קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לדמי הרשאה: השופטת ד"ר פלפל דרורה מהות התובענה זו תביעה לתשלום דמי הרשאה בגין החזקה ושימוש של הנתבעים בנכס השייך תובעת לגבי התקופה שמיום 1.1.94 (לרבות יתרת חוב לשנת 1993) ועד ליום 22.5.2000 ו/או עד למועד הפינוי בפועל של הנכס, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. עובדות וטענות רלבנטיות התובעת הינה הבעלים הבלעדי של נמל יפו כהגדרתו בצו נמל יפו (הגדרה) 1939, המנוהל והמופעל על ידה לרבות חלקה 4 בגוש 7086 (להלן: "החלקה"). בשטח החלקה מצוי מבנה הידוע כמחסן מס' 1 (להלן: "הנכס"). הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הרשומה בישראל והנתבע 2 הינו מנהלה בפועל של הנתבעת 1. בתחילת שנת 1993 החלו הנתבעים לבדוק אפשרות השקעה בנכס והפיכתו ממבנה נטוש ופרוץ למקום שוקק חיים. הנהלת הנמל דאז תמכה בהשקעה כזו, שהיתה משביחה את נמל יפו ומביאה לשגשוגו. ביום 15.3.1993 חתמה הנתבעת מס' 1 עם התובעת על הסכם הרשאה לתקופה קצובה בת תשעה וחצי חודשים, שתחילתה ביום 15.3.1993 וסיומה ביום 31.12.1993 (להלן: "חוזה ההרשאה" ו- "תקופת ההרשאה", בהתאמה) לפיו ניתנה לנתבעת הרשאה לעשות שימוש בנכס. ביום 31.12.93 תוקפו של חוזה ההרשאה, שהינו החוזה החתום היחיד בין התובעות לנתבעת 1. לגרסת התובעת הוראת סעיף 18 לחוזה ההרשאה בין הצדדים קבעה בלשון מפורשת וחד משמעית כי ההרשאה הינה זמנית ומוגבלת לתקופה של תשעה חודשים וחצי שסיומם ביום 31.12.93; הוראה זו מעוגנת בתקנות הנמלים (רישיונות כניסה לנמל) התשט"ז- 1956 (להלן: "תקנת הנמלים"), על פיהן ניתן לתת רישיון בנמל יפו רק לתקופה של שנה. לכן משפג תוקפו של החוזה פגה כל זכות שהיתה לנתבעים להחזיק ו/או לעשות שימוש בשטח ההרשאה, כלומר בנכס. לגרסת הנתבעים בשל המגבלה הטכנית בסעיף 6 לתקנות הנמלים, לפיה ניתן לתת רישיון בנמל יפו רק לתקופה של שנה, נהגו התובעת ובעלי ההרשאות לחתום על הסכם לתקופה של שנה, כשהתובעת מתחייבת לחדש את ההסכם, תוך הצמדת דמי ההרשאה למדד. הנתבעים טוענים כי בהתאם לנוהג כאמור לעיל ועל יסוד הבטחת התובעת הם, הסתפקו בהסכם הסטנדרטי שנחתם כדוגמתו גם עם כל בעלי הרשאה ובהתחייבות התובעת כי ההרשאה תוארך לתקופה מינימלית של שלוש שנים מתום שיפוצים שיבוצעו בנכס. כן הם טוענים כי להנהלת הנמל ולנתבעים ברור היה כי כדי להפעיל את הנכס ולהופכו לנכס מניב תידרש השקעה כספית עצומה. כמו כן ברור היה כי לא הנתבעים ולא כל גורם אחר, ישקיעו סכומי עתק, אלא אם תובטח להם הזכות להשתמש בנכס לאורך זמן. ביום 1.6.1995 הגישה התובעת בבית משפט השלום בתל אביב- יפו תובענה בסדר דין מקוצר לפינוי הנתבעת 1 משטח ההשראה, בת"א 41415/95 בצירוף בקשה בדרך המרצה למתן צו היתר לפיצול סעדים כספיים (המ' 125116/95). ביום 16.7.1995 ניתנה החלטה, ע"י השופט ע. אזר, לפיה ניתן צו המתיר לתובעת לפצל סעדיה הכספיים כאמור. התובענה לפינוי, בת"א 41415/95 נדונה בבית משפט השלום בתל אביב יפו וניתן ביום 28.12.97 פסק דין לפינוי הנכס. על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 248/98). בהסכמת הצדדים נקבעו בו כי מועד פינוי הנכס יהיה ביום 22.5.2000. התוצאה היא שנושא החזרת החזקה, הוסדר בפסק דין: מאידך אין מחלוקת כי הנתבעים שעשו או עושים שימוש בנכס לא שילמו לתובעת דמי הרשאה או סכומים אחרים כלשהם בגין התקופה שמיום 1.1.94 ועד למועד כתיבת הסיכומים של ב"כ הצדדים; שנויה במחלוקת השאלה האם שולמו מלוא דמי ההרשאה לשנת 1993 ומה גובה חיוב מים וחשמל. טיעוני הצדדים ועובדות עיקר טענות התובעת טענתה המרכזית של התובעת היא כי תוקפו שלחוזה ההרשאה בין הצדדים בג ביום 31.12.93 והחל מיום 1.1.94 מחזיקים הנתבעים הנכס ועושים בו שימוש שלא על פי הרשאה בת תוקף וללא כל זכות שבדין. לטענת התובעת לחתימת הסכם ההרשאה ב- 15.3.93 קדם משא ומתן שניהלה התובעת עם הנתבע 2 אשר במסגרתו נדונו עניינים שונים ביניהם גודל שטח ההרשאה שיינתן לנתבעת, אופי הפעילות שייעשה בשטח, השיפוצים שייעשו ע"י הנתבעת בשטח ההרשאה וגובה דמי ההרשאה שייגבה ע"י התובעת. דמי ההרשאה המופחתים, בשיעור של 9 ש"ח למ"ר לחודש, אשר נקבעו בחוזה ההרשאה לשנת 1993, נקבעו אך ורק לתקופת השיפוצים, כאשר בסיומם על הנתבעת מס' 1 היה לשלם לתובעת דמי הרשאה מלאים בהתאם לייעוד ולמטרות השימוש השונות, כקבוע בתעריף התובעת למתן הרשאות שימוש בנכסיה. התובעת טוענת כי בשלהי שנת 1993 פנתה לנתבעים בדרישה כי האחרונים יחתמו עימה על הסכם הרשאה חדש לשנת 1994, ואולם הנתבעים סירבו לעשות כן בטענת