עונש מאסר על הטרדות טלפוניות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש מאסר על הטרדות טלפוניות: השופט א. רזי: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. למלשטריך-לטר), לפיו המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 30 לחוק ה"בזק" תשנ"ב1982- (הטרדות בטלפון). הערעור גם מופנה נגד גזר הדין. בית המשפט קמא הטיל על המערער עונש מאסר בפועל למשך 3 חודשים, מאסר על תנאי וכן חייבו לשלם למתלוננת פיצוי בסך 10,000 ש"ח, בגין הסבל שנגרם לה בשל ההטרדות הטלפוניות. 2. מקורו של ההליך שננקט נגד המערער נעוץ במערכת יחסים עכורה וסכסוך מתמשך בינו לבין גרושתו, גב' עליזה בר נוי. בכתב האישום נטען, כי המערער הטריד את גרושתו, בכך שבמשך 3 חודשים התקשר אליה לביתה (טל. 04-8360853) למקום עבודתה (טל: 04-8360857) ולמכשיר הפלאפון הסלולרי הנמצא ברשותה (052-661066) "באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד ולהרגיז את המתלוננת שלא כדין ובניגוד לרצונה". עוד נאמר, כי השיחות הללו נעשו באופן רצוף ושוטף, לעיתים מספר פעמים ביום, בשעות וזמנים שונים. בחלק מהמקרים, כך נטען, המערער אף איים על המתלוננת בפגיעה בגופה ומתוך מטרה להביאה למצב חרדה באומרו "שיהרוס אותה". 3. המערער שלא היה מיוצג במשפט, כפר בעובדותיו של כתב האישום. 4. ההליך בבית המשפט קמא: גב' עליזה בר נוי הגישה את תלונתה למשטרה ביום 3.4.96. נאמר בה, כי בניגוד לצו של בית משפט, המערער מתקשר "עשרות פעמים ביום" לשלושת מכשירי הטלפון הנמצאים ברשותה, מנבל את פיו ומאיים עליה. כעולה מת / 4, מדובר בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני בחודש אלול תשנ"ג לפיו, נאסר על המערער להתקשר לבית המתלוננת יותר מאשר פעם אחת ביום וזאת לצורך שיחות "קצרות וענייניות" עם שתי הבנות שנותרו באחזקתה. בעדות המתלוננת בבית המשפט נטען, שמזה שנים אחדות המערער נוהג להטריד אותה. בהקשר לשיחות הטלפון נאמר, כי באופן מיוחד היא מוטרדת מהשיחות למקום עבודתה. בעמודים 19-18 לפרוטוקול נרשמו מפיה הדברים הבאים: "אנשים היו שומעים את הצעקות. אמרתי לו תנתק את השיחה והיה משאיר את הקו פתוח. כאשר הייתי צריכה להתקשר בענייני הפרטיים ובענייני עבודה, לא יכולתי להתקשר... אם הוא לא היה מוצא אותי בבית, הוא היה מתקשר לעבודה, אם לא היה מוצא אותי בעבודה, היה מתקשר לבית או לפלאפון. הוא היה כמו הצל שלי... אמרתי לו שאין לי על מה לדבר איתו והייתי סוגרת את הטלפון מיד. אמרתי שאם הוא רוצה לדבר עם הילדות, שיתקשר בצהריים הביתה... הוא היה פוגע בחירות שלי, בנפש שלי, היה מכניס אותי למצבי לחץ ועצבים...". בחקירתה הנגדית, כשנשאלה האם נהגה להסית את הילדות בנושא הפגישות עימו, היא השיבה "לא הסתתי את הילדות. הילדות היו הולכות אליו בתאום מראש איתו או עם הסבא והסבתא". מרבית השאלות שהופנו אל המתלוננת בחקירתה הנגדית, לא היו