קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סרטן עקב חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה: .1התובע הינו יליד .27.9.50 בתקופה הרלבנטית הוא עבד אצל הנתבעת מס' 1 שהינה מפעל תעשייתי לייצור עץ לבוד, (להלן: המפעל). על-פי כתב התביעה, מיד לאחר שסיים התובע את שירותו הצבאי בשנת 1972, הוא החל לעבוד במפעל. הוא החל את עבודתו בתור עוזר מכונאי. סמוך לאחר כניסתו לעבודה, הוכנסו לתפעול מכונות לקו יצור סיבים אשר יובאו מגרמניה. למכונות היו צמודים איזוטופים רדיואקטיביים אשר פיקחו על צפיפות השבבים בתהליך ייצור הסיבים. התובע טוען שבמשך 14שנה, תוך כדי עבודתו כמכונאי ולמנהל עבודה, בשלב יותר מאוחר, הוא נחשף לתערובת של נסורת עץ, פנול, פורמלין ופורמלדהיד. בנוסף לכל אלה, נחשף לאיזוטופים רדיואקטיביים, שעה שהוא בא במגע יומיומי עם קופסת האיזוטופים כאשר עסק בניקוי המכונה, תוך זחילה לתוך בטן המכונה. הוא טוען שהוא, כמו יתר העובדים במפעל, לא קיבל כל הוראות מההנהלה לגבי הסכנה של חשיפה לקרינה. הוא מתאר את פעולת ניקוי המכונה והמגרפות שהתקלקלו, כך שהוא היה יושב על מסוע ונכנס למכונה כאשר קופסאת האיזוטופים נמצאת מתחתיו. פעולה כזו היתה מתבצעת פעמיים - שלוש ביום. הוא מוסיף שמאז 1976, לא בוצעה בדיקה של חשיפה לקרינה לעובדים. רק בשנת 1983קיבלו העובדים, והא בכללם, לראשונה, תגים למשך שנה אחת. וכן בשנת 1985חודש נוהג זה למשך שנה נוספת. מאז לא קיבלו תגים כאלה בטענה שאין בהם צורך. החל מאמצע שנת 1988, סבל התובע כאבים עזים בגבו וברגלו, בעיקר באזור אגן שמאל וסביב פרק ירך שמאל. כאשר החמירו הכאבים, הופנה לבדיקת c.tביום 11.12.1990והתברר שהוא סובל מגידול סרטני מסוג לימפומה בשלב 3מסוג hodgkin's lymphoma- ,non (להלן: n.h.l), וכי יש חשש לפגיעה בכבד. בבדיקה נוספת גילו הרופאים שהתובע סובל מחוסר עצם וכן גוש של רקמה רכה שדוחק את השלפוחית. הטיפול שקיבל היה טיפול כימות'ראפי והקרנות. בשל מגבלותיו הרפואיות הפסיק התובע לעבוד החל מיום 1.1.90, ויצא לפנסיה מוקדמת לאחר שמנהל העבודה סירב לקבל אותו בחזרה לעבודה בשל מצבו הרפואי. התובע טוען שחשיפתו ארוכת הטווח לתערובת של חומרים כימיים הכוללת החומרים פנול, פורמלדהיד ונסורת עץ, היתה גורם להופעת הלימפומה, וחשיפתו לקרינה רדיואקטיבית יכולה להיות גורם מסייע להופעת מחלה זו. התובע מייחס מצב דברים זה לרשלנות המפעל או הפרת חובה חקוקה מצדו, בזה שלא נקט בכל אמצעי זהירות ולא עשה מה שיכל לעשות כדי למנוע את גרימת הנזק. התובע סומך את טענותיו על חוות דעת של מומחים בתחום האורטופדי, האפידמלוגי והמטולוגי. הנתבעות מכחישות את טענתו של התובע שהוא נחשף לקרינה רדיואקטיבית. הן טוענות שהתובע לא הוכיח שהוא נחשף לקרינה ולפורמלדהיד, ולא את רשלנותן לחשיפה, אם זו אכן קרתה, וכן שקיים קשר סיבתי בין המחלה בה לקה ובין חשיפה לחומרים הנ"ל. על מנת שבית המשפט יחייב את הנתבעות באחריות על התובע להוכיח את כל שלושת הטענות הנ"ל. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת גובה הנזק. א. האחריות והקשר הסיבתי .2שאלת האחריות מחייבת דיון במספר נושאים. הראשון שבהם הוא תנאי העבודה הכלליים בהם עבד התובע, החומרים אליהם נחשף והיה במגע איתם, כגון פורמלדהיד ודבק וחשיפתו לקרינה כתוצאה ממגע יומיומי עם מכונות המפרזת. הנושא השני, האם היתה רשלנות מצד הנתבעת באי שמירה או אי קיום תנאי עבודה בטוחים. הנושא השלישי, האם קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין המחלה בה לקה התובע. 2(א). תנאי העבודה הכלליים במפעל. התובע והעדים מטעמו, מתארים בעדויותיהם בבית המשפט את תנאי העבודה במפעל בצורה מפורטת. אביא כאן את עיקרי הדברים. במחלקה בה עבד התובע מייצרים לוחות סיבית. מעדותם של עדי התביעה יוצא שהמפלע מנצל את הפסולת הנפלטת ממחלקות ייצור שבתחומו. מכאן, חלק מחומר הגלם לייצור סיבית בא מנסורת שנופלת כפסולת של מפעל לבידים שבמפעל, וכן בולי עץ המגיעים מייערות שמחסלים, בארץ ובחו"ל. חומר זה, לאחר שעובר תהליך הכנה, מרסקים לשבבים קטנים, מייבשים מערבבים בדבק פורמלין בתוספת של חומרים אחרים העושים את תהליך הקרישה מהיר ומחזק את הקשר בין השבבים. את הדבק מכינים במה שנקרא "מטבח דבק", בו מערבבים את הדבק עם חומרים אחרים. ערבוב השבבים עם הדבק היה נעשה במערבל. לאחר מכן התערובת היתה עוברת למכנות פיזור (להלן: המפזרת). תפקדי המפזרת הוא לפזר את התערובת באופן אחיד על משטח באמצעות מגרפות המותקנות בתוכה. על מנת לשמור על רמת פיזור ואחידות צפיפות התערובת ועוביה, הותקן מתחת למפזרת, בתחילת שנות השבעים מקור רדיואקטיבי. לאחר מכן התערובת היתה עוברת למכבש אשר היה כובש אותה בלחץ ובטמפרטורה גבוהים. התובע, כמי שהפעלי את המפרזת, תאר את התהליך כך: "...