בית המשפט ציין בפסיקתו משנות התשעים כי אוחז בעד ערך, שקיבל את השיק לפני היוצרות הפגם (השבת התמורה), מתגבר על טענות ההגנה, על-פי ההבחנה שערך בית המשפט העליון בפסק-הדין גויסקי נ' מאיר (ע"א 333/61, פ"ד טז, 595). בית-המשפט הבחין שם בין סיחור לפני כשלון התמורה (או בהשוואה לענייננו המצב שיוצר את העדר התמורה) לבין סיחור שלאחריו. רק סיחור מהסוג השני מהווה הגנה כלפי האוחז בעד ערך (להבחין כמובן מאוחז כשורה, שכלפיו אין הגנה כלל. ראו גם בפסק-הדין ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן עליזה פ"ד לח(4) 281, 289 מול ו' עד 290 מול א'; ע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברוש בע"מ פ"ד מב(1) 294, 296 מול ג'-ה' - חוות דעת השופט ש' לוין, כתוארו אז). הלכת גויסקי הנ"ל שנויה במחלוקת ונמתחה עליה ביקורת לא מעטה, כמפורט בפסק-הדין ברוש הנ"ל (שם, שם), כאשר השופט ברק, כתוארו אז, השאיר שם בצריך עיון את הפרופוזיציה הנשענת עליה. בפסק הדין ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(4) 498, אף נרשמה "הערת אזהרה" על הלכה זו (שם, 527-526). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיחור שיק לפני כשלון תמורה: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, מיום 5.6.96, שבו נדחתה תביעת המערער כלפי המשיבים, לביצוע ארבעה שיקים, בסך נומינלי של 4,894.- ש"ח (שלושה על-סך של 1,500.- ש"ח כ"א ואחד על-סך 394.- ש"ח). ביום 13.2.97 החליט ראש ההרכב על הגשת סיכומי הטענות בכתב: המערער תוך 30 יום והמשיבים תוך פרק הזמן האמור, מעת קבלת סיכומי המערער. המערער, שאינו מיוצג בהליך שלפנינו כשם שלא היה מיוצג בדיון בבית-משפט קמא, הגיש את סיכומיו ביום 13.3.97. הסיכומים הומצאו ביום המחרת לעו"ד ד' הר-אבן, שייצגה את המשיבים בבית-משפט השלום, אולם סיכומיהם לא הוגשו. תחת זאת הוגשה ביום 4.5.97, זמן ניכר לאחר המועד הקצוב להגשת הסיכומים, "הודעה" בחתימת ידה, שבה היא מודיעה על התפטרותה מייצוג המשיבים. דא-עקא, שלא נתבקשה ועל-כן גם לא ניתנה רשות כלשהי לפרקליטה המלומדת להפסיק את הייצוג. מכיוון שעל-פי המפורט בייפוי-הכוח, מיום 20.1.93, חלה ההרשאה מלכתחילה גם על הליכי הערעור והואיל ואין המדובר על החלפתה או סילוקה בידי הלקוחות, הרי באין שחרור רואים אותה כממשיכה לייצג את הלקוחות כלפי בית-המשפט (תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-; וראו גם את תוכן כלל 13(ג) בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986- והנאמר בספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 223). למרות זאת ומתוך הנחה שנושא השחרור הוסדר, במטרה להקל ולזרז, הורה ראש ההרכב "לחזור ולהמציא, למשיבים עצמם, את הודעת הערעור ואת סיכומי המערער, על מנת שיגישו טענותיהם בכתב ..." (צו מיום 8.5.97). הצו הומצא לידי המשיבים ביום 22.5.97 (ולמזער לידי