רלוונטיות. במהלך הדיון יצאו מלפני בית המשפט שלוש החלטות, שלא איפשרו למערער לחרוג מהנושא הנדון, תוך ניצול הבמה לסקור הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו ביניהם ולהתפלמס אודות מערכת היחסים בין בני הזוג לשעבר. במסגרת ראיות התביעה הוצגה הודעת חשוד שנגבתה מהמערער בעקבות תלונת גרושתו. אין להבין מההודעה (נ / 1) את כל הנאמר, הואיל ובתיק בית המשפט נמצא מסמך זה כשהוא קרוע בחלקו. יחד עם זאת, מדברי האזהרה עולה כי הובהר למערער שהוא חשוד בהפרת צו שיפוטי, בכך שהוא התקשר אל גרושתו יותר מאשר פעם אחת ביום וכן שהדבר מפריע לה ומהווה עבירה לפי החוק. למרות שאין בפניי את הנוסח המלא של ההודעה, קרוב לוודאי, שאין מחלוקת כי המערער טען בפני החוקר שהמתלוננת איננה מאפשרת לו להיפגש עם בנותיו, כפי שנקבע על ידי בית הדין הרבני וכן שכל פניותיו אל המתלוננת נועדו על מנת לתאם את ההסדרים שנקבעו בעניין זה. הראייה המרכזית במשפט הוגשה באמצעות מנהל המחלקה לחקירות ומבצעים ביחידת הבטחון של חברת "בזק" - קובץ פלטים שהופק על ידי חברת הטלפונים (ראה ת / 2). זהו תדפיס המעיד על שיחות יוצאות משני קווי הטלפון הרשומים על שם המערער (04-8765728; 04-8765729) אל שלושת המתקנים שהוזכרו בכתב האישום. כעולה מת / 2, התדפיס כולל בין היתר פרטים אודות תאריך השיחה, היעד וכן שעת התחלה ומשכה של כל שיחה שיצאה מאותם מתקני בזק הרשומים על שם המערער. תדפיס השיחות מעיד, כי בתקופה הרלוונטית (חודשים ינואר, פברואר ומרץ 96) עשה המערער שימוש מוגבר במתקני הטלפון שלו. החל מאמצע חודש ינואר ובמהלך חודש מרץ, נרשמו כמעט בכל יום שיחות יוצאות אל המתלוננת. מקבץ צפוף של שיחות כאלה נרשם בראשית חודש פברואר ובסוף אותו חודש. מבין מאות שיחות המתועדות בתדפיס, ראוי לסקור מקרים הבולטים במיוחד: ביום 16.1.96 נרשמו 8 שיחות. פעם אחת לביתה של המתלוננת ו- 7 שיחות במהלך שעה אחת, אל מקום עבודתה. ביום 18.1.96 נרשמו גם כן 8 שיחות. חמש מהן לבית המתלוננת ו- 3 שיחות למקום עבודתה. 3 מהשיחות הביתה התנהלו מהשעה 20: 52 עד השעה 21: 00. ביום 22.1.96 נרשמו 9 שיחות לביתה של המתלוננת. 6 מהן בין השעה 12: 50 לשעה 16: 56. ביום 29.2.96 נרשמו 5 שיחות לביתה של המתלוננת בשעות 20: 36, 21: 26, 21: 27, 21: 47 ו- 22: 50. לטלפון שבמקום עבודתה נרשמו שתי שיחות בשעה 19: 29 ובשעה 19: 59. ביום 2.3.96 נרשמו בסה"כ 8 שיחות, מהן 6 הביתה. לפי הרישום בתדפיס, השיחות למקום עבודתה של המתלוננת התקיימו במשך דקה אחת. ביום 8.3.96 נרשמו 10 שיחות. 9 מהן לבית המתלוננת, מרביתן בסמיכות זמנים. שיחה נוספת נרשמה למכשיר הפלאפון הנייד. ביום 9.3.96 נרשמו 8 שיחות לביתה של המתלוננת. ביום 16.3.96 נרשמו 12 שיחות, מהן 5 שיחות משעה 19: 00 עד 22: 00. ביום 21.3.96 נרשמו 9 שיחות הביתה, 7 מהן בשעות 21:39, 21:47, 21:48, 21:54, 22:19, 22:35 ו- 23:20. בנוסף לכך, נרשמה שיחה אחת למקום העבודה. שתי שיחות הופנו אל המכשיר הסלולרי. ביום 29.3.96 נרשמו בסה"כ 19 שיחות. 