המפעל שלנו הוא ייצר נסורת ואבק, אבק, עם האבק הזה פלטת הסיביט מיוצרת על ידי שכבה של אבק, שכבה של נסורת גסה ועד פעם שכבה של אבק, ומי שעושה זאת, זוהי המפזרת, שתפקידה לפזר קודם את האבק, אחרי זה נסות גסה ואחרי זה עוד פעם אבק...". התובע ממשיך ומתאר את המפזרת ואת עבודתה כך: "...זה איזהשהו ארגז מלבני, כמו איזה משאית שנוסע על שתי מסילות בגובה של 1.20מטר. הגובה של המסילות הם 1.20והמכונה מגיעה לעוד 2.50מטר... בתוך המפזרת הזאת בשני הצדדים יש מפוחים גדולים, שהם מעיפים אויר, ומפזרים מפרידים בין האבק לבין הנסורת הגסה. האבק נופל ראשון, הנסורת הגסה נופלת באמצע, ושוב האבק נופל למעלה, ואז זה נופל על סרט פלדה, עם מסוע גדול, שהוא נוסע באופן אוטומטי לכיוון המכבש, ואז המכבש יורד, כובש אותו וזה ממשיך הלאה" (פרוט' 28.5.95, עמ' 56). 2(ב). התנאים במטבח הדבק מתוארים ע"י העדים כבלתי נסבלים. מר שביץ אומר בעדותו מיום 28.5.95: "מכון הדבק שהיה מייצר דבק... היה ע"י מסגריה, ולא פעם היינו כולם בורחים מהמסגריה שהיה גולש הדבק החוצה, אז מהריח היית נחנק ולא יכול לנשום, היינו כולם עוזבים את המסגריה ובורחים משם...". בין יתר החומרים מהם מורכב הדבק הוזכרו - פורמלין ופינול. לענין האיוורור, אמנם ישנם מפוחים רבי עוצמה שתפקידם לטהר את האויר באזור העבודה, אך אלה, לדברי העד: "...אבל מתי שהם עבדו זה ריבונו של עולם ידע... כל פעם היה פיצוץ מהאבק, שאתה נכנס לפעמים, אז היית רואה רק ענן, כמו ערפל" (עמ' 7, שם), וראה גם עדותו של ז'וריס בעמ' .45 עד התביעה ורם, שהיה חשמלאי במקצועו וחבר בועדת הבטיחות במפעל, מתאר מצב עגום מבחינת תנאי הבטיחות בכלל ותנאי האיוורור בפרט. הוא אומר: "יש במקומות מסוימים במפעל באולמות, יש מפוחי יניקה שיונקים החוצה את האבק, את הגזים שנמצאים בתוך חלל המפעל. אבל במקרה, ליד מערכות הדבק אין לך שמה מפוחים בכלל" (עמ' 18, שם). בהמשך הוא מעיד שהמאווררים (שם המפוחים) מלמעלה לא תמיד עבדו "פעם תפוס, פעם מקולקל, פעם שרוף ולא תמיד היה זמן לעלות למעלה" (שם). גם כאשר העובדים מדווחים על תקלות במפוחים, התקלה לא היתה מתוקנת במייד מכל מיני תירוצים. מצב זה קיים בעיקר בסביבת הטיפול בדבק. התוצאה היא שהסביבה בה עבדו אנשים היתה מלאה בגזים "הרבה גזים, הרבה מאד גזים, הרבה מאד ריחות" (עמ' 23, שם). הוא יודע על מפוחים שהיו מושבתים במשך שנים. למשל, מעל מטבח הדבר היו שלושה מתוך ארבעה מפוחים שלא עבדו "במשך כמה שנים טובות". גם מעל למפזרת היו מפוחים שלא עבדו (עמ' 36, שם). עד זה, כמו עדים אחרים דיבר על מאווררים אשר מערבלים את האוויר בתוך מקום העבודה. ולמעשה הם מחזירים את הגזים לעובדים למטה. העד ז'וריס, שעבד במפעל כחשמלאי, הסביר בעדותו למה הוא לא טיפל במפוחים. ההסר שלו הוא שהטיפול במפוחים היה בתחתית הסולם של העדיפויות. גם כאשר מגיע יום ששי, שהוא יום התיקונים, גם אז מתקנים קודם את התקלות של כל השבוע. בנוסף הוא אומר שלא ניתן להגיע לגג בגלל הגזים המצטברים שם בכמויות, ואי אפשר לעבוד שם (עמ' 52, שם). העד נשאל למה הוא לא עשה משהו בהיותו חבר בועדת הבטיחות של המפעל. תשובתו היתה שהוא כן צעק אך "אמרו לי ורם אל תתעסק בדברים שלא שייכים לך... הייתי שעיר לעזאזל רק בגלל הדברים האלה... כמעט והפסיקו לי את העבודה". והוא מוסיף: "...גם כשפניתי בזמנו גם לממונה של הבטיחות, הוא אומר לי איציק, הרבה אין לי מה לעשות זו העבודה וזה מה יש" (עמ' 28, שם). 2(ג). התובע, והעדים מטעמו, העידו על מצב המפזרת, ובעיקר על המקור הרדיאקטיבי מתחתה. עיקר דבריהם הוא שבמשך תקופה ארוכה, ועד מחצית שנות השמונים לא היה שלט אזהרה בקרבת המקור הרדיאקטיבי המורה שקיים בסביבה סיכון חשיפה גרעיני כלשהו. כל מה שהיה זה שלט כתוב בגרמנית. מצד שני, הם העידו שכולם ידעו שקיים במפזרת המקור הנ"ל. העדים גם סיפרו על התריס שלא פעל בגלל הציר שלו שהיה שבור והיה צורך בתיקונו. אמנם באו מומחים מנחל שורק ובתחילת התקופה התקינו על העובדים תגי בקרה, אך לאחר מכן תגים אלה הוסרו, כנראה בגלל רמת הקרינה הנמוכה שהיתה מהמקור הרדיואקטיבי. למעשה, התובע לא ענד את התג לתקופה העולה על שנתיים במהלך שנות השמונים, עד שמהנדס המפעל אמר שלא צריך אותו כי אין סכנה. הקשר של התובע עם המפזרת היה הדוק ביותר. לדבריו, הוא היה האיש שאמור לטפל בה כל פעם שיש צורך. דא עקא שהצורך הזה היה תכוף מאוד. ההוראות שקיבל ממנהל המחלקה היו שהוא צריך "לנקות את האיזוטופים, ואמרו לי רק אתה פתוח את המגירה, מוציא את המגירה, לוקח אויר ומנקה את האיזוטופים. אמרתי אבל זה מסוכן, זה קרינה, אמרו לי זה לא מסוגן, אין קרינה. אמרתי בסדר..." (שם, עמ' 57). הוא מעיד שאף הוא לא נבדק ע"י אנשי נחל שורק, וכנ"ל התג שלו, (שם, עמ' 68). בנוסף לכך, תפקידו של התובע היה להכנס בתוך המפרזת על מנת לנקות את המגרפות הרבות שהיו בתוכה ושתפקידם היה לפזר את המחומר בתוך המפרזת. מה שהיה קורה הוא שהיות ומדובר בחומר דביק מאוד, המגרפות היו נתקעות כל אימת שנשרף מנוע והחומר ממשיך לזרום. אז התובע היה צריך להכנס לתוך המפזרת, בכל עת שיידרש, מנקה ומתקן את המגרפות. הוא מעיד שאף אחד מעובדי הייצור לא היה מסכים להכנס פנימה. ברגע שהוא כבר בפנים האיזוטופ נמצא למטה ממנו. את תנוחתו בפנים המפזרת הוא מתאר בצורת ישיבה מעל לאיזוטופ (ראה ת/3). התנאים בתוך המפזרת היו בלתי נסבלים. המכונה היתה מלאה בגזים הנידפים משני סוגי הדבק שהיו מתערבבים בין בנסורת ובין באבק. כאשר היה מבקש התובע וינטלטור לפיזור הגזים לא היה מקבל את מבוקשו. התובע גם עבד עם סוגי הדבק הקשים השונים שהיו במחלקה שלו. תפקידו היה גם לתקן את משאבות הדבק, את בקבוקי הדבק שהתפוצצו. במהלך התיקונים האלה היו נוצר מגע פיזי בינו לבין הדבק אשר נשפך מהמשאבות או מהבקבוקים. גם כאשר התערובת של נסורת ואבק (הנקראית עוגה) היתה מגיעה למכבש היו קורים פיצוצים כתוצאה מהגזים הרבים. "ענן של אדים היה עולה למעלה לתקרה, דבר שהיה גורם לבריחת העובדים" (שם, עמ' 60). אדים אלה אשר לפעמים היו בצורות גשם חומצני, לא יוצאים החוצה, היות והמפוחים שתפקידם לשאוב אותם החוצה לא פעלו, וגם החלונות שהיו בתקרה לא היה ניתן לפתוח אותם בגלל הלכלוך שהצטבר שם ובגלל שהיו כבדים (עשרה מטר אורך). 2(ד). גם אמצעי הבטיחות לענין המפזרת לא היו משביעי רצון. למפזרת היו מספר אמצעים לשמור על העובד שלא יהיה חשוף לקרינה שעה שהוא מטפל בה. צורה אחת היא התריס, שהעדים אמרו לגביו שהציר שלו היה שבור. תפקידו של התריס היה לסגור את קופסת האיזוטוף. דרך אחרת היתה על ידי הפסקת החשמל המפזרת ובדרך זו הקופסה היתה אמורה להנעל. דא עקא שלא הותקן מפסק חשמלי "לימי סוויצ'", אשר ניתן להשתמש בו כאשר היה התובע צריך לעלות על המפזרת או לנקות את המגרה של האיזוטוף. העד ורם שהיה חשמלאי דיבר על מערכת ההגנה של הקרינה שהיא חשמלית הוא התמצא בה: לא כל פעם שסוגרים את החשמל נסגר התריס של האיזוטופ באופן אוטומטי (עמ' 31). הוא ציין כי בהעדר תריס תקין לא ניתן לסגור את תיבת האיזוטוף. מפסק החשמלי הראשי, אם היה מופעל, היה משבית את כל המפעל. לכן לא השתמשו בו. נשאר לנו לציין כי התובע היה צריך לטפל במפזרת ובאיזוטוף, מספר שעות ביום, "כמעט כל יום", בגלל התקנות הרבות והדחופות שהיו קורות למפזרת. .3נושא הרשלנות לפי תיאור תנאי העבודה בהם עבד התובע, החומרים איתם היה התובע במגע, וכן העדר אמצעי הבטיחות המתחייבים מכך, ברור כי המפעל לא נקט בכל האמצעים שהיה עליו לנקוט כדי למנוע חשיפתו של התובע להשפעתם המסוכנת של חומרים אלה. אציין לדוגמה את העניינים הבאים: המפעל לא הזהיר את העובדים, ובכללם התובע, על קיום סכנה של חשיפה לחומר רדיואקטיבי, לא שם שלטי אזהרה לכך, לא ננקטו אמצעי מיגון ואבטחה בכל הנוגע לשימוש במקור הרדיואקטיבי, התובע לא קיבל הדרכה איך לטפל במקור הרדיואקטיבי עוד מיום הכנסת של מקור זה לתהליך הייצור. הוא עצמו וכן התג שהיה עליו במשך תקופה, לא נבדקו, ציר התריס שהיה אמור לסגור את תיבת האיזוטוף היה שבור ולא פעל במשך שעה ארוכה. על כך יש תימוכין באחת מדוחות נחל שורק, התובע נחשף לגזים קשים אשר ניטפו מחומרים כימיים שהיו בבסיס סוגי הדבק שהיו בשימושו של המפעל, בעיקר פורמלדהיד, (לענין זה ראה בג"צ 7023/93איגוד יצרני מוצרי עץ ורהיטים בישראל ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח’, טרם פורסם, תקדין עליון, כרך 94(4), העובדה שהמפוחים לא עבדו כמו שצריך, (עובדה שעדי ההגנה לא התייחסו אליה), והעובדה שתנאי האיוורור באופן כללי היו לקויים ביותר, וכך גם הטיפול הלא נאות אשר היה במטבח הדבק, (אינני מקבל את עדותם של עדי הנתבעים שהריח שנדף מהדבק וממטבח הדבק לא היה עז), סכנת האש כתוצאה מהצטברות הגזים בתוך חלל המפעל, עליה הרחיבו העדים את הדיבור, העובדה שוועדת הבטיחות לא מילאה את תפקידה כראוי ולא נקטה באמצעי בטיחות מתאימים במטבח הדבק, לתוך המפעל ובכלל. התקנת השילוט המזהיר מפני הימצאות מקור הרדיואקטיבי נעשה בהתחלה בצורה לא מתאימה, כי השילוט היה בשפה הגרמנית, ורק מאוחר יותר נעשה בעברית ובולט לעין. כל אלה, שהם רשימה חלקית של הליקויים הבטיחותיים בהם הצטיין המפעל, מצביע על קיומה של