קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ועדת ערעורים על שומות: .1ההליך .1בבית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע מב/72-0) התבררה תובענה של המערער נגד המוסד לביטוח לאומי, בעתירה לבטל את השומה של ועדת הערעורים לשומות (להלן - ועדת השומה) ו"להעמיד את הכנסתו השנתית של המערער על-פי המינימום שקבע המחוקק". בית-הדין האזורי דחה את התביעה "מחוסר סמכות". מכאן פנייתו של המערער לבית-דין זה. .2ההליך בבית-הדין האזורי: א) המערער, שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין, פתח בהליך בבית-הדין האזורי ב"כתב ערעור". טענתו המרכזית באותו כתב היתה, כי ועדת השומה טעתה בקבעה את הכנסתו של המערער כפי שקבעה בהתעלמות מראיות שהיו לפניה: "הוועדה אכן קיבלה את הטיעון, כי למערער אין מקורות פרנסה, וכי הוא אינו משתכר כדי מחייתו ומחיית בני ביתו, והוועדה העמידה את הסכום אשר נראה לא כמינימום הנדרש למחיה לו ולבני ביתו, מבלי שהיה בפניה שמץ ראיה, כי המערער מגיע לסכום זה. כן טען הפרקליט, כי ועדת השומה "חרגה מסמכותה בהחלטתה זו, שכן ההכנסה המינימלית נקבעה על-ידי המחוקק" (הכוונה לסעיף 167(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק), החל על "מבוטח שאין לו הכנסה או שהכנסתו אינה מגיעה למינימום האמור לגביו..."); ב) בכתב ההגנה שהוגש מטעם המוסד לביטוח לאומי הועלתה הטענה, כי "החלטתה של ועדת השומה היא סופית ואינה ניתנת לערעור בפני בית-הדין"; ג) בישיבה הראשונה בבית-הדין האזורי לא טען עוד הפרקליט, שייצג את המוסד לביטוח לאומי, את הטענה כאמור בפסקה ב', אלא טען: "אין סמכות כלל לבית-דין זה ואם יש בכלל סמכות להתערב בדיוני הוועדה, הסמכות היא לבג"צ ולא לבית-דין לעבודה"; ד) בעקבות הטענה שבפסקה הקודמת החליט בית-הדין האזורי: "מאחר ומדובר בשאלה משפטית של סמכות, נראה לי לקבוע שאלה זו כשאלה מקדמית ובסיכומים בכתב"; ה) עיקר טענות בא-כוח המוסד לביטוח לאומי בסיכומיו היו, כי לאור לשונו הברורה של סעיף 187(ה) לחוק ולאור פסקי-הדין שאוזכרו לעיל (הכוונה לפסיקת בית-המשפט העליון, הנוגעת לפירושן של הוראות הנוקטות לשון "סופיות" לגבי החלטות "ועדות ערר" למיניהן)... אין לבית-דין נכבד זה הסמכות לדון ו/או להתערב בשיקולי ועדת השומה, שקבעה את גובה הכנסות התובע (המערער). לכל היותר ייתכן שהסמכות לכך נתונה לבג"צ, אך לא לבית-דין זה"; ו) עיקר טענות בא-כוח המערער בסיכומיו היו, כי אין בסעיף 187(ה) לחוק "כדי למנוע ביקורת שיפוטית של ערכאה גבוהה יותר ומוסמכת", אלא ש"הביקורת השיפוטית תסויג אמנם לעניינים שבחוק או לאופן דרך ניהול עבודת הוועדה, תוך שימת לב לטענות של הפליה, זכות טיעון, חריגה מסמכות, נגיעות וכיו"ב". עוד טען הפרקליט, כי "הוועדה היא גוף השייך למוסד ממונה על-ידו, ואנשי הוועדה הם עובדי המוסד" והחלטות הוועדה הן בגדר החלטות המוסד עצמו". .3כאמור בסעיף 1לעיל, דחה בית-הדין האזורי את התביעה, תוך שקיבל את טענת בא-כוח המוסד. עיקר נימוקיו של בית-הדין האזורי הם: "אם הוועדה קובעת דבר לבקשת המוסד, אזי אין מדובר באורגן של המוסד, אלא באורגן נפרד, כפי שמדובר בוועדות רפואיות למיניהן, אשר אינן חלק מהמוסד. סעיף 230(א) (ד) מעניק סמכות לבית-הדין לדון בתביעות של מבוטח 'נגד המוסד'. ככל שתביעות אלו היו נגד הוועדה, דינן להידחות מחוסר סמכות, וככל שהן נגד המוסד, דינן להידחות, מאחר והמוסד הסתמך על החלטות הוועדה שתוקפן לא הותקף, ונראה לי שהמקום להתקיפן הוא בבג"צ בלבד... עינינו הרואות, בי 'ערעורו' של התובע מופנה כל כולו לדרך השגת המסקנות העובדתיות על-ידי הוועדה. כאשר צד אומר: הוועדה שלא בצדק לא קיבלה את הראיות שלי - ממילא הוא תוקף ממצא עובדתי של הוועדה, והרי המחוקק קובע, כי אותו ממצא יהיה סופי". .4הסעיפים הרלבנטיים בחוק הם: " .187(א) ליד כל סניף המוסד תוקם ועדת שומה, והיא תקבע, לפי בקשת המוסד או החייב בתשלום דמי ביטוח, את דמי הביטוח שיש לשלמם. (ב) חברי ועדת שומה ימונו על-ידי המועצה. (ג) ועדת שומה תדון בשלושה; מנהל הסניף שלידו הוקמה ועדת שומה יקבע את התור שלפיו יכהנו חבריה. (ד) ועדת שומה תקבע את סדרי הדין לפניה, במידה שלא נקבעו בתקנות, ולא תהיה כפופה לדיני ראיה אלא תשקול לפי אומד דעתה את חומר הראיות שהובאו לפניה; אף שומה סופית של הכנסה מהמקורות האמורים בסעיפים 163(א) ו- 164(א), לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תחייב את הוועדה. (ה) החלטת ועדת שומה בשאלה שבעובדה תהיה סופית. .230 (א) לבית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט תובענה לפי פרק ו' 3- (3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, או של הנתבע לשלם דמי ביטוח, או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל עניין הנוגע לביטוח לפי חוק זה". .5בעיקרו חזר הפרקליט, שייצג את המערער בבית-דין זה, על טענותיו בבית-הדין האזורי. כן הוסיף וטען הפרקליט, כי "טעה בית-הדין האזורי לעבודה אשר לא ראה להבחין בין בחינת דרך שיקולי הוועדה ודרך הסקת המסקנות לבין החלטות עובדתיות" והרי "ערעורו של המערער לבית-הדין האזורי מכוון נגד דרך הפעלת שיקול הדעת הנתון לוועדת השומה בהחליטה לגבי גובה הכנסת המערער, ולא נגד עצם ההחלטה בקשר לגובה הכנסתו". בעניין זה טען הפרקליט: "הנימוק העיקרי עליו מבססת ועדת השומה החלטתה הוא החוקה הערטילאית, שעצם העובדה שהמערער קיים ונושם, מראה שאכן יש לו הכנסה, והיא מעריכה הכנסה זאת באופן שרירותי בסכום מסוים". .6הפרקליט שייצג את המוסד לביטוח לאומי לא חזר בשלב הערעור על הטענה, כי הסמכות לבקר את החלטות ועדת השומה ניתנת "אף ורק" לבג"צ. הפרקליט טען, כי "מכוח סעיפים 220(א) (3) ו- 231(א) (3) לחוק, יהיה בית-הדין מוסמך לבקר החלטת ועדת שומה מקום שזו חרגה מסמכותה או לא השתמשה בסמכות הניתנת לה מכוח החוק או כאשר טעות משפטית גלויה על פני ההחלטה או כשהיתה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי... לא נטען ולא הוכח, כי מולאו ולו אחד התנאים המקנים לכבוד בית-הדין סמכות לבקר את החלטת ועדת השומה". הפרקליט ביקש לאשר את קביעת בית-הדין האזורי שבפסק-הדין שבערעור, לפיה ערעורו "של המערער היה מופנה לדרך השגת המסקנות העובדתיות על-ידי ועדת השומה" ובעניין זה החלטת הוועדה הינה "סופית". .2פסק-דין .1הדיון בבית-הדין האזורי קיבל תפנית, שהביאה לתוצאה שמצאה את ביטויה בפסק-הדין, מהרגע שבו טען הפרקליט, שייצג את המוסד לביטוח לאומי, את הטענה שבסעיף 2, פסקה ג', שבחלק 1לעיל. אותה טענה שונה ביסודה מהטענה העולה מכתב ההגנה (סעיף 2, פסקה ב', שבחלק 1לעיל). מאותו רגע ראה בית-הדין האזורי כשנויה במחלוקת את עצם הסמכות ("jurisdiction") של בית-הדין האזורי לדון בעניין ופסק כפי שפסק (כמובא בסעיף 3, פסקה ראשונה, שבחלק 1לעיל). .2טוב עשה הפרקליט שייצג את המוסד לביטוח לאומי בערעור זה, עת זנח את הטענה, שהביאה לתוצאה האמורה. נאמר רק, שעד אותו שלב שובשו המונחים והזדקקו למושג "סמכות", לא בתור "עילת תביעה" או "כוח", אלא במשמעות של "jurisdiction". .3מאחר שטענו את אשר טענו בבית-הדין האזורי ונפסק כפי שנפסק, חובתנו להעמיד דברים על דיוקם. למעשה לא היתה בפני בית-הדין תובענה (השימוש בפי עורך-הדין במלה "ערעור", היה בו כדי להטעות) נגד ועדת השומה, ולא עתרו דבר נגד ועדת השומה. העתירה העניינית היתה נגד המוסד לביטוח לאומי, כך שיימנע מגביית דמי ביטוח בסכומים או בתחשיב שקבעה ועדת השומה. הדבר דומה לתביעות בהן העתירה העניינית היא נגד המוסד לביטוח לאומי, כך שיימנע מלסמוך, לצורך תשלום הגמלה המגיעה על-פי החוק, על קביעת ועדה רפואית בעניין אחוזי הנכות של הזכאי לגמלה. (פסק-הדין בעניין אוריאל - דב"ע שם/101-0, [1], בע' 43). בעתירה זאת לא היה, במידה ומדובר בוועדת השומה, יותר משבכל פעולה שבה בוחן בית-משפט חוקיות של דבר חקיקת משנה או כל פעולה של גוף כלשהו, שעליו סומך הנתבע (סעיף 35לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957). .4אמנם גם הפרקליט שייצג את המוסד לביטוח לאומי לפני בית-דין זה נזקק למלה "סמכות", אך הוא נזקק לאותה מלה במשמעות של "כוח" ובמשמעות המתחייבת מכאן לתביעה לגופה, כפי שבצדק הועמד לדיון, והיא מידת הפיקוח השיפוטי או ההתערבות של בית-הדין האזורי על החלטות ועדת השומה, המשמשות בסיס לפעולות המוסד. כי זאת לדעת, מחוק הביטוח הלאומי עולה ברורות, כי המוסד לביטוח לאומי רשאי, ואף חייב, לפעול במקרים מסוימים על-פי החלטת ועדת שומה, שהוא מקים (סעיף 187לחוק). במה דברים אמורים? כל עוד שאין בפעולת ועדת השומה פגם מהפגמים המאפשרים לרשות השיפוטית לעשות לסילוקם. עקרונית לא גרס הפרקליט שייצג את המוסד לביטוח לאומי בשלב הערעור - אחרת. .5השאלה היא על כן, אם מהחומר שבתיק עולה, כי בפעולת ועדת השומה היה פגם מהפגמים האמורים, עת מודעים לאמור בסעיף 187(ה) לחוק הביטוח הלאומי, כי "החלטת ועדת השומה בשאלה שבעובדה תהיה סופית". .6כאשר המחוקק קבע, כי "החלטת ועדת השומה... תהיה סופית", התכוון לכך שהיא "סופית", אם הגיעו לתוצאה בדרך שאינה נוגדת עקרונות מקובלים ומחייבים. אחד מעקרונות אלה, עיקרון המחייב כל גורם הקובע זכויות וחובות, הוא לקבוע עובדות על סמך ראיות, אלא אם מקור הסמכות קבע במפורש, שמותר לאותו גורם לפעול לפי "מיטב השפיטה" או לפי "הערכה" משלו (ראה לדוגמה סעיף 145(א) (2) (ב) לפקודת מס הכנסה). .7מעצם כוחה של ועדת השומה לקבוע הכנסתו של מבוטח, הכנסה המשמשת בסיס לקביעת דמי ביטוח, כולה, שראשית הראיה היא על המבוטח, באשר בידיעתו וברשותו נקודת המוצא. ראיות אלה ניתנות לסתירה על-ידי ראיות של המוסד לביטוח לאומי. על כל פנים, בפני הוועדה - ראיות מול ראיות. מה שברור הוא, שתסוכל מטרת החוק, אם המבוטח לא יביא ראיות כלל ויטענו שהצד השני לא הוכיח דבר. במקרים כאלה ייתכן ולא תיפסל קביעת ועדת שומה לפי הערכתה היא, ובלבד שיהיה בה היגיון פנימי, כגון רמת החיים והוצאות מוכחות של המבוטח, כשאין לאלה הסבר בהכנסות שאינן בגדר "הכנסות", לעניין שומה. כל אלה הם בתחום הדרך המתחייבת מהמשפט לפעולתה של ועדת שומה. כל אשר ועדת שומה תגיע אליו בדרך האמורה יהווה עובדות שבית-הדין לא יעמידן לבחינה מחדש. התערבות באותן העובדות היא מעבר ל"סמכותו" - כוחו של בית-הדין, במשמעות של "עילה לפעולתו". .8בענייננו טענו בשם המערער, שהוא הביא ראיות והתעלמו מהן. מהצד השני לא טענו כלל, שהיו בפני הוועדה ראיות שהובאו כדין, כולל אפשרות הצד השני להתמודד עמן, שהצדיקו את הממצא העובדתי של הוועדה. חמורה במיוחד טענתו של בא-כוח המערער, כי הוועדה קבעה את אשר קבעה על סמך "החזקה הערטילאית, שעצם העובדה שהמערער קיים ונושם זה מראה שאכן יש לו הכנסה". לא הוברר לנו, ולא יכול היה להתברר בשלב הערעור, על מה סמך הטוען בטענה זאת. אם יש יסוד עובדתי לאותה טענה, המשמעות לתוצאה היא ברורה. .9התוצאה היא, שדין הערעור להתקבל, כך שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי, על מנת שידון בעניין, במסגרת הכוח העקיף אשר לבית-המשפט לפקח על פעולה, שמשמשת בסיס לתביעת דמי ביטוח לאומי מהמבוטח. כהנחיה לפעולה כאמור יכול וישמש כל האמור בסעיף 7לעיל. הוצאות ערעור זה - לפי התוצאות.מיסיםערעורשומה