קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין הפרת צו עיקול בידי צד שלישי: עניין לנו בתביעה בעילת רשלנות שיסודה בצו עיקול שהוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה להבטחת זכויותיה של התובעת, צו אשר הופר על-ידי הנתבעים. להלן מסכת העובדות אשר עליה מבוססת התביעה: בין התובעת לבין בעלה (צד רביעי בתביעה זו; להלן - הבעל) התנהל בבית-המשפט המחוזי בחיפה תיק מעמד אישי שעניינו תביעת מזונות. במסגרת אותו הליך הטיל בית-המשפט המחוזי בחיפה עיקול זמני על הכספים בחשבון הבעל אשר התנהל אצל הנתבעת 1 - קרן השתלמות למהנדסים בע"מ (להלן - הקרן). צו העיקול נועד להבטחת זכותה של התובעת למזונות חודשיים על סך 1,670 ש"ח שפסק בית-המשפט לטובתה. ביום 20.6.1995 הוטל צו עיקול זמני על הכספים בחשבונו של הבעל בקרן, אשר אושר בפסק-הדין מיום 17.2.1997. ביום 22.6.1995 התקבלה בקרן הודעה על הטלת העיקול (נספח ב' לסיכומי הנתבעות 1 ו2-). קודם לכן, ביום 6.6.1995, הוגשה על-ידי הבעל בקשה לסגירת חשבונו אצל הקרן ולמשיכת הכספים שהצטברו בחשבון. ביום 11.6.1995 אושרה הבקשה על-יד הקרן (נספח א' לסיכומי הנתבעות 1 ו2-), ובאותו יום שלחה הקרן הוראת תשלום לצד שלישי 1, הבנק הבינלאומי הראשון (להלן - הבנק), שאצלו מוחזקים ומנוהלים כספיה. על-פי האישור שניתן על-ידי הקרן היה הבעל זכאי למשוך את הכספים שנצברו בחשבונו רק לאחר יום 1.7.1995. 5. ביום 25.6.1995 שלחה הקרן הודעת מחזיק לבית-המשפט ולפיה צו העיקול שהוטל על החשבון התקבל אצלה, ולפיכך תימנע הקרן מביצוע כל פעולה עד לסך 50,000 ש"ח (נספח ג' לסיכומי הנתבעות 1 ו2-). עוד צוין באותה הודעה, כי נכון ליום 31.5.1995 נמצאו בחשבון המעוקל סך של 42,501.50 ש"ח. על ההודעה, שנשלחה לבית-המשפט מטעם הקרן, חתמה הנתבעת 2 ששימשה מזכירת הקרן, בשמה של הקרן. 6. ביום 26.6.1995 הזינה הקרן את הודעת העיקול במחשב המשותף לה ולבנק. אף-על-פי-כן במהלך אחד משלושת ימי העסקים הראשונים של חודש יולי 1995, בהתאם לבקשת המשיכה שאושרה כאמור עוד ביום 11.6.1995, הועברו הכספים מהקרן לחשבונו של הבעל בבנק המזרחי המאוחד סניף 492 בחיפה. דיון א. אחריות הקרן 7. עניין לנו בעיקול אשר הוטל על נכס שנמצא בידי צד שלישי. עיקול זה הוטל על-ידי בית-המשפט מכוח סמכותו לפי תקנות 360 ו372- לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. תקנה 375 לתקנות מחילה על עיקול שהוטל על-ידי בית-המשפט את הוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. על מהותו של העיקול עמד בית-המשפט בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך [1], בעמ' 873-872: "עיקול... ניתן להגדירו כפעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו... 'פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על-ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים'". 