##מי אמור לשלם היטלי פיתוח ?## הנטל לבצע את עבודות הפיתוח מונח על כתפי הרשות המקומית וכי על הבעלים/המחזיק במקרקעין לשלם את היטלי הפיתוח. "החוק אינו מכיר בהסדר לפיו הרשות תגלגל על היזם את החובה לבצע עבודות פיתוח, ויחד עימה תפטור אותו מהיטלים". אפשרות כזו פותחת פתח להסכמות המונחות משיקולים בלתי ענייניים, עלולה לטשטש את היחס הראוי בין התמורה הנדרשת עבור עבודות הפיתוח לבין הפטור הניתן מההיטלים ועלולה ליצור מצבים של אי-שוויון והפלייה בין תושבים ברשות המקומית. בית המשפט הכיר בקיומם של טעמים בגינם עשויה להיות תועלת בהסדר שעל פיו עבודות פיתוח במיזם יתבצעו על ידי היזם ותיעשה התחשבנות לענין זה ביחס להיטלי הפיתוח, אך נקבע כי תועלת כזו אינה מאיינת את הפגם שבמתן פטורים מתשלומי חובה שלא על פי דין. תיתכן אפשרות שיזם יבצע עבודות פיתוח רלבנטיות במקום הרשות המקומית אולם זאת במסלול שיתנהל על פי הדין, הן בכל הנוגע לדיני המכרזים והן בנוגע להטלת היטלי פיתוח על הגורם החייב בהם ובשיעורים הנקובים בדין. על מנת שעירייה תוכל להפקיד בידי יזם עבודות פיתוח אותן יבצע במקומה, עליה לנקוט בהליכי מכרז או לעמוד בתנאים לפטור ממכרז, היא רשאית להתקשר עם יזם בהתאם ותוך תשלום תמורה נאותה עבור העבודות ואין מניעה לקיזוז היטלי הפיתוח המגיעים על פי החוק, מהתמורה המגיעה ליזם עבור ביצוע עבודות הפיתוח לפי החוזה. ##הסמכות להטיל היטלי פיתוח:## סעיף 251(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש] מסמיך את העיריות להטיל תשלומי חובה – אגרות, היטלים או דמי השתתפות – למימון עבודות פיתוח שבתחום סמכותן. קיימות שתי שיטות למימון תשתיות מוניציפליות - שיטת ההיטל ו שיטת דמי ההשתתפות. על ההבדל שבין שיטת ההיטל לשיטת דמי ההשתתפות עמד השופט ע' פוגלמן בעע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (24.6.12): "שיטת ההיטל החליפה את שיטת דמי ההשתתפות שנהגה עד שנות השבעים. שתי שיטות המימון – המנויות בחוקים המסמיכים את העירייה להטיל תשלומי חובה כשיטות חלופיות – נבדלות זו מזו הן בתפיסת החיוב הן בבסיסו. לפי שיטת דמי ההשתתפות, בעלי נכסים מחויבים בתשלום בגין ביצוע עבודות תשתית ספציפיות המשרתות באופן ישיר את הנכסים שבבעלותם ומקיימות זיקה ישירה של מימון בין הנכס לבין התשתית המשמשת אותו. דמי ההשתתפות נקבעים בהתאם להוצאות שהוציאה הרשות בפועל, ונועדים לממן עבודות פיתוח קונקרטיות עבור בעלי נכסים גובלים, כנגזרת של עלותן המידית. החיוב מושת על בעלי הנכסים הגובלים, כל אחד לפי חלקו היחסי בעלות קטע התשתית הקונקרטי, ובהתאם לאמות מידה שונות...שיטת ההיטל נועדה להתגבר על חלק מקשיים אלה. לפי שיטה זו, תעריף ההיטל אינו מחושב בזיקה מימונית לעלות הקונקרטית של הקמת תשתית ספציפית, אלא מחושב כנגזרת מתחשיב מקצועי המבוסס על אומדן של כלל עלויות התשתית שאותו סוג של היטל נועד לממן בתחומי הרשות המקומית כולה. התחשיב נערך על-ידי אנשי מקצוע (מהנדסי תעשיה וניהול, מהנדסי בניין, כלכלנים ושמאי מקרקעין) ומביא בחשבון הן את השטח הבנוי בעת עריכת התחשיב הן את זכויות הבניה שטרם נוצלו לפי התוכנית הקיימת. מתחשיב כולל זה נגזר תעריף ההיטל, המשולם לכל מטר רבוע או מטר מעוקב של בנייה..." ##השגה על היטל פיתוח:## היקף הביקורת בהשגה המנהלית שבפני גופי הערר רחב מאד, וברגיל רחב הוא אף יותר ממתחם הביקורת השיפוטית: שהאחרונה אמורה לבדוק אם לא נפלה טעות בהחלטה מנהלית, ואילו הביקורת בהשגה או בערר נערכת ברגיל כדיון מחדש, וכך רשאי גוף הערר או ההשגה להעמיד שיקול דעתו במקום זה של הרשות המקורית, כל עוד לא משתמעת כוונה אחרת מהחוק המיוחד החל על העניין. קיום הליכי השגה וערר מיוחדים ומועדים להגשתם, הוכר כמצדיק הימנעות של בתי המשפט מלדון באופן ראשוני בשאלות הנתונות לסמכות אותם גופים. כשאין לאפשר עקיפה של הדרך הספציפית שקבע המחוקק להליכי השגה וערר. כך גם לאור העובדה שמדובר בדרך ספציפית שנקבעה, וגם לאור העובדה שקיים סעד חלופי שיש למצותו ביהמ"ש יפסול מעשה חקיקה של רשות מקומית, במקרה של הפליה, או שרירות, או כשחוק העזר נראה לו מופרך מעיקרו מכל טעם חשוב אחר (ע"א 384/58 ז 'בנר נ' עת"א פ"ד י"ד 419) . "חקיקת משנה של רשות מקומית תיפסל מחמת אי סבירות קיצונית ביותר, ולא בשל כל אי סבירות של מה בכך" (בג"ץ 428/72 בונה נ' עת"א פ"ד כ"ז (1) 393, בעמ' 398). "הלכה היא, כי בית משפט לא יפסול חקיקת משנה אלא אם כן היא לוקה באי סבירות. אשר לאופייה ולדרגתה של אי הסבירות השתמשה הפסיקה במונחים, כגון אי סבירות משמעותית, אי סבירות מהותית, אי סבירות היורדת לשורש העניין, אי סבירות קיצונית וכיו"ב. בביטוי ים אלה יש כדי לבטא אי סבירות חריגה, הדרושה על מנת להביא לפסלותה של תקנ ה ......... אי הסבירות, ממנה נלמדת בטלות התקנה, צריכה להיות קיצונית ביותר, ולא אי סבירות של מה בכך" ......... וכן " הלכה פסוקה היא, כי רק אי סבירות קיצונית היא שתביא לבטלותה של חקיקת משנה, שאחרת לא יתערב בית המשפט במדיניות שנראית למחוקק המשנה כראויה להפעלה באמצעותן של התקנות ........" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה פ"ד נ"ד (4) 319, בעמ' 325). כך גם קבעה הפסיקה, כי "על המבקש להשיג על תקפותה של ההחלטה המנהלית בעילת חוסר סבירות, להראות כי ההחלטה לוקה באי סבירות רבתי " (בר"ם 8499/06 אליאב נ' עיריית הרצליה. "על מנת שבית המשפט יתערב בהחלטת הרשות, צריך שהסטיה ממתחם הסבירות תהא קיצונית" (ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים פ"ד נ"ח (5) 933, בעמ' 946). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על היטלי פיתוח:## השופטת ה' גרסטל 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א (כב' השו' צ. ברון) מיום 6.11.95 בת.א. 33945/94. 2. המערערים הגישו כנגד המשיבה תביעה כספית לתשלום סך 215,499 ש"ח, סכום אשר שולם למשיבה, ביתר, לטענתם, בגין היטלים ואגרות ממינים וסוגים שונים. תשלום סכומים אלה על ידיהם היווה תנאי לקבלת היתר בניה על נכס מקרקעין שהיה בבעלותם ואשר התקשרו לגביו בעסקת קומבינציה. לדברי המערערים, החיובים בהם נשאו והמתייחסים לסלילת רחוב, לביוב ולהנחת צנורות נדרשו מהם כתוצאה מרשלנות המשיבה, מהטעיה, והיוו עשיית עושר ולא במשפט. המשיבה אישרה שהתשלומים הנ"ל בוצעו, אך טענה כי כל החיובים היו כדין ובהתאם לחוקי העזר הרלוונטיים. בישיבת ק.מ. ביום 10.7.95 הוסכם ע"י ב"כ הצדדים כי השאלון אשר הועבר ע"י המערערים למשיבה והמענה לו יוגשו כמוצגים בתיק ולא תובאנה ראיות נוספות. בהתאם להסכמה זו, סכמו הצדדים בכתב. טענות המערערים בפני בית המשפט קמא היו כדלקמן: א. באשר לסלילת רחוב, הם שילמו את התשלום במלואו; היטל סלילת כביש שולם במרץ 1985 והיטל ריצוף מדרכות שולם בנובמבר 1986. לחילופין, בכל מקרה לא ניתן לחייבם כיום בגין מרכיב שטח הקרקע שבגינו אין חולק ששולמו סכומים בעבר. ב. באשר לביוב, הרי שבשנת 1978 שילמו את כל המגיע מהם וזאת לאחר ביצוע עבודות הביוב. לחילופין, ניתן לחייבם כיום, לכל היותר, בגין השטח הבנוי. ג. לענין הנחת צנורות - נטענו טענות בכתב התביעה אך נזנחו בסיכומים (סע' 5) ואף בערעור זה. ד. המערערים מודים שלאור האמור בחוקי העזר, מצויות בידי העיריה שתי אפשרויות לחישוב שיעור ההיטלים: הראשונה, חיוב לפי הבנוי למעשה ולפי יכולת הבניה העתידית גם יחד, כלומר, דרישת תשלום חד פעמית שמכסה כל אפשרות של בניה עתידית. השניה, חיוב לפי הבנוי למעשה בלבד, ודרישת תשלומי תוספת עם כל הוספת בניה. אלא שטענתם הבסיסית של המערערים היא שהעיריה בחרה באפשרות הראשונה. משמע, שיעורי ההיטלים ששולמו על ידי המערערים בעבר נקבעו כבר אז תוך התיחסות לבניה העתידית בעיר ותוך התשובות בה. זאת הם למדים מתשובה 3 לשאלה 2(א) לשאלון. כמו כן, טענו הם כי מטרת היטלי התשתית הינה שיפוי העיריה בהוצאותיה וכי תשלומי העבר שבוצעו על ידיהם שיפו אכן את המשיבה כנדרש. 4. טענות המשיבה בפני בית המשפט קמא היו כדלקמן: א. התשלומים שבוצעו בעבר ע"י המערערים היו חלקיים בלבד, לפי מצב עובדתי נתון, ובשנת 1993, בעת שנתבקש היתר הבניה, נדרש החלק השני של ההיטל. ב. יש לדחות טענת המערערים בדבר כפל תשלום - בהיעדר הוכחות. ג. התשלומים בגין הביוב וסלילת הכבישים בשנים 1978, 1985, חושבו לפי שטח קרקע בלבד ולא לפי שטח בנין. בשנת 1993 הוצאו חיובים בגין שטח הבנין. ד. הסכומים הנתבעים אינם מפורטים ומבוארים ולא ניתן לדעת כיצד הגיעו המערערים לסכומים אלה. 5. בפסק הדין של בית המשפט קמא נקבע כי המשיבה, על פי חוקי העזר הרלוונטיים, אליהם נתייחס להלן, היתה זכאית לגבות היטלים בנפרד בעד המגרש (טרם הבניה) ובנפרד בעד הבנין, הן לגבי סלילת הרחובות והן לגבי הביוב. כן נקבע כי על כתפי המערערים מונח נטל הראיה לענין כפל התשלום ולענין טענתם בדבר חישובים מוטעים של המשיבה - והמערערים לא עמדו בנטל זה. לפיכך נדחתה תביעת הערערים, ומכאן הערעור. 6. טענות המערערים בערעור מתייחסות ל2- טעויות נטענות של בית המשפט קמא: א. קביעה כי נטל הראיה מונח על כתפיהם, בעוד שנטל הראיה עבר לכתפי המשיבה להוכיח כי התשלומים שנדרשו בגין היטלי תשתית משפים אותה בעבור הוצאותיה הממשיות, משלא ידעו להשיב בשאלון על הבקשה לפרט את העלויות שישמשו בסיס לקביעת ההיטלים. ב. התעלמות מטענת המערערים כי מאחר שחישובי שעורי ההיטל נערכו ע"י המשיבה תוך התחשבות בתוכנית הבנין העתידית בעיר, ביצוע התשלום היווה את תשלום מלוא ההיטל שהמשיבה רשאית לגבות. 7. החקיקה הרלוונטית לערעור דנן היא: חוק העזר לתל-אביב-יפו (סלילת רחובות), תשל"ו1975-; חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב1962- חוק העזר לת"א-יפו (היטל ביוב), תשל"ה1975-. א. חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב1962-, קובע בסע' 17 שבו כי בעלי נכס חייבים בהיטל התקנת ביוב בשעור שייקבע בחוק העזר ו"ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת ביוב או של קנייתו". סע' 18 לאותו חוק קובע את קנה המידה לחישוב שעור ההיטל: השעור נקבע לפי מ"ר קרקע ומ"ר או מ"ק בניה, כשמ"ר או מ"ק בניה יחושבו לפי הבנוי למעשה לפי הניתן לבניה לפי התב"ע או לפי היתר הבניה "הכל לפי השטח והנפח הגדול יותר". מכוח אותו מענה לשאלון (שאלה 5, סע' 8) אין עוד חולק כי ההיטל שנגבה בעבר התיחס אך ורק לשטח המגרש שלא היה בנוי ואילו ההיטל נשוא התביעה התיחס רק לשטח נפח הבניה ולא לשטח הקרקע. אין חולק מכוח המענה לשאלון, כי במקרה דנן, בקביעת שיעור ההיטל, פעלה המשיבה בהתאם לשטח הניתן לבניה עפ"י התב"ע (תשובה 3 לשאלה 2(א) לשאלון - מוצג "4"). "היטל הביוב" הוגדר בחוק העזר לתל-אביב-יפו (היטל ביוב), התשל"ה1975- כ"היטל המוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת ביוב או קנייתו...". סע' 3(א) לחוק זה קובע: "חיוב בעלי נכסים בהיטל ביוב יהיה בהתאם לשטח הקרקע ושטח הבניה בשעורים המפורטים בתוספת". השעורים מחולקים לקטגוריות של שטח קרקע, שטח בנין ונפח בנין. סעיף 18(3) לחוק העיקרי וסע' 4 לחוק העזר מסמיכים את העיריה לגבות היטל בעד בניה נוספת לאחר משלוח ההודעה בגין ההיטל המקורי. סעיף 4 לחוק העזר אף