעת הנכות התפקודית. התובע הינו אברך ב"כולל" "אור יעקב אור זרוע", שברחובות, הוסמך לרבנות והנו בעל תעודת כושר לשמש רב שכונה מאז 1998 (חודש שבט תשנ"ח) היינו מזה כשנה, כאשר לא הוכח כי התאונה גרמה לו כל עיכוב בלימודיו, על פי אישור המכון להכשרת אברכים למשרת רבנות בחתימת ראש הכולל, הרב מאיר אהרון, ברור כי מסלול הלימודים מתחיל בא' אייר תשנ"ד ומסתיים בתשרי תשנ"ח. עה1/ - הרב מאיר אהרון, ראש "הכולל" "אור יעקב אור זרוע" בו הוכשר התובע לרבנות, העיד כי הינו מכיר את התובע מזה 6 שנים לפחות (עמ' 19 לפרוטוקול). הרב מאיר אהרון העיד כי התובע היה בין 5 - 6 התלמידים הבולטים במחזור, והיה תלמיד טוב מאד וממוצע ציוניו היה מעל 90. התובע נמצא בתהליך חיפוש אחר משרת רב שכונה פנויה. מטרת לימודיו בשלב הנוכחי היא במגמה להמשיך ללמוד ולרכוש ידע. בכל הזמנים בהם התובע לומד ב"כולל" הינו מקבל גימלה המשולמת ע"י המדינה וניתנת לתלמידי ישיבה - בסך שבין 1,000 ש"ח (עמ' 23 לפרוטוקול) לבין כ- 1,200 ש"ח כתצהיר התובע בסעיף 4 א' לתצהירו. השאלה היא האם לאור הכשרתו של התובע כרב שכונה ולאור העובדה שהתובע מחפש וצפוי לעבוד כרב שכונה, יש לבחון את הנכות הפונקציונלית שתגרם לתובע כאדם עובד. דומה כי בתי המשפט הכירו בזכותו של נפגע כזה לקבל פיצוי על הפגיעה בכושר השתכרותו. פיצוי זה בא לפצותו למקרה שבמומו יתקשה להשיג הכנסה כהכנסתו אלמלא הפגיעה. בגין אותו חשש, נהוג לפצות את הנפגע על בסיס של מחצית ממה שהיה נפסק לו אלמלא המשיך מעסיקו לשלם את שכרו. ראה: ת.א. 1353/95 (חיפה) דוד עמית נ. אררט חברה לביטוח בע"מ, פי כב' השופט ח. אריאל. וראה: ת.א. 2474/86 (תל - אביב) עמית נצר נ. כנפונית חברה למטוסים זעירים בע"מ פס"מ נ"ד (2) 441. אלא שבענייננו - הוכח כי הקושי למצוא עבודה נובע מעובדה פשוטה עליה חזרו והעידו התובע והעד הרב תעיזי מטעמו והן ראש הכולל הרב אהרון מאיר כי אין מקומות פנויים למשרת רב שכונה, ברחובות וכרב מושב באזור הדרות או בסביבות צפת וטבריה אין התובע מעוניין לכהן. עת3/ הרב תעיזי, הינו רב של מושב עזריאל מזה כשלוש שנים העיד כי "יש קושי למצוא מקום שיתאים לך וירצו בך" (עמ' 7 לפרוטוקול) וכן העיד כי אין בכוונתו לעזוב את כהונתו כרב המושב, וכי הרב שלפניו היה בתפקידו עד שנפטר לפני הרבה שנים, ועל כן ברור שלא בנקל מתפנה משרת רב שכונה או מושב. גם עה1/ ראש הכולל הרב אהרון העיד כי יש בעיה של מציאת משרה מתאימה וכי "כרגע לא ידוע לי" על מקומות שמחפשים רב שכונה. מאידך לגבי אפשרויות העסקת התובע כרב מושב, העיד ראש הכולל הרב אהרון: "בצפון, המושבים מסביב לצפת וטבריה - שם יש דרישה ואין הרבה רבנים באזור, וגם בדרום אם ירצה לבוא למקום כזה - אז יש מקום". ואף העיד לגבי תנאי השכר של רב מושב: "אין הבדל בהשתכרות בין האזורים". מכאן שאם התובע אכן חפץ לבצע שליחותו ולעבוד כרב מושב יוכל לעשות כן במקומות הפנויים הקיימים אותם ציין ראש הכולל ולהשתכר שכר זהה לזה המשתלם לכל רב שכונה. התובע אינו משמש כרב שכונה או רב מושב לא משום שאין כרגע מקום עבודה באזור העיר רחובות לרבים שכונתיים, ואילו במקומות מרוחקים יותר, בדרום או בקירבת צפת או טבריה, שם יש מקומות פנויים, אלא שאין התובע מעוניין לכהן בכהונה רמה זו. בכל מקרה אין לכך כל קשר לנכותו הרפואית, כפי שהעיד ראש