תביעה לדמי שכירות של ציוד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לדמי שכירות של ציוד: העובדות: התובע עסק בכל הזמנים הרלוונטים לתביעה בהשכרת ציוד לבניין. לטענת התובע, שכרו הנתבעים בין התאריכים 2.7.92-20.9.92 פרטי ציוד שונים, אשר דמי שכירות עבורם, בסך 15,111 ש"ח, לא שולמה. הנתבעים מכחישים קיומו של החוב הנטען ולחילופין טוענים כי גם אם קיים חוב כלשהו הרי שאין הם חבים לפרעו באופן אישי שכן ההתקשרות עמם היתה בתוקף עבודתם בחברה אשר למענה נשכר הציוד. אין מחלוקת כי הנתבעים 2 ו - 3 חתמו על המסמכים שכותרתם "הסכם שכירות שמשמש גם כתעודת משלוח" (ת1/ א - ת1/ ט). המחלוקת מתמקדת בשאלת משמעותם של מסמכים אלו, האם יש לראות בהם חוזי שכירות או תעודות משלוח, והאם חתימת הנתבעים עליהם גוררת את חיובם האישי. התובע טוען כי חתימתם של הנתבעים על מסמכים אלו שהינם הסכמי שכירות מחייבת אותם באופן אישי ואילו לטענת הנתבעים הציוד הושכר לחברה והנתבעים 2 ו- 3 חתמו על המסמכים אשר למיטב הבנתם היוו תעודות משלוח, כשלוחיה של החברה בעת שפעלו בשמה. ראשית אבחן את שאלת קיומו של החוב הנטען: הנתבע 1, שהיה בזמנים הרלוונטים מנהל החברה ובעל השליטה בה, טוען בסעיפים 10 - 12 לתצהירו כי החוב נפרע על ידו במלואו: "גם לעצם החוב לגופו אין החברה חייבת מאומה לתובע וממילא דין התביעה להדחות כנגד הנתבעים מאחר ועל פי בדיקת מסמכים במסמכי החברה מסתבר שהחוב שולם כולו". ובהמשך: "כאמור לקראת סוף 92 נכנסה החברה לקשיים כספיים וסכומים רבים לנושים שולמו על ידי באופו אישי לפרעון חובות החברה וגם את החוב של החברה כלפי התובע שילמתי במזומן..". צודק התובע בטענתו כי טענת הנתבע בדבר פרעון החוב לא נטענה בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להגן המהווה את כתב הגנתם של הנתבעים ואולם סבורה אני כי יש לדון בה על אף האמור שכן היא חיונית לברור האמת. לטענת הנתבע, החשבוניות והקבלות המצורפות לתצהירו (נספחים ה1, ה2, ה3 לנ4/) מהוות ראיה לכך שפרע את החוב על ידי תשלום במזומן. לעומת זאת מכחיש התובע טענה זאת וטוען שהקבלות עליהן סומך הנתבע את גרסתו אינן אלא דרישת תשלום: לשאלת בית המשפט לעניין נהלי העבודה במפעל התובע השיב הלה בעמ' 7 לפרוטוקול מול השורה 23 בהתייחס לחשבונית שהוצגה בפניו (נ - 2): "זו חשבונית שיוצאת עבור מה שאנחנו דורשים כסף. אנחנו רושמים אצלנו בפנקס איך שולם. יש לנו קבלות על תשלום במזומן. לא כזה. אם בן אדם משלם במזומן יש לנו קבלות מסוג אחר." בהמשך חקירתו הוצגה בפני התובע חשבונית נוספת (נ - 3) עליה מצויין כי התשלום בוצע במזומן. התובע אישר כי חשבונית זו חתומה על ידו אך טען כי שיטת עבודה זו היתה נכונה לשנת 91' וכי לאחר מכן הוצאו פנקסים מיוחדים לתשלום במזומן (ראה עמ' 9 לפרוטוקול). גרסת הנתבע בהתייחס לאופן ביצוע התשלום מפורטת בעמ' 14 ו - 15 לפרוטוקול. הנתבע טוען כי היה מגיע לתובע לשלם מבלי שידע כמה הוא חב לו וכי כשהיה מגיע היו מוציאים לו עובדי התובע חשבונית שלפיה היה משלם: "חשבונית קבלה שקיבלתי, עבור זה