רשלנות מצד המפעל. לא נעלמה מעיני עדותו של מר מילר אשר דחה את טענותיהם של עדי התביעה לענין המיגון ויתר תנאי העבודה בתוך המפעל. גם אם הייתי מייחס מידה מסויימת של הגזמה לדברי עדי התביעה, עדיין התמונה אשר יצרו לגבי תנאי העבודה הינה יותר אמינה בעיני. מילר תלוי בעבודתו במפעל ולא מן הנמנע שהוא מבקש לשמור על מקור הכנסתו. עד זה נמצא בתפקידו כממונה על הבטיחות במפעל משנת 1985, ואין ביכולתו על מה שהתרחש במפעל לפני תקופה זו. לענין בדיקת הקרינה, נחל שורק ערך בדיקות תקופתיות במפעל. בשני דוחות נתגלו ליקויים שאחד מהם נוגע לתריס שלא נתפח ולחלק מהמפסקים שאינם פועלים ולהעדר נוהל בטיחות (הדוחות מתייחסים לשנת 84ולשנת 90). בשנת 91תא המקור פורק ונשלח לתיקון. המסקנה המתבקשת היא שהמפעל, בנושא הטיפול במקור הרדיואקטיבי, פעל בהתאם להנחיות של נחל שורק. אין בקביעה זו כדי לסתור או לבטל את האפשרות שהתובע נחשף לקרינה במינון קטן - כפי שיוסבר בהמשך. מצד שני, דוחות נחל שורק לא מפרטים היכן בוצע המדידה שלהם. ד"ר שראל מעלה את השאלה הזו כי יש הבדלים במדידה בין אם היא נעשית בתוך המכונה ובין אם היא נמצאת מחוצה לה. אין ספק שאם נמדדת מחוץ למכונה הערכים יהיו קטנים בהרבה. מצד שני הוכח לפני, גם לפי דברי עד ההגנה לובוצקין, כי התובע עבד בתוך המכונה, כאשר, ולו בחלק מן המקרים, התריס לא נסגר בגלל שהיה עם ציר שבור. .4השאלה השלישית העומדת בפני כעת היא, האם קיים קשר סיבתי בין רשלנות המפעל, כפי שתוארה לבין מחלתו של התובע. הצדדים הגישו חוות דעת, כל צד מטעמם. כמו כן הוגשו מאמרים מטעם שני הצדדים, אתייחס להלן למומחים ולמאמרים עליהם הם מסתמכים. פרופ' מודן וד"ר שראל, מטעם התובע, פרופ' קטן מטעם הנתבעות. בטרם אתייחס לחוות הדעת אציין שמוסכם על המומחים שהמדובר הוא במחלה נדירה, אשר על כן השאלה היא האם היווצרות המחלה הינה ספונטנית או מסתברת. כמו כן מוסכם כי התובע נחשף לרמות נמוכות של חשיפה על פי ערכים שנמדדו על ידי נחל שורק. א. חוות דעת של פרופ' מודן: ניתן לסכם את חוות הדעת של מודן בנקודות אלה (ת/5): השאלה שהציג פרופ' מודן לעצמו והשיב עליה, היא: "האם המחלה שהתפתחה (אצל התובע ע.ח.) תוך כדי עבודתו יכולה להיות קשורה באופן סיבתי לתעסוקתו". הוא משיב: "שני גורמי סיפון יכלו להביא לפיתוח המחלה הממארת אצל מר שלום: א) חשיפה לכימיכלים. ב) מגע עם חומר רדיואקטיבי פעיל". לענין הגורם הראשון - השפעת החשיפה לפורמלדהיד ופנול - הוא אומר: "מחקרים בבני אדם ובחיות מעבדה עמדו על הקשר בין עיסוק בנגרות ובעיקר חשיפה לפורמלדהיד ופנול, הקשורים בעיסוק זה - בפיתוח סרטן ובמיוחד לימפומה. מחקר שבוצע בבוסטון ארע סיכון יתר של פי 12ללימפומה אצל עובדי נגרות. באופן ספציפי יותר נמצא סיכון יתר של לימפומה וחשיפה לחומצת פנול, נסורת ו'עוגת העץ'". לענין השפעת הגורם השני, הוא אומר: "ההסתברות לפיתוח סרטן בחשיפה לפורמלדהיד, גדלה כאשר קיים סיכון מוכח נוסף לחשיפה. מכאן, חשיפה לקרינה יכולה להיות גורם נוסף הפועל באינטראקציה". הוא מסתמך בענין זה על המעקבים שנעשו לאנשים אשר נחשפו לקרינה רדיואקטיבית כגון האוכלוסיה בהירושימה וכד'. המסקנה הסופית שלו היא: "מכל האמור לעיל, נראה לי שחשיפתו ארוכת הטווח של מר שלום לתערובת של חומרי פנול, פורמלדהיד, נסורת במצב איוורור נחות עשויה היתה להיות גורם סיבתי להופעת הלימפומה. החשיפה לקרינה הרדיואקטיבית, גם אם ברמה מזערית, יכולה להיות גורם נוסף ומתגבר". פרופ' מודן תמך את מסקנותיו במאמרים אשר צרף לחו"ד. בחקירתו הנגדית הדגיש פרופ' מודן את דעתו שיש לבחון את הסתברות הופעת המחלה לאור הופעתם של גורמים סביבתיים אחדים ולאו דווקא גורם אחד. על פי המאמרים שהוא צירף לחוות דעתו, אנשים שעסקו בעבודות נגרות ועבודות עץ, ואנשים שהיו חשופים לפורמלדהיד יש להם סיכון גבוה יותר לפתח סרטן, ולגבי חלק מהם יש להם סיכוי לפתח לימפומות - זה ענין של הסתברות. (פרוט' עמ' 90-89). פרופ' מודן נתבקש לא להתייחס למכלול הגורמים המסרטנים, ותחת זאת, להתייחס להשפעותיו של כל גורם מסרטן בנפרד. לפי זה, חשיפה לפורמלדהיד מסוגלת לגרום לסרטן הריאה, לסרטן הסינוסים, ואולי לסוגים סרטן אחרים. חומר זה, לדעתו, רק לאחרונה התחילו להתייחס אליו. האגודה למלחמה בסרטן פנתה לפני חודשיים למשרדי העבודה, והבריאות והחקלאות וביקשה להוציא את החומר הזה מהשוק בהיותו חומר מסרטן. לדעתו, אין ספק שפורמלדהיד הינו חומר מסרטן, ואין ספק שחומר זה מצוי בתעשית עץ, ולאור העובדה שהתובע עבד בתעשית עץ, אז אין ספק שהוא נחשף לחומר הזה (עמ' 90לפרוט'). בהמשך לעדותו, מודגשת התיזה הבסיסית שלו, שלא צריך להתייחס לכל גורם וגורם בנפרד, ולבדוק את מידת הסיכון שבחשיפה של העובד לכל אחד מאלה. לדעתו מספיק שהתובע עבד במפעל לעבודות עץ, ובמהלך עבודתו זו נחשף לגורמים שונים, בהעדר תנאי בטחון והגנה כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה והמחלה בה לקה התובע. את זה הוא קובע, חרף העובדה שהפורמלדהיד איננו גורם באופן ישיר למחלת סרטן הלימפה מסוג נון הודג'קין. ובאשר להשפעת הקרינה על הופעת המחלה בה לקה התובע, בת/5(א). שהינו תשובותיו של העד לשאלות ב"כ הנתבעים, הוא מציין: "הטענה שקרינה איננה עומדת ללימפומה איננה מדויקת, הדבר נמצא במספר עבודות. נכון שהקשר ללימפומה על שם הודג'קין איננו מוכח, אך במקרה שלנו מדובר ב - Hodgkin's lymphoma- non". דעתו זו הוא תומך במאמרים אשר ציינו שבקרב עובדי תעשית עץ ונגרות יש עליה בהופעת מחלת הסרטן. השאלה העיקרית, לדידו, היא, "האם מר שלום עבד במקום שבו יש סיכון גבוה יותר לפתח סרטן". מכאן ברור שראייתו של פרופ' מודן לנושא הינה כללית ביותר. ראיה זו מקבלת ביטוי במונחים כמו של "עבודות עץ" ו"עבודות נגרות" והקשר שלהם עם המחלה בה לקה התובע. באותה מידה הוא מתייחס להשפעתם של כמה גורמים הפועלים יחד, ואז ההסתברות לחלות תהיה יותר גבוהה (עמ' 102, שם). הוא גם לא יכול להעיד בכמה עולה הסיכון כתוצאה מהחשיפה למכלול הגורמים. הוא מציין שדעתו ניתנת רק באופן תיאורטי (עמ' 103, שם). ב. חו"ד של ד"ר עודד שראל גם מומחה זה מתייחס למושג הסתברות הסיבתיות. בחו"ד הוא מונה את שני הגורמים להם נחשף התובע: חשיפה לקרינה מיננת וחשיפה לפורמלדהיד. הוא מתייחס לקשר בין חשיפה לפורמלדהיד והתפרצות מחלת לימפה ממאירה מסוג - .n.h.lמסקנתו של ד"ר שראל, על פי חו"ד (ת/12), היא: "חשיפתו של מר שלום משה לקרינה ולפורמלדהיד מבלי להתיחס לשאר החומרים (לגביהם אין עדויות מובהקות), הינה גורם מרכזי לגרימת מחלתו. אמנם המחלה יכולה להתפרץ באופן ספונטני, אולם ביחס למחלות נדירות, כאמור קודם סביר שגורם הידוע כגורם אטיולוגי, הינו הגורם המסתבר ביותר". בחקירתו הנגדית הוא נתבקש לאמוד את השפעת המכפלה של חשיפה לפורמלדהיד, פנול וקרינה. הוא ציין: "...אני מומחה להגיד שעל פי כל הנסיון, התחושה, המידע שנחשפתי אליו, הדבר הזה יוצר לי התחושה, וכל מי שיגיד שהוא יודע, אני חולק, זה ענין של תחושה, אינטואיציה על סמך כל מה שנחשפנו עד היום, והאינטואיציה שלי אומרת, ואם כאן רופאים אומרים אני יודע, אני חולק..." (פרוט' 11.5, עמ' 26). העד התייחס לגורם החשיפה לקרינה, גם כאשר מדובר בערכים מינימליים. הדוגמא שהביא היתה של עובדי הרנטגן אשר עונדים תגים, ועם זאת יש בקירבם עליה במחלות הלימפה (שם, עמ' 33). כך שגם אם התובע נחשף לקרינה נמוכה אך לטווח שנים רב, יש לדעתו השפעה לכך להופעת מחלתו. במלים אחרות, לא גובה רמת הקרינה חשובה לעניננו, אלא השנים הרבות בהן היה חשוף התובע לרמות נמוכות של קרינה, היא שצריך לקחת בחשבון. גוף האדם שומר את רמות הקרינה השונות, ומגיע שלב בחייו בו מופיעה התוצאה הפתולוגית בצורה של מחלה ממאירה. ג. חו"ד של פרופ' קטן פרופ' קטן אומר בחו"ד את הדברים הבאים, שהם עיקר חוות הדעת: "קרינה וכן חומרים כימיים מסוג פורמלדהיד ופנול עלולים לגרום לסרטן כשנחשפים למנות גבוהות שלהם אך אין הוכחות שהם גורמים למחלת הלימפה ממנה סבל מר משה ובוודאי לא כשנחשפים למנות נמוכות. ישנן מספר עבודות מחקר בהן הראו שעובדים בתעשית העץ הנחשפים לנסורת עץ ולחומרים כימיים הקשורים לתעשיה זו סובלים בשכיחות מוגברת מסרטן של מערכת הנשימה העליונה (בעיקר סרטני הסינוסים והלוע - אף) אך לא מצאתי מקור המראה על קשר בעל משמעות בין עבודה בתעשית העץ ללימפה". בסיכום חו"ד הוא מציין: "בסיכום: אין כל ראייה שמחלתו של חמר משה נגרמה עקב תנאי עבודתו וסביר להניח שהוא נפגע מלימפומה ללא קשר לתנאי עבודתו כפי שמופיעים רוב רובם של מקרי הלימפומה בישראל, בשכיחות של 100מקרים למליון גברים בכל שנה, והסיבה להופעת מחלה זו היא בלתי ידועה". בחקירתו הנגדית של פרופ' קטן מתגלה שחו"ד ניתנה במישור התיאוריטי בלבד, ללא קשר למצאיות ולגורמים הסביבתיים של המפעל, ולניתונים האישיים של התובע. כמו כן הוא לא נתן את דעתו להשפעתם של כל הגורמים אותם הזכיר בחוות דעתו. אציין את הליקויים הבאים: הוא לא ביקר במפעל, לא התייחס למדידות אשר נעשו במפעל ("ש. אתה לא יודע למעשה מה היו המדדים של רמת החשיפה של העובד התובע לגורמי הסיכון השונים? ת. אני רק יודע מה שכתוב בכתב התביעה, ידע אחר, לא". פרוט' 11.5.95, עמ' 67), לא התייחס בכלל לחומר מסוג פינול (אף שחומר זה מוזכר בחו"ד) ולשפעתו ההדדית עם חומרים אחרים - הפורמלדהיד, רמת האיוורור