סילוק פולשים ממקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק פולשים ממקרקעין: אדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו. העובדות הצריכות לענייננו ביום 7.4.1998 הגישה המבקשת כנגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם ממקרקעין מוסדרים הרשומים בבעלות המבקשת והידועים כגוש 7227 חלקה 86 (להלן - המקרקעין). בכתב-תביעתה טוענת המבקשת כי המשיבים פלשו למקרקעין בלא כל זכות ובלא נטילת רשות לכך מאת המבקשת. ביום 7.5.1998 הגישו המשיבים בקשת רשות להתגונן. בתצהירים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן טענו המשיבים טענת הגנה אחת ויחידה, לפיה הם זכאים להירשם יחדיו כבעלים של המקרקעין וזאת משום שהחזיקו בו חזקת שנים המקנה להם, לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט1969- (להלן - הפקודה), זכות בעלות, ועל-כן ממילא אין לקבל את תביעת המבקשת לסילוק ידם מהמקרקעין. מכיוון ששאלת בעלות במקרקעין היא שאלה שבסמכותו של בית-המשפט המחוזי, הגישו המשיבים ביום 1.6.1998 תביעה (ת"א 2185/98 בפני כב' השופט שלו), שלפיה עתרו המשיבים לפסק-דין שיורה על רישום השטח, נושא המחלוקת, על שמם. במסגרת תביעתם זו הגישו המשיבים בקשה למתן צו-מניעה-זמני, אשר יאסור על המבקשת לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין. בבקשתם זו העלו המשיבים טענות זהות (של מירמה) לאלו שהעלו בדיון בבקשת רשות ערעור זו. כב' השופט שלו דחה את בקשת המשיבים למתן צו-מניעה-זמני כאמור וקבע, באשר לטענותיהם, כי אלו טענות מוזרות ואף מופרכות וכי הוא סבור "שסכויי תביעתם של המבקשים הם אף פחות מקלושים". ביום 24.2.1999 העניק בית-משפט קמא (השופט גולדין) למשיבים רשות להתגונן בקובעו: "לגופו של עניין שוכנעתי, כי המבקשים הראו בתצהיריהם ובחקירה הנגדית הגנה לכאורה אשר מחייבת ליתן להם רשות להתגונן. נראה בעיני כי יש ליתן לנתבעים את יומם בביהמ"ש על מנת שיביאו בצורה מסודרת את הגנתם בפני ביהמ"ש, ואין במקרה זה לדחות את בקשתם ליתן להם רשות להתגונן". החלטתו זו של בית-משפט קמא איננה מקובלת עליי הן מן הטעם כי החלטה זו איננה מפרטת נימוקים כלשהם, לגופו של עניין, מדוע יש ליתן למשיבים רשות להתגונן, והן מן הטעם כי, לטעמי, לא הראו המשיבים בבקשת הרשות להתגונן ובתצהירים המצורפים לה כל הגנה לכאורה, ואין בידם כל הגנה אפשרית, אף לא בדוחק. להלן נימוקיי: הלכה פסוקה היא, שבבחינת בקשת הרשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע אינו נדרש להוכיח את גירסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה אינו יוצר כשלעצמו בסיס לאי-מתן רשות להתגונן. עמד על כך השופט מלץ בע"א 518/87, 64/88 ל' פטלז'אן ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח' [1]: "הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני תביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש". עם זאת נפסק כי: "על אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן" (ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [2], בעמ' 70). טענת התרמית במקרה דנן, טענת ההגנה היחידה אותה טענו המשיבים בתצהירים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן הייתה כי הם (המשיבים) זכאים להירשם יחדיו כבעלים של המקרקעין, וזאת משום שהחזיקו בו חזקת שנים המקנה להם, לפי הפקודה, זכות בעלות. המשיבים טענו בתצהיריהם כי הם זכאים לבטל את הרישום הקיים כיום בפנקסי המקרקעין (כאמור על שמה של המבקשת) וזאת