קובע במפורש כי: "בעד תוספת בניה לנכס לאחר מסירת הודעה כאמור בסעיף 2, ישולם היטל בעד הבניה הנוספת, בעת מתן היתר הבניה מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה בשעורים שנקבעו בתוספת וכאמור בסע' 3". ב. חוק העזר לת"א-יפו (סלילת רחובות), התשל"ו1975- קובע את החבות בהיטל (סע' 4 (א)) ועל פיו חלה החבות על "מי שהיו בעלי הנכסים הגובלים בעת התחלת הסלילה". סעיף 4(ב) מאפשר הטלת חיוב בתשלום ההיטל על מי שהינו בעל נכס גובל בעת הבניה שלאחר התחלת הסלילה הקים בנין או הוסיף בניה לבנין הקיים. שעורי ההיטל נקובים בתוספת לחוק לפי קטגוריות: כל מ"ר קרקע (כולל קרקע עליה עומד הבנין); כל מ"ר שטח בנין, כל מ"ר נפח בנין; דהיינו, אם בעת הסלילה גובל ברחוב הנסלל, נכס שהוא מגרש בלבד, יחוייב בעליו בתעריף הראשון המתייחס לחישוב לפי מ"ר קרקע בלבד. אם מאוחר יותר נבנה בנין על אותו מגרש, יתווסף לסכום ששולם סכום נוסף המתייחס לשטח או נפח הבניה. 8. מקריאת הוראות החוק הנ"ל במדוקדק עולה כי טענת המשיבה בדבר החלוקה הדו-שלבית של החיוב הינה טענה נכונה, והיא אכן יצרה הבחנה בין קביעת שעור ההיטל המלא לבין קביעת שעור החיוב, שחולק לשניים. המשיבה היתה רשאית לחייב את המערערים בתשלומי היטל בעת שהיה נכסם מגרש בלבד והיתה רשאית לחייבם, כתנאי לקבלת היתר בניה, בתשלומים נוספים בגין הבניה המתוכננת והמותרת עפ"י התב"ע וכך עשתה. 9. לא ברור, על מה מבססות המערערות את טענתן כי תשלומי העבר היוו את מלוא ההיטל. לא הוכח בבית המשפט קמא כי תשלומי העבר לא התיחסו רק למרכיב המגרש והיוו תשלום חלקי בהתאם למצב העובדתי באותה עת וכן לא הוכח בבית המשפט קמא כי החיוב ב1993- כלל גם את רכיב המגרש ולא היווה רק השלמה, כנטען ע"י המשיבה, העובדה ששעור ההיטל נקבע תוך צפיית בניה עתידית אין משמעה שדרישת התשלום בפועל היתה של מלוא הסכום והעיריה טוענת (סע' 8 לסיכומים) שדרישת התשלום היתה מחולקת לשני שלבים: מגרש לחוד, ובניה לחוד, וטענה זו לא נסתרת. בהקשר זה יובהר כי נטל ההוכחה אכן מוטל על המערערים. הם "המוציא מחברו" בהליך זה, ואין כל חריג, חקוק או אחר, הקובע היפוך של נטל הראיה. משלא הוכיחו המערערים כי שעור תשלומי העבר התבסס על בנייה עתידית, ולא על המגרש לבדו, טענה שמשמשת יסוד לעילת התביעה שלהם, הרי שנכשלו בתביעתם בצדק. העובדה שהעיריה לא יכלה להמציא את העלויות המדויקות שהיוו בסיס לשומה אינה רלבנטית לצורך נטל הראיה, כאמור לעיל. לפיכך אני מציעה לחברַי לדחות את הערעור. הילה גרסטל, שופטת השופטת הניה שטיין 1. המערערים נדרשו ע"י עירית ת"א לשלם היטל ביוב והיטל סלילת כביש, כתנאי לקבלת היתר בניה. המערערים שילמו את ההיטלים הנדרשים, קבלו היתר בניה והגישו תביעה להשבת סכומים אלה בטענה כי הם נִגבו מהם ביתר. הראיות היחידות שהיו בפני בית משפט קמא היו השאלון שהוצג למשיבה ע"י המערערים והתשובות שניתנו לשאלון זה. בית המשפט קמא (השופטת צ' ברון) דחה את התביעה ומכאן הערעור. אגרת היטל ביוב 2. היטל הביוב מוטל ע"י המשיבה, על פי חוק העזר ת"א-יפו (היטל ביוב), התשל"ה1975-, אשר חוקק מתוקף סמכותה על פי פקודת העיריות ועל פי חוק הרשויות המקומית (ביוב), תשכ"ב1962-. 3. סעיף 18 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) קובע את קנה המידה לחישוב שעור ההיטל, על פי אפשרויות חילופיות: א. על פי חישוב הבניה הקיימת על הנכס "ולפי הניתן לבניה בנכס לפי כל תכנית בנין עיר המחייבת באותו מקום או לפי רשיון בניה לפי פקודת בנין ערים, 1936, הכול לפי השטח והנפח הגדול יותר". ב. על פי חישוב הבנוי למעשה בכל קומותיו של הבנין. על פי אפשרות זו, ניתן לגבות תשלומים נוספים של ההיטל, כל אימת שמתבקשת תוספת הבניה. 4. אין מחלוקת כי בגין הנכס נשוא התביעה, שולם היטל ביוב בשנת 1978. לטענת המערערים, המוכחת לשיטתם בתשובה מס' 3 לשאלה 2(א) לשאלון, היטל הביוב שנגבה בשנת 1978, חושב על-פי האפשרות הראשונה, אשר לקחה בחשבון את אפשרויות הבניה העתידיות ועל כן לא היתה המשיבה זכאית לגבות היטל נוסף, זאת - על אף האמור בסעיף 3 סיפא, לחוק העזר בדבר היטל ביוב כי "בעד תוספת בניה לנכס... ישולם היטל בעד הבניה הנוספת, בעת מתן היתר בניה מאת הועדה המקומית...". 5. נטל הראיה והשכנוע, כי היטל הביוב ששולם בשנת 1978 חושב על פי האפשרות הראשונה, דהיינו תוך חישוב אפשרויות הבניה בעתיד, הוא על הטוען טענה זו, כלומר, על המערערים. 6. כאמור, השתיתו המערערים את ראיותיהם על התשובות לשאלון. התשובות לשאלון סותרות את טענות המערערים ומוכיחות את ההיפך. בתשובה 3 (לשאלה 2(א)) ענתה העיריה כי: "בעקרון, בעת עריכת החישובים נלקח בחשבון צפי הבניה העתידית בעיר..." (ההדגשה במקור - ה.ש.), אולם כנגד חישוב עקרוני וכללי זה, הצהירה העיריה בתשובה מס' 8 (לשאלה מס' 5), כי לגבי הנכס הנדון, "כאשר לראשונה גבתה חלק מההיטל בשנת 1978, בסמוך למועד ביצוע עבודות הביוב והתיחס לשטחו של המגרש שלא היה בנוי..." (ההדגשה שלי - ה.ש.). 7. העולה מהאמור, כי על פי ההוכחה שהיתה בפני בית המשפט קמא, היטל הביוב, אשר נגבה בעבר לגבי הנכס הנדון, חושב על פי האפשרות השניה, ולא נלקחה בחישוב זה אפשרות הבניה העתידית. 8. משלא הוכיחו התובעים את טענתם כי היטל הביוב נגבה אף בגין בניה עתידית, בדין דחה בית המשפט את תביעתם. 9. טענה נוספת למערערים היא, כי היטל ביוב נועד לכסות את הוצאות התקנת הביוב וכי העיריה לא הוכיחה את הקשר בין הוצאות התקנת הביוב לבין היטל הביוב. לשיטת המערערים, בכך הוכיחו את תביעתם כי נגבה מהם היטל ביתר. לטענת המערערים, התחשיב של ההוצאות וההכנסות לענין התקנת הביוב הוא בידי המשיבה, ועל כן, נטל הראיה המוטל עליהם הוא מינימלי (קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון 1991, חלק שני, עמ' 849 ו887-). לשיטתם, הם הרימו נטל זה, בהסתמכם על תשובה 14 (לשאלות 11 ו12-) לשאלון, על פיה הודתה המשיבה, כי לגבי עבודות הביוב "אין גם כל קשר בין ההוצאות וההכנסות באותה שנה". בית המשפט קמא דחה טענה זו, ובצדק. 10. ככל שנטל הראיה המוטל על התובעים, לגבי עובדות הנמצאות בידיעת הצד שכנגד הוא מזערי, עדיין מוטל עליהם נטל כלשהו. המערערים לא הרימו נטל זה אף לא ע"י ציטוט, כאמור, מתוך תשובה מס' 14 של המשיבה. המשפט, עליו סומכים המערערים טענתם, הוצא מהקשרו. 11. כפי העולה מתשובה מס' 14 של המשיבה, אין להשוות את ההוצאות וההכנסות בקשר להתקנת הביוב, במשך שנה אחת בלבד, "מאחר ועבודות התשתית מתבצעות בתהליך של שנתיים, שלוש והגביה נעשית בתקופה מאוחרת הרבה יותר..." (ההדגשה במקור - ה.ש.) עוד נאמר באותה תשובה, כי על פי השוואה שנעשית לגבי מספר שנים "ניתן לראות שההוצאות עלולות על ההכנסות". 12. צא ולמד, כי אין ללמוד מתשובת המשיבה ראשית ראיה, ולו מזערית, לטענת המערערים, כאילו נגבה מהם היטל ביוב העולה על הוצאות העיריה בגין התקנתו. 13. לא זאת אף זאת - הגם שכמות הראיה שתידרש מן התביעה, כאשר עובדה רלוונטית מצויה בתחום ידיעתו המיוחדת של הנתבע, תהיה מזערית, על מנת לצאת לידי חובת הראיה בקשר לאותה עובדה, עדיין "לא תהיה לכך השלכה לענין נטל השכנוע, זה ישאר על כתפי התביעה..." (קדמי, שם בעמ' 849). בענייננו, משלא הצליחו המערערים להרים את נטל הראיה המזערית המוטל עליהם, ודאי שלא הצליחו לשאת בנטל השכנוע. היטל סלילת רחוב 14. המערערים כורכים טענתם לענין אופן חישוב היטל סלילת רחובות עם אופן החישוב של היטל ביוב. ולא היא. אגרת סלילת רחובות נגבית מכוח חוק העזר לתל-אביב-יפו (סלילת רחובות), התשל"ו1975-. לא נמצאה הוראה שבדין, על פיה ניתן לחשב אגרת סלילה על פי אפשרויות בניה עתידית, אשר לא ממומשות בפועל, כפי שניתן לעשות בחישוב היטל ביוב. על כן, כל הטענות לענין חישוב ההיטל על פי אפשרויות בניה עתידיות, אינן רלוואנטיות לענין סלילת רחובות. 15. עוד טוענים המערערים, כי שילמו היטל סלילת כביש במרץ 1985 והיטל ריצוף מדרכות בחודש נובמבר 1986 ובכך שילמו את כל המוטל עליהם בגין היטלים אלה. המשיבה טענה בכתב הגנתה, בפני בית משפט קמא, כי כאשר נגבה היטל סלילת כביש, הוא התיחס לשטח המגרש בלבד ואילו תוספת ההיטל, נשוא התביעה, שנדרשה עובר להוצאת היתר הבניה, מתייחסת רק לשטח ונפח הבנין, ולא לשטח המגרש. 16. עול ההוכחה, כי שולם מלוא היטל סלילת רחובות הוא על המערערים. המערערים לא הרימו נטל זה, מזערי ככל שיהיה, וממילא אף לא הרימו את נטל השכנוע אשר נשאר מוטל עליהם. על כן בדין נדחתה תביעתם אף בגין היטל זה. 17. התוצאה היא, כי יש לדחות את הערעור. הניה שטיין, שופטת ס.נ. לויט אני מסכים לדחיית הערעור. לפיכך אנו דוחים את הערעור. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות הערעור, כולל שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח. ##היטל פיתוח על שטחים ציבוריים פתוחים:## הגדרת שטחים ציבוריים פתוחים ( שצ"פ) מופיעה בסעיף 1 הגדרות לחוק עזר שצ"פ. " שטח המשמש כשטח ציבורי פתוח שכונתי או רובעי, הכולל מדשאות, משטחים מרוצפים, משטחים סלולים, מיתקני הצללה, מיתקני משחק, ריהוט גן, פרגולות, מתקני נופש, ספורט ובידור, גינות נוי, צמחייה, נטיעות, גני שעשועים מגרשי ספורט, שבילים, מסלולי הליכה ואופניים, רחבות או כיוצא באלה ולרבות כיכר עירונית ומעבר". חשיבותם של שצ"פים באה לידי ביטוי בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1964, ובתיקונים לחוק שנעשו במהלך השנים. כך למשל בתיקון מס' 88 תשס"ט-2008 הוסף, בין היתר, סעיף 61(5) ובו נקבע כי אחת ממטרות תוכנית מתאר מקומית היא: "ייחוד שטחים ציבוריים פתוחים, לרבות לפארקים, לגנים ולגינות, הנותנים מענה לצורכי האוכלוסיה החזויה במרחב התכנון המקומי באופן הולם". חוקי עזר לשצ"פ הם חוקי עזר חדשים יחסית בשלטון המקומי בישראל. עד לחקיקת חוקי עזר לשצ"פ מימנו עיריות את הקמת שצ"פים ממקורות כמו ארנונה, היטלי השבחה או חלף היטל השבחה וכן באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, שעסק בפיתוח תשתיות מוניציפאליות. החלטת מינהל מקרקעי ישראל להפסיק את פעילות הפיתוח חייבה גורמים מוניציפאליים לחפש פתרון למימון שצ"פים ( שפיר, כרך ב', עמ' 786). משרד הפנים אישר עקרונית לגבות היטל שצ"פ בשנת 2002, אך בפועל תוקנו חוקי עזר שצ"פ רק לאחר פרסום נוהל בנושא, שעודכן באוגוסט 2006 בשם: "נוהל לחישוב היטל למימון פיתוח שטחים ציבוריים ברשויות מקומיות" ("נוהל משרד הפנים", מוצג מע-27). חוקי עזר שצ"פ והתחשיב העומד בבסיסם נדרשו לעבור אישור של משרד הפנים קודם שפורסמו ברשומות. בפרק " הוראות כלליות" לנוהל משרד הפנים, הוגדר אילו שטחים ציבוריים נועד היטל שצ"פ לממן. בנוהל נכתב כי ההיטל ישמש למימון שצפ"ים שכונתיים או רובעיים בלבד ואילו מימון פארקים עירוניים יהיה ממקורות מימון אחרים. עוד נקבע בנוהל משרד הפנים כי " ההיטל נועד לשמש מקור מימון לפיתוח שטחים ציבוריים חדשים ואינו מיועד לשמש כמקור מימון לתחזוקה או שיפור שצפ"ים קיימים. מקור המימון לפעולות התחזוקה והשיפור, צריך לבוא מתוך תשלום הארנונה או ממקורות מימון אחרים העומדים לרשות המקומית לעניין זה" ( סעיפים 2-1 להוראות כלליות לנוהל משרד הפנים). אגרות והיטלי פיתוחערעור