בערעורו טען ביטוח לאומי, כי שגה בית-הדין קמא בקובעו, כי המנוח לא פיגר בתשלום דמי הביטוח במשך תקופה השוללת זכאות וכי המוסד חייב להודיע למבוטח את סכום החוב כדי להוות פיגור - גם למקרה שהמבוטח לא פנה למוסד. בא-כוח המשיבה טען, כי משני פסקי-הדין שצוטטו יש ללמוד מקל וחומר לטובת המשיבה: בעלה המנוח לא ידע כלל שהוא חייב דמי ביטוח, והרי שעה שאי-תשלום הוא דבר "אובייקטיבי", "פיגור" הוא עניין סובייקטיבי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיגור בתשלום ביטוח לאומי: .1ההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע מב/184-0) אשר קבע, כי המשיבה זכאית לקצבת שאירים מאז ששולמה לה הענקה מטעמי צדק. .2ואלה העובדות הצריכות לעניין: א) המשיבה הינה אלמנתו של המנוח ז"ל (להלן - המנוח); ב) המנוח היה נכה % 100מאז שנת 1950, בגין תאונת עבודה; ג) המנוח נפטר ביום 6.11.1955; ד) מאז תחילתו של חוק הביטוח הלאומי, תשי"ג- 1953(1.4.1954) ועד למותו לא היתה למנוח הכנסה; ה) המנוח מעולם לא שילם דמי ביטוח; ו) המשיבה פנתה למוסד בתביעה לקצבת שאירים, וזו נדחתה. מאידך, שולמה לה הענקה מטעמי צדק מאז מאי 1981, בגובה קצבת שאירים; ז) מהענקה הראשונה נוכו שני שקלים, תשלום דמי הביטוח שהמנוח היה חייב בשעתו למוסד. .3הוראות החוק הרלבנטיות - שהיו בתוקף בעת פטירת המנוח באות מהנוסח המקורי (תשי"ג) ולא מהנוסח המשולב (תשכ"ח-1968) והריהן: א) סעיף 50: "לא שולמו דמי ביטוח במועד התשלום, ונמשך הפיגור תקופה השווה לארכת הביטוח לענף הביטוח הנדון, ובתום תקופה זו קרה מקרה המזכה לגמלה - לא תינתן גמלה"; ב) סעיף 21: "ארכת הביטוח בביטוח מוות לעניין סעיף 50היא - .1למי שהיה מבוטח פחות מ- 10שנים - שישה חודשים": ג) סעיף 33: "דמי הביטוח החודשיים בעד מבוטח שאינו עובד ולא עובד עצמאי... הם החלק השנים-עשר של % 2.9מהכנסתו והוא חייב בתשלומם..."; ד) סעיף 34 (כפי שתוקן בתשי"ז, בתוקף מ-1.4.1954): "(א) לעניין סעיף 33יראו כהכנסתו של המנוח את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 5לפקודת מס הכנסה, ...1947 בשנת הכספים שקדמה לשנת התשלום... (ב) מבוטח שאין לו הכנסה כאמור בסעיף קטן (א) כדי 300ל"י, ישלם דמי ביטוח כאילו היתה הכנסתו 300ל"י". .4בית-הדין קמא דחה את טענת בא-כוח המשיבה, לפיה מנוע היה המוסד מלטעון כי לא שולמו דמי ביטוח או שוויתר על כך (דב"ע לה/22-0, [1]). טענה אחרת - כאילו המנוח לא היה חייב בדמי ביטוח בשל היותו נטול כל הכנסה, והיותו נכה בשיעור של % 100- נדחתה אף היא, וכן הטענה, כי אין זה סביר והוגן לשלול מתן קצבה בשל פיגור של שני שקלים ( 20ל"י דאז) בתשלום דמי ביטוח. עם זאת שקבע, כי היה קיים חוב של דמי ביטוח לתקופה העולה של שישה חודשים, לא סבר בית-הדין קמא, כי יש בכך כדי דחיית תביעה על-פי סעיף 50וזאת מפני שהסעיף מדבר בפיגור בתשלום דמי ביטוח. נימוקיו היו, כי בעניין זה עומדת לה למשיבה הלכה פסוקה למונח "פיגור" לעניין סעיף 181לחוק [נוסח משולב]. הכוונה לפסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (תב"ע ל/14-0, [2]), המאמץ את ההלכה שנפסקה בעניין שמואל נעמת על-ידי בית-הדין לערעורים לביטוח לאומי (עב"ל 31/61, [3]), האומרת, כי שומה על המוסד להודיע למבוטח את גובה החוב בדמי ביטוח. במקרה דנן לא הוכח שהמנוח קיבל אי-פעם חשבון או נדרש אי-פעם לשלם דמי ביטוח וידע כמה הוא חייב על חשבון דמי ביטוח. בית-הדין קמא מייחס משקל לכך, שהמנוח נפטר סמוך אחרי תחילת החוק ולא היתה לו כל ידיעה על "החובה הבסיסית" לשלם דמי ביטוח. משלא חל "פיגור", היתה המשיבה זכאית לקצבה במקום הענקה, אך לא בעד התקופה שקדמה למאי 1981(ראה סעיף 2דלעיל). .5בערעורו טען המוסד, כי שגה בית-הדין קמא בקובעו, כי המנוח לא פיגר בתשלום דמי הביטוח במשך תקופה השוללת זכאות וכי המוסד חייב להודיע למבוטח את סכום החוב כדי להוות פיגור - גם למקרה שהמבוטח לא פנה למוסד. בטיעונו בעל-פה הוסיף בא-כוח המוסד וטען, כי לא ניתן היה להקיש מניה וביה מעב"ל 31/61, [3], ומתב"ע ל/14-0, [2], הנ"ל. בשני מקרים אלה דובר במצב בו המבוטח פנה למוסד וביקש לדעת את מצב חשבונו; השתהו בתשובה או במתן פרטים ובינתיים קרה מקרה המזכה לגמלה ואז פסקו מה שפסקו. במקרים אלה היה המבוטח "קיים" במוסד, מה שלא כן לגבי המנוח שעל דבר קיומו לא ידעו ולא היה "ברשת". .6בא-כוח המשיבה טען, כי משני פסקי-הדין שצוטטו יש ללמוד מקל וחומר לטובת המשיבה: בעלה המנוח לא ידע כלל שהוא חייב דמי ביטוח, והרי שעה שאי-תשלום הוא דבר "אובייקטיבי", "פיגור" הוא עניין סובייקטיבי. כן הוסיף הפרקליט המלומד וטען טענות ערעור במסגרת הודעה לפי תקנה 83 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969, טענות שהיו חזרה על אלה שנטענו בבית-הדין האזורי ונדחו (סעיף 4רישא דלעיל). .2פסק-דין .1השאלה עליה יש להשיב בערעור זה היא, האם נכון פסק בית-הדין קמא, שהמנוח לא פיגר בתשלום דמי ביטוח, כשהכוונה לפיגור במשמעות סעיף 50(דאז) של החוק. .2על כך יש להשיב, כי את סעיף 50הנ"ל יש לפרש פשוטו כמשמעו, היינו כי במקרה של פיגור בתשלום דמי ביטוח תקופה השווה לארכת הביטוח "לא תינתן גמלה". כזה היה רצון המחוקק וטוב שכך היה "בימי בראשית" דאז, כשם שטוב היה אשר הוגמשה הגישה לעניין "פיגור" בתיקוני חוק מאוחרים יותר. ועתה לענייננו. .3כנקודת מוצא תשמש אף לנו ההלכה שנפסקה בעב"ל 31/61[3], ואומצה בתב"ע ל/14-0, [2], וזה עיקרה: "הכלל של 'אי-ידיעת החוק אינה מהווה מרפא לאי-מילוי חובו הקבועות בחוק' היווה נר לרגלינו בכמה מפסקי-הדין שנגעו באי-רישום ואי-מילוי חובות דומות, אולם נראה לנו כי נרחיק לכת אם נחיל כלל זה על אי-ידיעת חשבונו של מבוטח. מבוטח הבא אל המוסד לשלם חוב, זכאי לשאול ולקבל מאת המוסד תשובה על סכום החוב המגיע ממנו. על-ידי בואו מפגין המבוטח שהוא יודע את החוק, ויודע שהוא חייב בתשלום דמי ביטוח. לעומת זאת מנהג הבריות הוא שבעל חוב צריך לומר לחייב כמה מגיע ממנו, כי באין תמימות דעים ביחס לגובה החוב לא תהיה הסכמה על סילוקו. המוסד היה חייב להודיע למשיב, באמצעות פקידיו, את יתרת החוב..." (שם, [3], בע' 139). .4אין להניח שיימצא חולק על האמור לעיל. מכל מקום המוסד לא נמנה עם החולקים משלא ערער על אשר נפסק בתב"ע ל/14-0, [2]. לפנינו טען בא-כוח המוסד, כי הרקע העובדתי בענייננו הוא ההיפך הגמור מזה שהיה בפסקי-הדין האמורים, כך שאין להחיל את ההלכה שנתקבלה שם על המקרה דנן. בשני המקרים הללו מדובר היה במבוטח אשר הגיש למוסד הצהרה בדבר הכנסותיו ובהן כל הדרוש לקביעת דמי הביטוח המגיעים ממנו. סחבת מינהלית מנעה תשלום דמי הביטוח במועד ובבוא אירוע המזכה בגמלה - טענו "פיגור". .5לפנינו, אין אלא מקרה "רגיל" של אי-ידיעת החוק. אמנם לא כל-כך רגיל בשים לב לנסיבותיו העצובות: נכה עבודה בשיעור של %100, ללא הכנסה, נפטר בגיל צעיר בהותירו אחריו אלמנה ושלושה ילדים קטנים וזאת כשנה וחצי אחרי תחילת חוק הביטוח הלאומי; אך אין ספק שנתמלאו כל התנאים העושים אי-תשלום דמי ביטוח ל"פיגור" במשמעותו החדה של המונח בסעיף 50דאז. לא נמצא כאן אף אחד מהיסודות המונחים בעב"ל 31/6, [3], ובתב"ע ל/14-0, [2] המחייבים את המוסד לשלם את הגמלה חרף הפיגור. .6מה שהיה נכון, משפטית, בעת מותו של המנוח, נכון ויציב גם עתה. על ה"חטא" שבפיגור אין התיישנות. לעומת זאת, קיימת מאז שחוקק "פרק ט1: הענקות" (ב-1973), אפשרות של "חנינה" מטעמי צדק. למרבה הצער, שוב חלף זמן ניכר עד שהמערערת פנתה למוסד בבקשה להענקה. אולם משפנתה - נענתה (מכוח סעיף 198אא (4) לחוק). .7סוף דבר: הערעור מתקבל ופסק-הדין שבערעור בטל. אין צו להוצאות.ביטוח לאומי