קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית רכב גנוב: מרבית עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת כפי שלהלן. התובע רכש רכב משומש מהנתבע מס' 1 (להלן:"שיק"), שהיה כמסתבר נוכל, אשר מכר לתובע רכב גנוב באופן המתואר להלן. הרכב ש"נמכר" לתובע היה מכונית הונדה סיביק בצבע לבן, שנת יצור 1996, בעלת מספר רישוי 205417 ורשום על שם חברת חלמיש בע"מ (להלן:"חלמיש" ו "רכב חלמיש" בהתאמה). שיק איתר רכב נוסף מאותו סוג, בעל אותם נתוני צבע ושנת יצור שהיה רשום על שם אחד אורי סנדורי (להלן:"סנדורי" ו "רכב סנדורי" בהתאמה), החליף את לוחית הזיהוי של רכב חלמיש בלוחית זיהוי התואמת את מספר הרישוי של רכב סנדורי, זייף את תעודת הזיהוי של סנדורי והכין לעצמו רשיון רכב מזויף על שם סנדורי בו נרשמו מספר הרישוי של רכב סנדורי, אך מספרי המנוע והשלדה נרשמו כפי שהיו בפועל ברכב חלמיש (להלן: "רשיון הרכב המזויף"). בדרך זו, לא יכול היה התובע לזהות שהרכב המוצג לפניו כרכבו של סנדורי, על ידי אדם המתחזה כסנדורי, אינו הרכב האמיתי, וגם בדיקה שנערכה על ידיו במכון לבדיקת רכב "דינמומטר" (להלן: "מכון הבדיקה") לא גילתה את מעשה המרמה הואיל ובדיקת מספרי המנוע והשלדה שנעשתה באופן פיזי על ידי בוחני מכון הבדיקה, העלתה התאמה בין מספרים אלו ובין המספרים שעל גבי רשיון הרכב המזויף. לאחר הבדיקה במכון הבדיקה בוצעה העברת רישום הבעלות ברכב ברישומי משרד רישוי הרכב של הנתבעת מס' 1 (להלן: "משרד הרישוי") משמו של בעל הרכב, לכאורה סנדורי, לשמו של התובע. ביצוע העברת רישום בעלות בכלי הרכב נעשה על ידי הנתבע מס' 3, בנק הדואר, שהיה "בנק מקוון" למשרד הרישוי, היינו שמחשבי הבנק היו "on line" עם מחשב משרד הרישוי וכך יכול הפקיד בבנק הדואר לזהות על פי רשיון רכב ותעודת זהות של מוכר כי המדובר במוכר ה"נכון" וברכב ה"נכון" כפי המופיע ברישומי משרד הרישוי; לאחר זיהוי הקונה, מתבצעת פעולת העברת רישומי הבעלות, ישירות ממחשב בנק הדואר אל מחשב משרד הרישוי, ובנק הדואר מנפיק מיידית "שטר מכר" בו רשומים פרטי הקונה, פרטי המוכר, תוצר הרכב ומספר הרישוי של הרכב; פקיד בנק הדואר מוסר את שטר המכר לקונה הרכב כאישור על העברת הבעלות ברכב. כך נעשו הדברים גם במקרה הנדון, אלא שכאן הועבר, כמובן, רכב חלמיש לתובע כרכב סנדורי. בשלב מסוים התגלה לתובע כי הולך שולל ולאחר הליכים שאין צורך לעמוד עליהם, הועבר הרכב שנמכר לתובע, הוא רכב חלמיש, הנחזה להיות רכב סנדורי, בחזרה לחזקתה של חלמיש. התביעה היא להחזר הכספים ששילם התובע לשיק עבור רכישת רכב, בסך של 84,000 ש"ח (קרן) והיא הוגשה נגד שיק, שלא התגונן ונגדו זכאי התובע לפסק דין בהעדר הגנה, נגד המדינה, כמי שמקיימת את משרד הרישוי וכן נגד בנק הדואר ורשות הדואר שבמסגרתה הוא פועל. התביעה נגד המדינה, בנק הדואר ורשות הדאר היא בטענה שאלו התרשלו בביצוע תפקידיהם בכך שנוהלי העבודה שלהם לא נתנו מענה לסיכול מעשה מרמה כפי מעשיו של שיק. עיקר טענתו של התובע נוגעת לכך שמחשב בנק הדואר לא הוזן בנתוני מספרי המנוע והשלדה של כלי הרכב אותו אמור היה שיק להעביר לתובע כביכול וכך יכול היה שיק לבצע את מעשה המרמה כפי שביצע בפועל. אין חולק על כך שבעת בדיקת נתוני הרכב בבנק הדואר, לא יכולה היתה הפקידה שביצעה את רישומי העברת הבעלות ברכב לבדוק האם מספרי המנוע והשלדה המוצגים לה על ידי שיק ברשיון הרכב המזויף זהים לאלו הרשומים במשרד הרישוי לגבי הרכב הרשום על שם סנדורי ואשר מספר הרישוי שלו הוא מספר הרישוי המופיע ברשיון הרכב המזויף הואיל ואלו לא הועברו, כאמור, אל מחשב בנק הדואר מקבצי מחשב משרד הרישוי, בעת שהפקיד בבנק הדואר התחבר למחשב משרד הרישוי לצורך ביצוע העברת הבעלות ברכב. בסיכומי טענותיה, אין המדינה חולקת על קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית כפי החלוקה הדיכוטומית האהובה על הפסיקה) ביחסי התובע כרוכש רכב, והמדינה כמי שפועלת בענייני רישום רכב באמצעות משרד הרישוי [ ע"א (ת"א) 636/92 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ. נוף ואח' "פסקים" תשנ"ד ג' עמ' 457 הנזכר בהסכמה ברע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נא4 עמ' 464 פיסקה 16 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג - כהן (להלן: "פס"ד סהר"); ראה גם ע"א (ת"א) 589/97, מדינת ישראל נ. קווי אשראי לישראל (א.ש) בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פס"ד קווי אשראי")]. יחד עם זאת, טענת המדינה היא שלא הופרה על ידיה חובת הזהירות המוטלת עליה בכך שמספרי השלדה והמנוע (להלן: "מספרי השלדה") של כלי הרכב לא הועברו למחשבי בנק הדואר (ולמעשה לכל הבנקים ה"מקוונים") בעת ביצוע רישומי העברת בעלות בכלי רכב. מתצהירה ועדותה של העדה מטעם המדינה, הגב' בלהה טל, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של המדינה בנושא זה. לפי סעיף 7 לתצהירה של הגב' טל אין בהעברת מספרי השלדה למחשבי הבנקים כדי למנוע את מעשי התרמית ועל כך חזרה גם בעדותה, בעמ' 4 לפרוטוקול שורה 4 שם היא אומרת כי "מספרי השלדה לא הועברו ממחשב למחשב כי לא היה צורך…", אך בהמשך הדברים היא מוסיפה כי "…כיום הם מועברים לאור המשפטים", והכוונה היא למשפטים הנוגעים לתביעות של רוכשי כלי רכב אשר רומו בדרך דומה לזו שרומה התובע. אם אין צורך בהעברת מספרי השלדה, על מה נוצר הצורך בעקבות המשפטים? לסיבה אחרת שניתנה על ידי הגב' טל, הקושי להשוות בין מספרי השלדה שעל גבי המחשב לאלו שברשיון הרכב (שם בשורות 22 עד 24) עדיף שלא אתייחס. ברור הוא שאם היה מוזן מחשב בנק הדואר במספרי השלדה של רכב סנדורי, ניתן היה לראות בבירור, ללא צורך של בדיקה פיזית של פקיד הבנק את כלי הרכב, כי מספרי השלדה של הרכב הנחזה להיות רכב סנדורי על פי רשיון הרכב המזויף, אינם תואמים את המספרים הרשומים במשרד הרישוי והמרמה הייתה נמנעת. נכון הוא, כפי שטוענת הנתבעת (וכך הגב' טל בסעיף 8 לתצהירה) כי הרמאי יכול היה לזייף שני רשיונות, אחד כפי רשיון הרכב המזויף, אשר ישמש אותו בעת בדיקת הרכב במכון הבדיקה, על מנת שבעת הבדיקה הפיזית של כלי הרכב, תמצא זהות בין מספרי השלדה האמיתיים (הם מספרי השלדה של רכב החברה) ובין אלו שברשיון הרכב המזויף; רשיון מזויף שני, בו יופיעו מספרי השלדה של רכב סנדורי, אותו יציג בפני פקיד הבנק על מנת שאלו יתאימו למספרי השלדה שהועברו למחשב הבנק; במקרה כזה, לא תואיל, לכאורה, העברת מספרי השלדה ממחשב משרד הרישוי למחשב הבנק על מנת למנוע את המרמה. מסיבה זו, כך נטען, לא היה צריך להעביר לבנק הדאר את מספרי השלדה. טענה כזו גובלת בשטותיות; גישתה היא שאין צורך לנעול דלתות, הואיל וגנבים יכולים לפרוץ אותן בכל מקרה, אין צורך במכשירי אזעקה לכלי רכב הואיל ופורצי רכב מתגברים עליהם (וכידוע גניבת כלי רכב היא מכת מדינה) אין טעם בכספות וכו'. ברור הוא שביצוע מעשה המרמה במקרה שמספרי השלדה היו מועברים למחשב הבנק היה קשה הרבה יותר הואיל ועל הרמאי היה לזייף שני מסמכים, במקום מסמך אחד, ואפשרות הטעות שתעשה על ידיו היתה גדולה יותר. יתר על כן, סביר להניח שמעשה מרמה כזה לא היה מתבצע כלל הואיל וסיכויי הצלחתו והאפשרות שהרמאי לא ייתפס בעת מעשה, תלויים יהיו בכך שבעת ביצוע העברת הרישום בבנק לא יעיין הקונה, ולו במקרה, גם בטופס הבדיקה של מכון הבדיקה. בטופס זה רשומים מספרי השלדה האמיתיים (הם מספרי רכב חלמיש), אשר כמובן שונים מאלו שבמחשב הבנק (המעלה את נתוני רכב סנדורי) וברשיון המזויף השני. אם יעיין רוכש הרכב בטופס, ולו במקרה, בעת ביצוע העברת הרכב, יראה מיד שאין התאמה בין מספרי השלדה שנבדקו פיזית במכון הבדיקה ובין אלו העולים מרישומי המחשב. כמובן שיכולה גם להנתן הוראה לפקיד הבנק לערוך השוואה כזו על ידיו. ניתן לטעון כי לא כל כלי רכב משומש עובר בדיקה לפני רכישתו, אולם כידוע, נוהג הבדיקה במכון בדיקה הוא נוהג מקובל וידוע עד כדי ידיעה שיפוטית. אילו טרחה המדינה ,אם כן, להעביר את מספרי השלדה לבנק, ניתן היה למנוע או לפחות להקשות מאוד את ביצוע מעשי המרמה, מסוג זה שרומה בו התובע. רשלנותה של המדינה נראית איפוא גלויה וברורה על פני הדברים (וראה להלן) אולם לטענת המדינה, לא הפרה היא את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע הואיל ולא היה עליה לפעול בסטנדרט זהירות גבוה יותר מזה אשר נקבע בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות") שם נקבעו חובות פקיד הבנק הרושם את שינוי הבעלות בכלי הרכב ואין בהן חובה לברר את התאמת מספרי השלדה בין הרשום במחשב משרד הרישוי (קרי, מחשב הבנק, כפי שהיה צריך לטעמי להיות) ובין הרשום ברשיון הרכב המוצג לו (תקנה 283 לתקנות; ראה סעיף 3 לסיכומי טענות המדינה). טענה זו נסמכת בעיקרה על האמור "בפס"ד קווי אשראי" שם נקבע כי הואיל ועל פי תקנות המשכון (סדרי רישום ועיון), תשנ"ד - 1994 (להלן: "תקנות המשכון"), לא נקבע שיש צורך בזיהוי פיזי של בעל משכון המבקש ביטולו, או זיהוי ואימות על ידי עורך דין, הרי שפעולה של משרד הרישוי, שביטל רישום משכון על כלי רכב מרישומיו, ללא זיהוי ואימות של הבקשה לביטול המשכון שנחזתה להיות חתומה על ידי בעל המשכון, אין בה הפרה של חובת זהירות כלפי בעל המשכון, שעה שביטול הרישום הושג במרמה. איני יכול לקבל, בכל הכבוד, את הנמקת "פס"ד קווי אשראי". בית המשפט שם (בעמ' 12 לפסק הדין) הביא מדברי כב' השופט ברק לפיהם "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על ידי המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות, הנדרשת על ידי האדם הסביר" (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז1 עמ' 113 בעמ' 139; להלן: "פס"ד ועקנין"). אולם בהמשך לדברים אלו ממשיך כב' השופט ברק ואומר: "… ודוק: אינני סבור, כי כל הפרת חובה חקוקה מהווה ממילא התרשלות. כפי שראינו, ייתכן שהמחוקק קבע סטנדרט מוחלט או תת - סטנדרט, ובמקרים אלה אין זיהוי בין המידה החקיקתית לבין המידה הנדרשת ברשלנות… ". לאמור, לא ניתן לקבל את סטנדרט ההתנהגות שנקבע בחיקוק כקובע שהתנהגות על פיו, גם אם אין בה משום הפרת חובה שבחיקוק, אינה, בהכרח, התנהגות שאינה רשלנית. וכך נאמרו הדברים במפורש, בפסק דין מאוחר יותר, ובעקבות "פס"ד ועקנין": " ראויה להתייחסות הינה רק טענת המשיבים, כי בהתקינם הן מעקה עליון והן לוח רגליים בחדר המדרגות, כמצוות תקנות 10 ו - 11 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), שהוזכרו לעיל, יצאו המשיבים ידי חובת הזהירות, שהייתה מוטלת עליהם כלפי המערער. לשון אחר: התקנות האמורות קובעות סטנדרט של זהירות סבירה מצד המעביד, ומשנפסק על-ידי בית המשפט, שהמעביד נהג על פי התקנות האלה, לא היה כל מקום לייחס לו עוולה של רשלנות. טענה זו אינה מקובלת עליי. אמנם נכון הדבר, שניתן לראות בתקנות הכוללות כללי זהירות משום הוכחה ואינדיקאציה בדבר נורמות הזהירות, שאדם סביר חייב לנקוט ושסטייה מהן מהווה רשלנות… אולם מהעובדה, שתקנות הבטיחות קובעות נורמה מחייבת, אין להסיק, שבית המשפט ימנע מלקבוע כללי התנהגות נוספים, שהסטייה מהם מהווה אף היא רשלנות…" (ע"א 515/83 בשיר עגור נ. איזנברג, פד"י לט1 עמ' 197 בעמ' 202). אכן, בתקנות המשכון נמנע מחוקק המשנה מלקבוע שיש צורך לזהות את מבקש ביטול המשכון; הימנעות זו של מחוקק המשנה אינה אלא מחדל בעיני ויצירת פירצה הקוראת לרמאים לבוא להיכנס בה ואין כל סיבה ללכת בעקבות נורמת "אי זהירות" זו. מידה הזהירות הנדרשת היא על פי מידתו של האדם הסביר; מקום שחיקוק קובע מידה בלתי סבירה, הרי אם מדובר בחקיקה ראשית, חובה היא למלא אחריה, תהיה זו אבסורדית ככל שתהיה; גם במקרה כזה, אין חובה לקבל את סטנדרט הזהירות שנקבע בה, כאינדיקציה למידת הזהירות המחייבת במסגרת עוולת רשלנות; על אחת כמה וכמה שמדובר בחקיקת משנה, שלגביה יש לבית משפט סמכות לקבוע את מידת סבירותה, גם מקום שנדרשים אליה ישירות. ואכן, ב"פס"ד סהר", נקבע על ידי בית המשפט העליון (שם בעמ' 476) דלקמן: "…דרישת הזיהוי על פי תעודה מזהה, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב. זוהי דרישה סבירה המתיישבת עם מדיניות ראויה. זוהי דרישה פשוטה, קלה לביצוע, אינה קשורה בעלות כלשהי, אינה מתנגשת עם שיקולים נוגדים, עולה בקנה אחד עם חשיבות הפעולה המתבצעת, עם הפועל היוצא שלה ועם ביצוע תפקיד בצורה סדורה ונאותה. יש בה כדי לסייע בהעברה כשרה של הרכב מן האדם שהוא בעליו לאדם הרוכש אותו בכסף מלא. בכך יש גם כדי לסייע במלחמה במגפת גניבת המכוניות שפשטה בארצנו ולמנוע לא אחת מקונים תמימים לשים כספם על קרן הצבי". דברים אלו נאמרו בהתייחס, בין השאר, לטענה שאין חובה בתקנות (כפי נוסחן אז) על פקיד הבנק לוודא את זהות מוכר הרכב ומתוך כך שאין ללמוד ממידת הזהירות שלפי התקנות, על מידת הזהירות המתאימה לקביעת רשלנותו של הפקיד. דומני שבדברים אלו שב"פס"ד סהר", יש תמיכה לדעתי כי אין האמור ב"פס"ד קווי אשראי", תואם, בכל הכבוד, את הדין: כללית באשר ליחס שבין מידת הזהירות הקבועה בחיקוק לבין זו שתקבע על ידי בית המשפט, ובפרט בכל האמור לאי זיהוי אדם הפועל למכירת או קניית כלי רכב או ביטול רישום מישכונו. ב"פס"ד סהר" הדגיש בית המשפט הדגיש את פשטותה של הפעולה אשר תרים את רף מידת הזהירות. קרובה לגישה זו של בית המשפט (אם כי הוא לא נתן דעתו לכך במפורש), היא הגישה לפיה נבחנת שאלת ההתרשלות על פי המודל הכלכלי; לאמור, קביעת קיומה של התרשלות מתוך השוואה בין עלות ההוצאות שהיתה נדרשת למניעת הנזק הצפוי, לבין תוחלת הנזק, שהיא מכפלת הסתברות קרות הנזק בגודלו. גם על פי נוסחת מודל זו, הקרויה "נוסחת Learned Head", אין אלא לקבוע כי המדינה התרשלה ביותר בכך שלא העבירה את מספרי השלדה לבנק הדואר שהרי הגב' טל מודה שלא היה כל קושי טכני או תקציבי להעביר את מספרי השלדה לבנק (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 19), ועל כן ה"ערך המוסף" של העברת המספרים הנ"ל היה רב ביותר למניעת גרם הנזק (ראה למודל הנ"ל, פרופ' א. פורת, "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת - מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו עמ' 373). כך גם ב"פס"ד ועקנין" (פיסקה 17): "על בית המשפט להציב זה כנגד זה את התועלת המופקת מן המעשה או המחדל מול המשאבים והאמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון". בחינת התועלת מול המשאבים במקרה כזה היא ברורה: התועלת בהעברת מספרי השלדה אל הבנק המקוון היא בכך שיקשה עד מאוד על רמאי למכור רכב לא לו, עד כדי (אולי) מניעת האפשרות לביצוע המרמה או העמדת הרמאי בסיכון תפיסה גבוה; המשאבים היחידים שעל המדינה היה להשקיע בעניין היא להשתחרר מעכבות ביורוקרטיות ולהפעיל מעט מחשבה יוצרת אצל פקידיה, דבר ברוך בפני עצמו. עוד שתי טענות למדינה, שלא מצאתי לנכון להקדיש להן מקום רב: האחת, שלא הוכח עובדתית כי שיק עשה שימוש רק ברשיון הרכב המזויף ויתכן והיו ברשותו שני רשיונות, כך שלא ניתן היה למנוע את המרמה (פיסקה 3.6 לסיכומי טענות המדינה). טענה זו אין בה ממש; ראשית, כפי הפתיח לסיכומי טענות המדינה, אין מחלוקת על עובדות המקרה והן כמתואר בתצהיר התובע, שאין בו כל אזכור של שני רשיונות. שנית, בתצהיר התובע מוזכר, כפי הקשר הדברים, רק רשיון רכב מזויף אחד (ראה סעיף 8 וסעי 13 לתצהיר) והתובע לא נחקר כלל על תצהירו בשאלה זו. שלישית, לגישתי, סביר להניח כי אילו היו מועברים מספרי השלדה לבנק הדואר, לא היה שיק עושה כל שימוש בשני רשיונות מזויפים ולחילופין, קיימת סבירות רבה שהיה נתפס בעת ניסיון ביצוע מעשה המרמה. טענה שניה היא שמעשיו של שיק ניתקו את הקשר הסיבתי בין רשלנות המדינה לבין נזקו של התובע, בחינת היותו של שיק "גורם זר מתערב" (פיסקה 4 לסיכומי טענות המדינה). שלילת טענה זו מצויה בפסקי הדין שהובאו על ידי המדינה לתמיכה בה אולם למען סבר את העין אוסיף משלי, ובהקשר דומה : "…הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים בהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו…" (ע"א 4473/93 זאב יער בע"מ נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נ1 עמ' 866 בעמ' 871). דין התביעה נגד המדינה להתקבל. דין התביעה נגד בנק הדואר ורשות הדואר להדחות ולא מצאתי, בפועל, כל טענה נגדם בסיכומי טענות התובע. המדינה תשלם לתובע את סכום התביעה, בצרוף ריבית והצמדה מיום 29.9.96 ועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם המדינה לתובע את הוצאותיו בצרוף ריבית והצמדה עליהן מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000.- ש"ח בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. גם בנק הדואר ורשות הדואר זכאים (ביחד) להוצאות ושכ"ט בסכומים הנ"ל וגם באלו תשא המדינה. בית משפט רשאי לחייב צד בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה כאשר ההליך שנוהל בפניו היה הליך סרק (תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984); במקרה זה, המדינה היא זו שניהלה, לטעמי, הליך שאין בו כל צורך כאשר פעולתה הרשלנית הברורה הביאה נזק לאזרח הנזקק לשירותיה והמחויב להיזקק לאותו שירות ספציפי. מהדין הוא שתישא גם בהוצאותיו הקשורות בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות לטובת הנתבעים האחרים. על כן אני קובע שהמדינה תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד כאמור לבנק הדואר ולרשות הדואר. אני מחייב את שיק לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו לטובתו באופן סולידרי עם המדינה.רכבגניבת רכברכב גנובקניית רכב