8. האפשרות שעמדה לרשות התובעת לגבות הסכום הפסוק מהנכס המעוקל סוכלה, והיא מבקשת לעמוד על זכותה להיפרע מן הבטוחה שהעמיד בית-המשפט לזכותה. סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל אמנם קובע הסדר מיוחד בסוגיה זו, אך נקבע בו מפורשות, כי: "48(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין". התובעת בחרה לעמוד על זכויותיה באמצעות תביעה שעילתה בדין הנזיקין הכללי - עוולת הרשלנות. 9. עיקול נכס של חייב המוחזק בידי צד שלישי מטיל על החייב חובה לפעול על-פי צו עיקול. הודעת המחזיק מיום 25.6.1995 ששלחה הקרן לבית-המשפט מהווה הודיית המחזיק כמשמעותה בתקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי. לעתים, הטלת צו עיקול מעמידה את הצד השלישי בפני התנגשות בין שני אינטרסים: מצד אחד החיוב לעמוד בתנאי ההתקשרות שבין החייב שנכסיו עוקלו לבין הצד השלישי, ומצד אחר, החובה לציית לצו העיקול. בהתנגשות זו גובר החיוב לפעול על-פי צו העיקול, ובלשונו של השופט בר אופיר בספרו: "המדיניות השיפוטית הרצויה עולה מן הדין הממזג את שני החיובים אל תוך חיוב אחד, הוא החיוב לפעול לפי צו העיקול. העדפת העיקול במקרה כזה היא מוצדקת מטעמים של מדיניות ציבורית ושיפוטית, שכן מטרת העיקול היא להבטיח את פרעון החוב לידי הזוכה: והחשש מפני סיכול מטרה זו הוא שמנחה את בתי המשפט בבואם לפרש צווי עיקול ולקבוע פעולתם" (ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות [9], בעמ' 355). 10. הטלת עיקול על נכסים המצויים בידי צד שלישי יוצרת חובה לפעול על-פי העיקול. על תוכנה של חובה זו עמד בית-המשפט בע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי [2]: "משהוטל עיקול, אין בעל הזכויות המעוקלות ואין המחזיקה חופשיים לעשות בן שינויים שאינם מתיישבים עם מהותו של עיקול... הם אינם רשאים לרוקן את הזכויות כולן או מקצתן מתוכן, כשם שאינם רשאים להבריח את הזכויות כולן או חלקן לאחרים...". יוצא מכך, כי העברת כספי החשבון המעוקלים מהקרן לחשבונו של הבעל עומדת בניגוד לחובה לפעול על-פי הצו, ואין נפקא מנה לעניין זה אם הבעל, החייב שנכסיו עוקלו, עמד עד לשלב זה בכל התשלומים. 11. על-מנת שתקום אחריות בגין רשלנות נדרש להוכיח קיומה של חובת זהירות המוטלת על הנתבע כלפי התובע. בעניין זה כבר נפסק בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [3] כי חובת זהירות כזו אכן קיימת, כאמור: "בהקשר זה של פרשנות צו עיקול ראוי להזכיר, שעל הבנק מוטלת חובת זהירות מצד אחד לקיים את הצו כלשונו..." (ההדגשה שלי - ש' א'). באותו עניין הבנק היה המחזיק. מכוחה של החובה המוטלת על המחזיק לפעול על-פי הצו קמה חובת זהירות של המחזיק כלפי הזוכה על-פי הצו, לפעול לקיום הצו ולהימנע מכל פעולה העומדת בניגוד לצו, ואשר יש בה כדי להביא לסיכולו. 12. הקרן היא המחזיק בנכס על-פי הודאתה מיום 25.6.1995, ואילו הבנק החזיק, בפועל, באותה עת, את הכספים בחשבון המעוקל. בעת שאישרה הקרן את בקשת המשיכה שהוגשה על-ידי הבעל טרם ניתן צו העיקול, והואיל וכך, בעשותה כן פעלה הקרן כשורה. משהומצא לקרן צו העיקול, עדכנה הקרן את הבנק בדבר קיומו של העיקול רק ביום 26.6.1995, כארבעה ימים לאחר שהתקבלה בקרן הודעת העיקול, ללא כל הצדקה לעיכוב. עדכון הבנק על-ידי הקרן נעשה באמצעות מחשב על-ידי הקלדת קוד עיקול במחשב המשותף לקרן ולבנק. לא הייתה כל הצדקה לסחבת של ארבעה ימים מיום קבלת צו העיקול ועד הקלדתו במחשב. זאת ועוד, הקרן לא נקטה אמצעים כלשהם על-מנת להבטיח ולוודא כי הודעת העיקול אכן נקלטה בבנק. כפי שיובהר להלן, סבורתני כי היה מקום לדרוש מהקרן כי תגבה את הזנת הודעת העיקול במחשב בהודעה נוספת שמטרתה להבטיח כי הודעת העיקול אכן התקבלה בבנק, ואפרט. 13. במסגרת הדיון בעוולת הרשלנות בהקשר של עיקול נכסים המוחזקים בידי צד שלישי נגזרת חובת הזהירות המושגית ממידת הזהירות שהיה נוקט "מחזיק" סביר. דרישה זו אינה שונה במהותה מהדרישה שמציב חוק ההוצאה לפועל בהקשר זה, הקובע בסעיף 48(א): "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר... הוציא מידו נכס... שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב..." (ההדגשה שלי - ש' א'). בית-המשפט עמד על משמעות דרישת ההצדק הסביר וקבע: "הדרישה שהצדק יהיה סביר... 'מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי'" (ע"א 533/87 הנ"ל [1], בעמ' 875). בשורת פסקי-דין נוספים אימץ בית-המשפט את המבחן האמור, שהוצע על-ידי השופט בר-אופיר בספרו. סבורתני כי מן הראוי יהיה להחיל אמות-מידה זהות לבחינת התנהגותו של המחזיק הן במסגרת דיון שעניינו סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל והן במסגרת דיון על-פי פקודת הנזיקין ועוולת הרשלנות. בדונו באחריות המחזיק קבע בית-המשפט כי היעדרם של נהלים פנימיים ראויים שנועדו להבטיח כי צו עיקול שנמסר לידי המחזיק יטופל בצורה נאותה אינו יכול לשמש הצדק סביר (ע"א 1796/90 פירר נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 875). על המחזיק מוטלת חובה לקבוע נהלים שיאפשרו לקיים את צו העיקול. משלא קבע נהלים כאלה, לא פעל כמחזיק סביר ועליו לשאת באחריות לכך (ראה ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ [5] וגם ע"א 1796/90 הנ"ל [4]). 14. למאי נפקא מנה, הקרן לא הייתה יכולה להסתפק בהזנת הודעת עיקול במחשב ועל-ידי כך להתנער מחובתה ומאחריותה. חובת הזהירות המוטלת על הקרן מכוח היותה מחזיק בנכס מחייבת אותה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ומקובלים על-מנת להבטיח כי הזוכה על-פי צו העיקול לא יצא נפגע. הקרן היא גוף פיננסי וצווי עיקול בידי צד שלישי מתקבלים אצלה כדבר שבשיגרה. הואיל וכך, עליה לפעול בכל הנוגע לטיפול בצווי עיקול ביתר זהירות נוכח העובדה שמדובר במספר רב של הודעות עיקול המגיעות אליה ובמספר רב של אנשים העלול להיפגע מחוסר הזהירות שהיא נוהגת בטיפול בצווי העיקול. לא הוכח בפניי אילו אמצעי זהירות נקטה הקרן על-מנת לוודא כי המחשב תקין, כי התוכנה תקינה, כי ההודעות המוקלדות על-ידיה מגיעות לבנק, נקלטות על-ידיו ומופיעות על הצג אצלו. לא הוכח בפניי אילו פעולות ואמצעי זהירות נוהג לנקוט גוף שגודלו והיקפו כמו זה של הקרן, ובאילו אמצעי זהירות היא נקטה על-מנת לבדוק ולוודא כי הודעות העיקול מתקבלות בבנק וכי הן מטופלות על-ידיו כדבעי. ראוי לשוב ולהדגיש כי גם הקרן, עוד לפני שהוציאה מרשותה את הטיפול בצו העיקול לבנק, נהגה לא כפי שמחזיק סביר צריך וחייב לנהוג בכך שרק לאחר ארבעה ימים מיום קבלת צו העיקול היא הזינה את המחשב שברשותה בדבר הטלת אותו עיקול על כספי הבעל המוחזקים על-ידיה. ובנוסף, גם לאחר חלוף ארבעת הימים ועוד כשבוע נוסף חלף בלי שהיא נקטה פעולה כלשהי על-מנת לבדוק ולוודא כי כספי הבעל המעוקלים, המוחזקים על-ידיה באמצעות הבנק, אכן יטופלו בהתאם לצו העיקול שהוטל על-ידי בית-משפט. לא זאת כי אם אף זאת, בנסיבות העניין יש להטיל על הקרן חובת זהירות מוגברת לאור העובדה שמספר ימים קודם לקבלת צו העיקול היא אישרה את משיכת הכספים מהקרן ושלחה על כך הודעה לבנק. מן הראוי היה שהיא תקפיד במקרה זה אף יותר ממקרים אחרים, מאחר שעל המחשב כבר הופיעה הודעת אישור לבנק בדבר שחרור כספי הבעל. 15. מן הטעמים האלה הגעתי למסקנה כי הקרן התרשלה כשלא גיבתה את הודעת העיקול ששלחה לבנק באמצעות המחשב ולא וידאה כי היא נקלטה בבנק וכי הוא נוהג על-פיה. הקרן התגוננה בטענה עובדתית, ולפיה באותה תקופה הייתה תקלה במחשבי הבנק והיא שגרמה לנזק. טענה זו לא הוכחה בפניי. יתר-על-כן, גם בהנחה שמקור התקלה היה גורם כלשהו במחשבים שהיו בשימוש הבנק היא לא הוכיחה מהו אותו מקור, במשך איזו תקופה נמשכה התקלה, מה היא עשתה על-מנת לוודא כי הבנק מתחזק את מחשביו כראוי או שמא התקלה בתוכנה, ואם התקלה בתוכנה מי מטעמה היה אחראי לבדיקת התוכנה, בבעלות מי הייתה התוכנה ועוד פעולות ועובדות כיוצא בזה שיעידו על כי עשתה כל שמחזיק סביר חייב וצריך לעשות על-מנת לקיים את צו העיקול. משלא הוכחו עובדות אלה בפניי, המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה כי הקרן הפרה את חובת הזהירות כמחזיק בכספי עיקול. ב. אחריות הבנק 16. הבנק הוא הגוף המחזיק בפועל בכספי הקרן. הפסיקה הכירה בחובות זהירות המוטלות על הגוף המחזיק בפועל בכספי הקרן (ראה ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח [6]). תוכנן והיקפן של החבויות משתנים ממקרה למקרה בהתאם למערכת היחסים המיוחדת שנוצרת בין הבנק לבין הלקוח. ראה דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן [7], בעמ' 49: "בגדרי מערכת יחסים בין בנק לבין לקוח פלוני - והיא שתקבע בראש ובראשונה את חובתו של הבנק כלפי אותו פלוני - מחובתנו להוסיף וליתן דעתנו לעובדות או לאירועים ספציפיים המייחדים אותה מערכת ואשר עשויים ממילא ליטול חלק בקביעת חובתו של הבנק כלפי לקוחו". ניתן לסכם ולומר כי רמת הזהירות המוטלת על בנק הינה לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, כאשר אמצעי הזהירות הנדרשים משתנים על-פי הנסיבות. 17. במערכת הנסיבות אשר הובאה לפנינו הבנק הוא שמופקד למעשה על כספי הקרן אשר מוחזקים על-ידיו. אמנם הכספים מנוהלים על-ידי הקרן, והקרן היא האחראית הישירה לניהולם התקין, אך מכיוון שהבנק מעניק שירותים לגוף פיננסי דינמי, חלה עליו החובה לעקוב בקפדנות אחרי הוראות הלקוח והנחיותיו המתקבלות אצלו. במקרה דנן אין ספק כי הקרן התרשלה במתן ההנחיה לבנק, אך גם לבנק היה חלק בגרימת הנזק. במערכת המחשבים שבה נעשה שימוש על-ידי הבנק והקרן לצורך העברת הנחיות מהלקוח - הקרן - לבנק, הייתה תקלה. בשל אותה תקלה במערכת המשותפת לא הייתה לבנק אפשרות לעקוב אחר הודעות עיקול שהוזנו למערכת לאחר שהתקבלו אצלו באותו חשבון הודעות מימוש. זוהי תקלה חמורה שהבנק מצא לנכון לתקן רק בדיעבד. בנק אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש במערכת שאינה מאפשרת לו לעקוב אחרי כל ומלוא ההוראות המגיעות אליו מלקוחותיו. מערכת כזו העלולה למנוע ממנו מלמלא אחר הוראות הלקוחות עלולה ליצור תקלות חמורות, והדבר עומד בניגוד לחובת הזהירות שבנק חייב כלפי לקוחותיו. רשלנותו התורמת של הבנק מצדיקה הטלת אחריות עליו, ובנסיבות העניין אני רואה לנכון להעמידה בשיעור של ארבעים אחוזים מהנזק שנגרם לתובעת, לפיכך הבנק ישפה את הקרן בשיעור של 40% מהנזק. ג. שאלת הנזק הנתבעות וצדדי ג' חזרו בפניי על הטענה כי לתובעת לא נגרם כל נזק, שכן התובע עמד עד כה בתשלומי המזונות ובתיק ההוצאה לפועל המתנהל נגדו אף עומדת לזכותו יתרת זכות. בהיעדר נזק - כך נטען - אין עילה לתביעה בעוולת רשלנות. בהקשר זה יפים הדברים שהובאו על-ידי השופט בר-אופיר בספרו הנ"ל [9], בעמ' 237: "הטלת העיקול כשלעצמה איננה מקנה לזוכה (שביקש את הטלת העיקול) זכות מהותית בנכס המעוקל... על ידי עיקול אין הזוכה רוכש כל זכויות בנכס המעקל, והעיקול מהווה רק 'שימת יד' של בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל על נכס מסויים... העיקול הוא סעד דיוני שבא להקל על הליכי ההוצאה לפועל". הנה-כי-כן, העיקול אמנם מהווה סעד דיוני בלבד שאין הטלתו, כשלעצמה, מקנה לזוכה זכויות מהותיות בנכס המעוקל, אך הוא סעד המעניק לזוכה בו יתרון במישור הדיוני, קרי באכיפת זכויותיו. העיקול הינו אמצעי יעיל שהעמיד בית-המשפט לרשות התובעת על-מנת להבטיח את זכותה לדמי מזונות מבעלה. העיקול במהותו לא נועד להקנות לזוכה זכות בנכס המעוקל, אלא זכות עתידית להיפרע מהנכס המעוקל - היה וכספי המזונות לא ישולמו לה על-ידי הבעל. אי לכך הנזק הנגזר מפגיעה בכספי העיקול הוא פגיעה באפשרות העתידית שהועמדה לזוכה על-פי צו העיקול להיפרע אם וכאשר החוב לא ייפרע. זה נזקה של התובעת ואין צורך בהוכחת חסרון כיס ממשי להוכחת הנזק. כל עוד חייב הבעל בתשלום מזונות התובעת, הפרת צו העיקול מסכלת את זכותה של התובעת להיפרע מן הבטוחה שהועמדה לרשותה באמצעות צו העיקול. רק משנפרע החוב כולו ניתן לומר שהעיקול פקע וכי היעדרם של כספי העיקול אצל המחזיק אינו בבחינת נזק לתובעת. אולם הואיל וחיוב המזונות הוא חיוב מתמשך באופיו, המתגבש מדי חודש בחודשו, והואיל וחיוב המזונות של הבעל לתובעת טרם בא לידי סיום, הרי שהיעדרם של כספי העיקול כבטוחה שהוענקה לתובעת באמצעות צו העיקול הינו בבחינת נזק. מן המקובץ לעיל עולה כי לתובעת נגרם נזק ממעשיהם הרשלניים של הקרן והבנק, אשר בגינו היא רשאית לתבוע. ד. צד שלישי 2 - הבעל: הטלת חובה על הקרן והבנק להשיב לחשבון הקרן את הכספים שנמשכו ממנו ולהעמידם לרשות התובעת בהתאם לצו העיקול תצמיח לבעל טובת הנאה שאין הוא זכאי לה, והתוצאה תהיה כי "חוטא יצא נשכר". בעוד הקרן והבנק פעלו ברשלנות, פעל הבעל בניגוד לצו העיקול ביודעין ובכוונת זדון. חיוב הקרן להשיב את הכספים לחשבון בלי לחייב את הבעל לשפותה יביא לתוצאה של התעשרות הבעל שלא כדין. כל עוד לא נפרע כל ומלוא חוב המזונות היו כספיו אמורים להישאר בחשבון, שכן הם המהווים בטוחה לתשלום החוב הכספי, ולא כספי הקרן או הבנק. הקרן אינה יותר מאשר מחזיק בכספים של אחר, ומשהוציא האחר את הכספים מחשבונו בקרן - שלא כדין - עליו להשיבם לחשבון, וכך אני מורה. ה. חבות הנתבעת 2 הנתבעת 2 משמשת כמזכירת הקרן ובשמה נחתמה הודעת המחזיק ששלחה הקרן לבית-המשפט. ההודעה שלפיה צו העיקול התקבל אצל הקרן, וכי הקרן רשמה לפניה להימנע מביצוע כל פעולה בכספים אשר נצברו בחשבון, נחתמה בשם הקרן על-ידי פקידה בשם ציונה. הנתבעת 2 זומנה להעיד מטעם התובעת בתביעתה נגד צד שלישי 2, ובעדותה הצהירה כי בתקופה שבה נשלחה הודעת העיקול לקרן היא שהתה בקנדה. התובעת לא כפרה בכך, והעובדה כי לא נמצאה בארץ באותה עת ולא היא שחתמה בפועל על נספח ג' הנ"ל משמיטה את הבסיס לאחריות שמבקשת התובעת להטיל עליה. יתר-על-כן, התובעת לא הוכיחה כי מעשה או מחדל מצד הנתבעת 2 הם שגרמו לשחרור הכספים בניגוד לצו העיקול. לפיכך לא הוכח כי הנתבעת 2 התרשלה וכי בהתנהגותה גרמה לנזק שנגרם לתובעת ועל-כן אני דוחה את התביעה שהוגשה נגדה. ו. טענת שינוי חזית בסעיף 9 לכתב-התביעה טוענת התובעת כי על הנתבעים להשיב לה את הסכום שנמצא בחשבון שלגביו ניתן צו העיקול עובר למועד קבלת הצו. בסעיף 8 לכתב-התביעה טוענת התובעת כי כספים אלו שייכים לה. בסיכומיה חזרה בה התובעת מטענתה כי הכספים שייכים לה ועתרה רק להשבתם לחשבון למקרה שיהא צורך לממש את העיקול (סעיפים 21-19 לסיכומי התובעת). הנני סבורה כי לא שונתה החזית. התובעת לא חרגה ממסגרת הפלוגתאות שנקבעה על-ידי הצדדים בכתבי-הטענות, ויריעת המחלוקת לא הורחבה מעבר לעילות המנויות בכתב-התביעה (ראה ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ [8]). התביעה החדשה, לכאורה, נוגעת כל כולה לסעד, וראוי להדגיש בעניין זה כי בנסיבות מסוימות רשאי בית-המשפט אף להעניק סעד שלא התבקש לתתו, מכוח סמכותו הטבועה. אשר לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, שהועלתה לראשונה בסיכומי התובעת (סעיף 13), הרי שטענה זו הינה טענה חדשה שלא בא זכרה בכתב-התביעה, ומכיוון שכך לא אדון בה. לסיכום, אני מחייבת הקרן להשיב לחשבון הבעל את כספי העיקול שהוצאו ממנו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. הבנק ישפה את הקרן בשיעור של 40% מהסכום האמור. אני מחייבת את הבעל לשפות את הקרן ולהשיב לחשבון את מלוא כספי העיקול בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. כל סכום שיושב על-ידי הבעל יחולק בין הקרן לבין הבנק בהתאם לשיעורי האחריות שנקבעו לעיל. הקרן תישא בהוצאות התובעת ושכר טרחת פרקליטתה בסך - 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועלפיצוייםעיקול צד ג'צוויםעיקול