המשיבה מס' 1), אולם מאום לא הוגש. אף אם ניתן היה כבר כאן להחיל דין אי התייצבות, לאחר שאת ההמצאה לעו"ד הר-אבן אפשר להביא גם בחשבון, ראינו ליתן ביום 10.7.97 החלטה נוספת, המבהירה את העובדה, שהפרקליטה לא שוחררה. שוב, מיוזמתנו, הארכנו את המועד להגשת הסיכומים הפעם ל45- יום, כאשר ימי הפגרה באים בחשבון מניין הימים. החלטה זו הומצאה ביום 16.7.97, מכאן שהיה צריך להגיש את הסיכומים עד ליום 31.8.97. חרף זאת לא הוגשו הסיכומים במועד ובכלל. רק ביום 16.9.97 נתקבלה בקשה חוזרת מאת עוה"ד הר-אבן לפטור אותה מייצוג המשיבים (בשל העיצומים שננקטו בידי עובדי בתי-המשפט, לא נראה בכך איחור ניכר בהגשה, אולם ברי, שאף עתה הוגש המסמך לאחר המועד הקצוב). בבקשה זו טוענת באת-כוח המשיבים, כי אין בידיה להעניק שירותים משפטיים למשיבים, בהעדר שיתוף פעולה מצידם ולאחר שהחזירה להם את כל התיקים ואת כל החומר המשפטי. אכן, בנסיבות אלו אין עו"ד מסוגל ליתן שירותים משפטיים הולמים ללקוחותיו, ברם, מנגד לכך אין לאפשר להם ליהנות ולהפיק תועלת ממחדליהם, על-ידי דחייה ללא קץ של ההליכים. לפיכך, בצר לנו, אין בידנו לשחרר את הפרקליטה למפרע (השוו נא באנלוגיה לנפסק בבג"ץ 4689/94 אבי יצחק נ' השופט ד"ר צמח פ"ד מח(5) 70). על-כן המצאת כתבי בי-דין לידיה, כמותה כהמצאה כדין אל המשיבים (יוטעם, כי על-פי תצהיר עורכת הדין, נמסרו בפועל לידי המשיבים כל החלטות בית-המשפט, זאת בנוסף להמצאה כאמור, שבוצעה ישירות אליהם). 2. בנסיבות האמורות דין אי הגשת הסיכומים בידי המשיבים כדין אי התייצבות לדיון בערעור (תקנה 448(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). על-כן ניתן לברר ערעור זה לפי טענות המערער בלבד (תקנה 450(2), שם). נעבור אפוא לדון בעיצומם של הדברים. 3. השיקים נושא התובענה בבית-משפט קמא (ת3/ עד ת6/) נמשכו על-ידי "זיוה אביזרי אופנה", לזמני פירעון שונים, החל מיום 15.10.90 וכלה ביום 27.10.90. שלושה מהם נמשכו לפקודת "מורג" והאחד, בסכום הנמוך יותר, לפקודת "שלמה". למעשה לא הייתה בין הצדדים מחלוקת לעובדה, כי המשיבים הם שמשכו אותם תחת השם המסחרי הנ"ל. השיקים חוללו כולם והוחזרו ביום 17.3.97, כחמישה חודשים לאחר מועד הפירעון, בציון שחשבון הבנק מוגבל. לידי המערער הגיעו השיקים בהסבה, עת לטענתו מכר סחורה באמצעות אחד בשם שלמה לוי (עמ' 21 לפרטי-כל, ובניגוד לקביעת בית-משפט קמא, שהשיקים הגיעו לידיו בנסיבות שאותן סרב לפרט. עם זאת, המערער מצידו באמת סבר, כי נושא זה אינו רלוונטי: עמ' 22 ש' 10-5). "מורג" הינו שם קיצור של התאגיד "חברת תכשיטי מורג בע"מ", שאחד בשם שמשון (שוני) קאשי משמש כמנהלו. "שמעון" הוא שם פרטי של סוכן החברה. גרסת המשיבים להוצאת השיקים הייתה, כי הם נמסרו במסגרת עסקה של רכישת תכשיטי זהב, עסקה שבוטלה בהסכמה ובמסגרת ההשבה ההדדית, החזירו למורג חלק מהתכשיטים והיתרה שולמה במזומן (וראו שבתצהיר התומך