שילמתי. במקום הייתי מברר מה צריך לשלם לפי תעודות המשלוח והחשבוניות שהציג לי ששלמה פרין חתום. על החשבוניות מפורט לפי איזה מסמכים ולפי זה הייתי משלם. ש. אתה ידעת רק כאשר באת לשלם. לפני כן לא ידעת. ת. נכון. ידעתי שאני חייב ולא ידעתי כמה". התובע חוזר ומציין מספר פעמים במהלך חקירתו את העובדה כי הוא לא עסק בגביית הכספים בעסקו, דבר המחליש במידת מה את עדותו ואולם אף על פי כן אני מקבלת את גרסתו בדבר קיום החוב שכן סבורה אני שהתובע הצליח לבסס בראיות ובעדותו את עובדת קיומו של החוב ואילו הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו לסתור גרסתו העובדתית של התובע, ולאחר שבחנתי את המסמכים המאשרים לטענתו את התשלומים, הגעתי למסקנה שההיפך הוא הנכון. בחשבוניות, נספחים ה1 - ה3 לתצהירו של נתבע 1 נותר המקום המיועד לציון אמצעי התשלום ריק לעומת החשבונית נ3/ בה צוין מפורשות כי התשלום בוצע במזומן. אי לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו אכן בוצע תשלום במזומן כנטען, היה מקבל התשלום מציין זאת על החשבונית כפי שנהג במקרים בהם בוצע תשלום בשיק או במזומן. האם החוב הינו חוב אישי או חוב החברה? באשר לשאלה האם חוב זה הינו חובם של הנתבעים באופן אישי, עדיפה עלי גרסתם של הנתבעים וזאת מן הנימוקים המפורטים: בכתב התביעה אין התובע מתייחס לעובדה כי מדובר בחברה אשר שכרה ממנו את הציוד. לא זו אף זו, אלא שבתחילת חקירתו טען כי אינו יודע שמדובר בחברה (פרוטוקול הדיון מיום 24/5/99 בעמ' 1): "ש. האם אתה מכיר את חברת שמואל ובניו בע"מ? ת. אני לא יודע שזאת חברה. למדתי זאת מהתצהיר." ואולם בהמשך חקירתו מעיד התובע כי אינו מעורב כלל בתהליך העבודה הכולל חתימה על הסכמים, תעודות משלוח, שחרור הסחורה וכיוצ"ב. יתרה מכך, בהמשך עדותו של התובע עולה כי הארוע נשוא התביעה אינו הפעם הראשונה בה עבד עם החברה וכי למעשה הקשר העיסקי ביניהם נמשך מספר שנים: " ש. אתה מזהה את המסמכים האלה (נ1/ - ש.ד.). ת. אני מזהה אותם. יכול להיות שהבן אדם לקח ציוד, החזיר את הציוד המקולקל ובקשר לאותו חוזה זה נכתב. זה מהמפעל שלי. ש. מה כתוב בתעודה? ת. לכבוד מאיה שמואל ובניו. ש. בכל המקומות זה מה שכתוב. ת. כן" (עמ' 4-5). דבריו אלה של התובע עומדים בסתירה לאמור בתצהירו ובראשית חקירתו ומהם עולה כי ידע גם ידע שאת הציוד הוא משכיר לחברה. זאת ועוד, גם בחלקם של "חוזי השכירות" עצמם מופיע שם החברה כשוכרת ואף החברה היא זו שהחזירה את הציוד כפי שעולה מתעודות ההחזרה. מה גם שהשיקים שבאמצעותם בוצעו חלק מהתשלומים היו שיקים של החברה. טענת התובע כנגד הנתבעים 2 ו- 3: באשר לנתבע 3 הוכח ללא ספק שמדובר בעובד שכיר בחברה אשר תפקד כשליח המוביל ציוד וחומרים אל אתר הבניה בפתח תקווה וכי אין ומעולם לא היה לו חלק כלשהו בחברה ברווחיה ובנכסיה ועל כך אין חולק. הנתבע 3 החל לעבוד בחברה באמצע שנת 1991 ובסמוך למועד זה הוצג בפני התובע כעובד של החברה המבצע בעבורה משלוחים ותו לא. בעמ' 13 לפרוטוקול מעיד הנתבע 1: "ש. בתקופה הרלוונטית לקשרים העסקיים של חברת שמואל