שווא לפיה התעריפים שנקבעו על ידי התובעת לשנת 1994 לגבי עסקים מן הסוג המופעל על ידי הנתבעים, הינם גבוהים מדי. לפנים משורת הדין ומתוך רצון ליישב את הסכסוך בין הצדדים הסכימה התובעת לפשרה, לפיה יקבעו דמי ההרשאה החודשיים על פי קביעת השמאי הממשלתי. על פי הסכמתה צדדים, הגיש השמאי הממשלתי את שומתו לצדדים ולפיה דמי ההרשאה הראויים בגין השימוש בשטח הינם סך כולל של 66,000 ש"ח לחודש. לאור קביעת השמאי הממשלתי פנתה התובעת לנתבעים כי אלה ייאותו לשלם חובותיהם הכספיים, ואולם אף הפעם, סירבו הנתבעים לשלם את דמי ההרשאה. טענה נוספת שמעלה התובעת בתובענה היא כי הנתבע 2 אחראי באופן אישי לחוב שכן הוא כמנהלה של הנתבעת 1 עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת על מנת לקדם את האינטרס האישי שלו. הנתבע 2 עירב את הניהול הכספי של הנתבעת 1 עם ניהולה הכספי של חברה אחרת שבניהולו ובשליטתו; הוא שגרם לכך שחובותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעת לא שולמו ותפחו עם השנים; והוא זה שבפעולותיו הביא לדרדור מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 עד כדי אי יכולת לפרוע חובותיה כלפי התובעת. בסיכומים מוסיף ב"כ התובעת, כי הנתבעים הינם מסיגי גבול על כל הנובע מכך. עיקר טענות הנתבעת 1 בתחילת שנת 1993 החלו הנתבעים לבדוק אפשרות להשקעה בנכס (המחסן) בנמל והפיכתו ממבנה נטוש ופרוץ למקום שוקק חיים. באותו שלב המחסן היה נטוש, החל משנת 1990. מצבו הרעוע לא אפשר לעשות בו שימוש אפילו כמחסן. מאחר ולתובעת חסרו אמצעים כספיים לשיפוץ המחסן, הציע המנהל התובעת לנתבעת לשפצו על חשבונה, וזאת בתמורה להתחייבות התובעת לאפשר לנתבעת שימוש ארוך טווח במחסן המשופץ, במחירים נמוכים שיעודכנו על יסוד שינויי מדד. מצגיה של הנהלת הנמל והתחייבויותיה כלפי הנתבעים היוו את הבסיס הן להחלטתם להתקשר עם הנהלת הנמל בהסכם והן להחלטה להשקיע כספים רבים במחסן על מנת להכשירו ולהופכו ממחסן רעוע ומוזנח לאולם אירועים מפואר. אך אליה וקוץ בה. כפי שהוסבר לנתבעים, אין בסמכותו של מנהל הנמל ליתן הרשאה לתקופה העולה על שנה (תקנה 6 לתקנות הנמלים (רישיונות כניסה לנמל) תשט"ז- 1965). כדי להסיר חשש מלב הנתבעים, הובטח להם כי, כפי שהיה נהוג לגבי יתר העסקים בנמל, יחודש ההסכם מדי שנה בשנה בהסכם זהה ברוחו, לרבות ביחס לגובה דמי ההרשאה. בהסתמכה על התחייבות מפורשת של מנהל הנמל דאז להמשך שימוש ארוך טווח בנכס, ביצעה הנתבעת 1 שיפוצים בהיקף של מיליוני שקלים והפכה מחסן נטוש ופרוץ לנכס מניב בעל שווי רב. מיד לאחר חתימת ההסכם עם התובעת, ובטרם החלו פעולות השיפוץ המקיפות והנרחבות, הודיע מנהל התובעת דאז כי הוא מבקש לשנות את שהוסכם, כך שדמי ההרשאה בעבור המחסן לשנת 1993 יקבעו ע"י השמאי הממשלתי. לטענת הנתבעים, רק לאחר שהובהר להם כי השמאי הממשלתי יתחשב במצבו של המחסן עובר לשיפוצו, בעלות השיפוץ ובמגבלות המחסן, הסכימה הנתבעת 1 לבקשת מנהל התובעת והמתינה לבואו של השמאי. במקביל, ובהתאם לסיכומים בין מנהל התובעת לנתבע 2 - הן ביחס להרשאה ארוכת טווח בנכס והן ביחס להסכמה כי שמאי ממשלתי יקבע את דמי ההרשאה בנכס תוך התחשבות בהשקעות - החלה הנתבעת בשיפוץ המחסן תוך השקעת סכומי עתק בנכס. פעולות השיפוץ נעשו בפיקוח הנהלת הנמל ותוך תיאום מלא עם אנשיה. בשעה שהנתבעת הייתה מצויה בשלב מתקדם של השיפוצים, ולאחר שהשקיעה כבר הון עתק, התחלף "השלטון" בתובעת: מנהלת הנמל וחשב הנמל הוחלפו. מנהלי הנמל החדשים החליטו באחת למחוק את מעשי קודמיהם בתפקיד ולחזור מכל התחייבויותיהם, תוך התכחשות להבטחות שהביאו את הנתבעת לשפץ את הנכס. לטענת הנתבעת 1, החשב החדש, מר צור, התעלם מהנוהג לחדש הסכמים תוך הצמדת דמי ההרשאה והחליט "להקפיץ" את דמי ההרשאה במאות אחוזים, תוך התעלמות מכוונת מההשקעה העצומה של הנתבעת 1 במחסן. סירובה של הנתבעת 1 להיכנע ללחץ ולדרישותיו של מר צור, הביא להתעמרות בוטה מצדו של צור בנתבעים. למרות החיכוכים הרבים ,ועל מנת למנוע פתחון פה, שילמו את הסכום שהוסכם עליו מראש קרי 9 ש"ח למ"ר, וזאת למרות שהיה ברור להם כי ההנהלה החדשה מונעת במזיד את הגעת השמאי הממשלתי שאמור היה לקבוע את גובה התשלום. לטענתם, הנהלת הנמל הסכימה לאחר מכן, לכאורה, לחדש את הסכם ההרשאה אך זאת בהתעלם מכל ההסכמות ותוך שינוי מהותי בתנאי ההסכם, שינוי בפועל היה מונע כל אפשרות מהנתבעים להשיב את השקעתם בנכס. מנהלי הנמל החדשים סירבו בכל תוקף להתחשב בהסכמות, ובניסיון להרתיע את הנתבעים גרמו ל נתבעים - לטענתם - נזקים רבים כגון ניתוק המחסן ממקורות החשמל והפרעות מכוונות באירועים שנערכו במחסן. בשלהי שנת 1994 נאותה הנהלתה נמל לאפשר לשמאי הממשלתי לערוך שמאות לנכס. זה אמור היה לפתור את הסכסוך בין הצדדים, ע"י קביעת גובה החיוב בגין המחסן, ברם הפך ל"חרב פיפיות" בשל ההוראות הסודיות שניתנו ע"י נציגי התובעת לשמאית הממשלתית שערכה את הבדיקה. בניגוד למוסכם בין התובעת לנתבעים ובניגוד להוראות הגלויות במכתב ההזמנה, הורו אנשי מנהלת הנמל לשמאית להעריך את הנכס לפי מצבו וייעודו במועד עריכת השמאות תוך התעלמות מההשקעות שנעשו בו. תוצאות השמאות הללו נדחו מכל וכל, מיידית, על ידי הנתבעים. באשר לטענת התובעת לעניין אחריותו האישית של נתבע מס' 2 טוענת הנתבעת כי מדובר בניסיון לרדיפה אישית, שכן אין חולק כי ההתקשרות החוזית, לרבות ההסכם היחיד שנחתם, בין התובעת לנתבעת 1 בלבד. אחריותו האישית המוגבלת של נתבע 2 נקבעה בהסכמה בין הצדדים. על פי דרישת התובעת ערב הנתבע 2 להתחייבויותיה של הנתבעת 1, בהסכם ההרשאה שנעשה בין הצדדים. הפלוגתיות בין הצדדים מכתבי הטענות ומהראיות עלו הפלוגתיות הבאות: האם הוסכם בין הצדדים כי תקופת ההרשאה תימשך מעבר לאמור בחוזה הרשאה עליו חתומים הצדדים - האם הייתה הסכמה ברורה בין הצדדים בדבר חישוב דמי ההרשאה - מהו שטח הנכס שנמצא בשימוש הנתבעת ומהי החלוקה הפנימית לשטחי פעילות - האם מוטלת אחריות אישית של נתבע 2 כלפי התובעת - גובה החוב. האם הוסכם בין הצדדים כין תקופת ההרשאה תימשך מעבר לאמור בחוזה ההרשאה עליו חתומים הצדדים? מתוך הראיות והעובדות שהובאו והוכחו בפניי עולה כי ההסכמה בין התובעת לנתבעת 1 אכן הייתה, כי תקופת ההרשאה תימשך מעבר למאור בחוזה ההרשאה בין הצדדים. קביעה זו מושתתת על מקבץ עובדות כאשר המרכזית והחזקה מכולן הינה עדותו של מנהל התובעת דאז, מר סמברג, אשר הוא זה שנתן את ההתחייבות לנתבעת בתוקף תפקידו. עדותו חשובה, שכן הוא הגורם היחיד בתובעת המכיר את העובדות לאשורן בתוקף היותו האורגן היחיד של מנהלת הנמל שהיה נוכח במהלך המו"מ ובכריתת ההסכם. סמברג העיד על מצב הנכס, עובר לשיפוצו ועל המניעים והשיקולים שהביאוהו להגיע להבנות שאליהם הגיע עם הנתבעת 1, לפיהן הנכס יושכר לנתבעת 1 לתקופה ארוכה יותר מהאמור בחוזה ההרשאה, בצורה כזו שהסכם ההרשאה יחודש כל שנה. מעדותו עולה כי עובר לשיפוץ, הנכס היה כל כך מוזנח, עד שהתחיל לגרום להצפות במסעדת "באבאי בנמל", שהייתה ממוקמת מתחתיו ואשר נוהלה בידי חברת בת של הנתבעת 1. על רקע זה הוסכם בין מנהל התובעת לבין נתבע 2 כי הנתבעת 1 תבצע שיפוץ של הנכס במקום התובעת, בכפוף לכך כי הנתבעת 1 תהנה מתקופת שימוש מינימלית של שלוש שנים שתבטיח את השבת השקעותיה בנכס. "במהלך החורף של 92' התחילו רוחות. הרוח הייתה נכנסת פנימה תופסת את זה (את הגג - ד. פ.) כמו מפרש ומעיפה חלקים לכל הכיוונים. זה עף לכיוון המעבר להולכי רגל. ניסינו לצמצם את הנזק ולא עזר לנו. בינתיים בא מר פיינגולד ואמר שאני הורס לו את העסק כיוון שחלק מהגג עף ברוח והתקרה ספגה מים והתחילה לטפטף מים תוך המסעדה שלו. אמרתי לאיציק (פיינגולד - ד.פ) שאני מוגבל בתקציב וזה מה שיש" (נספח ו' לנ/15, בעמ' 25). "הוא (פיינגולד - ד. פ.) הסכים והוא נכנס להוצאות כבדות מאוד ושאלתי אותו במשך כמה שנים הוא מתכוון להחזיר את ההוצאה הזאת והוא אמר לי במשך שלוש שנים. הסכמתי ואמרתי שמבחינתי הוא יכול לצאת לדרך. 3 שנים מתחילת ההפעלה" (נספח ו' נ/15, בעמ' 28). עדותו של סמברג, אשר נתן את ההתחייבות בתוקף תפקידו כמנהל הנמל, מלמדת כי הוא הסכים והתחייב לתת לנתבעת הרשאה לשימוש לפרק זמן מינימלי של לשוש שנים מתום השיפוץ. ברוח זו העיד גם פיינגולד (סע' 20 ואילך לתצהירו, (נ/15). למרות עדויות אלה התובעת נמנעה מהבאת ראיות לסתירתן. עובדה זו כשלעצמה די בה כדי לקבוע כי אלו הם פני הדברים, שהרי הלכה היא כי הימנעות מהבאת עד או מחקירה נגדית לסתירת גרסה עובדתית שהובאה, כמוה כקבלת גרסה עובדתית זו ע"י הצד שכנגד (קדמי, "על הראיות", בעמ' 1402; ע"א 296/82 ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר פ"ד מ(3) 303). טענתה היחידה שלה תובעת כיום היא, כי מנהל התובעת, מר סמברג, לא היה מוסמך להתחייב בפני הנתבעת. איני מקבלת טענה זו וסבורני כי לא ראוי היה שתישמע מכמה טעמים: ראשית, מר סמברג שימש כמנהל התובעת ולא כעובד זוטר נטול סמכויות. הנחת המוצא המקובלת היא כי למנהל יש שיקול דעת רחב בקבלת החלטות וכי הוא האדם המוסמך לחייב את התובעת. לעניין זה יש אף גיבוי במכתב ממשרד התחבורה, הקובע כי רק מר סמברג מוסמך לחייב את התובעת (ת/2); שנית, טענה זו נטענת בניגוד מוחלט