משום שהושג במירמה, ולשנות את הרישום כך שהנכס (חלקת הקרקע נושא בר"ע זו) יירשם בבעלותם. המשיבים טוענים, כי הליך הסדר המקרקעין שהתנהל בסוף שנות ה70-' אשר הסדיר את הזכויות לגבי המקרקעין נושא תיק זה היה פגום, מכיוון שהליך זה לא נודע למשיבים ולו ברמז, איש לא פנה אליהם, ולא הודיעו להם כי שאלת הזכויות במקרקעין עומדת בפני בירור. בהקשר זה טוענים המשיבים כי המבקשת לא ציינה בתביעתה לפקיד ההסדר את העובדה שהמשיבים מחזיקים בחלק מן השטח שבמחלוקת למרות שידעה או לפחות הייתה צריכה לדעת על החזקתם במקרקעין. וכך, טוענים המשיבים, ניצלה המבקשת את העובדה שהמשיבים לא מודעים כלל להליכי ההסדר על-מנת לרשום במירמה את המקרקעין על שמם, שלא כדין. המשיבים סומכים טענתם על סעיף 93 לפקודה, הקובע בזו הלשון: "93. שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה... רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון;...". בע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב ואח' נ' דיאב [3] נתן בית-המשפט העליון את דעתו באשר לתדירות השימוש בסעיף 93 הנ"ל בקובעו: "השימוש בסעיף 93 לפקודה, כדי לתקן את הרישום, צריך להיעשות לעתים רחוקות ובמקרים נדירים... החובה לפרש את סעיף 93 בצמצום היא פועל יוצא מן העיקרון הקובע שמטרת הסדר המקרקעין היא לקבוע זכויות במקרקעין אחת ולתמיד, כך שסעיף 43 (81 הישן) לפקודה, המבטל כל זכות קודמת, מהווה את ה'בריח התיכון' של שיטת ההסדר, ואין לקעקע מעמדו על ידי שימוש שכיח בסעיף 93" (ההדגשה שלי - ד' א'). בת"א 2185/98 דלעיל, בו הגישו המשיבים בקשה למתן צו-מניעה-זמני, התייחס השופט שלו לטענות המשיבים לגבי תרמית במובן סעיף 93 לפקודה וקבע כדלקמן: "...המבקשים לא הראו ולו שמץ של ראיה שהם זכאים לביטול הרישום בספרי המקרקעין ורישומם כבעלי זכויות הבעלות על מקרקעין אלה, מכוח סעיף 93 לפקודה". ובהמשך דבריו: "המבקשים [המשיבים לענייננו - ד ' א'] לא הצביעו על כל חובה המוטלת על מי מהמשיבים להביא לידיעתו של פקיד ההסדר, כל טענה וכל תביעה שמעלה מן דהוא בקשר למקרקעין שלגביהם מתנהלים הליכי הסדר. בטענה זו מנסים המבקשים להעביר על כתפי המשיבים את החובה שהפקודה הטילה על מי שטוען לזכויות במקרקעין במהלך הליכי הסדר". בעניין זה הסתמך השופט שלו על סעיפים 17(א) ו18- לפקודה בהם נקבע כי: "17 (א) משנתפרסמה הודעת הסדר בישוב, כל מי שתובע מקרקעין בישוב יתייצב במועד ובמקום שיורה פקיד ההסדר ויגיש את תזכיר תביעתו בטופס שנקבע. ... 18. לא התייצב תובע, בעצמו או על ידי מורשה, אפשר לתחום, לרשום או לעשות כל פעולת הסדר אחרת בהעדרו". ובהקשר זה מביא השופט שלו את דבריו של השופט ד' לוין בע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל ואח' [4], בעמ' 33: "לאחר פרסום זה, כל מי שיש לו תביעה במקרקעין או כל זכות אחרת בקרקע הטעונה רישום, חייב להגיש לפקיד המסדר תזכורת תביעה (memorandum of claim), וכבר בימי המנדט, פסק בית המשפט לערעורים כי על מי שטוען לזכות כלשהי בקרקע, מוטלת החובה לעשות כן, בזמן פעולת הפקיד המסדר בשטח נשוא הזכות המתבקשת - ע"א 118/46 נחלת יעקב נ. טבק פל"ר כרך 13 עמוד 588". הנה-כי-כן, החובה עליה מצביעים המשיבים, שהייתה מוטלת לכאורה על המבקשת (חובה עליה המבקשים מסתמכים בטענת התרמית), ליידע את המשיבים באשר להליכי ההסדר, אינה מעוגנת לא בחוק, לא בפקודה, ולא בהלכה הפסוקה. המשיבים הסומכים על חובה זו של המבקשת בטענת התרמית לא הביאו כל אסמכתא לביסוס חובה זו. לשון אחר: גם אם יוכיחו