קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בגב במהלך ירידה מהאוטובוס: .1ההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (אב-בית-הדין - השופט נויגבורן; נציגי הציבור - ה"ה אדמון ובלום; תב"ע מב/31-0) שדחה את עתירת המערער להכיר באירוע שארע בגבו ביום 15.10.1980 כתאונת עבודה. .2ואלה העובדות כפי שקבע בית-הדין קמא בהחלטת הביניים מיום 20.5.1983: "א) התובע הינו עובד קמ"ג. מדי יום ביומו הוא נוסע לעבודתו באוטובוס מטעם המפעל; ב) ביום 15.10.1980נסע לעבודה בבוקר. האוטובוס הגיע לחצרים של המפעל והתובע החל לרדת מהדלת הקדמית של האוטובוס. הוא ירד במדרגות וכשהוציא את רגלו מהאוטובוס ודרך על המדרכה שמע "קליק" חזק ולא יכול היה לזוז עקב כאב חד שחש בחלק התחתון של גבו; ג) משך כמה דקות נשאר התובע עומד במקומו מחמת הכאב, ואז, בהתגברו מעט על הכאב, הצליח להתקדם באיטיות לעבר מקום עבודתו. כעבור זמן מועט פנה התובע למרפאת המפעל וקיבל טיפול רפואי; ד) התובע לא המשיך בעבודתו ואושר לו אי-כושר לעבוד מאותו יום ועד 31.12.1980, כפי שעולה מהתעודה הרפואית הראשונה ותעודות ההמשך". .3באי-כוח הצדדים הסכימו לראות את התאונה הנ"ל כתאונה שארעה תוך כדי עבודה (סעיף 35לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משוב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק) ולא כתאונה "בדרך" - לפי סעיף 36(1). על כן, שומה היה על בית-הדין קמא לברר, אם נסתרה חזקת הסיבתיות ("עקב") הפועלת לטובת המבוטח מכוח סעיף 39לחוק. הואיל והתאונה לא היתה "תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין" עמדה השאלה, האם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה "היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". אם הוכח - נסתרה חזקת הסיבתיות ויש לדחות את התביעה. לא הוכח - דין התביעה להתקבל. .4בית-הדין האזורי מינה כמומחה-יועץ רפואי את ד"ר יואל אנגל. בחוות-דעתו מיום 29.10.1982קבע ד"ר אנגל, כי הרישומים בכרטיס קופת חולים מלמדים על קיום "מצב קודם של כאבי גב בעלי אופי זהה לזה שהחלו ב-15.10.1980", ובתשובה לשאלות בית-הדין השיב, כי הדריכה ביום 15.10.1980היתה "לכל היותר גורם מאיץ לכאבי הגב" ולא יותר מ"גורם מזערי בכלל הגורמים שהסבו לנפגע את מחלתו ואילו המצב הקונסטיטוציונלי הקודם הוא שאליו צריכים לייחס את האטיולוגיה לתלונתו". .5בא-כוח המערער ביקש להתעלם מחוות-דעתו של ד"ר אנגל מטעמים שונים ובכללם, מפני שהמומחה זימן אליו את המבקש לראיון ולבדיקה "מבלי שהוסמך לעשות זאת על-ידי בית-הדין, שלא באמצעות בא-כוחו של המבקש ואף ללא ידיעתו". מן הראוי להעמיד את הדברים על דיוקם ולהפנות את תשומת הלב להנחיה מס' 5להנחיות הנשיא לעניין "מומחים-יועצים רפואיים" (פד"ע, כרך ד', ע' 83, בע' 84) לפיה "רשאי (המומחה) לבדוק את התובע והתובע יהיה חייב לעשות כל המקובל כדי לאפשר למומחה-היועץ למלא את תפקידו". .6נוכח עתירתו של בא-כוח המערער וחרף התנגדותו של בא-כוח המוסד, ראה בית-הדין האזורי למנות מומחה נוסף (ד"ר ש. לוין) ולהציג לפניו את השאלות ששאל את ד"ר אנגל. בתשובה לשאלה המכרעת (סעיף 39סיפא לחוק) השיב ד"ר לוין כהאי לישנא: "מצבו של התובע לפני האירוע ב- 5.10.1980היה שפיר. הרישום האחרון על כאבי גב היה 29.6.1980, זאת אומרת שלושה וחצי חודשים לפני האירוע. צילומי הרנטגן מראים שלא היו שינויים כרוניים בעמוד השדרה המותני, כך שהדיסקוס התפתח כתופעה חריפה". .7הפעם היה זה בא-כוח המוסד שביקש למנות מומחה רפואי נוסף (שלישי) "שישיב תשובות חדות וברורות רק לשאלות שנשאל". .8בית-הדין החליט להפנות לד"ר לוין שאלת הבהרה, לפי נוסח שהוצע על-ידי בא-כוח המערער. התשובה היתה: "ייתכן שקיים קשר בין הדריכה ביום 15.10.1980לבין תפישת הגב באותו רגע". .9לאחר מכן החליט בית-הדין להזמין את ד"ר לוין להשלמת עדות בבית-הדין, שם נחקר על חוות-דעתו הן על-ידי בית-הדין והן על-ידי באי-כוח הצדדים; להלן אי-אלה קטעים מדברי העד-המומחה בעדותו בבית-הדין; א) דריכה לא נכונה כפי שתוארה בעובדות יכולה לגרום לבקע כזה...; ב) הבקע יכול להיגרם גם בלי אירוע; ג) הוא יותר חשוף להופעת הבקע מכל אדם אחר שאין לו תולדות של כאבי גב: ד) גם התכווצות של השרירים (יכולה לגרום לבקע). אדם יכול לקבל בקע כזה במיטה: ה) אני חושב שהגורם העיקרי שגרם להתפרצות הבקע באותו זמן היה אותו אירוע קטן; ו) אותה תנועה יכולה להיות בהליכה בבית. .10בית-הדין האזורי קבע, על-פי חוות-דעתו של ד"ר לוין, כי אמנם הוכח "שהדריכה בעבודה" השפיעה יותר על הופעת הבקע ממצב בריאותו של המערער. אלא שבעוכרי המערער עמדה תשובתו של ד"ר לוין לשאלה מקדמית, אם "הדריכה" השפיעה יותר מאירועים שבחיי יום-יום. ועל כך השיב בלאו מוחלט ("אותה תנועה יכולה להיות בהליכה בבית"). משלא הוכח איפוא, על-פי חוות-דעתו של ד"ר לוין, "שהשפעת העבודה על הופעת הבקע היתה יותר מהשפעת אירועים שבחיי יום-יום" - שלא לדבר של חוות-דעתו של ד"ר אנגל שהיתה עוד "פחות נוחה לתובע", הגיע בית-הדין האזורי לכלל דעה, כי דין התביעה להידחות. .11בא-כוח המערער תקף את מסקנתו של בית-הדין האזורי וטען, כי למרשו עומד "מבחן האילימינציה, שכן אלמלא היה באותו יום, באותה שעה, במקום העבודה - לא היה קורה לו מה שקרה. כן השיג הפרקליט המלומד על כך, שבית-הדין קמא ראה להזדקק לחוות-דעת של מומחה רפואי בסוגיה שהינה כל-כולה משפטית, להוציא דבר הקביעה כי הבקע פרץ באותו רגע. משהמדובר בגורם חיצוני הנראה לעין (מדרכה) שומה היה על המוסד להוכיח "את ההיפך" כמתחייב מסעיף 39רישא לחוק ולא רק להוכיח זמינה מקרית כל שהיא, לפיה תאונה מעין זו ארעה דווקא בעבודה. .12באת-כוח המוסד השיבה, כי אכן היה זה אך מקרה שאותו בקע של סחוס בין- חולייתי פרץ באותו זמן, באותו מקום, אגב ירידה של מדרגה בדומה לכל ירידה של מדרגה. .2פסק-דין .1מאחר שבא-כוח המערער טען לאבחנה בין העולה מסעיף 39רישא, לבין העולה מסעיף 39סיפא, טוב לפתוח בציטוט מפסק-הדין עליו סמכה באת-כוח המוסד בסיכומיה בבית-הדין קמא: "בין שנתייחס לפגיעה בגב שהיא תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין (כגון מקרה שאדם תופש אופן כבד הנשמט מידיו) - ובין שלא נראה אותו כך (כגון מקרה שאדם עושה תנועה לא נכונה ו'נתפש הגב'), בשני המקרים, ראשית הראיה צריכה להיות שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה בעבודה" (דב"ע לח/112-0, [1]). הווי אומר: מה לי גורמים חיצוניים הנראים לעין, מה לי גורמים "פנימיים" - אחת היא, כי על התובע להביא ראשית ראיה "שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה בעבודה". .2יש לומר תחילה, שאין לקבל את הטענה כאילו "הגורם" לתאונה (בקע בדיסקוס) היה גורם חיצוני (המדרכה). הגורם היה תנועה מסוימת שעשה המערער; הושיט את רגלו מהאוטובוס לכיוון המדרכה וברגע הדריכה שמע רעש ("קליק") מלווה בכאב חד בעמוד השדרה. הפסיקה הכירה ב"תנועה לא טובה", "תנועה סיבובית מהירה ובלתי-מבוקרת שסופה התקף כאבים חריף" כתאונת עבודה (דב"ע מג/74-0, [2]). וכך היה גם בעניינו של פקיד בנק עליו הוטל לסחוב קלסרים שמשקלם 8- 9ק"ג, לטפס על סולם ולסדרם על מדפים בגבהים שונים, וזאת במקום צר כאשר הפעולה כרוכה בתנוחה לא נוחה בשל המרחק הקטן בין המדפים. במצב זה הושיט קלסר אחד לפקידה שהיתה למטה וכשרצה לחזור על הפעולה "נעצר בתחילת התנועה מפאת כאבים שפקדוהו" (דב"ע שם/8-0, [3]). .3ועתה לענייננו. היכן וכיצד ניתן לאתר "אירוע תאונתי הקשור בפגימה" (כלשון דב"ע לח/112-0, [1]), לא בכדי הדגשנו מלים מספר במובאת הראשונה מתוך דבריו של ד"ר לוין (ראה סעיף 9(א) שבהליך): לו אכן מדובר היה ב"דריכה לא נכונה כפי שתוארה בעובדות", היה המצב שונה, אלא שמתיאור העובדות אין ללמוד שהדריכה חרגה כהוא זה מגדר דריכה נורמלית ושבלונית. המערער לא החליק, לא נפל, לא ניתר ולא מעד. גם לא דובר על תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל, על מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבש האוטובוס, וכיוצא באלה דברים. גם מי שאינו רופא יאמר, ש"אותה תנועה יכולה להיות בהליכה בבית" (סעיף 9 (ו) להליך), אך הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נאמר, מפי רופא, ש"אדם יכול לקבל בקע כזה במיטה" (סעיף 9(ד) להליך). סוף דבר: אין ולא היתה "ראשית ראיה" שתקשור את הפגימה עם העבודה. סוף דבר שהוא גם סוף פסוק בערעור זה. .4אם רוצים, אף על פי כן, לייחס לעצם "הדריכה" תרומה להתהוות הבקע בדיסקוס - בבחינת "השפעת העבודה", יש לפנות לסעיף 39סיפא ולוודא, אם עלה בידי המוסד להוכיח, כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים. .5על מצבו של המערער עובר לתאונה יודעים אנו מהמומחים הרפואיים, כי הוא היה "סיכון אישי" והיה בטיפול רפואי, בגין כאבים בגב התחתון, לסירוגין, מאז שנת .1965 .6משהוכח כי השפעת העבודה ("המדרכה") על השפעת הבקע בסחוס הבין-חולייתי היתה מזערית, אם לא אפסית, ואילו השפעתם של גורמים אחרים היתה בעלת משקל (ד"ר לוין: "(היה) יותר חשוף להופעת הבקע מכל אדם אחר שאין לו תולדות של כאבי גב"; סעיף 9(ג) להליך), ברור שהמוסד לביטוח לאומי יצא ידי חובת ההוכחה, על-פי סעיף 39סיפא, וסתר את חזקת הסיבתיות. .7הערעור נדחה. אין צו להוצאות.עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבאוטובוס