קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שבר ברגל במהלך טיול בחו''ל: התביעה שבפני הינה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף. העובדות בקצרה: התובעת, ילידת 1940, טסה ביום 26/8/95 יחד עם בעלה לטיול בתורכיה למשך 5 ימים אשר במהלכו ארעה התאונה. הנתבעת הינה חברה ממנה רכשו התובעת ובעלת את חבילת הנופש והיתה אחראית על הסדרת ההסעות משדה התעופה באיסטנבול לבית המלון ובחזרה. ביום 31/8/95 עת היו אמורים התובעת ובעלה לשוב לארץ, המתינו בבית המלון בו שהו, להסעה שאורגנה על ידי הנתבעת אשר אמורה היתה להסיעם לשדה התעופה. ההסעה היתה ברכב מסוג מיניבוס כאשר מיד לאחר שעלתה אליו התובעת, נתקלה במדרגה יורדת, אשר לטענתה לא ניתן היה להבחין בה, ונפלה ("התאונה"). כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בברכה השמאלית, סבלה מכאבים עזים ופונתה בכסא גלגלים למטוס אשר הביאה לארץ ומשם באמבולנס, לבית החולים "שיבא" בתל השומר, שם אובחן שבר בפיקת רגלה. התובעת עברה ביום 3.9.95 ניתוח לשחזור פתוח של השבר ורגלה קובעה בגבס למשך כ- 3 חודשים. טענות הצדדים: לטענת התובעת אחראית הנתבעת לתאונה אשר ארעה עקב רשלנותה מאחר וסיפקה הסעה ברכב בו נמצאה מדרגה מסוכנת ובמקום בלתי צפוי לחלוטין ולא נקטה אמצעי זהירות ובטיחות ראויים לנוסעים. מנגד טוענת הנתבעת כי אינה אחראית לתאונה ומעלה מספר טענות חלופיות: העדר עילת תביעה. שוני בגרסאות התובעת לעניין התרחשות התאונה. העדר התרשלות מצידה של הנתבעת ניתוק קשר סיבתי ואשם תורם טענות לעניין הנזק. אדון בטענות כסדרן: העדר עילה: בסעיף א' לכתב הגנתה טענה הנתבעת טענה סתמית ובלתי מפורטת לפיה דין התביעה להמחק מחמת העדר עילה ורק בשלב הסכומים טוענת הנתבעת טענה חדשה לפיה התאונה ארעה בתורכיה ועל כן אין לדין הישראלי תחולה אוטומטית ועל התובעת להוכיח איזהו הדין החל על התאונה וכיוון שלא עשתה כן חל הדין הישראלי מכוח חזקת שיוויון הדינים. עוד טוענת הנתבעת כי על פי הדין הישראלי התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 ועל כן לאור עיקרון ייחוד העילה המעוגן בסעיף 8 לחוק, עילת התביעה היחידה הינה כנגד נהג המיניבוס ומבטחו. סבורה אני, כפי שכבר קבעתי בהחלטתי מיום 25/11/98 בעמ' 1 לפרוטוקול מול השורה 16, כי מקומה של טענה זו היה בקדם המשפט או בכתב ההגנה ועל כן אני דוחה טענה זו אשר מהווה הרחבת חזית. הנתבעת בכתב הגנה מעלה טענה של "העדר עילה" ואולם מכך אין ללמוד כי בכוונתה לטעון טענות עובדתיות של הוכחת דין זר. העלאת טענות אלו בשלב שלאחר קדם המשפט מנע מן התובעת אפשרות להתייחס כראוי לטענות אלו. זאת ועוד, בתחילת ישיבת ההוכחות בתאריך 25/11/98 ניסתה ב"כ הנתבעת לבקש מחיקת התביעה מן הטעם המפורט לעיל ובקשתה נדחתה. אולם למרות שהוגשה על ידה בקשת רשות ערעור המתייחסת להחלטה שלא לאפשר זימונם של עדים על ידה טענתה בסוגיה זו לא הועלתה בדיון בערכאת הערעור וגם בהסכמה לשמיעת ראיות נוספות לא התייחסה לעדויות ביחס לדין התורכי. בנסיבות אלה נמנעה מן התובעת האפשרות להציג ראיות להוכחתו של הדין הזר ועל כן אין אני מתירה העלאת טענות שיש בהן משום הרחבת חזית שאם לא כן תפגענה זכויותיה של התובעת באופן שאינו ניתן לתיקון. הוכחת התרחשות התאונה: מסקנתי היא כי התובעת הוכיחה את אופן התרחשות התאונה וזאת מן הנימוקים הבאים: התובעת מתארת בתצהירה ובחקירת את התאונה כדלקמן: "עליתי למיניבוס והתכוונתי לפסוע לתומי לאחד המושבים, לפתע נתקלתי במדרגה יורדת ואשר לא ניתן היה להבחין בה- ומעדתי ונפגעתי בברכי" (סעיף 7 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית דבקה התובעת בגרסתה זו: "... ש. מה היה הגובה של המדרגות כשעלית? ת. כשעליתי? ש. כן. ת. ...כמו גובה של כיסא... אבל עליתי. והיה משטח, ולאחר מכן היתה מדרגה" (עמ' 23 שורה 26 ואילך). בעלה של התובעת אשר הגיע למקום בסמוך לנפילתה של התובעת מאשר אף הוא את דבריה (בעמ' 32 לפרוטוקול מול השורה 1): "מה שאני יודע שבתוך המיניבוס היתה מדרגה לכיוון ההפוך. זאת אומרת: זה דבר שהיה נסתר, ולא ניתן היה לראות אותו." גרסת התובעת לעניין אופן התרחשות התאונה נתמכת במסמכים המלמדים על עצם התרחשות הארוע (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר התובעת). התובעת מנגד לא הביאה ראיות כלשהן להפרכת גרסת התובעת ויתרה מכך, בעדותה מעידה הגב' גבע, מנהלת מכירות אצל הנתבעת, שניתן היה להביא לעדות את הנהג או לחילופין את אותה המדריכה אשר שהתה במקום בעת התאונה: "אפשר לברר עם סוכנות תוריקן מי עבד באותו יום? ת. כנראה שכן. המשרד יכול לבדוק... ש. אפשר לברר מי היתה המדריכה שדיברה שם עיברית והאיצה בתובעת לעלות לאוטובוס? ת. כן. ש. אפשר גם לברר מי נהג באוטובוס. ת. כן. הכל ניתן לבירור" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 21/10/99 מול השורה 12). הלכה היא כי אי העדת עד הגנה רלוונטי נזקפת לחובת הנתבעת. ראה לעניין זה ע"א 465/88 בנק למימון ומסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פד"י מה (4) 651 בעמ' 654: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית.." ויפים לענייננו דבריה של כב' השופטת בן עתו בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פד"י לו (1) 736 לענין זה: "כלל נקוט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו.." בענייננו העידה הגב' גבע כי ניתן היה להביא את העדים הרלוונטים ואי העדתם, בנסיבות המקרה שבפני, ודאי שנזקפת לחובת הנתבעת. שאלת אחריות הנתבעת: הנתבעת טוענת כי אינה אלא מתווכת אשר כל תפקדה הסתכם בכך שתיווכה בין הנוסעים לחברת ההסעות התורכית אשר שימשה כקבלן עצמאי ואשר על כן אין לחייבה במחדליו או במעשיו. להוכחת דברים אלו צרפה הנתבעת לתצהיר הגב' גבע מסמך ובו תנאים כללים (נספח א' לתצהיר הנתבעת נ/ 5) הקובע: "...אין אנו אחראים לכל נזק שהוא הנובע מאי ביצוע ו/או ביצוע לקוי של שרות כלשהו משרותי החבילה..." הלכה היא כי בניגוד לפעולת מתווך, פעולה של שליחות הינה פעולה אשר משנה זכויות וחובות של צדדים: "אין פעולת המתווך יכולה לשנות את מצבם המשפטי של המשלח ושל צד שלישי. פעולת המתווך רק יצרה רקע מתאים לשינוי מצבם של הצדדים על ידי פעולתם העצמאית" (אהרן ברק, חוק השליחות, תשכ"ה - 1965, פרוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, בעמ' 81). בחקירתה הנגדית סתרה הגב' גבע את האמור לעיל ואישרה כי חברת ההסעה התורכית הינה בעצם שלוחתה של הנתבעת וכי בכוחה לבצע שינויים וביטולים במועדי ההסעות ולשנות חובות וזכויות אצל צד ג': "אנחנו רשאים לשנות את הדברים האלה בהתאם למגבלות או מה שקורה בנותני השרותים שלנו. אנחנו לא אחראים לתקלה טכנית במטוס. ש. אבל אתם עדיין רשאים לשנות, לבטל. ת. כן. כי אנחנו עומדים מול הסוכן. ש. אתם גם יכולים לשנות את חברת ההסעות. ת. במידה וקורה משהו בחברה מסוימת שהיא לא טובה מספיק או האוטובוסים שלה לא טובים, בוודאי, הכל לנוחות הנוסעים" (עמ' 8 לפרוטוקול מול השורה 1 ). כמו כן אישרה הגב' גבע בחקירתה כי ישנו נציג בתורכיה המזדהה בשם הנתבעת ובוודאי שנוצר מצג מפורש של שליחות (עמ' 6 לפרוטוקול מול השורה 7): "כשנוסעים מגיעים לשדה התעופה, נוסעים שקנו חבילות של השטיח המעופף, העברות, מחכה להם אדם עם שלט השטיח המעופף? ת. כן. ש. גם על האוטובוס יש שלט השטיח המעופף וגם נציג. ת. כן. אותו נציג עולה לאוטובוס." ובהמשך בעמ' 7 לפרוטוקול מול השורה 20: ש. נוסע שבוחר כמובן את ההסעות מקבל שובר של השטיח המעופף אותו הוא מראה כאשר הוא עולה לאוטובוס וכך הוא נוסע? ת. כן". לאור האמור סבורה אני כי הנתבעת אחראית למעשי חברת ההסעה אשר בינה לבין הנתבעת מתקיימים יחסי שלוח-שולח מה גם שהנתבעת גובה תשלום נוסף בעבור שרותי ההסעה משדה התעופה ואליו. עוולת הרשלנות - הפרת חובת זהירות: התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה במילוי חובתה בכך שסיפקה, באמצעות שלוחה, רכב ובו סיכון בלתי סביר ולא הזהירה את ציבור המשתמשים בו על המצאו של סיכון זה או דאגה לאמצעי זהירות סבירים ועל כן נושאת באחריות לתאונה ותוצאותיה. בע"א 3120/90 סבג נ' אמסלם ואח', פד"י מט (1) 102, בעמ' 107, נדונה דרך לבחינת רשלנות מעוול בנסיבות של יצירת סיכון: "בכך שחיי היום יום בכללותם רצופים מטבעם סיכונים, אין כמובן כדי לייתר נקיטת אמצעי זהירות כנגד סכנה קונקרטית זו או אחרת, הנובעת מנסיבות ספציפיות אשר ניתן לצפותן. השוו ע.פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל [2] בעמ' 646, השאלה המתעוררת בעניננו היא מי נושא בנזק שנגרם כתוצאה מהתממשות סיכון ספציפי: יוצר הסיכון (המזיק) או הניזוק. על פי השקפת השופט ברק בע.א 145/80 בעמ' 127, 130 יוצר סיכון ספציפי ישא באחריות לנזק בהתקיים שניים: ראשית, על הסיכון להיות בלתי סביר, ושנית המזיק לא נקט אמצעי זהירות סבירים. ... סבירות הסיכון נקבעת גם בהתחשב באמצעים הדרושים למניעתו, וסיכון שקל למונעו יטיל על יוצרו את החובה לנקוט את אמצעי הזהירות המתאימים, גם אם הסיכון כשלעצמו אינו חמור." ומן הכלל אל הפרט: הן התובעת והן בעלה עמדו בעדותם על הסיכון הקיים במיקום המדרגה במיניבוס ממנה מעדה התובעת. מעדויותיהם עולה כי מדובר במדרגה אשר לא ניתן היה להבחין בה שכן היא מוקמה אחרי מושב הנהג, היתה מצופה בשטיח שחור ובתוך הרכב שררה חשכה: "היו קיימים מדרגות עליה עד לגובה של כיסא הנהג ולאחר מכן היה משטח ישר כאשר לאחריו לפתע נתקלתי במדרגה שלא נראית מראש אשר הובילה לכיוון משטח נמוך יותר. ... המשטח הישר היה מכוסה בשטיח שחור, דבר שהקשה עוד יותר בהבחנה של המדרגה היורדת. בנוסף היה חשוך באותה שעה, דבר שהוסיף על הקושי בהבחנה של המדרגה היורדת" (סעיף 8 לת/ 2). סבורה אני כי טענת הנתבעת לפיה מדובר בסכנה "רגילה" אשר בגינה לא קמה חובת זהירות קונקרטית, דינה להדחות. אין מדובר בענייננו במי ש"הולך בדרך או יורד במדרגות ועשוי למעוד או להחליק" כדברי כב' הנשיא ברק בפס"ד ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז (1) 113). בענייננו מדובר במדרגה הפוכה לכיוון העליה לכלי הרכב ואיני סבורה כי מי שעולה לכלי רכב יכול לצפות לקיומה של מדרגה שכזו שבוודאי אינה בגדר "סכנה רגילה". ראה לעניין זה דברי התובעת בעמ' 25 לפרוטוקול מול השורה 10: "אני הסתכלתי. חשבתי שזה אוטובוס כמו כל אוטובוס שאין את המדרגה הזאת על יד הנהג". מעדויות התביעה עולה כי נציגת הנתבעת לא הזהירה את התובעת בדבר קיומה של המדרגה וכי לא היה כל אמצעי זהירות אחר המעיד על מיקום המדרגה: התבעת מעידה בדבר נסיבות נפילתה בעמ' 21 לפרוטוקול: "כשעלית לאוטובוס היה חשוך? ת. מאוד. ש. ואת ראית את המדרגה? ת. אם הייתי רואה לא הייתי נופלת." ובהמשך בעמ' 24 מול השורה 20: "זה אוטו עם מדרגה כזאת על יד הנהג. איך יכולתי לראות שאצטרך לרדת, שהיא לא אמרה לי. עוד אנשים צעקו עליה איך את לא אומרת לה שיש פה מדרגה שלא רואים אותה בכלל". בעמ' 32 לפרוטוקול מעיד בעלה של התובעת מול השורה 15: "זכור לי שאנשים שם צעקו על המדריכה ואמרו: איך את לא מזהירה שיש פה מדרגה? כל אחד יכול ליפול ממדרגה כזו כשזה בכיוון ההפוך. זה זכור לי אחרי שהיא נפלה." הנתבעת לא סתרה את האמור לעיל ולא הוכיחה כי נקטה באמצעי זהירות כלשהם בכדי למנוע את נפילת התובעת. לאור כל האמור לעיל מסקנתי היא כי הנתבעת התרשלה במילוי תפקידה כמארגנת נסיעות וטיולים בכך שהעמידה לרשות התובעת הסעה ברכב אשר בו קיים סיכון ולא הזהירה או נקטה באמצעי בטיחות כלשהם. מסקנתי זו מתחזקת לאור העובדה שבמעמד רכישת כרטיסי הטיסה נמסר לבעלה של התובעת כי הנתבעת תדאג לסדר לתובעת הסעה נוחה מהמלון לשדה התעופה ובחזרה (סעיף 4 לת / 3). ניתוק קשר סיבתי ואשם תורם: סבורה אני כי טענת הנתבעת בגין העדר קשר סיבתי בין הארוע לבין הנזק דינה להדחות. הנתבעת יוצאת בטענתה זו מתוך שתי הנחות אשר קבעתי כבר כי הינן מוטעות. האחת, כי הארוע הנטען לא התרחש כלל, או התרחש באופו אחר והשניה, כי לא היה עליה לצפות את התרחשות הארוע ואת הקשר הסיבתי. כפי שציינתי בדברי לעיל, סבורה אני כי הארוע ואופן התרחשותו הוכחו על ידי התובעת וכך גם שאלת הצפיות, בעיקר כשעובדת היות התובעת מוגבלת מבחינה רפואית הובאה לידיעת הנתבעת מבעוד מועד. הנתבעת טוענת כי התובעת אחראית אף היא לתאונה במידה מכרעת שכן התאונה ארעה, לטענתה, בשעות בהן היה אור אשר איפשר לתובעת להבחין במדרגה, בעוד התובעת לא ביקשה שרות הסעה מיוחד על אף היותה מודעת למגבלותיה ולאור עדותה כי אינה נוסעת באוטובוסים מפאת מגבלותיה. ואולם, התובעת העידה כי מכיוון שהיתה מודעת למגבלות הרפואיות שלה, המתינה לבעלה אשר פנה להביא את מזוודותיהם בכדי שיעזור לה לעלות למיניבוס אך מדריכת הנתבעת הפצירה בה כי תעלה ונמנעה מלהגיש לה עזרה: "..אני חיכיתי לבעלי שיעזור לי. ש. את חיכית, ואז עלית לאוטובוס? ת. כן, כי המדריכה אמרה לי: תעלי, תעלי, תעלי. היא הלחיצה אותי. אז אמרתי לה שאני מחכה לבעלי שיעזור לי. לא, לא, אני אעזור לך. תעלי, תעלי. הסתמכתי עליה וככה היה. ש. היא לא עזרה לך? ת. לא" (עמ' 23 לפרוטוקול מול השורה 8). כמו כן מעיד בעלה של התובעת מפורשות בעמ' 30 לפרוטוקול מול השורה 16: "אני ביקשתי מהם במיוחד, בגלל שאישתי קצת מוגבלת, אני ביקשתי שתהא לי הסעה קצת נוחה". איני סבורה כי הטענה בדבר שעת ההסעה רלוונטית לענייננו שכן אין העובדה שההסעה היתה בשעות אחה"צ בכדי ללמד על מצב התאורה בתוך המיניבוס. על כן לאור כל האמור לעיל איני סבורה כי יש ליחס לתובעת אשם תורם כלשהו להתרחשות התאונה. שאלת הנזק: הנכות הרפואית: הובאו בפני שתי חוות דעת רפואיות: חוות דעת מטעם התובעת נערכה על ידי דר' פלדברין אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות בשעור של 27% לצמיתות בגין התאונה לפי הנכויות כדלקמן: 10% - בשל הגבלה בכיפוף לפי סעיף 48 (2)(ה) (III) לתקנות הביטוח הלאומי. 10% - בשל הגבלה ביישור לפי סעיף 48 (2) (ו). וכן 20% בשל שינויים ניווניים קשים בברך שמאל והגבלה ניכרת על כושר הפעולה לפי סעיף 35 (1) (ג) אשר מהם יש להפחית 10% בשל מצב קודם של שינויים בברך על רקע מחלת פרקים בה חולה התובעת. חוות הדעת מטעם הנתבעת נערכה על ידי פרופ' נרובאי אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות בשעור של 10% בגין התאונה לפי סעיף 35 (1) (ב) - בשל קיומה של השפעה על כושר הפעולה הכללי של התנועות. הנתבעת טוענת כי בפני דר' פלדברין לא הוצגה התשתית העובדתית המלאה אודות מצבה של התובעת עובר לתאונה ולאחריה ואכן מעיון בחוות דעתו ועדותו עולה כי הסתמך על שלושה מסמכים אשר הוצגו לו ועל דבריה של התובעת ולא היו בפניו מסמכי המוסד לביטוח לאומי הקובע לתובעת 75% נכות כללית בגין מחלתה (עמ' 2-3 לפרוטוקול ). הנתבעת הוכיחה באמצעות מסמכים (נ/ 2) כי בביקורות שנערכו לתובעת בבית החולים נמצא שיפור בתנועות בהשוואה לממצאים בחוות דעתו של דר' פלדברין. וכך גם בחוות דעתו של פרופ' נרובאי בעמ' 3 בהתייחס לממצאיו של דר' פלדברין: "...קיים שיפור בתנועות בשנתיים האחרונות בהשוואה לממצאים שהוא מצא בעת בדיקתו. בביקורת בבית החולים נמצאה תנועתיות טובה יותר מאשר הוא ציין. הןא מציין שמצא כיפוף של ( 45 כאשר בבדיקתי היום הוא ( 65 ובביה"ח היו ( 60. אם על זה מוסיפים שבביקורת בה הומלץ לה לעבור ניתוח של החלפה שלמה של הברך השמאלית היה לה הגבלה בכיפוף הברך והוא היה רק עד ( 80 קשה לקבל שההגבלה אותה הוא מצא נובעת מהשבר. ההגבלה שהוא מצא בישור לא נמצאה על ידי הרופאים בבית החולים וגם אני לא מצאתי אותה" לאור האמור בחוות דעתו של פרופ' נרובאי והמסמכים הרפואיים (נ/ 2) מפחית ב"כ התובעת בסכומיו את אחוזי הנכות הנטענים ל- 17% בלבד. סבורה אני, כדעתו של פרופ' נרובאי, כי אין זה הגיוני לקבוע שני שעורי נכות בהתבסס על שני סעיפים שונים בתקנות, בגין אותה פגיעה ולכך מצטרפת העובדה שכבר ביום 9.5.94 היתה לתובעת הגבלה בכיפוף הברך עד 80 מעלות המקנה 5% נכות על פי תקנה 48 ה' (II) ותקנות המל"ל וכי כבר בביקורת זו הומלץ לתובעת לעבור ניתוח של החלפת הברך השמאלית על ידי תותבת. אשר על כן מסקנתי היא כי יש לקבל את האמור בחוות דעתו של פרופ' נרובאי אשר קובע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשעור 10% בעקבות התאונה. הנכות התפקודית: אין חולק כי התובעת היתה מוגבלת בתפקודה עובר לתאונה עקב מחלת דלקת הפרקים ממנה סבלה מאז שנת 1972. בדו"ח החלטה לקביעת דרגת נכות של המוסד לביטוח לאומי (נ / 3 ) נכתב בנימוקים לקביעת דרגת הנכות כדלקמן: "סובלת ממחלת פרקים פעילה עם התלקחויות בפירקי הידיים ושתי הברכיים. מתהלכת בכבדות בעזרת בעלה....אינה מתפקדת כלל במשק ביתה. מוגבלת בתפקוד יומיומי לצרכיה האישיים כלבוש ורחצה. זקוקה לעזרה מלאה. איבדה מכושרה לתפקד כעקרת בית בשעור 75%". גם דר' פלדברין אישר, לאחר שהוצגו בפניו מסמכי הביטוח הלאומי, כי התובעת היתה מוגבלת בתפקודה עובר לתאונה (בעמ' 8 לפרוטוקול מול השורה 12): "הגבלה קשה בתפקוד זאת אומרת כבר היתה לה הגבלה בתפקוד. ת. כן, אבל הם מתייחסים פה הגבלה קשה לגבי כל המפרקים. סובלת מדלקת פרקים. כפות ידיים, מרפקים, עמוד שדרה והיא מטופלת וכו' ש. ורגליים לא התיחסו? ת. גם רגליים". התובעת טוענת כי בעקבות התאונה הוחמר מצבה. לטענתה עיקר מגבלותיה כתוצאה ממחלתה עובר לתאונה היו בתפקוד הידיים: בעמ' 16 לפרוטוקול מול השורה 12: "ש. איזה פרקים כאבו לך? ת. במיוחד בידיים. זה היה הגבלה מיוחדת בידיים... ... הרגליים קצת יותר מאוחר, אבל פחות או יותר הלכתי עליהם, הולכת עליהם. " ובהמשך בעמ' 17 מול השורה 11: "ש. כשאת הולכת אין לך מקל או כסא גלגלים. ת. אחרי התאונה התחלתי להעזר עם מקל, עם כסאות, עם כל מיני דברים. ... אמרתי לך, הקושי המיוחד עם הפרקים בידיים, בצוואר. בפרקים כולו, אבל ההליכה אני הולכת פחות או יותר. לפני התאונה, בכל זאת בשביל זה יכולתי ללכת לתורכיה. אבל נפלתי ואז החמיר המצב." לאור האמור בעדות התובעת ובהתבסס על מסמכי הביטוח הלאומי סבורה אני כי אין ספק בכך שהתובעת היתה מוגבלת בתפקוד היומיומי עובר לתאונה עקב מחלת הפרקים ממנה סבלה מאז שנת 1972. אולם נראה כי בעקבות התאונה נשוא התביעה חלה ירידה בתפקוד התובעת. כאב וסבל: על אף העובדה שהתובעת סבלה מכאבים כתוצאה ממחלת הפרקים ממנה סבלה עובר לתאונה איני סבורה שיש בכך בכדי לשלול פיצוי בגין רכיב זה. בעקבות התאונה נפגעה התובעת ברגלה פגיעה שבוודאי הסבה לה סבל רב. התובעת נאלצה לטוס לארץ כשהיא סובלת כאבים עזים ועם נחיתתה הועברה באמבולנס לבית החולים תל השומר שם נותחה ורגלה קובעה בגבס למשך 3 חודשים. לאור האמור אני קובעת כי יש לחשב הפיצוי בגין ראש נזק זה ככפל התוצאה על פי חישובו לפי סעיף 4 (א) (3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, כמקובל בפסיקה. התובעת אושפזה למשך 3 ימים ונכותה הרפואית הינה בשעור 10%. לפי נתונים אלו בניכוי גיל ובתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה עומד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 33,406 ש"ח. עזרת צד ג' התובעת טוענת כי נזקקה ותזקק בעתיד לעזרת צד שלישי בגין התאונה. אין חולק כי בשל מחלתה נאלצה התובעת להעזר באדם שלישי לצורך ביצוע מטלות הבית עובר לתאונה ואף העידה כי העסיקה עוזרת בית ומבשלת אולם לטענתה מצבה הוחמר בעקבות התאונה וכעת היא נאלצת להעזר בבתה באופן שוטף. על פי ההלכה ראש נזק זה הינו ראש נזק מיוחד הדורש הוכחה. לטעמי לא הוכח שהנכות שבה לקתה התובעת עקב התאונה היא הגורם הבלעדי בגינו הוצאו הוצאות בגין עזרת צד ג'. התובעת לא צרפה חשבוניות לתמיכה בסכומים אותם נקבה בתצהירה וסביר כי גם אלמלא התאונה היתה נאלצת התובעת לקבל עזרה במשק הבית עקב גילה ומצבה הרפואי עובר לתאונה. עם זאת לאור קביעתי לעיל לפיה חלה החמרה בתפקודה של התובעת עקב התאונה אני פוסקת פיצוי גלובאלי של 20,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד: התובעת צרפה קבלות בגין הסעתה באמבולנס ואביזרים רפואיים (נספחים ג', ה2-4 לת/ 2) אשר לטענתה נאלצה להוציא בעקבות התאונה. כמו כן צרפה התובעת מסמך המפרט סכומים אותם שילמה התובעת לקופת חולים כללית בגין טיפולים לשיכוך כאבים במסגרת הרפואה המשלימה (נספח ד' לסיכומי התובעת). אין חולק כי ההוצאות בגין הסעתה באמבולנס לבית החולים וחלק מן הטיפולים לשיכוך כאבים הוצאו בעקבות התאונה. אמנם, על פי עדות התובעת נדרשו טיפולים אלו גם עובר לתאונה שכן היא סבלה מכאבים עזים בעקבות מחלתה אך ברי כי סמוך לאחר התאונה סבלה כאבים עזים ונאלצה לעבור טיפולים רבים. ואולם בהתחשב בגילה ובמחלתה של התובעת אני סבורה כי את מרבית ההוצאות היתה האחרונה נאלצת ותאלץ להוציא בלא כל קשר לתאונה. על כן בהעדר ראיות להוכחת הקשר בין כל ההוצאות לתאונה ובהסתמך על האמור לעיל אני פוסקת פיצוי גלובלי בסך 5,000 ש"ח. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובעת: 33,406 ש"ח פיצוי בגין כאב וסבל. 20,000 ש"ח בגין עזרת צד ג'. 5,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור 15% מהסכום שנפסק + מע"מ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.רגלייםשבר