הכולל הרב אהרון מאיר. התובע נשאל אם מישהו יתנגד לקבל אותו למשרת רב שכונה או רב מושב בשל נכותו והשיב. "לא סביר שתהיה התנגדות בגלל דבר כזה" (עמ' 21 לפרוטוקול). התובע נתגלה כאדם בררן שאיננו מוכן לעבוד כרב כפי הכשרתו בכל מקום שיציעו לו כפי שהעיד: "יש מקום שהתייעצתי עם מישהו והוא אמר לי שלא כדאי לי". (עמ' 15 לפרוטוקול) לשאלה: "בעצם זה לא קשור לפציעתך שאתה לא עובד כיום" השיב התובע: "זה לא קשור" (עמ' 16 לפרוטוקול). ובהמשך: "אני לא מאמין שמישהו לא יקבל אותי כרב בגלל הפציעה". (עמ' 16 לפרוטוקול) מבקש התובע לטעון כי עקב פגיעתו בתאונה יצטרך למשוך ידו מפעילויות אשר יכולות להניב לו רווחים כרב שכונה או רב מושב . כך למשל לטענתו אם יימנע מעריכת חופות או אזכרות ייגרם לו נזק ניכר. לטענת התובע, רב בישראל העורך חופה - זוכה לתגמול כרוחב ליבה של המשפחה. עם השנים וההכרות עם הקהילה התדירות להזמנות ולאירועים כאלה רק עולה וההכנסות בהתאם. התובע אינו מסתיר את רצונו לערוך חופות ואף לא מסתיר את כוונתו לקבל תגמול בעבור שירות זה, אולם לטענתו בשל ליקוייו וחוסר יכולתו לטענתו לעמוד עמידה ממושכת, לעלות במדרגות, פעילויות אלה יהיו קשות לו ויקשו עליו מאוד לערוך חופות, אם בכלל. "רב שכונה מוכשר רשאי ומוסמך למלא צרכים שונים של הקהילה בה הוא משרת, לרבות עריכת חופות, אזכרות, רב בית הכנסת, מתן שיעורי לימוד תורה, הכנה לבר מצווה, ביקורים לעריכת שלום בית, מסירת דרשות בבית הכנסת, רב מוביל בלוויות וניחום אבלים". (עמ' 8, 14 לפרוטוקול) את טענתו של התובע כי הוא יפסיד הכנסה נוספת מעריכת חופות ולוויות אני דוחה. העד תעיזי עת3/ לא העיד כי הוא מקבל כספים בבחינת "הכנסה נוספת" מעריכת חופות (עמ' 10 לפרוטוקול) שכן זה במסגרת תפקידו כרב המושב ומגולם כבר במשכורתו: "ש. תלושי השכר - זה שכרך כרב? ת. כן. ש. לפי הנוהג אפשר לתת לך מעבר לזה בחופה. ת. הוא יכול לתת, השאלה אם אני אקבל. ש. זה מקובל שאנשים נותנים? ת. בחופה ידוע לי שכן. אני מנהל חופות". (עמ' 10 לפרוטוקול) ועה1/ ראש כולל הרב אהרון: "אני מאומה לא מקבל כפרינציפ" (עמ' 22 לפרוטוקול) התובע ביקש להצביע על רבנים אחרים, כגון הרב הראשי לישראל, כב' הרב לאו ורב שכונות צפון תל - אביב, כב' הרב מצגר כמרוויחים "הכנסה צדדים" בגין עריכת חופות. אין בפני בית המשפט ראיות להוכחת הטענה. התובע לא הוכיח אם הרבים הנכבדים הללו מקבלים תמורה נוספת עבור עריכת חופות, ובוודאי לא הוכיח כמה מקבלים. מעיד התובע: "ת. יש רבנים שעורכים 2 - 3 חופות בערב - רבנים שכונתיים - ומקבלים תמורה לזה מעבר לתלוש המשכורת. המשפחה נותנת והרב לקוח. הרב לאו לוקח 5,000 $, או שקל. ש. אבל הוא הכחיש זאת. ת. על כל פנים זה מה שידוע לי, על כל חופה מקבלים כסף. נותנים 300 - 500 ש"ח. הרב מצגר לוקח 500 $". עדות זו כאמור, היא עדות שמיעה שאיננה קבילה, הטענה כי אין זה "סביר שרב יסע על חשבונו למרחקים יבזבז מזמנו יזניח משפחתו בערבים, יתאמץ להעביר ידיעותיו לטובת אחרים וכל זאת חינם... וזכותו של התובע לתכנן זאת כחלק מפרי עמלו ולצפות להכנסה מעמלו לפרנסת משפחתו והשבחת תנאי חייה", היא טענה שאיננה נתמכת בדבר, ואין בית משפט זה עוסק באומדנא דדיינא. ממילא הוכח כי העמדת חופות, מתן שיעורים, טיפול בלוויות ובניחום אבלים כל אלה מהווים חלק מתפקידו של רב שכונה או רב מושב. שאלה נפרדת היא אם בגין עיסוקיו אלה של רב מותר הוא בקבלת שכר נוסף על משכורתו. רב שכונה מתמנה על ידי המועצה הדתית באישור שר הדתות, לפי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א 1971. רב מושב, המכונה "המשרת בקודש", המכהן ביישוב שאינו משתייך למועצה אזורית שלא הוקמה בה מועצה דתית מאחר שבהן אין הצדקה לקיום מועצה דתית אזורית ועדיין יש צורך במתן שירותי דת לחלק מתושבי המועצה. הן רב השכונה והן רב המושב שכרם של השניים משתלם להם על ידי משרד הדתות המועבר אליהם בין באמצעות המועצות הדתיות והן באמצעות המועצות האזוריות. [ראה: תב"ע (באר שבע) נ"ד 15-843 הרב יוסף שמחה נ. מדינת ישראל, תקדין עבודה, כרך 96 (4) תשנ"ו תשנ"ז 1996 עמ' 344 (1)] על פי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א - 1971, בסעיף 13 שבו חלים הדינים של שירות המדינה על עובדי המועצות הדתיות, וממילא גם על "המשרתים בקודש", ומכהנים כרב מושב במועצות אזוריות. מכאן שעל רב השכונה ורב המושב חלים כללים שונים כגון חוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 וחוק שירות הציבור (מתנות) תש"מ - 1979 על פי הוראות סעיף 2 - דין מתנה שמקבל רב שכונה או רב מושב שלא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר - "תקום המתנה לקניין המדינה, ובמתנה שאין בה קניין - חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה". מכאן - שאין מקום כלל לטענת התובע כי על בית המשפט לפסוק לו את הפסדי הכנסותיו בגין תגמולים שהם אסורים עליו על פי החוק. במיוחד מתמיהה טענת התובע, המבקש לכהן כרב שכונה בישראל לאמור כי: "העובדה שהרבנים בפני בית המשפט אמרו שהם עקרונית לא לוקחים שכר צריכה להתפס באספקלריא של חששם מהוצאה בבית המשפט על קבלתם תקבולים כספיים שספק אם מדווחים לשלטונות המס. האם באמת סביר שרב יסע על חשבונו למרחקים, יבזבז מזמנו, יזניח משפחתו בערבים, יתאמץ להעביר ידיעותיו לטובת אחרים וכל זאת חינם? נראה לי בלתי מציאותי בימנו... וזכותו של התובע לתכנן זאת כחלק מפרי עמלו ולצפות להכנסה מעמלו לפרנסת משפחתו והשבחת תנאי חייה". אודה על האמת - נדהמתי למקרא הדברים הללו, על החצפת הפנים לבוא לבית המשפט בטענה כי יש לחשב את "הפסד" הכנסה, אשר על פי חוק שירות הציבור (מתנות) תש"מ - 1979 אין מקום לקבלה כלל והיא קניין המדינה, ולחייב את הנתבעת בתשלומם. מוטב היה לה לטענה זו שלא באה משבאה, וממילא היא נדחית. 10. הנזק א. הוצאות מיוחדות בעבר כאמור התובע סבל משבר בירך שחייב ניתוח וקיבוע ואח"כ עבר הליך שיקום בשימוש בקביים, נדרש בתקופה הסמוכה לאירוע לנסיעות לביקורי רופא, לבדיקות, ולתרופות לשיכוך כאבים. התובע לא שמר קבלות. התובע הצהיר על הוצאותיו. התובע לא הביא כל תימוכין ולא הציג כל ראייה להוצאות רפואיות ואחרות שהוא מנסה לטעון להן. הוצאות רפואיות שהיו לתובע, וככל שהיו, הרי הן מכוסות בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994. התובע עבר ניתוח לאיחוי השבר, והשבר התאחה כראוי. עלות הניתוח מכוסה בסל הבריאות, ואף לא נטען אחרת ע"י התובע. לאחר שהשבר התאחה היטב איני רואה מקום לפיצוי בגין הוצאות רפואיות. הוצאות בגין החלפת דיור התובע מתלונן על כאבים תמידיים באזור פרק הירך השמאלי וכן מקשיים בהלכה