הגרועה במחלקה בה עבד התובע, הקרינה - אף אם היא במינון נמוך אך לטווח זמן ארוך, לעובדה שהיו תקלות רבות במפזרת ולהשלכה שיש לעובדה זו על תכיפות החשיפה של התובע לאיזוטוף (ראה עמ' 80באמצע ועמ' 81, שם). פרופ' קטן לא היה מודע למונח של הסתברות הסיבתיות, עליו השתית פרופ' מודן את חוות דעתו. לכן, הוא לא התיחס בחו"ד להשפעת מכלול הגורמים הסביבתיים בהם עבד התובע על ההסתברות שהמחלה תופיע. לדעתו "לא נכנסתי, לא היה צורך" (פרוט' 11.5.95עמ' 76). מדבריו עולה שלא רק שלא ראה מקום לבדוק מה היו תנאי עבודתו של התובע אלא גם לא ראה מקום להשוות את תנאי עבודתו של התובע לתנאי העבודה של האנשים שבמאמרים אותם צירף לחו"ד (שם, עמ' - 76 77). מצד שני הוא מסכים עם פרופ' מודן שסרטן המופיע אצל עובד שהוא בגיל צעיר, הנחשף לקרינה הינו, פחות סביר שיהיה מקרה טבעי, מאשר אם יופיע אצל עובד בגיל מבוגר, כאשר האיש נחשף גם לגורמים רבים אחרים. הוא מוסיף: "אם בגיל הזה לא שכיח סוג כזה של סרטן, הוא מופיע בחשיפה" (שם, שם). גם אם מדובר בחשיפה לערכים קטנים של קרינה, המדובר הוא בחשיפה ממושכת על פני שנים רבות, ולעובדה זו לא התייחס פרופ' קטן בחו"ד. הוא התייחס לגורם אחד בלבד בעוד שהמומחים מטעם התובע התייחסו למכלול של גורמים. בידוד גורם אחד אין בו כדי לתת תשובה ומענה לשאלה של הקשר הסיבתי. על השפעת חשיפה למינון קטן של גורם מסוכן ניתן לסמוך על המקרה הבא: בת.א. (חי') 1077/87צביה טויסטר נגד "הטכניון" מכון טכנולוגי לישראל, חיפה (טרם פורסם), היה מקרה שבו התובעת חלתה במחלת פרקינסון. התובעת טענה שהיא לקתה במחלה זו כתוצאה של חשיפה לחומרים ביוכימיים שונים וחומרים רעילים אחרים, ובעיקר לגזים הנידפים מהחומרים בהם עסקה. מערכת מיזוג האויר במעבדה לא ניקתה את האויר והתובעת היתה חשופה להשפעת הגזים. פסק הדין גם מתייחס לגילה הצעיר של התובעת כאשר פרצה אצלה המחלה. פסק הדין מייחס חשיבות לגורמים הסביבתיים להופעת המחלה. יתרה מזו, מסתמך פסק הדין על מחקרים אשר הראו ש: "שתיה במשך תקופה ממושכת של כמויות קטנות יחסית של חומרים רעילים, שנמצאו במי שתיה, בגיל צעיר, יש בה כדי לגרום לפרקינסון אידיאופטי" (עמ' 30). כאשר משווים את חוות דעתו של פרופ' קטן לחקירתו הנגדית מתברר שרמת הוודאות המובעת בחוה"ד יורדת באופן דרסטי. חוסר ההתיחסות שלו לרמות המדידה לחומרים השונים אשר היו בפועל, ויתר הליקויים המפורטים לעיל, מותירות את חוות דעתו ברמת התיחסות יותר פחותה מזו של המומחים מטעם התביעה. כתוצאה מכך אינני יכול להסתמך עליה בקביעת עובדות במקרה דנן. לא במקרה של דיון אקדמי - תיאוריטי עסקינן, אלא במקרה בו מייחסים הופעת מחלה מסוימת לתובע כתוצאה מתנאי עבודה מסוימים הנמשכים תקופת זמן ממושכת. עובדה זו מחייבת בדיקה ובחינה לתנאי העבודה אשר שררו בתקופה בה עבד התובע ולקה במחלה. לאור זאת עדיפות בעיני חוות דעתם של המומחים מטעם התובע. טענה עיקרית בפי ב"כ הנתבעים והיא: לא הוכח קשר סיבתי בין הגורמים שהתובע טוען שהוא נחשף להם ובין הופעת מחלת .nhlכאמור פרופ' מודן דחה את התיזה שיש לשייך ההופעת מחלה כלשהי לחשיפה לגורם ספציפי מסוים. יוצא מכלל חוות הדעת שלא ניתן לעשות איבחון בשיטה זו. הרפואה עדיין רחוקה מלקבוע מסקנות נחרצות וחד משמעיות בצורה כזו. יותר סביר והגיוני ללכת לפי המודל של הסתברות הסיבתיות בה נקט פרופ' מודן. יצויין כי חו"ד של פרופ' רחמילבץ התייחסה לחו"ד פרופ' מודן בדבר הקשר הסיבתי - שכינה אותו קשר אפשרי - בין המחלה ובין חשיפתו של התובע לחומרים שונים כולל חומר רדיואקטיבי. הוא אומר: "בנקודה זו אין לי מה להוסיף". לאור כל האמור לעיל אני קובע שהתובע הוכיח, ברמת ההוכחה הדרושה, את הקשר הסיבתי בין הגורמים להם נחשף במהלך עבודתו במפעל ובין הופעת מחלתו הממארת. .5הנזק הרפואי של התובע .5א. על פי עדות התובע הוא סבל רבות מהמחלה במשך כשנתיים עד לגילויה באופן ודאי שמדובר ב- ,nhlעת עבר בדיקת c.tביום .23.12.90מחוות דעתו של פרופ' רחמילביץ (ת/9) יוצא, שהבדיקה הראתה שהתובע סבל מתהליך גידולי באזור האגן. הוא אושפז בבית חולים סורוקה ביום 8.1.91ועבר ביופסיה ניתוחית מאיזור האגן משמאל. בבית החולים קיבל התובע טיפול בכימותרפיה משולבת ולאחר מכן קיבל סדרה של נקרנות ומאז הוא נמצא במעקב רפואי קבוע. בסיכום חוות הדעת של פרופ' רחמילביץ סבור שהתובע עדיין סובל מתופעות לוואי, בעיקר ברגל שמאל. לשם הערכת מצבו בנושא זה הוא ממליץ לקבל חו"ד של מומחה אורטופד. פרופ' רחמילבליץ מאמץ את הנכות הצמיתה של התובע ב % 50- כפי שזו נקבע הלו ע"י המוסד לביטוח לאומי. האורטופד, ד"ר הנדל אליו הופנה התובע קבע בסיכום חוות דעתו (ת/8): "אין ספק שמדובר בלימפה ממאירה מסוג המערבת את עצמות האגן משמאל כמתואר לעיל. עבר טיפולים ספציפיים, תרופות הקרנות ועוד. מבחינה אורטופדית יש פגיעה ברורה בעצמות איליום ופוביס כולל האצטבולום, המפרק עצמו נפגע, יש הגבלת תנועה, כאבים, המרוח הסחוסי לא סדיר ונוצרו זיזים והכל מעיד על תהליך נווני פעיל במפרק זה. אקבע לן % 20נכות לפי 35(1) ג', יש לזכור שמדובר בתהליך פעיל עם סיכוי רב להחמרת ותופעות נוספות" (ההדגשה לא במקור). .5ב. להשלמת התמונה, אתייחס גם לנושא סיכויי החלמתו של התובע, גם נושא זה הינו במחלוקת בין המומחים בין שני הצדדים. פרופ' קטן, מטעם ההגנה, קובע בחוות דעתו (נ/3): "לגבי נכותו של מר משה. מר משה טופל בצורה אינטנסיבית ומוצלחת ואכן הבריא מן המחלה. הסיכון שהמחלה תחזור, יותר משלוש שנים לאחר הטיפול, הוא מזערי." בחקירתו הנגדית, הוא חוזר על עמדתו זו ביתר נחרצות: "אפשר להגיד שבלימפומה אחרי חמש שנים אין כבר חשש שהמחלה תחזור." (פרוט' 11.5.95עמ' 72בסוף). בהמשך הוא אומר את הדברים הבאים: את הרימיסיה מתחילים לספור מתאריך האיבחון "אמצע 91". על אף העובדה שעברו לפי חישוב זה ארבע שנים עד יום מתן עדותו, הוא אומר: "לפי דעתי אני מאמין שהמחלה אצלו לא תחזור ויש נתונים על כך. לפי הנתונים המחלה אצלו לא תחזור." שם, סוף עמ' .73 הנתונים עליהם מסתמך פרופ' קטן הם: "הספרות הרפואית". לאחר חקירה הוא מוסיף ואומר: "הסיכון שלו לחלות בסרטן הוא קצת יותר מאדם רגיל, על כך יש מאמרים בזמן האחרון, אבל מעט מאוד." הוא מעריך את סיכויי ההחלמה השלמה מלימפומה באחוזים ניכרים. בהמשך לדבריו שצוטטו לעיל הוא אומר: "אני יכול להביא מאמרים בענין, שאחרי עשרים שנה, אחרי חולי הוצ'קין, אין נתונים על נון הוצ'קין, אבל בזמן האחרון יש עבודה שעקבו אחרי חולי הוצ'קין, כדי לראות אם הם מפתחים איזשהי מחלה ממארת, ומצאו תוך עשרים וחמש שנה, בערך % 10פיתחו מחלה ממארת". (שם עמ' 75). בהמשך הוא מעריך ב% 5את הסיכוי שחולים גברים יפתחו איזשהו סרטן, גם כתוצאה של קבלת טיפול כימות'רפי, אחרי 25שנה. (שם). הנחרצות שבחוות דעתו של פרופ' קטן מתרככת עם המשך חקירתו הנגדית. למעשה הוא מאשר שהשכיחות של חולי סרטן שלקו במחלה זו לחלות בסרטן "שני" היא גבוהה. בענין זה הוא אומר: "היא גבוהה יותר לחלות בסרטן שני, כן, אבל לא בצורה כבירה" (שם). פרופ' רחמילביץ מגיב לדבריו של פרופ' קטן בנוגע לסיכויי ההחלמה באומרו (ת/9א): "נראה לי שפרופ' קטן מגזים בהערכת אחוזי הריפוי השלם מהלימפה וכי הסיכוי לריפוי מושלם אחרי 5שנים (שעדיין לא חלפו) הוא יותר קטן מאשר צויין. לפי מאמר שהופיע ב - now england joural of medicine987 329; אחוזי הריפוי לאחר 5שנים הוא %.69 אינני חושב שפרופ' קטן יכול להעריך בצורה כה החלטית באיזו מידה גם אם החלים החולה ממחלתו, הוא במצב בריאות תקין המאפשר לו תפקוד מלא בהשוואה לתקופה שלפני המחלה והטיפול. אנו רואים היום עליה באחוז הופעת גידולים ממאירים משניים שנים מספר בעקבות טיפול בלימפומות בשילוב כמות'רפיה וקרינה, ולכן בשלב הזה העתיד לא ברור." כהבעה של חוסר סבירות קביעתו של פרופ' קטן, אומר פרופ' רחמילביץ בסוף תגובתו: "בסיכום, הלואי וההנחות של פרופ' קטן לגבי אחוז כה גבוה של החלמה מהתהליך הממאיר הנ"ל והעדר כל תופעות לואי בטווח הארוך היו מתממשות במציאות." גם פרופ' מודן לא היה תמים דעים עם דבריו של פרופ' קטן. בהתיחסו לכך הוא אומר בסוף ת/5א: "לגבי אחוזי הנכות, אני מבין שהתייעצת עם אחרים. עם זאת, קשה שלא להתייחס לפיסקה השניה בעמוד 3בחוות דעתו של פרופ' קטן, שאחוז ניכר מחולי הלימפה מבריאים". גם חולי לימפומה ברמיסיה הם עדיין בגדר חולים." מכל האמור לעיל אני מעדיף את חוות דעתו של פרופ' רחמלביץ על זו של פרופ' קטן. אשר על כן, ובהתאם לחו"ד של פרופ' רחמילביץ וד"ר הנדל, אני מעריך את נכותו הצמיתה המצטברת של התובע ב-%.60 .6הנכות התיפקודית בעדותו בבית המשפט העיד התובע שהוא מתקשה לתפקד: "המצב שלי היום, יש לי כאבים ברגל, חסרה לי עצם ברגל. יש מקום שהעצם גדלה בצורת שפיצים, שכשאני הולך יש לי כאבים איומים. יש לי סחרחורות קשות מאוד... התיפקוד היומי זה השפיע קשה. אני מתעייף מהר, אני לא יכול, אני יוצא מהבית, אני מנסה לעבוד במשהו, לא שלא מקבלים אותי בכל מיני מקומות, פשוט אני לא יכול לבצע את העבודה... אני מתעייף מהר, אני מתכופף ומקבל סחרחורת, קשה לי ללכת, קשה לי לעמוד. אם יושב, נרדמות לי האצבעות של הרגליים. אני פה ישבתי על הקרש הזה, השתגעתי מכאבים, לא יכול, העצם נוגעת בבשר, חותכת לי מבפנים את הבשר, לא יכול... זה קשה לי מאוד לנהוג, אני נוהג רק כשאני צריך לנסיעות