תאונת דרכים עם רכב צבאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים עם רכב צבאי / תאונת דרכים עם מכונית צבאית: א. כללי: 1. בתאריך 26/12/96 בשעת בוקר "נפגשו" רכבו של התובע (מסוג פורד טרנזיט דיזל, שנת יצור 1989 - מס' רישוי 22-061-39 - להלן גם: "הפורד") ומכונית צבאית (ג'יפ דגם "סופה") נהוגה בידי הנתבע 1, בכביש חברון - באר שבע. כתוצאה "ממפגש" זה נגרמו נזקים כבדים לשני כלי הרכב והוגשו התביעה והתביעה הנגדית שבפני. 2. לטענת התובע ארעה התאונה בשל "אי ציות לכללי התנועה והתעלמות מתנאי הדרך" של נהג הרכב הצבאי, הוא הנתבע מס' 1. התובע מגייס לעזרתו אף את כלל "הדבר מדבר בעדו" - וטוען שהתקיימו התנאים המטילים על הנתבעים את החובה להוכיח כי התאונה ארעה שלא באשמתם. 3. בכתב הגנתם ובתביעה הנגדית מכחישים הנתבעים כל טענות התובע ומייחסים דווקא לזה את האחריות לגרימת התאונה - כשהם מונים שורה של מחדלים אותם ביצע (כמפורט בסעיף 12 של כתב ההגנה ובתביעה הנגדית). לחילופין מגייסים הם לעזרתם את הגנת סעיפים 5 ו7-ב של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תש"ב1952-, וטוענים לפטור מכל אחריות באשר התאונה ארעה במהלכה של "פעולה מלחמתית של צה"ל". 4. לאחר שהוחלפו כתבי הטענות הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על פיה יפוצל הדיון באופן שתחילה תוכרע שאלת החבות; חומר החקירה שבתיק המשטרה (עדויות שניגבו ותרשים שנערך במקום הארוע) יוגשו לביהמ"ש, הצדדים יוותרו על חקירת הנהגים המעורבים. במועד מאוחר יותר הסכים ב"כ התובע עו"ד מ. קין גם לקביעה "שהחיילים המעורבים בעניין, הכוונה הנהג ומפקדו שישב לידו היו בעת הארוע בפעולה מבצעית שלדעתם נראתה דחופה". ב"כ הנתבעים עו"ד אוזנה ביקש, למרות זאת, להתיר לו לזמן עדים אשר יציגו לבית המשפט "את פרטי המבצע הנדרש לפעילות ואת המהירות שנדרשה לביצוע אותה הפעילות". דחיתי עתירתו בהיותי סבור שדי בתמונה המצטיירת מן העדויות אשר נגבו במשטרה ולא יהא בראיות הנוספות כדי להוסיף או לגרוע דבר (ועל כך ר' גם בהמשך). 5. לפיכך סיכמו הצדדים בכתב טענותיהם בשאלת החבות על יסוד החמר כמפורט לעיל. ב. אופן ארוע התאונה 6. זו התמונה המצטיירת: התאונה ארעה במקום מפגש כביש חברון - באר שבע והכביש המוליך למחנה אדוריים. זו צומת T (כאשר רגל ה-T היא הכביש למחנה אדוריים - להלן גם: "הצומת"). רכב המגיע מאדוריים מצווה ע"י תמרור לעצור בהגיעו אל הצומת; התובע, במכונית הפורד, נסע בכביש חברון לכיוון באר שבע, כשמגמת פניו הכפר סמוע, במהירות 80 קמ"ש המותרת במקום. כאשר הגיע אל הצומת פרץ הרכב הצבאי מימינו - מכביש אדוריים - בלא שנהגה ציית לתמרור העצור. חזית הרכב הצבאי פגעה במרכז דופן ימין של הפורד, שנהדפה לעבר הצד הנגדי של הכביש. 7. הנתבע ומפקדו אשר ישב לידו אישרו את אופן הארוע - לרבות אי כיבוד תמרור העצור. לדבריהם "הוקפצו" - כשיגרת פעילותם באותם ימים - למרדף אחר רכב חשוד. "מסלול ההקפצה" שהיה, כעולה מן העדויות, קבוע ומוכר להם, חייב מעבר בצומת. כדי לא להפסיד זמן מיותר בעצירה בצומת פיתחו "תירגולת" לפיה צפה מפקד הצוות לימין הצומת ואילו הנהג לשמאלה - כל זאת כדי לוודא שהצומת פנויה וניתן להיכנס לתוכה (ומן הסתם, כאשר הצומת איננה פנויה אין מוצא - גם בלהט המירדף - אלא לעצור עד אשר תפונה). הנתבע אכן צפה שמאלה והבחין בפורד הקרבה - אך שגה משלא העריך נכונה את מרחק הפורד מהצומת ו/או מהירות נסיעתה הוא היפנה מבטו ימינה תוך התקרבות מהירה אל הצומת וכשהחזיר את מבטו לכיוון הנסיעה הבחין בפורד כשהיא כבר קרובה ביותר ולא עלה עוד בידיו לעצור ולמנוע את התאונה. ג. האחריות לגרימת התאונה (בהתעלם מהגנת הפעולה המלחמתית) 8. אין בעיני כל ספק כי זו נופלת במלואה על נהג הרכב הצבאי - אשר פרץ ("כסופה" ...) אל תוך צומת לא פנויה כאשר מבטו מופנה הצידה, בלא לכבד תמרור "עצור", חרף ידיעתו כי מכונית הפורד קרבה משמאלו אל הצומת. 9. בנסיבות העניין אין מקום לייחס שמץ רשלנות תורמת לתובע. זה נסע במהירות מותרת וסבירה בכביש בין עירוני. הוא לא צריך ולא יכול היה לצפות שהרכב הצבאי לא יכבד את תמרור העצור - שהרי התאונה ארעה כאשר רכב התובע כבר נמצא בתוך הצומת (כעולה בבירור מן העדויות, ממיקום הפגיעות בשני כלי הרכב ומהתרשים שנערך ע"י בוחן המשטרה). 10. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה שכנגד - שמלכתחילה לא היה, לדעתי, מקום להגישה ! 11. אין לי צורך, בכל הכבוד, להפליג, בעקבות ב"כ המלומד של הנתבעים, לעמקי ההבחנה בין מבחן רשלנות אובייקטיבי או התאמתו לנסיבות הלחץ המיוחד שבו היה נתון הנתבע עת "החליט" שלא לציית לכללי הנהיגה הנכונים - שכן "כל הדרכים" מובילות לאותה תוצאה ! בראש ובראשונה - בשים לב דווקא למשימה שהוטלה על הנתבע וחבריו - לדלוק אחר הרכב החשוד ולהשיגו ! מעיון בדו"ח הנזק של הרכב הצבאי (שספק אם ניתן לשקמו ! ...) אינני מניח שהנתבע וחבריו הצליחו לבצע משימתם באותו יום ... שיקול סביר של נהג במצבו של הנתבע המבקש להגיע ולבצע משימתו חייב דווקא ערנות מקסימלית ונקיטת זהירות כפולה ומכופלת מפני הסתבכות שבהכרח תביא לסיכול המטרה הצבאית ! 12. מה ראיה טובה יותר למודעות הנתבע ומפקדיו לסיכון שבכניסה לאותה צומת, מהתרגולת עליה סיפרו בהודעותיהם כמפורט לעיל - שנועדה למנוע כניסה אל הצומת שעה שאין היא פנויה על מנת למנוע בדיוק את אשר ארע בענייננו - וכך לאפשר ביצוע המשימות, בצד תנועה בטוחה של כלי רכב בכביש הפתוח. 13. אחרי ככלות הכל התבצעו פעולות הרדיפה במקומות בהם מתנהלים חיי היומיום כסדרם ובכבישים המשמשים עוברי אורח תמימים שהמדינה אחראית לשלומם ומעוניינת כי ימשיכו בשיגרת חיים רגילה. ספק אם ביצוע משימת הרדיפה מצדיקה מחיר הפקרת או סיכון חייהם של אלו. 14. פסה"ד בע"פ 486/68 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי [פ"ד מד(2) 353] עליו מצביע ב"כ הנתבעים איננו מתאים לענייננו כלל ועיקר ולא רק בשל שהמדובר שם בהליך פלילי והוא עוסק בהוראות סעיף 24 של חוק העונשין אלא אף בשל ששם נפגע (מירי) אותו נהג אשר ניסה להפר את הוראות כוחות הבטחון ומשימת החייל הפוגע שם, היתה למנוע ממנו ושכמותו עקיפת מחסום צה"ל - בעוד, שבענייננו הנפגע הוא עובר אורח תמים אשר נסע לתומו וכזכותו בכביש המיועד לתנועה זו - ואיש לא ציווה על הנתבע וצוותו למנוע המעבר או לפגוע ברכב המשתמש לתומו בכביש ! עם זאת ראוי להביא כמה מן הדברים שמצאנו דווקא בפסה"ד ויפים לענייננו - מפי כב' הנשיא שמגר, שם, בעמ' 372 ב ג: "סיכומם של דברים, יחס הגומלין ההגיוני, בין האמצעי המופעל לבין הרעה אשר אותה מבקשים למנוע מכתיב התוויית גבולות צרים לאיש הרשות הנדרש או המבקש להפעיל סמכויותיו לצורך מעצר עבריין או למניעת בריחתו ... מן הראוי כי תגובה העלולה לפגוע בחיים או בשלמות הגוף תוגבל לנסיבות, אשר בהן נוצר חשש סביר לכך שאי נקיטת אמצעי קיצוני יביא לתוצאה, אשר בה טמונה סכנה בעל אופי כמתואר לעיל מצד מי שמבקשים לעוצרו או למנוע בריחתו". ובמלים אחרות - בכל מקרה וגם חייל הפועל במסגרת תפקידו, חייב תמיד לשקול את האיזון בין משימתו לבין הסכנה לפגיעה מיותרת. הנאמר בנסיבות אותו עניין - ועל אף השוני - מדגיש עד כמה לא רצינית היא בענייננו הטענה שנהיגת הנתבע היתה סבירה בנסיבות המקרה. עוד פחות קולעת היא השוואת פסה"ד בע"א 751/68 חמאמה רעאד נ' מ"י פ"ד כה(1) 197 - שם נפגע מפגין במהלך הפגנה סוערת מכדור רובה שנורה ע"י אנשי משטרה עת מצאו עצמם בסכנת חיים (לפי הערכתם). ד. האם חוסים הנתבעים תחת הגנת סעיף 5 של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) ? 15. סבורני שהנאמר בסעיפיו האחרונים של הפרק הקודם מכוון במידה רבה גם את התשובה לשאלה זו. שחרור המדינה מאחריות למעשי נזיקין היא מטבע הדברים חריג - וככזה מחייבת פרשנות מצמצמת - וככל שהפוטנציאל לגרימת נזקים וסבל עולה כך יגבר הצמצום. ואכן נקבעה הלכה כי השחרור מחבות מצטמצם לפעולה "המלחמתית" ממש, להבדיל מהמכין וקודם לה. יש לבחון היטב את הפעולה עצמה לא את המלחמה [ע"א 345/85 מ"י נ' אוחנה פ"ד מד(3) 11] "אם בפעולה ניכרים סימני היכר של לחימה, אם היא פעולה שנוהגים או רגילים לבצע תוך כדי לחימה, כי אז היא פעולה מלחמתית" [ע"א 317/59 מפעל תחנת הטרקטורים בע"מ נ' חייט ואח' פ"ד י"ד 1609, 1613]. "לעניין סעיף 5 הנ"ל אינה קובעת מהותה של התקופה שבה מבוצעת העוולה, הווה אומר העובדה שהיא תקופת מלחמה ולא די בכך, כי בתקופה כאמור מבוצעת פעולה על ידי הצבא אף בזמן מלחמה יש פעולות לרוב של הצבא, שאינן גוררות אחריהן פטור לפי סעיף 5. רק פעולת מלחמה ממש במובנו הצר והפשוט של מונח זה, כגון: כינוס כוחות לקרב, תקיפה לוחמת, חילופי אש, פיצוצים וכדומה שבהם בא לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה על סיכוניה ובעיקר על השלכותיה ועל תוצאותיה, הם אלו שאליהם כוונו מלותיו של סעיף 5". 16. חזרה לענייננו: פעולת "המרדף" כפי שהיא מתוארת ע"י עדי ההגנה היתה יותר בבחינת פעולת שיטור, אמנם במסגרת מלחמה בפעילות חבלנית (שנועדה, בין היתר, לאפשר תנועה שלווה של אזרחים תמימים בכבישים). התאונה לא ארעה בשלב הלחימה אלא בשלב תנועה ורדיפה אחר חשודים. גם בפעילות זו יש להפעיל שיקול דעת ולמצוא את האיזון בין דרישות המשימה והדבקות במטרה לבין הסיכונים האפשריים (ושוב - בין השאר, גם כדי לאפשר ביצוע המשימה עצמה). מטרת תפיסת החשודים איננה היתר לנהוג (תרתי משמע) כב"מערב הפרוע". המאבק בפח"ע איננו מקנה, בשום פנים, "היתר" לגרימת נזק חופשי. גם אילו ניתן היה לכלול את פעולת המרדף בגדר "פעולה מלחמתית" במשמעות סעיף 5 - גם אז ראוי היה להבחין ולהתנות את הפטור בהוכחה שדווקא עצירת הרכב הצבאי בצומת - היא שהיתה מכשילה את מבצע לכידת החשודים והרי בענייננו הוכח דווקא היפוכו של דבר - שהנהיגה הרשלנית "הוציאה מכלל שימוש" את הרודפים. 17. ושוב - גם אילו "נמחלה" נהיגתו הרשלנית של נתבע 1 בשל "הנסיבות המיוחדות" - בודאי שאין בכך כדי להטיל על התובע אחריות לגרימת התאונה - וממילא הגשת התביעה הנגדית - מתחילה לא היתה במקומה. ה. סוף פרק זה: (א) אני קובע כי התאונה ארעה באשמת הנתבע 1, וכי הנתבעים חייבים בפיצוי התובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מכך. (ב) אני דוחה את התביעה שכנגד ומחייב את התובעת שכנגד (הנתבע מס' 2) לשלם לנתבעים שכנגד 1, 2 הוצאות התביעה שכנגד בסך 6,000.- ש"ח בצרוף מע"מ כדין. רכבצבאתאונת דרכיםרכב צבאי