לעדותו של סמברג עצמו לפיה סמכותו והתחייבויותיו אושרו ע"י פרקליט התובעת בזמן שניתנו (בנספח ו' למוצג נ/15 שורה 8 בע' 22 ושורה 19 בעמ' 24). במקרה הנוכחי, נראה לי כי שני הצדדים הגיעו להבנה ביניהם באשר להארכת מועד ההרשאה מעבר לאמור בהסכם הסטנדרטי, מתוך גמירות דעת והבנה ברורה מהי הנפקות והמשמעות המעשית לכך ומה מצופה מהם במסגרת אותה התחייבות שנטלו על עצמם. בשולי הדברים אציין כי ניתן לייחס משמעות גם לעובדה כי נתבע 2, הכיר וידע את הנפשות הפועלות ומהם כללי העבודה והנוהלים שהיו נהוגים בנמל, בשל העובדה שניהל מסעדה נוספת בשטחי הנמל מאז שנת 1989, ועל כן ההסכם בין הצדדים לא נתפס בעיניו כמשהו חריג, יוצא דופן או לא מקובל. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעת לפיה הסכם ההרשאה נועד מלכתחילה להיות הסכם לתשעה וחצי חודשים בלבד וקובעת כי מנהל התובעת הסכים והתחייב לתת לנתבעת הרשאה ארוכת טווח של שלוש שנים לשימוש בנכס, בשל ההשקעות הרבות שעמדה לבצע הנתבעת בנכס. האם הייתה הסכמה ברורה בין הצדדים בדבר חישוב דמי ההרשאה סע' 4 להסכם ההרשאה בין הצדדים (נספח א' למוצג נ/15) קובע כי דמי ההרשאה שנקבעו לשנת 1993 יהיו 9 ש"ח למ"ר. התובעת טוענת כי תעריף זה, הנקוב בחוזה ההרשאה, הינו תעריף מופחת, אשר נקבע לתקופת השיפוצים ואשר לאחריו, עם הפעלת המקום צריך היה להיקבע התעריף לפי הייעוד. הנתבעים מצידם טוענים כי התעריף הנקוב בחוזה הינו חלק מאותה הבטחה שניתנה להם ע"י מנהל התובעת להרשאת שימוש בנכס למשך תקופה של 3 שנים במחיר מופחת של 9 ש"ח למ"ר. האם אכן הובטח לנתבעים כי התעריף הנקוב יהיה 9 ש"ח למ"ר למשך תקופת הרשאה של 3 שנים? עיון בעדותו של מר סמברג (נספח ו' לנ/15 כמצוטט בסעיף 22 לסיכומי הנתבעים) מלמדנו כי אין כל זכר לגובה דמי ההרשאה שסוכמו לתקופה של 3 שנים, אלא רק להבטחה למתן הרשאה לתקופה של 3 שנים, במהלכה יחזירו הנתבעים את השקעתם בנכס. בחקירתו הודה מר סמברג מפורשות, כי הסכום בסך 9 ש"ח למ"ר הוסכם לתקופה שעד תום השיפוצים בלבד. חיזוק לכך כי התעריף 9 ש"ח היה בבחינת תעריף מופחת לתקופת השיפוצים בלבד, ניתן למצוא במסמכים נ/15 ב2 מה- 15.3.93 וב- נ/15 ב3 מה- 19.5.93, אשר העלו על הכתב את ההבנות אליהם הגיע מנהל התובעת עם הנתבעת 2: סע' 4 ב- נ/15ב2: "דמי ההרשאה עד לגמר השיפוץ והפעלת המקום 9 ש"ח X 2,500 לחודש עם הפעלת המקום בהתאם לייעוד" (ההדגשות במקור - ד.פ.). ובנ/15 ב3: "דמי ההרשאה לחודש יהיו: עד גמר השיפוץ 22,500 = 2,500 X 9 עם הפעלת המקום וגמר השיפוצים ועד 31.12.93 18,000 = 2,000 X 9/ 500 27.5 X 13.750 = 31.750 ש"ח לחודש". אמירות אלו בצירוף להגיון בדבר דמי ההרשאה למחסן זניח, שאמורים להיות שונים מדמי הרשאה לאולם מפואר, מחזקות את המסקנה כי לנתבעים לא היה על מה להסתמך בטענתם כי התעריף שנקבע להם לתקופת השיפוצים יימשך 3 שנים מתום תקופת ההרשאה. נהפוך הוא. המציאות בשטח, כפי שנתגלתה לנתבעים במהרה, מעידה כי הנתבעים ידעו כי התעריף של 9 ש"ח למ"ר הינו בבחינת תעריף זמני שנקבע עד שתתחיל הפעילות במקום. כבר ב- 24.3.93, בסמוך לתחילת הסכם ההרשאה בין הצדדים ועוד בטרם החלו השיפוצים, שחל מנהל התובעת מכתב לנתבעים בו הוא מודיע באופן רשמי כי בהמשך לשיחתם הטלפונית, הוא מבקש להודיעם כי דמי ההרשאה יהיו בהתאם לקביעת השמאי הממשלתי ולא 9 ש"ח למ"ר, כפי שנקבע בחוזה ההרשאה. גם הנתבע 2 בתצהירו מעיד על כך (סע' 36 ל- נ/15). ואולם גם אם נתעלם מאותה הבנה מאוחרת בין הצדדים, לפיה השמאי הממשלתי יקבע תעריף חדש, אשר לפיו ישולמו דמי ההרשאה, עדיין המציאות מעידה כי 9 ש"ח למ"ר היה 'תעריף שיפוצים' בלבד ולא היתה כוונה כי התעריף הזה יחול כאשר הנכס יופעל. מעדותו של סמברג ומנספח ב3 עולה כי כבר במאי 93', כאשר שונה ייעודו של המחסן והוחלט על הקמת מוזיאון, סוכם בין מנהל התובעת לבין נתבע 2 על דמי הרשאה חדשים בהתאם לייעוד החדש, כאשר המוזיאון יזכה בתעריף מופחת, מתוך רצון לעודד ולקדם כפעילות מסוג זה בשטח הנמל, ואילו הקפיטריה שתוקם על יתרת השטח תשלם תעריף גבוה בהרבה (27.5 ש"ח למ"ר). בהבחנה זו יש בה כדי ללמדנו על כך שהתעריף 9 ש"ח למ"ר, שנקבע בתחילת הדרך, לא היה בבחינת תעריף סגור, ברור ומוסכם שאמור היה לחול לאורך תקופה של 3 שנים, אלא תעריף זמני לתקופת השיפוצים, כאשר לאחריו אמור היה להיקבע תעריף שונה בהתאם לייעוד השטח. מתוך האמור לעיל עולה ונשאלת האלה - מה בכל זאת סוכם בין הצדדים ביחס לתעריף? מחומר הראיות, עלה כי "תוכניות החיוב" השתנו פעמים רבות במהלך השיפוצים. אך טבעי הוא כי בהקמת עסק חדש לעיתים המציאות בשטח מכתיבה את המהלכים. גם בעניינו כך היה. היקף ההשקעה הנדרש לא היה ברור מלכתחילה, ייעוד השטח שונה יותר מפעם אחת, בשל דרישת התובעת ורצון היזמים, ומדיניות ההנהלה נתגלתה כלא עקבית - כל אלו יחד הביאו לכך כי ההבנות הראשוניות, אליהן הגיעו הצדדים בתחילת ההתקשרות, שונו בתוך תקופת ההתקשרות. במהלך תקופת הסכם ההרשאה עליו היו חתומים הצדדים. היו השינויים הן ביחס לייעוד השטח כשבתחילה דובר על כך כי במקום יקום אולם כנסים, לאחר מכן שונה הייעוד ונקבע כי במקום יוקם מוזיאון וקפיטריה, ובשלב מאוחר יותר שונו שוב התוכניות והוקם אולם ארועים, מסעדה וקפיטריה, הן ביחס לגודל שטח ההרשאה בתחילה סוכם כי השטח שיהיה בשימושה של הנתבעת יהיה 1,500 מ"ר ולאחר מכן גדל השטח ל- 2,500 מ"ר, והן ביחס לתעריף. ביחס לתעריף סוכם, במהלך תקופת ההתקשרות, כי השמאי הממשלתי הוא שיקבע את דמי ההרשאה. הסיכום היה על דעת שני הצדדים, בכפוף לכך כי השמאי יתחשב במצבו של הנכס עובר לשיפוצו, בעלות השיפוץ ובהשקעות שבוצעו ע"י הנתבעת (נספח "ט" לנ/15). ברוח סיכום זה נשלח ע"י חשב התובעת מכתב זימון לשמאי הממשלתי בו נתבקשה עריכת שומה, המתחשבת בהשקעות שבוצעו בנכס ע"י הנתבעת (נספח ט' לנ/15). ביום 10.1.95 התקבלה שומת השמאית הממשלתית (נספח י' למוצג נ/15), אשר בניגוד מוחלט להסכמה בין הצדדים, התעלמה מהשקעות הנתבעת. על כך העידה בעדותה ובחוות הדעת שהגישה לבית המשפט (נספח י' נ/15). מהאמור לעיל, נובע, כי הסכמת הצדדים נתגבשה לכך כי דמי ההרשאה ייקבעו על ידי השמאי הממשלתי תוך התחשבות בהשקעות. משלא נעשה כך הרי שאין תוקף לקביעת השמאית ביחס לדמי ההרשאה. מהו שטח הנכס שנמצא בשימוש הנתבעת ומהי החלוקה הפנימית לשטחי פעילות ממסכת הראיות שנפרשה בבית המשפט עולה כי עובר לחתימת הסכם ההרשאה בין הצדדים קדם משא ומתן, שנוהל בין מנהל התובעת ונתבע 2, בו סוכם, כי תינתן לנתבעת מס' 1 הרשאה לשימוש בשטח של 1,500 מ"ר בקומה השנייה של המבנה. כן סוכם, כי יתרת שטח הקומה השנייה מתוך המבנה, כ- 900 מ"ר תופרד ע"י מחיצה ותשמש את התובעת כמחסן לשם אחסון ציוד השייך לה. (סע' 8 בת/1; נספח ב1 לנספח ו' בנ/15). ההבנות הללו סוכמו בין הצדדים ב- 2.3.93 ובאו לידי ביטוי במזכר פנימי שהוציא מנהל התובעת ובו הוא מעלה על הכתב בצורה ברורה ומפורטת מהם הסיכומים אליהם הגיע עם הנתבע 2. מאוחר יותר, ביום 15.3.93, הוציא מנהל התובעת מזכר עדכון למזכר הקודם, בו הוא מעלה על הכתב שינויים חדשים והסכמות מאוחרות יותר, אליהם הגיעו עם הנתבע 2. עפ"י מזכר זה (נספח ב/2 בנ/15) נקבע כי שטח ההרשאה יוגדל כך שהוא יכיל בתוכו גם את 900 מ"ר שהיו אמורים בתחילה להיות מופרדים לשימוש התובעת, ומכאן שסך שטח ההרשאה שיימסר לשימושו של נתבעת 1 יהיה 2,500 מ"ר (סע' 1 ב2 נ/15). תרשומות אלו שנערכו ע"י מנהל התובעת, מר סמברג בזמן אמת, והובאו בפני בית המשפט (מורפו לנספח "ו" לנ/15 (עמ' 101 לפרוטוקול) משקפות את המציאות לאשורה. כך גם העיד מר סמברג (עמ' 35 בנספח "ו" של נ/15). חיזוק נוסף לאמור לעיל נמצא במזכר פנימי נוסף שנשלח ע"י מר סמברג ב- 19.5.93 (נ/15 ב3) בו הוא חוזר ומציין את שטח ההרשאה שניתן לנתבעת 1 (2,500 מ"ר) ואת התעריף שנקבע לתקופת השיפוצים בשנת 1993 (9 ש"ח למ"ר). לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי בעת שנחתם הסכם ההרשאה בין הצדדים ב- 15.3.93 - המתכונת המוסדרת והמגובשת בין הצדדים היתה כי סך שטח ההרשאה שיימסר לשימושה של הנתבעת יהיה 2, 500 מ"ר. טענת הנתבעים לפיה הסכם ההרשאה שנחתם (נספח א' למוצג נ/15) הוא המחייב ועל פיו התחשיב הינו לפי שטח של 1,500 מ"ר אינה מקובלת עליי, שכן סבורני כי נספח א' להסכם משקף את ההסכמה הראשונית בין הצדדים לפיה הנתבעת 1 תשכור שטח מקורה של 1,500 מ"ר (המחסן), אך אינו מעודכן ביחס להסכמה המאוחרת יותר בין הצדדים, לפיו שטח ההרשאה יגדל ל- 2,500 מ"ר (נ/15 ב 2). ההסכמה המאוחרת אליה הגיעו הצדדים, בסמוך לחתימת ההסכם (כפי שמעיד על כך נספח ב2 לנ/15), מצאה ביטוי חלקי בלבד בהסכם ההרשאה עצמו וזאת ע"י מחיקה ושינוי דמי ההרשאה בכתב יד, בהתאם להסכמה המאוחרת. נטען כי הנהלת הנמל שינתה הכתוב באופן חד צדדי. איני סבורה כך, וגודל השטח של 2,500 מ"ר מופיע גם במסמכים אחרים כאמור לעיל. לסיכום פרק זה: הנתבעת 1 ביקשה להקים עסק חדש וניהלה מו"מ עם מנהל התובעת ביחס לשטח ההרשאה ולגובה דמי ההרשאה. הסיכום הראשוני בין הצדדים, כפי שהוא בא לידי ביטוי במזכר הפנימי ששלח מנהל התובעת (נ/15 ב 1), היה כי תינתן לנתבעת מס' 1 הרשאה לשימוש בשטח של 1,500 מ"ר בקומה השנייה של המבנה, וכי יתרת השטח בקומה השנייה של המבנה, כ- 900 מ"ר תופרד ע"י מחיצה ותשמש את התובעת. בהתאם לסיכום זה נחתם חוזה ההרשאה בין הצדדים. הסמוך לחתימת החוזה ביקש הנתבע 2 לשנות את הסיכום בין הצדדים ולהגדיל את שטח ההרשאה שניתן לנתבעת 1 (המזכר המעדכן ששלח מנהל התובעת (נ/15 ב2). מנהל התובעת הסכים לבקשה ואישר את הגדלת שטח ההרשאה שיינתן לנתבעת 1. הגדלת שטח ההרשאה בהתאם לבקשת הנתבע 2 הביא למחיקה ולשינוי הכתוב בהתאם. משעודכן שטח ההרשאה, עודכנו גם הסכומים לתשלום בהתאם. לאור האמור לעיל שטח ההרשאה, אשר נקבע כבר בתחילת הדרך על ידי הצדדים, עמד על 2,500 מ"ר. גם המציאות בשטח מוכיחה כי זהו המצב. כבר בשלהי שנת 1993 ערכה התובעת מדידה של הנכס על ידי מודד מוסמך, אשר מצא כי השטח הנמצא בפועל בשימושם של הנתבעים, הינו 2975.65 מ"ר ברוטו (2808.31 מ"ר נטו). (נספחים ח1- ח2 ב- ת/1). הנתבעים מצידם לא הביאו כל ראייה שתסתור את גרסת התובעת, אלא רק השיבו על כך כי החישוב שהובא בפני בית המשפט הינו ביחס לגודל השטח ברוטו ולא נטו. בעניין זה אני מקבלת את גרסתם, שבאה לידי ביטוי גם בעדותו של מר סמברג, לפיה כל השטח צריך להיות מחושב לפי שטח נטו, בדומה לדרך בה חושב ונמדד השטח בהסכם ההרשאה המקורי. אשר לחלוקה הפנימית לשטחי הפעילות: התובעת טוענת בסיכומיה כי לפי מדידה של הנכס, שנערכה על ידי מודד מוסמך בשלהי שנת 1993, השטח שנמצא בפועל בשימושם של הנתבעים הינו 2975.65 מ"ר ברוטו, לפי חלוקה של 724.16 מ"ר שטח מסעדה, 1324.48 מ"ר שטח מסחרי, 512.16 מ"ר שטח אחסון ו- 414.85 מ"ר שטח פתוח למסעדה (גודל השטח נטו עמד על 2808.32 מ"ר). הנתבעת 1, מנגד, לא הביאה ראיה לסתור מדידה זו. טענתה היחידה של הנתבעת 1 היא כי קיים אי דיוק וחוסר התאמה מלאה בין גודל השטחים הפנימיים, כפי שאלו נטענים על ידי התובעת בסיכומים, לבין גודל השטחים הפנימיים, כפי שאלו נקבעו בשטח ע"י המודד, ומשום כך התובעת לא כימתה את תביעתה ולא הצליחה להוכיחה לפרטי פרטים. בעניין זה סבורני כי חוסר ההתאמה הינו טכני ולא מהותי והוא נובע כתוצאה מהגדרה שונה של שטחי הפעילות, ועל כן אין מקום לטענה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה. נהפוך הוא, נתבע 2 בתצהירו מעלה טענות ביחס לשטח ההרשאה, אך אינו מביא ראיות לכך (סע' 35 נ/15). אשר על כן ומתוך האמור לעיל אני קובעת כי השטח הנמצא בפועל בשימושם של הנתבעת 1 הינו 2808.32 מ"ר נטו על פי החלוקה שהוצגה ע"י התובעת. האם מוטלת אחריות אישית של נתבע 2 כלפי התובעת התביעה שבפני עוסקת בסכסוך בין התובעת לבין הנתבעת 1. התובעת חתמה על הסכם עם הנתבעת 1 ולא עם מי ממנהליה. נהפוך הוא, פיינגולד כלל אינו חתום על ההסכם. החתום על גבי ההסכם עצמו, כפי שהודה חשב התובעת, מר צור, בעדותו, הוא מנהל אחר שלה רן שמואל פיינגולד (נספח א לנ/15). גם העובדה שהנתבע מס' 2 ניהל את עסקיו, לרבות בנמל, באמצעות מספר חברות,ש בהן היתה לו "אמירה" אפילו אם לא היה רשום כבעל מניות או דירקטור, אין בה כדי לגרום להרמת מסך. מטבע הדברים אדם הוא זה שמנהל חברה, ולא היה בפעילותו משום תרמית או הנאה או סוג אחר של מעורבות המאפשר הרמת מסך והסבת התחייבויות החברה אליו. בסיכומים עתר ב"כ התובעת לבית המשפט חייב את הנתבע מס' 2 מכח עילות שונות (השגת גבול משל) שלא נטענו בפרשת התביעה. (ראה סעיף 22 לפרשת התביעה) ב"כ הנתבעים התנגד לכך, ובצדק. אשר על כן נותרה על כנה עילת תביעה אחת ויחידה נגדו מעבר להרמת המסך, והיא עילה של עשיית עושר שלא כדין. לא מצאתי הכיצד זה הנתבע מס' 2 התעשר אישית? הוא לא היה קשור בחוזה עם התובעת, רווחים אם היו לא זרמו לכיסו - מהיכן ההתעשרות? לטעמי, מדובר בסכסוך עסקי בין התובעת לבין הנתבעת, חברה בע"מ, שהינה יישות משפטית נפרדת. ההלכה קובעת כי אין להטיל אחריות אישית על אורגן רק מכח תפקידו בחברה, אלא יש להראות נסיבות מיוחדות, אשר בגינן יש להטיל עליו אחריות. לא שוכנעתי כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על פיינגולד. כל פעולותיו של פיינגולד, נעשו במסגרת תפקידו בנתבעת 1, שר הינה חברה פעילה וכשרה לכל דבר. התובעת לא הוכיחה כי קיים נימוק המצדיק חריגה מן הכלל תוך הטלת אחריות על פיינגולד. בנוסף, מאחר לעמדת התובעת פג תוקפו של ההסכם אזי פגה עימו גם חובתו האישית של פיינגולד. התוצאה היא שהנתבע מס' 2 אינו חב אישית ואני דוחה את התביעה נגדו. גובה החוב גובה החוב כולל בתוכו גם את הסוגיה הנטענת של הפחתת השקעות הנתבעת מס. 1 בנכס. גובה החוב שנוי במחלוקת, ולכן נטל הראיה מוטל על תובעת להוכיחו. איזה נתונים עומדים בפני בית המשפט באשר לגובה החוב? קיים חוזה ההרשאה - ממנו עולה חיוב של 9 ש"ח למ"ר ל- 1,500 מ"ר בתקופת השיפוצים. חוזה זה, שאינו אקטואלי, בהעדר חוזה אחר שהחליפו, יכול לשמש אולי אנלוגיה לשטח שאינו מפותח. קיימת חו"ד השמאית הממשלתית הקובעת דמי הרשאה בגובה של 66,000 ש"ח לחודש. חו"ד זו (נספח ד') אינה מבחינה בין סוגי השימושים השונים, וחורגת מהסכמת הצדדים באשר לא לקחה בחשבון את השקעות הנתבעת מס. 1 בנכס, בין בעצמה ובין באמצעות חברה אחרת. קיימת חו"ד שמאית הנתבעת מס. 1, נירה אגמי, לפיה היא העריכה את השבחת הנכס (נ/11) לשימוש כמסעדה ואולם בגובה של 4,709,425 ש"ח. כתב התביעה הוגש ב- 20.12.1995. הוא נלקח למסירה אישית בתאריך 25.4.1996 הסכום שנתבע בכתב התביעה הוא 2,829,484 ש"ח. כן נתבע סכום נוסף עד ליום הפינוי בפועל. כתב תשובה הוגש ע"י התובעת בתאריך 8.1.1997. שם נתבע כבר חוב כללי נכון ל- 31.12.1996 בגובה של 4,248,666 ש"ח. (ר' נספח א' שצורף לכתב התשובה). סכום זה כולל הצמדה ולא כולל תשלומים בגין מים וחשמל. לא הוסבר לבית המשפט הכיצד זה שנת הרשאה הניבה חוב כזה. גם לא התבקש תיקון פרשת התביעה בעקבות זאת. ממכלול הנתונים שאינם שלימים, ניתן להגיע לחשבון הבא: חוב דמי הרשאה לשנת 1993: דמי ההרשאה המינימליים הינם 9 ש"ח ל- 2,500 מ"ר בין התאריכים 15.3.1993 ועד 31.12.1993. כלומר 213,750 ש"ח + מע"מ - שזה סכום כולל של 250,000 ש"ח (במעוגל). סכום של 114,025 ש"ח (ר' סיכומי התובעת) וסכום של 13,162.50 ש"ח (נספח יד' 2 לתצהיר הנתבעת מס. 2). מכאן שסה"כ התשלומים ששולם ע"ח שנת 1993 הוא 127,187.5 ש"ח. כלומר, יתרת החוב היא 85,562.5 ש"ח + מע"מ. המע"מ על סכום זה הוא 36,337 ש"ח (מעוגל). מכאן שהנתבעת צריכה לשלם 122,899 ש"ח נכון ל- 31/12/93. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין, עד למועד התשלום בפועל. חוב דמי הרשאה מ- 1.1.1994 ועד ליום 22.5.2000 מועד הפינוי עפ"י פס"ד: אין מחלוקת שהנתבעת מס. 1 לא שילמה בגין תקופה זו. השאלה היחידה היא, כיצד יש לחשב את גובה דמי ההרשאה למשך 6.5 שנים? ברור, שהסכמתה צדדים לתשלום של 9 ש"ח למ"ר לחודש לא מתייחסת לתשלום מעבר לתקופת ההרשאה, ולא לתשלום בגין נכס משופץ. ברור גם שהתובעת זכאית לדמי הרשאה או שימוש בנכס. גרוסת התובעת כי יש לערוך חישוב זה לפי נספח ט"ז. שם מופיע סכום של 30.70 מ"ר למסעדה; 19.50 לשטח מסחרי ו- 14.05 לאחסון. אני נכונה לקבל שאלה הם התעריפים הרשומים של התובעת. לאור העובדה שמונתה שמאית - המסקנה שתעריפים אלה לא היו מקובלים. לאור העובדה שהשמאית לא פעלה לפי הסכמתה צדדים, ניתן יהיה להיעזר בחוות דעתה "בעירבון מוגבל". גורס ב"כ הנתבעת מס. 1 כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה. כן הוא גורס כי: "כל שיכול להיפסק לתובעת הם דמי השימוש בהתאם לקביעת השמאית וזאת בהפחתת ההשקעות בצריף ושווי השבחתו ובהפחתת הנזקים שנגרמו לנתבעת ע"י התובעת". לענייננו, קביעת השמאית אכן יכולה להיות בסיס מספרי עובדתי לחישוב דמי ההרשאה. אומנם השמאית לא חילקה בחוות דעתה באופן פרטני את הנכס לפי שימושיו, ברם הנתבעת מס. 1 לא טענה כנגד כך, טענתה כנגד דמי ההרשאה היתה כי הם לא לקחו בחשבון את ההשקעות שהשקיעה היא לשיפור הנכס. לאכן אם נצא מנקודה זו בה מצדדת הנתבעת כי אז נגיע לתוצאות הבאות: קביעת השמאית היא סכום הרשאה של 66,000 ש"ח לחודש כפול 12 חודשים, דהיינו 792,000 ש"ח לשנה. כפול תקופת אי התשלום (6.5 שנים) = 5,148,000 ש"ח (קרן). סביר להניח כי הסכום הראשוני של השמאית שנקבע, הינו צמוד למדד, כך שלגבי כל שנה עוקבת יש להצמיד את הסכום הבסיס של 66,000 ש"ח למדד שמפורסם בחודש שבו מתחילה תקופת ההרשאה הנוספת. (המדד המפורסם ב- 15 בינואר בשנה שלאחר תקופת ההרשאה הראשונה, וכך הלאה). לסכום זה יש להוסיף מע"מ בשיעור של 17%. כל הסכומים יישאו ריבית והצמדה כדין, מהמועד בו היו אמורים להשתלם ועד התשלום בפועל. חיובי מים וחשמל: לענין גובה החיוב מסתמכים התובעים על נספח טז ל- ת/1. עיון בנספח זה מראה כי המדובר במסמך שנערך ע"י התובעת. הוא אינו מתייחס למים אלא לחשמל בלבד. לא ברור ממנו מה היה בסיס החיוב; ידוע לכל מאן דבעי כי מים מסופקים ע"י העירייה. לא הוצג כי לחשבון מכל מין וסוג שהוא לגבי חיוב הנתבעת מס. 1 או התובעת. לא ברורה מהות "החלוקה" של הקצבת המים לנתבעת. אומנם בסעיף 41.5 לתצהיר מר דוד צור חשב התובעת, ניתנה "הרוח הכללית" של חיובי הנתבעת בגין מים וחשמל תוך הפניה לנספח, ברם מאחר והנתבעת 1 הכחישה גובה החיובית ודרך חישובם - לא הצליחה התובעת להוכיח את גובה החוב, וגם לא הצליחה ליצור תשתית עובדתית לפיה ניתן היה לחשב באופן עצמי גובה חיוב זה. אשר על כן אני דוחה את התביעה לתשלום מים וחשמל בגין אחזקתה של הנתבעת מס. 1 בשטח. השקעות של הנתבעת בנכס שיש לקזזן: סעיף 12 לחוזה ההרשאה המקורי קבע כי במידה וייעשו תוספות או שינויים בשטח ההרשאה הם יהוו חלק משטח ההרשאה ויחשבו רכוש התובעת, וכי הנתבעת מוותרת מראש על כל תשלום או תמורה אחרת בעד התוספות או השינויים שנעשו כאמור. זו היתה ההסכמה המקורית בין הצדדים. הסכמה זו שונתה בהסכמה אחרת, שיצאה לאור גם בהודעה שבכתב שנמסרה לשמאית, לפיה קביעת דמי ההרשאה תתחשב בהשקעות שנעשו. מכאן שהסכם ההרשאה, לא רק שפקע לאחר סיום התקופה אלא שונה בהוראה אחרת מוסכמת ע"י הצדדים. לאור זאת, יש לבדוק את ההשקעות שבוצעו בנכס. גרס ב"כ התובעת כי חלק מהקבלות שהוצג מעיד על כך שמוציא הכספים היתה לא הנתבעת מס. 1 אלא חברה בשם ש.ב.ל.ת בשדה בע"מ, שלימים הפכה לחברת בת של הנתבעת מס. 1. השקעות אלה, כך נטען, אינן של הנתבעת וכל "קניה" של השקעות אלה ע"י הנתבעת כעולה מאישור רו"ח אברהם ענווה מתאריך 29.12.1999, אין לו כל נפקות. איני סבורה כך. מהמסמכים שהוגשו (ודוגמא צויינה לעיל) עולה כי חברת ש.ב.ל.ת. בשדה בע"מ היתה ידועה לתובעת, ונכללה בחלק מהמסמכים שבין הצדדים כחברה שיש לה זיקה לנכס. אם חברה זו לקחה על עצמה, מטעמי מיסוי או אחרים, את עריכת השיפוצים בנכס בשביל הנתבעת מס. 1, אין בכך כדי לפגום בעצם עריכת השיפוצים או בעלותם. העלות הוכחה באישורו של רו"ח ענווה בגובה של 2,262,059 ש"ח נכון לסוף שנת 1995. "השקעות אלה בוקרו ע"י משרדי כמקובל, במסגרת בקרות החשבונות ונבדקו כל המסמכים הרלבנטיים" (שם). עדות זו לא נסתרה. אשר על כן אני קובעת כי ההשקעות בנכס היו בגובה זה. כדי לדעת את גובהן הנכון ליום ביצוע ההתחשבנות נשוא פס"ד זה בין הצדדים, יש לשערך סכום זה למועד ההתחשבנות. את הסכום יש להפחית מחוב הנתבעת מס. 1 לתובעת. נזקי התובעת כתוצאה מהפרעותיה של התובעת: בראש פרק זה גורסת הנתבעת כי יש להפחית את השבחת הנכס ואת נזקיה. היא מפנה לנספח כ"ב ל- נ/15 ולעדות מר פינגולד בדבר הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהגות התובעת במהלך כל השנים. לענין השבחת הנכס - התייחסתי לעיל. אשר לענין הפסד ההכנסה הצפויה: נספח כ"ב הוא חישוב אובדן הכנסה צפויה בהנחות עבודה מינימליסטיות, כהגדרתו. הוא אינו חתום. מעיון בתצהיר ומהראיות עולה כי הוא נערך ע"י הנתבע מס. 2 עצמו. המדובר בחישוב של אירועים "שנמנעו" ממנו, דווקא כתוצאה מהתנהגות התובעת. בעדותו הצביע מר פינגולד על אירוע אחד או שניים, שאכן נתקלו בקשיים כתוצאה מהתנהגות התובעת, והיה צורך לפנות לבית המשפט בבקשה להורות לה שלא לשבש את האירוע ולא לדרוש דרישות מופרזות. מכאן לא ניתן להסיק שיצא הקול, שאין לערוך אירועים בנכס, ועל כל פנים ענין זה לא הוכח. עולם הקייטרינג והאירועים הינו עולם גמיש מבחינה כלכלית. הוא תלוי בעונות. הוא תלוי "במודה" היכן לערוך אירוע; הוא תלוי במיקום האולם; הוא תלוי באביזרים הקיימים באולם ובסביבתו; ובוודאי גם בסיבות אחרות. לא הוכח לשביעות רצוני, או בכלל שדווקא התנהגות התובעת מנע רווחים בסדר גודל כזה מהנתבעת מס. 1. אשר על כן אני דוחה את התביעה לקיזוז הפסדים. בד בבד, יש להפחית מהסכום אותו חבה הנתבעת מס. 1 לתובעת, את סכום השבחת הנכס עפ"י חוה"ד של השמאית אגמי (נ/11) וכנקוב בה. הסכום ישוערך למועד ביצוע ההתחשבנות בין הצדדים, מהמועד הנקוב בחוה"ד. לאחר ביצוע ההתחשבנות, אם תיווצר יתרת חוב לחובת הנתבעת מס. 1, היא תשלום זאת לתובעת, עד לגבול הסכום המופיע בפרשת התביעה. לעניין הוצאות המשפט: צד הזוכה במשפט זכאי להוצאות. במקרה הנוכחי, הגעתי למסקנה שכל צד יישא בהוצאותיו. הטעם לכך הוא, שהתובעת, בהיותה רשות, שלה נכס יקר מפז, עשתה שימוש בכוחותיה בצורה שאינה נאותה; כתוצאה משינוי מדיניות בדבר שימוש בשטחי הנמל, היא חזרה בה מהסכמות קודמות, הצרה את צעדיהן של הנתבעים ללא כל הצדקה טועם, וניהלה מלחמות בעלות גוון אישי כנגד הנתבע מס. 2, שאין להן כל נגיעה לדרך ניהול עסקים עמו, ובדר"כ. כל זאת אך ורק מאחר והנתבע מס. 2 עמד על זכויותיו ועמד על ביצוע הסכמות אליהן הגיע עם "ההנהלה" הקודמת של הנמל, ולפני שינוי המדיניות החדשה, שעיקרה הינו פינוי כל המחזיקים מנמל יפו. רשות ששינתה מדיניות, צריכה באומץ לב להתייצב מול האזרח שסמך עליה, להודיע לו על שינוי המדיניות, ולהידבר עמו ואם הדבר מצריך פיצוי, יש לפצותו. לא כך נעשה במקרה הנדון, וחבל. דמי הרשאה