בהתנגדות נטענה טענה שונה, בדבר פירעון מוקדם במזומן של השיקים, ללא אזכור כלשהו על דבר ביטול העסקה). בלבוש המשפטי שתי הטענות, זו העדכנית כמו זו הראשונית, דומות והן מכוונות לזכות המושכים לקבל חזרה את השיקים, כלומר - שלמסחר לידי המערער לא הייתה את זכות הקניין. טענה זו טובה באופן חלקי כלפי אוחז בשיק ובין צדדים קרובים, מה שאין כן לגבי אוחז כשורה (ע"א 788/77 פרידמן נ' איכנבאום בע"מ פ"ד לד(1) 138, 139 מול ו'-ז'. החלקיות דלעיל מכוונת לכך, שהיא אינה עומדת בתנאים מסוימים כלפי אוחז בעד ערך, עניין שניווכח בו להלן). לכאורה, אמורה אפוא שאלת טיב ההחזקה בשיק בידי המערער לשמש כפלוגתה העיקרית, האם עסקינן באוחז כשורה אם לאו. ואולם, לאמיתם של דברים פלוגתה זו אינה ניצבת כלל לפנינו, מכיוון שבית המשפט קבע בפסק-הדין, כי בגרסת הנתבעים דלעיל אין מאום. כדבריו שם, בעמ' 2: "האמור בתצהירו של הנתבע מס' 2 ... הופרך בחקירתו הנגדית (בעיקר אמורים הדברים לענין התמורה שניתנה בגין השיקים". הנה-כי-כן, מתוך קביעת בית-משפט קמא, אשר כשלעצמה מקובלת עלינו בהחלט, לא ניתן לאמץ דבר מגרסת ההגנה. בעיקר אמורים הדברים בנוגע לתשלום הנטען עבור השיקים וחובת ההחזרה הנגזרת ממנו. מר קאשי הנ"ל העיד במהלך משפט וטען, כי תמורת סחורות שונות שאותן מסר לטענתו מעת לעת לידי המשיבים, קיבל שיקים שחוללו, אף אם לא יכל להעיד ספציפית לגבי השיקים דנן, שכן מסכת עסקיו עם המשיבים הייתה סבוכה, כלשונו: "הסטוריה ארוכה שהיו מעורבים בזה הרבה שיקים" (עמ' 2 ש' 19-18 לפרטי-כל הישיבה מיום 24.1.96). עם זאת, בירור הטענות מגלה, שגם אם גרסת המשיבים הייתה מתקבלת, עדיין לא היה בכך להוות הגנה כלפי ביצוע השיקים, שכן אפילו אם היו נכונים בדבריהם, נובע מהגרסה, כי ההסדר לפשרה עם קאשי הנ"ל, וההשבה הנגזרת ממנו, נעשה לאחר מכירת השיקים לידי המערער (עמ' 7 ש' 17 לישיבה מיום 2.4.95; סעיף 5 לתצהיר מר רענאי ועמ' 16-15 לחקירתו בבית המשפט. מובן שזוהי העמדה אליבא דגרסת המשיבים, שכן המערער טוען גם למסכת עובדתית שונה בתכלית). המשיבים טוענים לכך, שלידיעתם המערער קנה את השיקים במסגרת עיסוקו ושילם עבורם 25% משווים (שם, עמ' 9 ש' 24-23 וש' 14-13). פשיטא, שאף לדידם - בגרסה העדכנית - ניתנה תמורה (הגדרת "ערך" בסעיף 1 לפקודת השטרות. "ערך" ותמורה, או למזער תמורה מבוצעת, אחד המה: ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן פ"ד מז(5) 24-23). אוחז בעד ערך, שקיבל את השיק לפני היוצרות הפגם (השבת התמורה), מתגבר על טענות ההגנה, על-פי ההבחנה שערך בית המשפט העליון בפסק-הדין גויסקי נ' מאיר (ע"א 333/61, פ"ד טז, 595). בית-המשפט הבחין שם בין סיחור לפני כשלון התמורה (או בהשוואה לענייננו המצב שיוצר את העדר התמורה) לבין סיחור שלאחריו. רק סיחור מהסוג השני מהווה הגנה כלפי האוחז בעד ערך (להבחין כמובן מאוחז כשורה, שכלפיו אין הגנה כלל. ראו גם בפסק-הדין ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן עליזה פ"ד לח(4) 281, 289 מול ו' עד 290 מול א'; ע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברוש בע"מ פ"ד מב(1) 294, 296 מול ג'-ה' - חוות דעת השופט ש' לוין, כתוארו אז). הלכת גויסקי הנ"ל שנויה במחלוקת ונמתחה עליה ביקורת לא מעטה, כמפורט בפסק-הדין ברוש הנ"ל (שם, שם), כאשר השופט ברק, כתוארו אז, השאיר שם בצריך עיון את הפרופוזיציה הנשענת עליה. בפסק הדין ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(4) 498, אף נרשמה "הערת אזהרה" על הלכה זו (שם, 527-526), אולם בהעדר הלכה מחייבת אחרת טרם נס לחה. כמדומה גם, כי הביקורת האמורה אינה חלה על נסיבות של הסדר השבה כנטען בענייננו, להבדיל מכישלון תמורה מוחלט, שכן תנאי מוקדם להסדר השבה הינו, שבידי המתחייב זכויות האחיזה והקניין בשיק, מה שאין כן אם כבר סיחרו. לנוכח האמור, לא היה בטענות ההגנה להועיל, אף אילו היו מתקבלות מהפן העובדתי, מה שכאמור אין כן כך. 4. חרף הקביעה דלעיל, בנוגע לגרסת ההגנה, ועדות מר קאשי, שסבירותה נוטה יותר לעבר גרסת המערער-התובע מאשר להעדר הגרסה מצד המשיבים-הנתבעים, מצא בית המשפט לדחות לבסוף את התביעה. הטעם המרכזי למסקנתו זו נעוץ בעובדה, שקאשי הנ"ל אינו חתום כמסב על גב השיק "והוא אף לא טען כי החתימות הוספו בהרשאתו" (עמ' 2 לפסק-הדין). לפיכך, באין הסבה, המערער "לא רכש כל זכות על פיהם (השיקים) ואיננו אוחז כשורה בהם וממילא אין יריבות בינו לבין הנתבעים" (שם, שם). שלושה דברים מנינו: העדר רכישת זכות, העדר אחיזה כשורה והעדר יריבות, כאשר הבריח התיכון לכולם הינו נושא העדר ההסבה. בנוסף לכך הועלה חשד כלפי המערער, שעשה מאמץ להעלים את נסיבות קבלת השיקים ו"אדם איננו הופך להיות אוחז כשורה בהבל פה של הצהרה בלבד" (שם, שם), כשם שהציגם לפירעון רק חמישה חודשים לאחר המועד הנקוב בהם. 5. תוספת ההנמקה, בכך שהמערער אינו אוחז כשורה, במנותק מהטענה שאין הסבה כדין, אינה יכולה, כשלעצמה, להוביל למסקנה בדבר דחיית התביעה. אחיזה כשורה משמעה אחיזה בת זכויות מעבר לאלו של המסחר. זוהי ההיטהרות, לאמור - רכישת השטר נקי מכל טענה של אוחזים קודמים, על-כן אוחז שכזה מתגבר על טענות של סוגי פגמים בשטר ובכללם על פגמים בזכות הקניין (פרופ' א' ברק מהותו של שטר 74-73; ד"ר י' זוסמן דיני שטרות מהד' שישית, תשמ"ג, 245). לזכותו של האוחז עומדת החזקה בדבר אחיזה כשורה, מכוח הוראת סעיף 29(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] ואולם, גם בעת סתירת חזקה זו, על דרך של שלילת אחד התנאים בסעיף 28(א) לפקודה, עדיין אין בדבר כדי להכשיל את התביעה, שכן חובת התשלום קיימת כלפי כל אוחז בשטר, כל אימת שאין מצוי פגם בזכויות בו ובאין טענות הגנה העומדות בין צדדים קרובים. כלומר: באין טענה המוכרת בפקודה, שבית המשפט מקבלה בהיבט העובדתי, אין נפקא מינה לטיב האחיזה, האם כשורה או האם שלא כשורה (ע"א 198/75 חזן נ' ניהאד פ"ד ל(1) 421, 427 מעל א'; ד"ר זוסמן, שם, 245: "היו הזכויות נקיות מכל פגם - אין כל חשיבות לשאלה אם אוחז השטר הוא גם אוחז כשורה ואם לאו"). מכאן, שאין בטענות החוזרות ונישנות מצד המשיבים ובאת-כוחם, לכך שהמערער אינו אוחז כשורה, כדי להכריע אפילו אם היו נכונים במסקנתם. במאמר מוסגר יוטעם כאן, כי אנו לא שותפים כלל לביקורת שהוטחה במערער על סירובו לפרט במדויק את התמורה, שאותה נתן עבור קבלת השיקים אליו. הפסיקה מכירה בזכותו להימנע מלהיכנס להסברים בנוגע לערך שניתן בעד השטר, זאת לאור החזקה המצויה בסעיף 29(א) לפקודה, בדבר מתן תמורה בעד ערך, בנוסף כמובן לחזקת האחיזה כשורה, בדרגה שמעליה, שמשתיהן הוא זכאי ליהנות (ע"א 458/82 וילנר נ' גולני פ"ד מב(1) 49, 58 מול ה'). דווקא פירוט יכול לעמוד לו לרועץ, שכן אז מועלה נושא התמורה הקונקרטית הנטענת כפלוגתה והנתבע רשאי להתמודד עמה ישירות, שאם יעלה בידו להזימה מהפן העובדתי, כי אז יחשב הדבר גם להפרכת החזקה (ד"ר י' זוסמן דיני שטרות מהד שישית, 120-119; ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ פ"ד יז 341; ע"א 45/76 קליין נ' מעגל בע"מ פ"ד לא(2) 183, 186-185, סעיף 6 לפסק-הדין; וע"א 326/78 גרבוב נ' פישמן פ"ד לד(3) 792, 798-797). מדוע אפוא ירע האוחז את מצבו המשפטי, להוסיף טענות שאין הוא חייב בהן? כך בדומה, אין להסיק מסקנה קונקלוסיבית מעובדת הצגת השיקים לפירעון בחלוף חמישה חודשים, כל עוד הוא זכאי לכך מכוח הוראות הדין (סעיף 74 לפקודת השטרות; ע"א 324/84 פישל בע"מ נ' אוריאלי פ"ד מא(2) 421, 434 מול ב'-ג'). לאור כל האמור נועד הצורך לבחון את סוגי הפגמים הנטענים. לענייננו המדובר לבסוף בטענה אחת בלבד: העדר היסב, שבלעדיה אין עולה כל הגנה למשיבים. 6. הקביעה המרכזית דלעיל, לפגם בהסבה, לא הועלתה כלל במסכת ההגנה: בתצהיר ההתנגדות ולאחר מכן בתצהירי העדות הראשית. לראשונה נזכר נושא זה במהלך עדות מר קאשי הנ"ל, שהעיד מטעם המשיבים - אשר נטל ההוכחה רובץ עליהם - ולאחר שכבר נשמעה עדותו של המערער. אין זו הפרוצדורה הרגילה ובכך אפשר שקופחה זכותו, כל שכן עת המדובר בבעל-דין שאינו מיוצג במהלך הדיון. ואולם, גם לגופם של דברים אין בדברי העד הנ"ל את כוח השכנוע, להוכיח את טענות ההגנה בסיכומים, לשלילת תוקף ההסבה. כל שאמר בעדותו היה: "אין הסבות. לחברה הייתה חותמת. המילה מורג אינה כתובה בכתב ידי" (עמ' 2 ש' 26 לחקירתו מיום 24.1.96; ובדומה בעמ' 3 למעלה). דא ותו לא. והנה, השיקים אינם משוכים כלל על שם חברה בע"מ. אחד מהם נעשה כזכור לטובת "שלמה" ובודאי שחתימת מר קאשי אינה חייבת להופיע עליו. היתר נעשו על שם מסחרי ולא הונחה תשתית עובדתית מספיקה, להוכיח שרק חתימת מר קאשי חייבה אותו או את התאגיד (חתימת ההיסב אינה חייבת בנסיבות אלו, של משיכה על שם "מורג", לכלול את שמו המלא של התאגיד: סעיף 31(4) לפקודת השטרות). עוד ראינו, ששלמה הינו סוכן של מורג ואין הוכחה, שהמערער לא נתן תמורה בעד השיקים. בנסיבות אלו, אף אם אין בהסבה עסקינן, זכאי המערער לקבל את חתימת ההיסב (סעיף 30(ד) לפקודת השטרות). לפיכך המדובר למעשה אך באקט טכני, שבמכלול היריעה ולאחר שנושא זה לא נטען כלל בכתבי הטענות ובמהלך ראיות המשיבים - שנשמעו כסדרן לפני עדות המערער - תהא מימוש זכות הטיעון בנושא זה על-ידי המשיבים נגועה בחוסר תום לב, כמובנו בדין הכללי. זכות הממומשת כאמור אפשר שלא תשתכלל ולא תתפוס (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לה(1) 828, 839-838). ועיקרם של דברים: בעבר כבר נפסק, כי מקבל שיק אינו צריך לדקדק ולפשפש בסמכויות מוסמכי חתימה בשם תאגיד וחל כלל הניהול הפנימי (ע"א 26/60 מפעלי עור בע"מ נ' לסר פ"ד יד 1521, 1525. לכלל הניהול הפנימי ראו גם בע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף בע"מ פ"ד לה(4) 45). מקל וחומר הם פני הדברים לגבי שיק שאינו נחזה מתוכו כמשוך על חברה בע"מ וקיימת התאמה בין שם הנמשך לבין שם המסב. המערער העיד, כי בעל דברו היה שלמה הנ"ל, על כן אין צריכה להיות תימה מבחינתו, אם הלה חותם על ההיסב. תימוכין לטענתו זו נמצא דווקא בעדות המשיב מס' 2, שגם לדבריו המגעים העסקיים היו כולם עם אותו "שלמה" (עמ' 10 ש' 17-14 לפרטי-כל הישיבה מיום 2.4.95). יתר-על-כן, דווקא מראיות ההגנה למדנו, כי קאשי הנ"ל הודה בפני מנהל החשבונות של המשיבים, מר רענאי, בכך שהשיקים אינם בידו והועברו לצד שלישי. פשיטא, שלפחות היה מודע לדבר. מכאן שהתחייבות הלה לגרום להחזרת השיקים, אם ניתנה כטענת המשיבים, אינה קשורה למערער ואינה מחייבת אותו. לא למותר יהא לציין גם, כי בנסיבות העניין, מששם הנמשך אינו שם של אדם קיים (לרבות "תאגיד" - סעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-), מותר לנהוג בו כאילו הינו בר פירעון למוכ"ז (סעיף 6(ג) לפקודת השטרות). פשיטא, שלא היה כל צורך בחתימת היסב וגם בהעדרה, כל אימת שהחתימה אינה תקפה, על המשיבים לפרוע את השיקים. 7. נובע ממקבץ האמור, שלא היה נכון לדחות את התביעה, באשר טענות המשיבים לא גילו הגנה מפני העילה השטרית. לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית המשפט קמא ומחייבים את המשיבים בתשלום סכומי השיקים. מכיוון שהתיק החל בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, במסגרת ביצוע השטרות, אין צורך ליתן עתה פסק-דין על הסכום הנקוב בשיקים, שכן לפי הוראת תקנה 108(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם1979-, זכאי המערער (התובע) להמשיך את הליכי הביצוע בתיק ההוצל"פ. המשיבים יישאו בהוצאות המערער, בשתי הערכאות, בסך של 2,000.- ש"ח. לעניין זה הבאנו בחשבון את העובדה לכך, שבכל ההליכים לא היה הלה מיוצג כלל (תקנה 516(א) לתקנות סדר הדין האזרחי).כשלון תמורהשיקים