מאיה ובניו משנת 1991, עבד אצלך שלמה. ת. כן. ש. מה היה תפקידו של שלמה בחברה? ת. איש קניות והובלות. הוא היה מוביל את הדברים, הייתי שולח אותו להביא את הדברים, לקנות את הדברים". בהמשך דבריו מעיד הנתבע 1 באשר לנתבע 3 כי הלה היה מבצע את העבודות בעבור החברה וברכבה של החברה וכאשר החל לעבוד בחברה עשה לו הנתבע 1 הכרות עם ספקים והציגו כעובד של החברה: "ת. אני את סופר מכיר 30 שנה. לקחתי את שלמה לסופר כי שלמה עבד לפני כן בביח"ר לקרמיקה ולא היה לו שום קשר עם כל מיני ספקים למיניהם בענף הבניין. עם כל הספקים שהחברה עבדה לקחתי את שלמה כדי שיכירו אותו. ש. עשית להם הכרות. ת. זה איש של החברה, איש שלי. תתנו לו, זה מחייב אותי." בנוסף, עולה מדבריו של הנתבע 3 בפרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להגן מיום 18/1/98 כי התובע ידע שהציוד מיועד לחברה, וכראיה אף התקשר לנתבע 3 וביקש ממנו שידאג שהחברה תשלם לו עבור הציוד. מן האמור לעיל עולה כי התובע ידע שהציוד מושכר לחברה וכי הנתבעים אינם משתמשים בציוד זה לצרכים אישיים. כל תפקידו של הנתבע 3 הסתכם בהיותו שליח של החברה ונראה כי התובע במעשיו גורר את הנתבע 3 להיות צד לסכסוך לא לו. דברים אלו יפים גם לעניין הנתבע 2. התובע בסיכומיו טוען כי הנתבעים חבים לו את חוב החברה וזאת עקב הקשרים המשפחתיים ביניהם ואולם טענה זו חסרת בסיס. העובדה כי הנתבע 2 הינו בנו של הנתבע 1 המשמש כמנהל בחברה ובעל מניות בה אין לה משקל לעניינו. הנתבעים 2 ו- 3 היו שניהם שכירי החברה ושלוחיה שמעמדם שווה בעת שקיבלו ציוד מהתובע עבור החברה. מעדותו של הנתבע 3, שלא נסתרה על ידי התובע, עולה כי הנתבעים 2 ו- 3 הוטעו לחשוב ע"י מי שהחתימם על המסמכים (ת1/ א-ט) שמדובר בתעודות משלוח המאשרות קבלת הציוד ע"י החברה. ברור כי לא ניתן סיפק בידיהם לעמוד על אופי המסמכים עליהם נדרשו לחתום וכי לא היתה בידיהם אפשרות אחרת, שכן אם לא היו חותמים על מסמך זה לא היו מקבלים את הציוד אותו היו אמורים להביא לחברה, מה גם שבכותרת המסמך צוין בחלק מהתעודות שמה של החברה כצד להסכם. לדעתי יש לקבל את גרסת הנתבעים בדבר היותם שלוחי החברה ותו לא. גרסת התובע לעניין זה מתבססת על הכלל הפרשני לפיו אין לקבל טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב ואולם בניגוד לטענה זו מכיר הדין בהוכחת עובדות השליחות בראיות שבע"פ כנגד מסמך בכתב כאשר אלה אינן סותרות את הכתב ועל כן אינן נתפסות בדרישת הכתב. ע"א 831/79 ראובן וקסלמן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' חברת חלקה 53 בגוש 3666 בע"מ, פד"י לה (2) 533: "מותר להוכיח בראיות בעל-פה, שפלוני פעל בתור שלוחו של אלמוני. שליחות אינה טעונה הוכחה בכתב דווקא וניתן להוכיחה, למשל, גם בהתנהגות הצד (ראה: סעיף 3 של חוק השליחות; א' ברק, חוק השליחות, תשכ"ה1965-, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה) 140). הוכחה כזאת, על היות פלוני שלוחו של אלמוני לפי התחייבות שנערכה בכתב, אינה נוגדת עוד, לפי חוק השליחות, את האמור במסמך בכתב, אלא היא מוסיפה על חבותו של השלוח את חבותו של השולח, להבדיל מדין השליחות הקודם לפי המג'לה, וראה: ע"א 1 [493/79], בעמ' 152, המאזכר את ע"א 2 [52/53], שנפסק לפי הדין הקודם. " הלכה היא כי הצורך לדעת על יחסי שליחות מתבסס על יחסים חוזיים מוקדמים וכי שלוח הפועל בהרשאה בשמו של שולח שזהותו ידועה לצד השלישי אינו זכאי ואינו חייב כלפי הצד השלישי מכוח פעולתו המשפטית (ע"א 1740/91 בנק ברקליס דסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פד"י מז (5) 31). לעניינו, הוכח כי החברה נהגה לשכור ציוד מהתובע מאז שנת 1991 (נ- 1) ובכך נסתרה עדותו של התובע (ראה סעיף 12 לתצהירו), בדבר היות החברה עוד לקוח חד פעמי, קרי, לקוח מזדמן. ומכאן שהתובע ידע היטב כי הוא מנהל עסקים עם חברה וכי החותמים על המסמכים הינם עובדיה. טענת התובע כנגד הנתבע 1: ראשית יש לציין כי נתבע 1 לא חתם על אף אחד מהמסמכים המשמשים יסוד לתביעה. אי לכך טוען התובע כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע 1 שהינו בעל השליטה בחברה ומנהלה, לבין החברה, ולחייב את הנתבע 1 לשלם את חובה של החברה. תמוהה בעיני טענה זו של התובע שלאורך כתבי טענותיו ועדויותיו שב וטען כי לא ידע שעומדת מולו חברה ולעומת זאת נוקט בטכניקה של הרמת מסך, אותה נוקטים כאשר ידוע שההליכים אמורים מלכתחילה להנקט כנגד חברה. ההלכה בדבר הרמת מסך: הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של בעל מניות בחברה נעשית מקום בו הוכח כי בהתנהגותו האישית גרם לחברה להפר חובות כאלו או אחרות כלפי צד אחר. בנסיבות המקרה שלפני ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות אם יוכח כי פעולותיו האישיות של הנתבע, גרמו נזק לצד אחר שהתקשר עם החברה. בע"א 543/98 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מה (1) 529, 539 נקבע: "אני ער לכך שהרמת מסך זו, אשר במסגרתה מזהים בין התאגיד לבין העומד בראשו, יש בה כדי לכרסם ברעיון הבסיסי בדיני תאגידים בדבר האישיות המשפטית הנפרדת. ואולם, במקרה כמו זה שבפנינו, כאשר אנו עדים לנסיון של בעל השליטה בחברה להתכחש למצג שיצרה החברה באמצעותו, ולטעון כאדם פרטי, לעובדות אחרות - יש הצדקה להרים את המסך החוצץ בין בעלי המניות לבין החברה, ועל ידי כך לקשור את בעל המניות לאותו מצג". בע"א 391/87 אולן בע"מ ואח' נ' מתפרות העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם) נקבע כי: "בטרם יורם המסך כמבוקש, יש להציב תשתית עובדתית מתאימה הכורכת את המערערת במעשה עבירה או נזיקין או בחוסר תום לב". התובע, הטוען להרמת מסך, לא הניח תשתית ראייתית כנדרש. אין הוא טוען לתרמית או להצגת מצג שווא. "הפגם" היחיד הנטען על ידי התובע הינו כי הוא עצמו לא ידע שמדובר בחברה ואולם גם גרסתו זו נסתרה כאמור לעיל. סיכומם של דברים כי לא הוכחה עילה כלשהי להרמת מסך והוכח כי החוב הנטען הינו חובה של החברה בלבד. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח + מע"מ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. שכירותדמי שכירות