11 שיחות לביתה של המתלוננת, 6 למקום עבודתה, ועוד 2 שיחות אל המכשיר הסלולרי. ביום 1.4.96 נרשמו 5 שיחות לביתה של המתלוננת. 4 מהן בין השעות 19:17 ל- 23:16. שתי שיחות נוספות הופנו למקום עבודתה, הראשונה בשעה 17:21 והשנייה דקה לאחר מכן. ביום 2.4.96, יום לפני הגשת התלונה למשטרה, נרשמו 25 שיחות טלפון. 12 שיחות לבית המתלוננת, מהן 10 מהשעה 21:06 ועד 22:00. בנוסף לכך נרשמו 5 שיחות למקום עבודתה ו- 8 שיחות למכשיר הפלאפון הסלולרי, החל משעה 21:06 ועד 22:14. הנאשם עצמו בחר שלא להעיד. שני עדי הגנה היו שוטרים שעסקו בחקירת התלונה. חקירתם היתה מכוונת להוכיח שלא ביצעו את עבודתם באובייקטיביות. 5. הכרעת דינו של בית המשפט קמא: השופטת המלומדת לא נקטה עמדה בקשר לטענות המערער כנגד מהימנות דברי המתלוננת, אך כל יתר העניינים שהועלו על ידו בשלב הסיכומים נדונו ונדחו. בקשר לנושא התלונה שהוגשה למשטרה נאמר, שטענת המתלוננת שהפנייה למשטרה נסבה אודות הפרת הצו, אינה רלוונטית באשר המתלוננת התייחסה מפורשות לכך שהיא מוטרדת בכל מישור טלפוני אפשרי ושזהו עניין עובדתי המנותק מהצו של בית הדין הרבני, שהורה כי שיחות טלפון של הקטינות לא יתקיימו יותר מאשר פעם אחת ביום. השופטת גם הבהירה, כי לפי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי, די היה בתלונה, כדי להביא את המשטרה לפתוח בחקירה. השופטת המלומדה, דחתה את הסברו של המערער, כי פניותיו הטלפוניות נועדו לתאם "הסדרי ראייה עם בנותיו", מחמת שהמתלוננת איננה מקיימת את המוטל עליה לפי פסק הדין. בהכרעת הדין נאמר, "שאין הדבר מצדיק מספר כה רב של טלפונים בכל יום ומידי יום". המערער, כך הובהר על ידי השופטת, רשאי היה לפנות לבית המשפט לשם אכיפת ההסדר ואולם "הטרדה טלפונית בוודאי שאיננה אמצעי לכפות על גרושתו הסדרי ראייה". טענותיו האחרות של המערער קיבלו ביטוי בהכרעת הדין כמפורט להלן: א. האיסור לגלות או להעביר ידיעה המתייחסת למסר "בזק" איננו קטגורי. סעיף 32 לחוק הבזק מאפשר, בנסיבות מסויימות לחרוג מהאיסור. סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט1969-, הינו אחד מבין המקרים הללו. שופט שראה, כי הצגת חפץ נחוצה לצורכי חקירה, רשאי להזמין אדם שהחפץ נמצא בחזקתו, על מנת שיתייצב ויציגו. "חפץ", כך נקבע בסעיף ההגדרות, כולל תעודה, מסמך, חומר מחשב וכיוצ"ב. ב. צו לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, צריך לעמוד במבחן חוק הגנת הפרטיות תשמ"א1981- ואולם, העיקון הוא כי שמירה על פרטיות אינה ערך מוחלט. הזכות נסוגה, מקום שהדבר דרוש לצורך איזון בין שני אינטרסים ולעיתים אין מנוס מכך. למשל, כשקיים אינטרס ציבורי לעשות שימוש במידע, הגובר על זכותו של היחיד לשמור על פרטיות. ג. אין לאפשר להעלות טענה זו בחוסר תום לב, כשהנוגע בדבר מבקש להסתיר מידע אודות עבירה שביצע. ד. הנאשם אינו ראוי להתגונן בפני האישום, בטענת קינטור מצידה של המתלוננת. העדר קינטור, אינו נמנה על יסודות העבירה לפי סעיף 30 לחוק הבזק. 6. הערעור: המערער ממאן להשלים עם הכרעת הדין. הוא ביקשנו לבחון מחדש את הטענות שהעלה בפני הערכאה הדיונית ולקבל את עמדתו. הוא גם ביקש, שניתן דעתנו לעניינים נוספים שנעלמו מתודעתה של השופטת. סבורני, שאין מקום להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. לא באה בפנינו אף טענה שהיה בה כדי להצדיק מהלך כזה. סעיף 30 לחוק הבזק תשמ"ב1982- קובע לאמור: "המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים". לצורך גיבוש עמדתה של כב' השופטת, לא נדרש היה לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד שיקולי מהימנות. פלטי חברת "בזק" מדברים בעד עצמם. כל המעיין בסיפור הדברים ובנימוקי הכרעת הדין, מבין אל נכון שההחלטה להרשיע את המערער היתה מבוססת על מסכת ראיות אובייקטיבית, שעניינה שימוש בלתי מתקבל על הדעת, תוקפני, אלים וחסר כל הצדקה, במתקני "בזק" המוחזקים ברשותו. תמים דעים אני אם עמדתה הנחרצת של השופטת, בדחותה את הסברו של המערער, כי פניותיו הטלפוניות נועדו להסדיר את פגישותיו עם בנותיו וכי הריבוי בשיחות היה דרוש לנוכח סרובה של המתלוננת לקיים את המוטל עליה לפי פסק הדין. כעולה מפרוטוקול הדיון, לא באו כל ראיות לתמוך בטענה זו ואולם, אפילו היה ממש בכך, לא היה בזאת כדי להצדיק מספר כה רב של טלפונים. גם אני חושב, כי במצב הדברים המתואר על ידי המערער, היה עליו לנקוט בצעדים חוקיים לשם מימוש זכותו להיפגש עם בנותיו, כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין הרבני. המערער טען בפנינו, כי בהכרעת הדין לא ניתנה הדעת לכוונה הפלילית במעשה העבירה המיוחס לו. אין לקבל עמדה זו. הכלל הוא, שאין מקום לייחס לאדם אחריות פלילית, אלא אם כן הוא היה מודע לטיב התנהגותו, ידע את הנסיבות הרלוונטיות ועל כן התכוון להשיג את תוצאות התנהגותו. המודעות להתנהגות, לנסיבות ולתוצאות, היא המצדיקה הרשעה בפלילים. "כוונה", כך נאמר בספרו של י. קדמי - "מבטאת עמדה נפשית של 'מודעות בפועל' - הלכה למעשה - כלפי כל אחד מרכיבי היסוד הפיזי ולעניין רכיב התוצאה - גם חפץ בה, לאמור: מודעות בפועל בדבר טיב ההתנהגות, ידיעה בפועל של הנסיבות, חזות מראש בפועל של התרחשות התוצאה ולצידה - או מכוחה - החפץ (בפועל) להשיגה...". (ראה י. קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון מהדורה תשנ"ד1994- עמ' 63). לעניין "הכוונה", אוסיף ואבהיר עוד שתי הערות: א. מקום שהגדרת העבירה, כמו בהוראת החיקוק המיוחסת למערער, אינה מציגה דרישה מיוחדת בקשר ליסוד הנפשי הדרוש להרשעה על פיה, רואים את העבירה, כעבירה של כוונה "סתם", היינו עבירה שאיננה מלווה "בכוונה מיוחדת" או של "כוונת תחילה". ב. כוונתו של אדם היא מן הדברים שבלב, שאינם ניתנים להוכחה על ידי ראיות ועדויות של הזולת. בית המשפט הוא שצריך להסיק כוונה זו ממכלול הנסיבות שהוכחו בפניו. על פי רוב, ניתן להסיק את הכוונה הפלילית מעצם המעשה. (ראה י. קדמי, שם, עמודים 89-88). בעניינו של המערער - ההכרעה בנקודה זו ברורה למדי. המקרה הינו דוגמא מובהקת לאותו כלל משפטי בדבר הסקת הכוונה מתוך הנסיבות ומעצם המעשה. העובדות בקשר לכך נסקרו בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. בהיות המערער בלתי מיוצג, מצאתי לנכון לפרוס את קשת העובדות ביריעה רחבה עוד יותר. דומני, כי מעבר לכך כל מילה תחשב כמיותרת. משנדחתה טענת המערער בדבר הוכחת הכוונה הפלילית ולאור ההתייחסות המפורטת למעשה העבירה מהפן העובדתי והערכי, ברור, איפוא, שלא היה לבית המשפט קמא מנוס מלהחליט אחרת מכפי שהחליט. השופטת הנכבדה, היטיבה לסכם את עמדתה באומרה, שהטרדה טלפונית איננה יכולה להתקבל, כאמצעי לכפות על המתלוננת הסדרי ראייה. המערער העלה בפני הערכאה הדיונית, טענות שונות ביניהן, שהחוק אסר על חברת "בזק" לגלות מידע אודות שיחות יוצאות מהמתקנים המוחזקים על ידו, שהמהלך כולו מנוגד לחוק הפרטיות ושמיוחסים לו מעשים שעשה במצב של קינטור. בפנינו, הוא הוסיף וטען בין היתר, כי עדות המתלוננת לא היתה ראוייה לאמון מחמת שנתגלו בדבריה סתירות מרובות, שבית המשפט קמא התעלם מהעובדה, כי חלק מהשיחות התנהלו באותם מועדים שהיה זכאי להיפגש עם בנותיו. לטענתו, בית המשפט גם לא נתן דעתו לפרק הזמן הקצר שבו התנהלו שיחות הטלפון וכן שלפי חומר הראיות לא ברור איזה מבין השיחות נענו על ידי משיבון או שנותקו באופן מיידי. בפי המערער טענה נוספת. הוא סבור כי היתה לו זכות להגן על זכויותיו, כפי שהחוק מתיר לעשות דין עצמי כלפי משיג גבול במקרקעין. אין בטענות אלה כדי לפטור את המערער מאחריות פלילית לעבירה המיוחסת לו. על חלקן של הטענות, באה תשובה הולמת בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, שנימוקיה מקובלים עלי. חלק מהטענות האחרות, לא הוכחו על ידי המערער במהלך המשפט או שמכל מקום אין בכוחן לחלצו מהרשעה. ברור הדבר, כי במדינה מתוקנת לא יעלה על הדעת להתיר לאדם, הגם שזכותו נפגעת, לעשות דין עצמי או להשיב מלחמה במעשה המהווה עבירה פלילית. ההוראה המאוד מיוחדת הקבועה בסעיף 18 לחוק המקרקעין תשכ"ט1969-, איננה משתרעת על כלל הסכסוכים במערכת היחסים שבין אדם לחברו. 7. הערעור על העונש: בית המשפט קמא הטיל על המערער עונש מאסר למשך 3 חודשים, תוך שצויין כי עונש זה ירוצה בחופף לתקופת מאסר שנגזרה עליו בת.