בחדרה, כשאני צריך לנסיעות ארוכות כמו ירושלים, תל אביב, חיפה, אני לוקח מונית, אני לא מסוגל לנהוג..." (פרוט' 28.5.95עמ' 78-77). בחקירתו הנגדית הוא נשאל על מצב תפקודו והשיב: "אני קשה לי לעבוד, אני מנסה לעבוד באופן עצמאי לעשות פה תיקון, שם תיקון, כל מיני תיקונים שאני יכול לצאת מהבית בשמונה וחצי, תשע, עשר, מתי שאני יכול, אני לוקח כדורים בבוקר, לפעמים יש לי סחרחורות, זאת אומרת, אני לא יכול להתחייב לבן אדם שאני מגיע בשמונה לעבודה, קשה לי אני לא יכול... (שם, בסוף עמ' 132). התובע לא מכחיש שהוא מוצא עבודה, אך טוען שמצבו הבריאותי איננו מאפשר לו זאת בצורה סבירה, בגלל הכאבים והמגבלות מהן סובל. התובע לא חזר לעבודתו במפעל. הוא הוצא לפנסיה מוקדמת. עובדה זו מלמדת, לדעתו של בא כוחו, שיש לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור של %.100 קיימות לפני שתי חוות דעת המעריכות את מצבו האורטופדי של התובע: זו של ד"ר הנדל (ת/8), וכן חו"ד של ד"ר וייס (נ/2) אשר הוגשו בהסכמה ללא חקירה. חו"ד של ד"ר וייס הוכנה כשנה לאחר שהתובע נבדק ע"י ד"ר הנדל. כאמור ד"ר הנדל העריך את נכותו הצמיתה של התובע ב-% .20ד"ר וייס מצידו ציין בחו"ד את המצב כך: "צילום אגן (מתאריך 27.2.94): המרווח הפרקי של פרק ברך שמאל, יש סקלורוזיס קלה של גג המחבת. בדיקה mri(מתאריך 16.3.94): ללא עדות לנזק בראש עצם הירך או בחלל המפרק, יש שינוי לא ספציפי בגג המחבת, ובעצמות הפוביס ואילאום, קשור לטיפול במחלה. סיכום ומסקנות: מר שלום סובל מלימפומה ממאירה עם התפשטות לאגן בפרק ברך שמאל. עבר טיפול משולב בכימוטרפיה בהקרנות ונכנס לרמיסיה. בבדיקה אצלי אין הגבלה בתנועות פרק ברך שמאל, אבל התנועה המלווה בכאבים ובצילומים התהליך ברמיסיה, עם נזק קל לפרק. לאור זה מומלץ לו נכות צמיתה של % 10לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי". (ההדגשות במקור). קביעת שיעור הנכות התפקודית נתונה לשיקול דעת בית המשפט, בהתחשב בעיסוק בו עסק התובע, ובאפשרות שהוא יכול לעסוק בעיסוק אחר אשר יבטיח לו רמת אסטטיות שווה לזו שהיתה לו עובר לתאונה. וכן בעיסוקים שהוא יכול לעשות במצבו הקיים. מכל האמור לעיל לפנינו הנתונים הבאים: אחוזי הנכות הנוגעים למחלתו של התובע (%50), נכותו האורטופדית (על פי דעתם של שני המומחים האורטופדיים - % 20ו-%10), תלונתו של התובע הנוגעות למגבלות ולכאבים הפיזיים מהם הוא סובל, תלונותיו הנוגעות לחוסר יכולתו ומסוגלותו לעבוד באופן סביר, וכן העובדה שהוצא לפנסיה מוקדמת מהמפעל בעודו בגיל 40שנה. לאור כל אלה, כאשר אני לוקח בחשבון גם את העובדה שהתובע מרוויח משהו מהעבודות שהוא עושה, אני מעריך את נכותו התפקודית בשיעור של %.70 .7פיצויים לפי ראשי נזק .7א. השכר הקובע: בהתחשב בטענות ב"כ הצדדים, על פי סיכומיהם, לפיהם ממוצע שכרו של התובע בשנת 1990היה סך של 500, 4ש"ח, ובהתחשב בכך שהתובע היה זוכה לתוספת המקובלת במשק בשיעור של % 80ממדד יוקר המחיה, אני קובע שאלמלא המחלה שבעקבותיה הוצא התובע לפנסיה, שכרו היה: 1.80x500,4 = 100, 8ש"ח. (להלן: השכר הקובע). .7ב. הפסד שכר בעבר: מיום יציאתו לפנסיה, 1.1.91ועד ליום מתן פסק הדין, דהיינו, 65חודשים, יקבל התובע: השכר הקובע x.65 .7ג. הפסד שכר לעתיד: התובע הינו יליד .27.9.50שנות עבודתו הצפויות מיום מתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 65הן 19שנה. לפי זה חישוב הפסד השתכרות לעתיד יהיה כך: % 70מהשכר הקובע בהיוון ל- 19שנה, לפי % 3ריבית. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בגין הפסד פנסיה. לא הוגשה מטעמו חו"ד הנוגעת להפסד פנסיה, מה גם שלא נראה לי שייגרם לו הפסד זה. לכן גם אינני פוסק לו פיצויים לראש נזק זה. .7ד. נזק לא ממוני: אין ספק שהתובע סבל רבות ממחלתו אשר לא נתנה לו מנוח. לאור זאת, אני קובע שהפיצוי הראוי לתת לתובע, בהתחשב בהערכת ב"כ הנתבעים, הוא סך של 000, 150ש"ח. .7ה. עזרה וסיוע (בעבר ובעתיד) ונסיעות (בעבר ובעתיד): לא הוגשו מטעם התובע ראיות המוכיחות את הפסדיו בגין ראשי נזק אלה, ואולם, נוכח העובדה שאם הוא היה זקוק לנסיעות, לצורך הטיפולים הרפואיים, וכן לעזרה של אדם אחר, מצאתי לנכון לפסוק לו סכום גלובלי של 000, 20ש"ח. .8ניכויים ושכ"ט עו"ד מכל הסכומים המפורטים לעיל, יש לנכות את הסכומים שהתובע מקבל בגין נכותו והם: פנסיה ומבטחים וקיצבת נכות כוללת, משוערכים עד ליום מתן פסק הדין. היות ודרגת נכותו הצמיתה במוסד לביטוח לאומי טרם נקבעה, יתרת התשלומים מהמל"ל לאחר קביעת נכות הצמיתה. לאחר ניכוי כל הסכומים הנ"ל יתווספו % 20שכ"ט עו"ד עם מע"מ וריבית כחוק.רפואהחשיפה לחומרים מסוכניםסרטן