למרחקים שאינם קצרים ומתקשה בעליה ובירידה במדרגות. במשך שנה לאחר התאונה התובע נאלץ להתגורר בבית הוריו ברחובות בקומת קרקע דירתו של התובע בקומה ג' ללא מעלית, מתקשה לטענתו בעליה ובירידה במדרגות ובמיוחד כשהוא צריך לשאת משאות או את ילדו. לפיכך עותר הוא לחוב בגין עלות מעבר החלפת דירה לאור הקושי במגורים בדירה בקומה ג'. שבתי ועיינתי בחווה"ד הרפואית המקובלת אף על ב"כ התובע, של ד"ר קליר, והגעתי למסקנה כי לאור שיקום הטוב, אין כל מקום לפיצוי בראש נזק זה. ב. הפסד שכר בעבר התובע איננו עובד כיום כי אין מקום עבודה פנוי. לא תהיה כל בעיה להעסיק אותו כשתתפנה משרת רב שכונה או כרב מושב שהוא ירצה לעבוד בו, ואיש לא ידחה אותו או לא יקבל אותו בשל נכותו. עבודתו כרב שכונה קשורה להסמכה לרבנות ולכישוריו האישיים אשר הוכח שקיימים אצלו שכן הוא נחשב תלמיד חכם ומצטיין. ג. הפסדי השתכרות בעתיד אם וכאשר יכהן התובע כרב שכונה, איני רואה כי תהיה לו מגבלה כלשהי לביצוע פעולות של הימצאות בתפילות, העברת שיעורים, עריכת חופות ולוויות השכנת שלום בית וכדו'. התובע העיד כי רב שכונה משכין שלום בית, מוזמן הרבה פעמים לאירועים בבתים, לשיעורי תורה בבתים (עמו' 17 לפרוטוקול), כל אלה פעולות אשר לא שוכנעתי כי יש במגבלותיו כדי לפגום בביצוען על ידו, מדובר בפעולות הנעשות בישיבה ולעתים בעמידה, שאין בינן לבין הפעילות שהוא מבצע כיום כתלמיד בכולל דבר פרט לצורך בישיבה. פעולות של השכנת שלום בבתי תושבים, וביקורי בית יזומים או במסגרת הזמנות שהוא יקבל מהתושבים, או ניחום אבלים, כל אלה הן פעולות שיוכל התובע לעשות בכוחות עצמו. על כל פנים לא הוכח כי אפילו אם מתקשה הוא במכאוביו מעת לעת - אין מדובר בהתרוצצויות ועמידה ממושכת כפי שטוען התובע. מיד לכשימצא התובע מקום עבודה כרב שכונה או רב מושב, שכן יש להבהיר ולומר כי התובע חפץ באזור מסוים ולא בכל משרה פנויה, כי אז ישתכר את שכרו כפי שמשתכר כל רב, ולא תהא פגיעה בשכרו. כאמור את טענתו כי הוא יפסיד הכנסה נוספת מערכית חופות ולוויות דחיתי בהעדר תשתית עובדתית. כאב וסבל בגין ראש נזק זה יש לפצות את התובע על פי 6 ימי אשפוז 6 ימי אשפוז X 260 ש"ח 1,560 ש"ח 10% נכות (שילוש פלתד מ- 130,179) 13,017 ש"ח ריבית שנתית של 4% על הסכום הנומינלי מ- 20.8.95 (59,767) 8,122 37,499 ש"ח הוצאות משפט חוות דעת רפואית בעלות של 1800 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית מפברואר 97 2,668 =1.03 1.04 X 1.3838 X 1,800 2,688 ש"ח אגרת בית המשפט בסך של 376 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית מפברואר 1977 557 = 1.03 X 1.04 X 1.3838 X 376 557 ש"ח שכר לעד תביעה 1 ד"ר ערן לין 2,340 ש"ח שכר לעד תביעה 2 ישראל פרוכטר 150 ש"ח שכר לעד תביעה 3 הרב תעיזי 150 ש"ח 5,865 ש"ח סיכום הפיצוי (1) כאב וסבל 37,499 ש"ח (2) הוצאות מיוחדות בעבר ==== (3) הוצאות בעתיד ==== (4) הפסד כושר השתכרות בעתיד ==== (5) הוצאות משפט 5,865 ש"ח סה"כ 43,364 ש"ח 60% הוא החלק המגיע לתובע בשל 40% X_ רשלנותו התורמת 40% X 43,364 ש"ח = 17,345.6 10. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 26,018.4 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד התובע בסך של 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה