תאונת דרכים רכב מעביד 25% מהפיצויים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המשמעות של תאונת דרכים עם רכב מעביד או עם רכב צד ג' לעניין זכאות לקבלת 25% מהפיצויים: 1. השאלה העומדת להכרעה בבקשה הנדונה היא: עובד שנהג ברכב אשר שכר מעביד, והיה מעורב בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, האם דין הרכב להיות מסווג כרכב מעביד או כרכב צד ג'? התשובה לשאלה זו חשובה לעניין זכאותו של תובע לפיצוי בסך של לפחות 25% מסכום הנזק, וזאת לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995- (במקור סעיף 152 בנוסח מתשכ"ח-1968). עמדת המשיבים, התובעים בתיק העיקרי, לפיה רכב אשר שכר מעביד דינו כרכב צד ג', תביא לתוצאה בה הם יהיו רשאים לקבל בכל מקרה 25% מסכום הפיצויים, גם אם תגמולי המוסד לביטוח לאומי יעלו על סכום הנזק. מנגד, עמדת המבקשת, הנתבעת בתיק העיקרי מגדל חברה לביטוח הינה, כי רכב כאמור דינו להיחשב כרכב בשירות מעביד ועל-כן נשללת מן התובעים הזכות לקבל 25% לפי הסעיף האמור. בית-משפט קמא פסק כעמדת המשיבים ומכאן עתירת המבקשת להרשות לה לערער על החלטה זו. בטרם אציג את הרציונל בעמדות הצדדים ובמסקנת בית-משפט קמא, אבהיר בקצרה את עובדות המקרה ואת המסגרת הדיונית בבית-משפט קמא. 2. התאונה אירעה כאשר המנוח נהג ברכב בדרך מן העבודה לביתו. מעבידו של המנוח שכר את הרכב מחברת השכרה. הרכב היה מבוטח אצל המבקשת, ובשל כך עיזבון המנוח ושלושה תלויים נוספים תבעו את המבקשת, אשר ביטחה את הרכב. בית-משפט קמא קבע כי מדובר בתאונת עבודה. באי-כוח הצדדים הגיעו להסכם דיוני לפיו בית-משפט קמא "ידון תחילה בשאלה באם ארעה התאונה במסגרת 'שירות מעביד' ובאם לאו". לית מאן דפליג, כי פסיקת בית-המשפט העליון בע"א 545/85, 135/86, 379, 491 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מ' אלגריסי ואח' וערעור שכנגד; אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' כץ וערעור שכנגד; מזרחי ואח' נ' אמזלג; מדינת ישראל נ' עיזבון חיים כהן ז"ל ואח' (להלן - עניין אלגריסי), הגם שאיננה מביעה עמדה בסוגייה העומדת בפנינו, הינה חשובה להבנת העניין. הרכב חמשת השופטים קבע מפי כב' השופטת נתניהו, שבתביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, אשר גם מוכרת על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, אם במהלכה נפגע עובד על-ידי שימוש ברשות ברכב אשר המעביד הוא בעליו, המוסד לביטוח לאומי אינו רשאי לתבוע מן המעביד בתביעת שיבוב את הגימלאות אשר קיבל העובד. לכן גם העובד אינו רשאי לקבל כל פיצוי נוסף עקב תביעתו במידה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי עולים על סכום הנזק. פירוש הדבר שהתובע אינו רשאי לקבל תוספת של 25% מסכום הפיצויים שנפסקו לו בתביעת הנזיקין, תשלום אותו היה מקבל אם הנתבע היה צד ג', אפילו אם תגמולי המוסד לביטוח לאומי היו עולים על סכום הנזק. פסיקה זו של בית-המשפט העליון מבוססת בין היתר על סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) אשר מוציא את המעביד מגדר צד ג' שכלפיו עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות שיפוי. בית-משפט קמא קבע במקרה דנן, כי אם נפגע העובד בעת שנהג ברכב שכור, זכאי הוא לקבל פיצוי בשיעור של לפחות 25% משיעור הפיצויים שנפסקו. ניתן משקל לכך שלא הייתה מחלוקת כי המעביד לא היה הבעלים של הרכב וכן כי חוזה השכירות היה לתקופה קצרה של 30 יום כנגד תשלום כולל בלא שניתן כל פירוט לכך. בית-משפט קמא הדגיש כי יש לשאול על שם מי הוצאה תעודת ביטוח החובה. המבקשת עותרת להתערב במסקנת בית-משפט קמא. להשקפת בא-כוח המבקשת, בעל הרכב הוא גם מי שהחזיק ברכב והרי גם עליו החובה לדאוג שתהא פוליסת ביטוח ברת תוקף והוא אשר התיר את השימוש ברכב לאחר, כגון המנוח - עובדו - בענייננו. בנוסף, טוען בא-כוח המבקשת, תקופת שכירות קצרה או ארוכה לא היא שתקבע, וכן כי שגה בית-משפט קמא בקובעו שהמבחן הינו על שם מי הוצאה תעודת ביטוח החובה. כדברי בא-כוח המבקשת "אין דרישה שהפוליסה תהיה רשומה ע"ש בעל הרכב. המבחן הוא מהותי ולא פרוצדורלי". לאחר שעיינתי בבקשה, כפי שהוגשה, ובתגובות שהוגשו על-ידי באי-כוח הצדדים, ולנוכח ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית-משפט קמא, אשר מצביע בבירור על חשיבות העניין בתיק זה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. הדיון יתמקד רק בשאלה, אם מבחינה משפטית התאונה הרלוונטית, שאירעה ברכב ששכר המעביד, נופלת במסגרת שימוש ברכב "בשירות מעביד" ואם לאו. אקדים ואומר כי מסקנת כב' השופטת המלומדת, לפיה התשובה המשפטית לשאלה זו הינה בשלילה, מקובלת עליי, אך לנוכח הבדלים בהדגשים מסוימים בינינו, אפרט נימוקיי להלן. 3. הרציו העומד, בין היתר, מאחורי מתן אפשרות לתובע לקבל סכום פיצויים בסך 125% - דהיינו, מלוא נזקיו ותוספת של 25% על-פי סעיף 330 (לשעבר 152) לחוק הביטוח הלאומי - אינו נועד רק להטיב עם הנתבע, שהרי ממילא מקבל 100% מנזקו, אלא גם להתחשב במעמד ובשיקולי המוסד לביטוח לאומי. ראה בהקשר זה את דברי כב' השופט קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף, בעמ' 1169: "יש להבין כי הוראה זו באה למלא אחר צורך שנוצר, לא רק בשל הרגשת חוסר הנוחות, העלולה להווצר כאשר הנפגע, או תלוייו, יוצאים מביהמ"ש, אחרי ניהול תביעתם נגד המזיק, בלא כלום, אלא גם משום האינטרס שהיה למוסד לביטוח לאומי, כי התביעה תוגש ותתנהל ע"י הנפגע; שהרי במקרה כזה ידאג הנפגע להבאת הראיות שלעיתים מצויות, בעיקרן, בהישג ידו ולא בידי המוסד. וככל שהראיות על דבר החבות, ועל גובה הפיצויים, תהיינה מלאות יותר, גדולים סיכויי המוסד להפרע מהמזיק". (וכן ראה דברי השופט עציוני בת"א (חי') 603/57, 113/58 גפנן נ' זורו ואח', בעמ' 230). מכאן ההבחנה בין רכב מעביד ורכב צד ג'. באחרון, ורק באחרון, עומדת למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב. לעומתו, בראשון המוסד לביטוח לאומי אינו רשאי לחזור בתביעת שיפוי נגד המעביד. ההיגיון לכך נעוץ בעובדה הכלכלית, שהיא חובת המעביד לשאת בעול הגימלה ולשלם למוסד לביטוח לאומי בגין העובד. המבחן הקובע אפוא בענייננו, ובעניינים דומים הוא, אם המוסד לביטוח לאומי רשאי לתבוע זכות שיפוי נגד צד לתביעה. תשובה חיובית לשאלה זו, כמו במצב של צד ג', תביא לתוצאה בה התובע רשאי לקבל לפחות סכום של 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו בתביעה, שכן המוסד לביטוח לאומי יוכל לגבות את הסכום בחזרה. לעומת זאת, אם התשובה לשאלה האמורה שלילית, כמו במצב של רכב מעביד, הדבר יביא לתוצאה בה התובע אינו רשאי לקבל את הסכום הנוסף של 25% מהפיצויים, מכיוון שאין ביכולת המוסד לביטוח לאומי לתבוע סכום זה בחזרה. גישה זו היא העומדת בלב הנפסק בעניין אלגריסי, אשר קבע כי במקרה של תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, העובד אינו זכאי לאותם 25% של הפיצויים בין אם הנפגע נהג ברכב מעבידו וגרם לתאונה עצמית, בין אם נפגע על-ידי נהג שהיה עובד אחר של המעביד, ובין אם המדינה היא המעביד. כפי שנקבע שם: "המסקנה העולה היא, כי בכל שלוש הסיטואציות שנדונו - של תאונות דרכים לפי חוק הפיצויים שהן גם תאונות עבודה כהגדרתן בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ושבהן נפגע עובד ע"י שימוש ברשות ברכב שבעליו הוא המעביד - אין המוסד רשאי לחזור על המעביד (או על העובד המשתמש ברשותו) בתביעה לשיפוי על סכום הגימלה המשתלם לנפגע" (בעמ' 28). מבחן קיום זכות שיבוב למוסד לביטוח לאומי מחייב בדיקת המצב הקונקרטי ברכב אשר שכר המעביד. כפי שציינתי, בית-משפט קמא נתן משקל לאורך תקופת השכירות - רק 30 יום - ולתשובה לשאלה על שם מי הוצאה תעודת ביטוח החובה. לדעתי, אורך התקופה אינו נתון משמעותי ואין סיבה לתת לו משקל מכריע. באשר לשאלה על שם מי הוצאה תעודת ביטוח החובה סבורני, כי עניין זה נתון במידת מה למניפולציות, ואין הוא בלבדו קשור לסוגיית השיבוב. ההוכחה לכך היא שהגם ובית-משפט קמא העמיד את השאלה על שם מי הוצאה תעודת ביטוח החובה כמבחן מרכזי, בסופו של דבר הוא הכריע בנדון על-אף שהתעודה לא הוצגה על-ידי מי מהצדדים. בית-משפט קמא הסיק את התשובה ממערכת היחסים של הצדדים. אם כך הם פני הדברים לא השם המופיע בתעודת הביטוח הוא אבן הבוחן לפיה יחרץ העניין. 4. לדעתי, ראוי לשקול את הסוגיה דרך המבחן הבא שמורכב משתי שאלות, האחת משפטית והשנייה עובדתית. השאלות הן: א. מי חב חבות עשיית ביטוח לרכב על-פי דין? ב. מי מילא חובה זו? סדר השאלות חשוב הוא. רק מי שעובר את המשוכה הראשונה יכול לגשת למשוכה השנייה. המענה למבחן יקבע את מי רשאי העובד לתבוע ואל מי המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור בדרישת זכות שיפוי. המענה למבחן יקבע אם קיים מבטח המהווה צד שלישי, אליו רשאי המוסד לביטוח לאומי לפנות. פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970- (להלן - פקודת ביטוח רכב מנועי) מחייבת שרכב שהינו בשימוש יבוטח (ראה סעיף 2). חובה זו תמולא על-ידי מי שמחויב לעשות זאת על-פי דין. פוליסת הביטוח תוצא אפוא רק על-ידי גורם אחד מכוח חובתו על-פי דין. רכב יסווג כרכב מעביד ולא כרכב צד ג' רק כאשר המעביד הוציא את פוליסת הביטוח, על-פי חובה שמוטלת עליו לפי פקודת ביטוח רכב מנועי. רק במצב זה נחסמת זכות המוסד לביטוח לאומי לתבוע תביעת שיפוי. אולם אם המעביד הוא לא זה שהוציא את פוליסת הביטוח אלא פוליסה זו הוצאה על-ידי גורם אחר בשל חובתו לעשות זאת, כגון חברת ההשכרה שהינה הבעלים של הרכב, המוסד לביטוח לאומי יהא רשאי לתבוע את חברת ההשכרה בתביעת שיבוב. כלשון פסק-דין אלגריסי "המבטח בביטוח החבות בא בנעלי המבוטח" (בעמ' 11). 5. בענייננו, בא-כוח המבקשת, עורך דין תאונות דרכים, טוען כי יש לראות במעביד כמי שהחזיק ברכב והתיר את השימוש בו לעובד, זאת מכוח חזקה שהייתה לו על-פי הסכם השכירות. מכאן, מבקש הוא לטעון כי המעביד הינו מי שהתיר את השימוש ברכב שכור לעובדו, ולכן חייב בחובת הביטוח. ברם, בטיעון הזה ישנה התעלמות מכך שגם על המשכיר חלה אותה חובה של ביטוח רכב, בשלב שקדם לכך, דהיינו, כאשר חברת ההשכרה העבירה את הרכב לשוכר - המעביד. בבואנו אפוא לקבוע אם יש לסווג את הרכב כרכב בשירות מעביד אם לאו, שאלת החבות כשלעצמה איננה פותרת את העניין. יש לעבור אפוא לשלב הבא של המבחן - השאלה השנייה, מי ביטח את הרכב. אין מחלוקת כי חברת ההשכרה היא זו אשר הוציאה את פוליסת הביטוח. היא עשתה זאת תמורת תשלום מכוח חובתה לבטח על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי. חברת ההשכרה היא זו שהוציאה את הפוליסה ושילמה ישירות עבורה עוד בטרם קיבל המעביד את הרכב לידיו. במצב זה אין למעביד חובה להוציא פוליסת ביטוח נפרדת ונוספת. כל שעליו לעשות הוא לוודא כי עובד אשר קיבל את הרכב לשימושו ינהג בו כאשר ברשותו פוליסת ביטוח כדין (ראה סעיף 2 לפקודה). פוליסה זו קיימת לא מפני שהמעביד הוציא אותה אלא מפני שחברת ההשכרה הוציאה אותה והתירה למעביד להשתמש ברכב או להתיר לעובדיו להשתמש בו. בא-כוח המבקשת טען, שיש לקחת בחשבון את המציאות הכלכלית לפיה שוכר הרכב, המעביד בענייננו, נאלץ לשלם תשלום אשר כולל גם מעין תחשיב הוצאות הביטוח. ברי, כי מטרת חברת ההשכרה הינה לשם רווח ולכן אין להניח שהיא בסופו של דבר תיטול על עצמה את הוצאות הביטוח. אולם אין בכך נפקות. השיקולים הכלכליים בדבר כיסוי הוצאות ביטוח אשר צד חויב להוציא מכיסו, אינם בעלי השפעה בבואנו לנתח את חוק הביטוח הלאומי, פקודת הנזיקין (סעיף 82) ופקודת ביטוח רכב מנועי. תוצאת המבחן המשולב של עובדה ודין מצביעה על חברת ההשכרה כמי שביטחה את הרכב על-פי חובתה מכוח הדין. 6. מבחן זה ישים גם במקרה בו עובד נפגע ברכבו שלו בתאונה במהלך עבודתו, כאשר המעביד החזיר לו את הוצאות הביטוח בדרך זו או אחרת. בדומה ניתן יהיה לנתח מקרה בו רכב הוזמן על-ידי מעביד לצורך ביצוע עבודה על-ידי העובד. במצבים אלה התשובה לשאלה הראשונה שהוצגה תסייע לנו להשיב לשאלה השנייה. המעביד אינו חייב לבטח את הרכב שכן אין זה הרכב שלו ולא הוא זה אשר התיר את השימוש בו. מכאן, תשלומו עבור הפוליסה בשלב זה או אחר איננו אלא סוג של הטבה או שכר. התשובה לשאלה מי ביטח את הרכב מכוח חובתו לעשות כן, תצביע על צד ג' ולא על המעביד. הרכב אינו רכב בשירות המעביד. חברת הביטוח עומדת בנעלי צד ג'. צד ג' הוא אשר בפועל הוציא את הפוליסה בהתאם לחובתו על-פי דין. זכותו של המוסד לביטוח לאומי לתבוע תביעת שיבוב נשמרת. גם קיום החזר או מעין החזר של הוצאות ביטוח איננו משנה את התוצאה לפיה העובד יהיה זכאי ל25%- מסך הפיצויים לפי חוק הביטוח הלאומי. החזר כזה איננו אלא ביטוי של משא ומתן בין מעביד ועובד בנוגע למשכורתו של האחרון. משא ומתן זה נתון לרצון והסכמת הצדדים ואיננו תוצאה שנובעת מכוח חובה של המעביד לפי דין. לעומת זאת, חובת המעביד לשלם דמי גימלה לביטוח לאומי נובעת מדרישות חוק הביטוח הלאומי. רק במצב בו המעביד צריך לשאת בעול הגימלה למוסד לביטוח לאומי בגין העובד לפי חוק הביטוח הלאומי, ועול עשיית הביטוח לרכב לפי פקודת ביטוח רכב מנועי, הקיימים שניהם כאחד ובמצטבר בתאונת דרכים המוכרת כתאונת עבודה, יהא מוצדק שהמוסד לביטוח לאומי לא יוכל לחזור בתביעת שיפוי ולכן העובד יפסיד את זכותו לתוספת של 25%. דעתי הינה אפוא, כי דין אחד יהא בשלושת המצבים האמורים: רכב שכור, רכבו של עובד אשר קיבל דמי החזר לתשלום ביטוח ורכב שהוזמן על-ידי המעביד מאחר. הסיבה לכך היא שבכל המצבים המבטח על-פי דין הינו צד ג' ולא המעביד. לתוצאה דומה הגיע כב' השופט ריבלין בספרו תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, בעמ' 459 ה"ש 18: "הדין יהא זהה כאשר נפגע העובד בעת שנהג ברכב בבעלותו וקיבל החזר מן המעביר בגין דמי הביטוח ששילם עבור השימוש ברכב - למסקנה זו הגיע בית משפט השלום בת"א (חי') 11392/89 שוורץ ואח' נ' 'ציון' חב' לביטוח בע"מ, צלטנר 630 (עג) 1. הוא הדין בתאונה שארעה ברכב ששכר המעביד או שהוזמן על ידו מאחר לצורך ביצוע העבודה". 7. בענייננו חברת ההשכרה הוציאה את פוליסת הביטוח לרכב על-פי דרישת פקודת ביטוח רכב מנועי. אין לקבל את גישת המבקשת כאילו חברת ההשכרה נעלמה מהתמונה כאשר בפועל היא הגורם המוביל בעשיית הביטוח. המבקשת, מגדל חברה לביטוח, עומדת אפוא בנעלי חברת ההשכרה ולא בנעלי המעביד. לאור זאת קיימת זכות שיבוב למוסד לביטוח לאומי ודי בכך להכריע. סוף דבר. הערעור נדחה בזאת. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בערעור זה בסך 2,000 ש"ח להיום.רכברכב מעבידפיצוייםתאונת דרכיםרכב מעביד (תאונת דרכים)