המשיבים את טענתם לפיה המבקשת ידעה כי למשיבים היה עניין בהליכי ההסדר, וכי המבקשת לא יידעה את המשיבים באשר להליכי ההסדר, עדיין טענה זו, גם אם תתגלה כנכונה, אינה מגנה על המשיבים ולא תאפשר למשיבים לבטל את הרישום בטאבו או לשנותו, שכן אין היא עולה כדי תרמית במובן סעיף 93 לפקודה. משכך לא יוכלו המשיבים למנוע את סילוק ידם מהמקרקעין בהסתמך על טענה זו. העולה מן האמור הוא, כי טענת התרמית אותה מעלים המשיבים בבקשת הרשות להתגונן אינה עולות כדי טענת הגנה אפשרית, ועל-כן אין לאפשר למשיבים להתגונן בפני תביעת המבקשת. באשר לאי-מודעותם של המשיבים להליכי ההסדר אוסיף: המבקשת הביאה בפניי מקרה בו בית-המשפט סירב לתקן רישום בנימוק כי חלף המועד הקבוע בפקודת ההסדר לערעור. המערער טען כי נמנע מלתבוע את תיקון הרישום במועד הרלוונטי, מאחר שלא ידע כי הרישום שגוי. בית-המשפט דחה את טענת המערער וקבע כי: "אי-מודעותם של עיסא ובני משפחתו אינה מהווה הצדקה להארכת מועד לבקשה לתיקון לוח הזכויות" (ע"א 72/89 ערטול ואח' נ' נויסר ואח' [5], בעמ' 12). השופט מלץ מביא במקרה הנ"ל את דבריו של השופט מ' בן-יאיר בע"א 128/86 אל-אסד ואח' נ' מדינת ישראל [6] באומרו: "'אחת המטרות התחיקתיות הגלומות בפקודה היא להביא סכסוכים בהסדרי מקרקעין לכלל הכרעה סופית. על-כן נקבעו בפקודה הוראות בדבר פתיחתם של הליכי ההסדר, התקדמותם של הליכי הסדר, הגשת תביעות להסדר, הכרה בתביעות ופרסום לוח זכויות, והגשת בקשות לתיקון לוח הזכויות או לערעור עליו. לכל ההליכים האלה נקבעו מועדים, וגישתו של המחוקק הייתה, שיש להקפיד על מועדים אלה הקפדה יתרה. גמישות במתן ארכות למועדים האמורים עלולה להביא להיעדר ודאות ולהיעדר סופיות במה שנוגע לרישום זכויות במקרקעין'" (בעמ' 823). יפים דברים אלו גם למקרה שלפנינו, דהיינו: אי-מודעותם של המשיבים באשר להליכי ההסדר אינה טענת הגנה לכאורה, קל וחומר שאין בה כדי להצביע על תרמית במובן סעיף 93 לפקודה. יתרה מזאת, בתעודת עובד הציבור שהוגשה לבית-המשפט מאשר סגן פקיד הסדר המקרקעין במחוז תל-אביב, כי בקשר להודעות בדבר הליכי ההסדר הנוגעות למקרקעין נושא בר"ע זו, קוימו כל הוראות הפקודה אחת לאחת, שכן "כל ההודעות והפרסומים כמתחייב בפקודה, בוצעו כחוק". עמד על כך השופט שלו בהחלטתו האמורה דלעיל: "אם ביקשו המבקשים [המשיבים לענייננו - ד' א'] לרמוז בטענתם, כי הליכי ההסדר התנהלו בלי שננקטו כל אותם ההליכים המתחייבים מהפקודה כדי להביא את דבר ההליכים לידיעת כל המעונינים, הרי שבאה תעודת עובד הציבור ומסירה כל ספק בענין זה. לא זאת גם זאת, קשה לקבל את טענת המבקשים שמכל האנשים שהחזיקו במקרקעין ב'שכונת ברנר', שהמבקשים טוענים שהיו חלק מהם, רק המבקשים 'לא ראו ולא שמעו' על הליכי ההסדר". ובהמשך דבריו נותן השופט המלומד את דעתו לטענת המשיבים שלפיה: "טיעון מוזר זה רק מחזק את טענת המשיבה [המבקשת לענייננו - ד' א'], כי את החזקה בנכס השיגו המבקשים, שלא כדין, על ידי פלישה טריה. כאשר באמצעות הטענות המוזרות, והייתי מוסיף אפילו המופרכות הללו, תובעים הם את תיקון הרישום בפנקס לאחר הליכי הסדר, בהאשימם את המשיבה שהשיגה את הרישום בתרמית, אני סבור שסיכויי תביעתם של המבקשים הם אף פחות מקלושים". אין לי אלא להצטרף לדברים אלה. טענת התיישנות דיונית טענה נוספת אשר עלתה על-ידי המשיבים לראשונה בסיכומי תשובתם שהגישו בבקשת הרשות להתגונן, לפיה טוענים המשיבים להתיישנות דיונית, דהיינו: המשיבים טוענים כי עצם הטענה לבעלות, אף מקום בו לא ניתן להוכיחה, מקנה למשיבים מחסום מפני פינויים, שכן במידה ויוברר במהלך הדיון, כי המשיבים מחזיקים בנכס החזקה רצופה כטענתם, הרי שמכוח התיישנות, אין המבקשת זכאית לפנותם, אפילו אם המבקשים אינם זכאים לתיקון רישום הבעלות ולרישומם כבעלי הנכס. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו של המשיבים. הטעם לכך נעוץ בשני מחסומים דיוניים החלים המשיבים. האחד, מבוסס על העובדה, כי המשיבים העלו טענה זו לראשונה רק בסיכומי תשובתם לסיכומי המבקשת בבקשת הרשות להגן. טענה זו לא נזכרה בתצהירים שצורפו לבקשת הרשות להגן שהגישו המשיבים ועל-כן לא מצאתי מקום לדון בה. בעניין זה השופט כהן בע"א 378/60 פיסקוס נ' מזרחי [7], בעמ' 171: "השופטת המלומדת דחתה טענה זו באשר לא נטענה בתצהיר המערער שהיה מצורף לבקשתו למתן רשות להתייצב ולהתגונן במשפט זה ואשר יש לראות בו את כתב-ההגנה של המערער... השופטת המלומדת היתה סבורה כי מאחר והטענה לא נטענה בתצהיר גופו, פטור היה המשיב מלהוכיח דבר בנדון זה. נראה לי כי גם בכך צדקה השופטת המלומדת... מקום שהתצהיר משמש כתב הגנה יחיד ואין בלעדו, רשאי התובע להסתפק בהוכחת הדברים שהוכחשו בתצהיר, ואין הוא חייב לחפש הכחשות וטענות נוספות במסמכים אחרים". באשר לטענת התיישנות נקבע בע"א 120/64 שבת נ' לוי [8]: "בטענת המערער כי הוא שילם לנפרע ריבית מופרזת, אין אני רואה צורך לדון, הואיל והטענה לא נטענה בתצהיר המערער שהפך כתב-הגנה מכוח תקנה 278 [תקנה 211 החדשה - ד' א']. והוא הדין בטענת ההתיישנות" (ההדגשה שלי - ד' א'). בהתייחס לפסק-הדין הנ"ל ציין זאת גם השופט זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי [10], בעמ' 693 ה"ש 173: "...הנתבע חייב להביא בתצהיר גם נימוק משפטי בו חפץ להתגונן, כגון טענת התיישנות, שאם לא יעשה כן, לא יהא הנימוק חלק מכתב הגנתו". המחסום הדיוני השני החל על המשיבים קבוע בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, המורה, כי אין להיזקק לטענת התיישנות "אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". ההזדמנות הראשונה שהייתה פתוחה בפני המשיבים לטעון טענתם בדבר ההתיישנות הדיונית האמורה הייתה בתצהירים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן. אולם המשיבים לא נצלו הזדמנות זו והעלו טענתם רק בהגישם את סיכומי תשובתם לסיכומי המבקשת בבקשת הרשות להגן, ומשכך לא תישמע טענתם כעת. בע"א 132/85, 133 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר - תעשיות פלדה בע"מ; ה.ש.י. המגדר - תעשיות פלדה בע"מ נ' אמרופא א.ג. [9] קבע הנשיא (דאז) שמגר, באשר להבחנה בין העלאת טענת התיישנות מהותית לבין העלאת טענת התיישנות דיונית באומרו, שם, בעמ' 487: "כאשר המסקנה העולה מבחינת לשון החוק ומטרתו היא כי ההתיישנות האמורה מהווה חלק מן הזכות עצמה (התיישנות מהותית), הרי אין מקום להעלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה דווקא. במקרה שכזה, הוראת ההתיישנות משמעה פקיעת הזכות הגורמת להיעדר עילת תביעה". ד' ארבל -20398/99 אולם באשר לטענת ההתיישנות הדיונית קובע השופט כי: "ההתיישנות האמורה [ההתיישנות הדיונית - ד' א'], מכוונת כנגד זכות התביעה ולא כנגד הזכות שאת מימושה תובעים. היא מהווה טענת הגנה בלבד, ומשלא העלה אותה הנתבע בהזדמנות הראשונה הוסר המחסום הדיוני והתביעה תימשך. זוהי התיישנות דיונית" (שם, בעמ' 486). נוכח כל האמור, דין ערעור זה להתקבל. המשיבים ישלמו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח + מע"מ.מקרקעיןפלישה למקרקעין