פ. 96 / 301, בגין אותה עבירה וככל שהעונש האמור יישאר על כנו, על פי תוצאות ההתדיינות בערעורו התלוי ועומד. בנוסף לכך, הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי בין 3 חודשים לתקופה של 3 שנים וכן הוא חוייב לשלם למתלוננת סך של 10,000 ש"ח כפיצוי בגין הסבל שנגרם לה בשל ההטרדות הטלפוניות. בנימוקי גזר הדין הודגש, כי המערער כבר הורשע במהלך השנים 94-93 בעבירה של הטרדה טלפונית ולמרות זאת הוא לא נרתע מלחזור על מעשיו. המערער אשר מלין על העונש, טוען כי בית המשפט קמא הכביד עימו יתר על המידה וכן שנעשה עימו חשבון בשל עניין החורג מההרשעה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בהקשר זה הופנתה תשומת הלב לדברי בית המשפט בסעיף 4 לגזר הדין באומרו: "תוך כדי מלחמתו האישית של הנאשם כנגד גרושתו בנושאים שונים, הפך הנאשם ללוחם 'בממסד' באשר הוא, על כל זרועותיו, במלחמה עקשנית מתנצחת וללא פשרות". חיצי הביקורת מופנים גם נגד חיובו בתשלום פיצויים. לטענתו, סעיף 77 לחוק העונשין התשל"ז1977-, מאפשר להתיר חיוב כזה, כפוף לכך שהניזוק יציג נתונים בדבר הנזק שנגרם לו. דיון כזה, כך נאמר, לא נתקיים ושהנושא בכללותו לא הועמד על הפרק בשלב הטיעונים לעונש. אינני סבור, כי יש מקום להתערב בחלקו של גזר הדין הנוגע לעונש המאסר. בשים לב להרשעותיו הקודמות של המערער בעבירה זו (מבלי להביא במניין את ההרשעה בת.פ. 96 / 301 שטרם הפך להיות פסק דין חלוט), אין לקבל שבית המשפט נקט נגדו בחומרה יתירה. להיפך. בית המשפט הלך לקראת המערער, גילה התחשבות בעונש המאסר שהוטל עליו בתפ. 96 / 301 והורה שכל העונש בגין ההרשעה הנוכחית ירוצה בחופף. על רקע זה, אינני רואה שקיימת הצדקה להקל עימו מעבר לכך, בין היתר בהתאם לבקשה שהוגשה על ידו לפני ימים אחדים לפיה נורה על ריצוי העונש בעבודות שירות. המצב שונה בכל הנוגע לחיוב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת. ראשית, עניין החיוב בפיצוי לא הועלה בטיעוניו לעונש של נציג המדינה. לפי המקובל ובהעדר נימוקים כי עמדה זו סוטה באופן משמעותי מהתגובה העונשית הראויה, לא היתה הצדקה להפעיל את הסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 77 לחוק העונשין. שנית, הגם שאין חובה להביא ראיות לעניין "הנזק או הסבל" שנאשם גרם למתלונן בגין מעשה עבירה ובמקום שהלכה למעשה לא הובאו ראיות כאלה והנושא לא הועלה על ידי נציג התביעה, יש מקום וכך גם מקובל, להפנות את תשומת ליבו של הנאשם, כי נשקלת האפשרות לעשות שימוש בסעיף 77 לחוק העונשין. מהלך כזה דרוש ויאה, על מנת ליתן לנוגע בדבר הזדמנות להשמיע טענותיו בקשר לאותו עניין. 8. סיכומו של דבר, אני מציע לחבריי להרכב, לדחות את הערעור על הכרעת הדין וכן להשאיר על כנו את גזר הדין, למעט החיוב בדבר תשלום פיצויים למתלוננת. א. רזי, שופט השופט מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד]: אני מסכים. מ. לינדנשטראוס, שופט השופט ש. ברלינר: גם אני סבור שיש לדחות את הערעור. אולם, כל עוד לא נשמעה דעת המתלוננת, לא הייתי מתערב בעניין הפיצויים. ש. ברלינר, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א. רזי. מ. לינדנשטראוס, שופט ש. ברלינר, שופט א. רזי, שופט נשיא [אב"ד] מאסרהטרדה