בית המשפט פסק כי מן הסכום הכולל של הפיצויים בסך -.789, 145ש"ח יש לנכות את גימלאות המוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע בעבר והוא עתיד לקבל בעתיד. אלה מסתכמות, אחרי הצמדת תשלומי העבר והיוון תשלומי העתיד, בסך -.033, 247ש"ח (אחרי הצמדת הסכום -.533, 234ש"ח שבחוות הדעת האקטוארית המוסכמת מיוני 1992לתאריך היום). הואיל וסכום הגימלאות עולה על סכום הפיצויים ומאחר והנתבעת היא מעבידתו אין התובע זכאי לפיצויים מאת הנתבעת, אף לא בשיעור % 25מן הפיצויים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נבלעת 25% קצבאות המל''ל: רקע עובדתי .1 התובע, שהוא יליד 20.2.44, היה עובד שכיר של הנתבעת משנת 1971 בעבודות הפעלה ואחזקה של כלים חקלאיים כבדים. בבדיקות שמיעה שנערכו לעובדי הנתבעת בשנת 1982נמצא כי התובע לקה בשמיעתו וכי הוא סובל גם מרעש תמידי באזניו (להלן - "ליקויי השמיעה"). הרופאים שהגישו חוות דעת מטעם בעלי הדין הסכימו כי נכותו הצמיתה של התובע היא %33, אם כי נחלקו בשאלה מה שעור הליקוי הנובע מן העבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע % 24נכות צמיתה. בשנת 1985, בעקבות סגירת המחלקה בה עבד, פוטר התובע מעבודתו. בכתב תביעתו תבע התובע לפצותו עבור נזקי ליקויי השמיעה שלו. הנתבעת בכתב הגנתה כפרה בטענותיו של התובע והעלתה מצידה שורה של טענות: התביעה התיישנה; האירוע הוא בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975; אין קשר סיבתי בין ליקויו של התובע לבין עבודתו ואין קשר סיבתי בין הליקויים לבין פיטוריו; התובע תרם לנזק באשמו; סכום הגימלאות שקיבל התובע בעבר ועתיד הוא לקבל בעתיד מאת המוסד לביטוח לאומי גדול מסכום הפיצויים. טענת ההתיישנות .2כאמור עבד התובע אצל הנתבעת משנת 1971עד שנת 1985ואת תביעתו הגיש בשנת .1987לטענת ב"כ הנתבעת יש להניח שכל ליקויי השמיעה של התובע נוצרו במהלך השנים 1971- 1980, שהיו השנים הראשונות לעבודתו, ולפיכך התיישנה התביעה כולה, או חלקה היחסי. תקופות ההתיישנות שלעניננו נקבעו, כידוע, בסעיף 6לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958ובסעיף 89לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שזו לשונם: " .6,תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". " .89לענין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) - - - (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". אין חולקים כי ליקויי השמיעה של התובע התגלו בבדיקה האודיומטרית שנערכה לו בשנת 1982, אולם שאלה היא אם התגלה הנזק, או היה צריך להתגלות, כבר לפני כן על ידי התובע עצמו. תשובה ברורה לכך מצויה בחוות הדעת של הרופאים מטעם בעלי הדין שהסכימו שהנזק לא נוצר בבת אחת אלא לאורך שנים ולפיכך לא חש בו התובע; כדברי ד"ר ירדן בחוות דעתו שהוגשה מטעם הנתבעת: "אם הירידה בשמיעה יציבה משנת 1982והיא התגלתה באקראי, פרושו שהירידה בשמיעה היתה קיימת קודם לכן. אפשרי, שירידה בשמיעה כה גדולה כפי שנראית בנבדק שלפנינו כיום, תהיה לא מורגשת אם זו מתפתחת באיטיות ובהדרגה במשך זמן רב". (שם בעמ' 4). יום גילוי הנזק היה, אפוא, היום שבו הגיעו לידיעתו של התובע בשנת 1982תוצאות הבדיקה האודיומטרית. ועתה נשאלת השאלה מתי היה "אירוע הנזק". אכן, אילו ניתן היה לקבוע תאריך מדוייק שבו נוצרו ליקויי השמיעה אצל התובע, או החלו להיווצר, וכן אילו ניתן היה לקבוע שהיה כאן תהליך אחיד ורצוף, אפשר היה לקבוע זאת וממילא את תחילתה של תקופת ההתיישנות. אולם, לאור חוות דעתו של ד"ר ירדן אין בסיס לקביעות כאלה במקרה הנדון. כפי שאמר: "בנתונים הקיימים, אין מדד אובייקטיבי לומר מתי החלה הירידה בשמיעה בנבדק שלפנינו". (שם בעמ' 5). בהמשך הדברים נרחיב בעניין תורת המיקרוטראומה ובהבחנה שבין אירוע חד פעמי לבין תהליך מתמשך. דיינו אם נסכם את הדברים בכך שליקויי השמיעה של התובע תחילתם בזמן בלתי ידוע, בין יום תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת בשנת 1971לבין הבדיקה האודיומטרית בשנת 1982, ובכך שאין לדעת אם תהליך היווצרותם היה אחיד ורצוף לאורך התקופה הנזכרת כולה או מקצתה. מכאן, שאי אפשר גם לקבוע אם התיישן אותו חלק של התביעה שענינו הנזקים שאירעו בתקופה שבין 1971לבין 1977- עשר שנים לפני הגשת התביעה - ובמילים אחרות, אותו חלק ששיעורו כשיעור היחס שבין תקופה זאת לכל תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת. הלכה פסוקה היא כי מקום שלא ניתן לקבוע איזה חלק של הנזק נגרם ונתגלה לפני תחילת תקופת ההתיישנות ואיזה לאחריה תדחה טענת ההתיישנות והתובע יזכה בנזק כולו. (ע"א 590/67לאה קלינמן נ. ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ ואח’, פ"ד כ"ב (2) 929, 935; ת"א (חי') 1359/75הורוביץ פליקס נ. חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"מ תשל"ח (1) 86, .91וכן ז. יהודאי, דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני, 1991, סעיפים 84-88, 141). לפיכך, דין טענת ההתיישנות להדחות. האם האירוע הוא בגדר "תאונת דרכים" ? .3כאמור טען ב"כ הנתבעת בכתב הגנתו כי נזקיו של התובע נגרמו בשל רעש שיצרו טרקטורים ולפיכך התאונה נשוא התביעה היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975(להלן - "חוק הפיצויים"). בסיכומי טענותיו נמנע מלחזור על הטענה אולם יש מקום לעמוד עליה. בסעיף 1לחוק הפיצויים הוגדרה "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי" וכו'. ההגדרה תוקנה פעמים מספר מאז חקיקתו של חוק הפיצויים ולאחרונה בתיקון (מס' 9) לחוק שהתקבל בתשנ"א, אולם המונח "מאורע" נותר על כנו. האם באה בגדרו רק התרחשות חד פעמית, הניתנת להגדרה נקודתית על ציר הזמן, או שמא גם תהליך מתמשך, בין שהוא רצף של אירועים נקודתיים ובין שמקורו וחיותו נעוצים בתופעות רצופות שאינן ניתנות להפרדה? בעניין זה תמך פרופ' אנגלרד, בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", בפירוש הראשון: "המושג מאורע בדומה למושג תאונה, מצביע על התרחשות המהווה יחידה בפני עצמה, להבדיל מתהליך הדרגתי וממושך המורכב מגורמים שונים. פגיעה גופנית או נפשית, שבאה כתוצאה מקיום תחבורה מנועית, אינה כלולה במושג תאונת דרכים. לכן אדם שנפגע גופנית או נפשית מרעש התנועה או מזיהום האויר הנגרם על ידה אינו זכאי לתבוע פיצוי לפי החוק". (שם, 1990, סעיף 71). כך גם פסק הנשיא י. אברמוביץ בפסק דינו הממצה בפרשה דומה שבה נדונו נזקים שנגרמו למפעיל ציוד חקלאי כבד על ידי חשיפה ממושכת ל"ויבראציות ורעידות תמידיות, הכרוכות בהפעלת הציוד הכבד". (ת"א (נצ') 275/84המ' (נצ') 692/84נחלת מושבי הגליל אגודה שיתופית חקלאית לעבוד אדמות החולה בע"מ ואח' נ. חליחל ח'ליל בן חאלד, פ"מ תשמ"ה ב', 19והאסמכתאות שם). יתר על כן, כפי שאמר ד"ר שאול קובובי במאמרו המאלף על "המיקרו-טראומה", גם הנסיון לפרש בגמישות את המונח "תאונה" אינו יכול לסייע בידי תובע כזה הואיל ותהליך כמו זה שהיה אצלו הוא בגדר תהליך תחלואתי שאינו יכול להחשב כתאונה ואף לא כתאונה-מחלה (מיקרו-טראומה): "באותו פסק דין (הכונה לפסק הדין הידוע בענין .roberts v ., A.e.l.r., p(2) 1948,.dorothea state quarries co .ltd 201-הערה שלי - י.ט.) עשו השופטים חשבון נפש עם עצמם והעלו את השאלה עד לאן ניתן "למתוח" את תורת המיקרו-טראומה, מבלי לפגוע במושכל הראשון, כי המדובר בתאונה שגם אם מפוצלת היא למאות או אלפי תאונות זעירות, צריך שיהא בה יסוד של ארוע פתאומי ובלתי צפוי. את התשובה נתנו השופטים בהציבם כאבן בוחן או כקו מפריד, בין תאונה-מחלה (מיקרוטראומה) לבין תהליך תחלואתי - לא את גורם האיכות או המהות, כי אם את גורם הכמות, קרי: אורך הזמן ומספרם הרב (עד אין ספור) של האירועים התאונתיים" (בטחון סוציאלי, 1980, חוברת 20, עמ' 99). התוצאה היא שליקויי השמיעה של התובע לא נגרמו עקב תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. שאלת האחריות .4השאלה הראשונה שיש לתת עליה את הדעת לענין אחריותה של הנתבעת היא אם נגרמו ליקויי השמיעה של התובע עקב עבודתו אצלה. כאמור, סברו שני המומחים הרפואיים כי הליקויים נגרמו, בשלמותם או בחלקם, כתוצאה מחשיפתו לרעש במהלך עבודתו אצל הנתבעת: לדעת ד"ר ליברמן, מטעם התובע - מלוא הליקויים; לדעת ד"ר ירדן, מטעם הנתבעת - רק שליש. ד"ר ירדן ביסס את הערכתו על כך שהתובע היה חשוף לרעש בזמן שרותו הצבאי וכן נפגע בתאונת דרכים בשנת 1972, לפיכך תלה שני שלישים מליקויי השמיעה באותם גורמים. אולם, לא הובאה ראיה להוכחת אותם גורמים או שהיה בהם כדי לפגוע בשמיעתו של התובע. כן אישר ד"ר ירדן שלא עיין בתיק הרפואי של התובע בצה"ל או בתיקו בקופת חולים. עוד ראוי לציין כי מדו"ח הבדיקה האודיומטרית (נספח ה' לתצהירו של התובע) וכן מדברי העדים בוסקילה וביטון (עמ' 18ו- 25לפרוטוקול) שעבדו עם התובע עולה כי אצל מספר עובדים במחלקתו של התובע נמצאה "ירידה בשמיעה בצורה משמעותית" וכן נמצאה אצל עובדים נוספים "ירידה בשמיעה". ניתן לראות בעובדים אלה מעין "קבוצת בקורת" שמצבה תומך בחוות דעתו של ד"ר ליברמן. המסקנה המתחייבת מכך היא כי ליקויי השמיעה של התובע נגרמו במלואם עקב עבודתו אצל הנתבעת. .5כבר נפסק, לענין חובת הזהירות המושגית שבה חייב המעביד כלפי העובד כי על המעביד החובה להנהיג שיטת עבודה מתאימה, כך שעובדיו לא יפגעו, ולשם כך עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים, בשים לב לסכנות הכרוכות מטבע הדברים בעבודה (ראה ע"א 467/77הורוביץ נ. רשות הנמלים בישראל פ"ד לג (2) 256; ע"א 449/81בן לב בע"מ נ. מגד פ"ד לח (4) 70; ע"א 17/81מלון רמדה שלום נ. אליהו אמסלם פ"ד לח (1) 72). אשר לחובת הזהירות הקונקרטית - האם היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות כדי להגן על התובע ועל חבריו לעבודה מפני הרעש שיצרו הכלים החקלאיים שעליהם עבדו - גם כאן התשובה היא חיובית. אין מחלוקת על כך שהכלים החקלאיים שעליהם עבדו התובע וחבריו, בתוך סככה או בשדות, הפיקו רעש בעצמה ניכרת. כפי שטענה הנתבעת בסעיף 3א. לכתב הגנתה בפירוש "הנזקים שנגרמו לתובע נגרמו עקב עבודתו במשך שנים עם טרקטורים היוצרים כמויות רעש אדירות". אכן, לא הובאו ממצאים של מדידות רעש אולם, על פי העדויות שהובאו בפני, שוכנעתי כי הרעש היה בעצמה שחייבה את הנתבעת להיות ערה לצורך למנוע אותו או להגן מפניו. כן שוכנעתי שלא היתה תשומת לב מצידה - ובוודאי שלא היתה תשומת לב מספקת - לאפשרות כי הרעש עלול לגרום נזקים לשמיעתם של עובדיה. על כך מעידה, בין היתר, העובדה כי בדיקת השמיעה הראשונה לעובדיה של הנתבעת נעשתה רק אחרי פניה מצידם ורק בשנת 1982, אחת עשרה שנים אחרי תחילת עבודתו של התובע. כפי שעולה מעדותו של העד בוסקילה, שלא נסתרה, היה במפעל עד שנת 1982רק טרקטור אחד שהיה מוגן מפני רעש, מתוך מספר כלים חקלאיים כטרקטורים וקומביינים. באותו זמן עבדו באותה מחלקה בין עשרה לשלושה עשר עובדים, לפי העונה. (עמ' 16לפרוטוקול). כן לא סיפקה הנתבעת אמצעי מיגון לעובדיה, כגון אוזניות או אטמי אזניים, ונראה שעשתה זאת רק אחרי הבדיקות שנערכו בשנת 1982, כדברי התובע והעד בוסקילה. אמנם, לדברי העד ביטון קיבלו העובדים את האוזניות "בשנות השבעים" (עמ' 25לפרוטוקול), אולם הדבר אינו מתקבל על דעתי. זאת, בין היתר, לאור העובדה שטרקטורים מוגנים חדשים החלו להגיע למפעל רק אחרי בדיקות האזניים (עמ' 16לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי נושא ההגנה על עובדים מפני רעש הוסדר בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד- .1984אמנם הנושא הוסדר רק כשנה לפני פיטוריו של התובע אולם יש בהן כדי להצביע על אמות המידה הנכונות שהתגבשו במשך השנים לגבי חובותיו של מעביד והפרתן היא אינדיקציה לרשלנות או לקביעת היקף הרשלנות (ע"א 741/83גוריון נ. גבריאל, פ"ד ל"ט (4) 271, 266). לפי תקנות אלה נדרש המעביד, בין היתר, לערוך בדיקות סביבתיות של מפלסי רעש, לספק אמצעי גיהות סביבתיים ואישיים, להדריך את העובדים שעבודתם ברעש מזיק, הן בכתב והן בעל פה, לערוך בדיקות רפואיות לפני שמתחיל העובד לעבוד ומשנמצא כשיר - מדי שנה בשנה. כפי שראינו לא עשתה הנתבעת אף אחד מאלה עד שנת .1982 הנתבעת לא יצאה, אפוא, ידי חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה כלפי עובדיה. .6כאמור לעיל טענה הנתבעת כי התובע תרם לנזק באשמו בכך שלא עשה שמוש באמצעי המיגון - דהיינו, באזניות - שסיפקה לו. הנתבעת לא ייחסה לתובע מעשה או מחדל אחר לביסוס טענתה. כפי שקבעתי סיפקה הנתבעת אזניות לעובדיה וכן הצטיידה בטרקטורים מוגנים מפני רעש רק אחרי הבדיקה האודיומטרית בשנת 1982, למעט טרקטור מוגן אחד שהיה בבעלותה לפני כן. מכאן שאמצעים אלה לא עמדו לרשות התובע במשך רוב שנות עבודתו וממילא לא יכול היה להמנע מלהשתמש בהם. גם לא הובאה ראיה בדבר אמצעי מיגון אחרים שהנתבעת דרשה מעובדיה לנקוט או שהמליצה עליהם. אין, אפוא, בסיס לטענה. הנזקים .7התובע פוטר מעבודתו בשנת 1985, כשלוש שנים אחרי שנתגלו אצלו ליקויי השמיעה. בתקופה שבין חודש יוני 1985עד דצמבר 1985היה מובטל, מינואר 1986עד מרץ 1986למד במסגרת שירות התעסוקה, מאפריל 1986עד אוקטובר 1986עבד בק.מ.ן בית חרושת למוצרי נייר בע"מ, מאוקטובר 1986עד אוגוסט 1987היה מובטל, מספטמבר 1987עד 21.7.88למד בקורס מכונאות לציוד מכני הנדסי. החל בחודש יולי 1988עובד הוא כמחסנאי בהיפר שוק של תנובה בנתניה. עבור התקופות שבהן לא עבד קיבל דמי אבטלה או תשלומים אחרים. על כל אלה אין מחלוקת. העיון בראיות, לרבות בעדותו של התובע, מלמד כי פוטר מעבודתו אצל הנתבעת בשל סגירתה של המחלקה שבה עבד ופיטורי העובדים בה ולא בשל ליקויי השמיעה שלו (עדותו בעמ' 4; עדות בוסקילה בעמ' 18לפרוטוקול). שוכנעתי שליקויים אלה לא היו הסיבה לכך שלא נקלט בעבודה קבועה אחרת עד שנתקבל לעבודה בהיפר שוק אלא יש לתלות זאת בסיבות אחרות. גם לא מצאתי אחיזה כלשהי לטענה שיש קשר בין ליקוייו לבין העובדה שהוא עובד שם על פי חוזה מיוחד ולא כעובד קבוע. הסיבה לכך היא, כנראה, שבמעמד זה מתקבלים עובדים צעירים יותר (עדותו בעמ' 3לפרוטוקול). יתר על כן, לא מצאתי שהוא משתכר בעבודתו הנוכחית, שבמהלכה התקדם בדרגה ובשכר ובה כרוכות הטבות שונות מלבד המשכורת, פחות משהשתכר אצל הנתבעת. המסקנה היא שאין כל קשר בין הפסדי השכר שנגרמו לו בעבר, או ייגרמו לו בעתיד, אם היו או יהיו כאלה, לבין ליקויי השמיעה שלו. .8במצב דברים זה, לא בהפסד השתכרות עסקינן אלא לכל היותר בהפסד של כושר השתכרות, שאף הוא תאורטי במידה רבה. מדובר בנכות בשל ליקויי שמיעה, הנובעת ברובה מירידה בכושר השמיעה וקצתה מרעשים בשמיעה (טינטון). העבודות שבהן עסק התובע בעבר ואלה שהוא עוסק בהן בהווה אינן מצריכות שמיעה מעולה ואין בליקויי השמיעה שלו, לרבות הרעשים - שזיכו אותו בנכות של % 10מתוך נכותו הכוללת-כדי לגרוע מכושרו לעסוק בהן. כן התרשמתי במהלך המשפט שאין הם ניכרים בהתנהגותו, אם כי להתרשמות כזאת אני מייחס, מטבע הדברים, משקל מועט. לאור כל אלה ובהתחשב בגילו של התובע, שהוא היום כבן 49שנים, נראה לי שיש לחשב את הפיצוי עבור הפסד כושר ההשתכרות בעתיד בשיעור של % 15לכל היותר מתוך הכנסה חודשית של כ- 000, 4ש"ח (הצמדת משכורתו מ- 10.9.92, שהיתה -. 637, 3ש"ח לתאריך היום). לפיכך אני פוסק לתובע בפריט זה (לפי מקדם היוון של 159.6488) סכום של -.789, 95ש"ח. אשר לפיצוי עבור נזק שאינו ממוני (כאב וסבל) זכאי הוא לכפל הסכום המגיע לפי חוק הפיצויים עבור נכות בשיעור של % .33לפיכך אני פוסק לו בפריט זה  .000, 50ש"ח. מן הסכום הכולל של הפיצויים בסך -.789, 145ש"ח יש לנכות את גימלאות המוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע בעבר והוא עתיד לקבל בעתיד. אלה מסתכמות, אחרי הצמדת תשלומי העבר והיוון תשלומי העתיד, בסך -.033, 247ש"ח (אחרי הצמדת הסכום -.533, 234ש"ח שבחוות הדעת האקטוארית המוסכמת מיוני 1992לתאריך היום). הואיל וסכום הגימלאות עולה על סכום הפיצויים ומאחר והנתבעת היא מעבידתו אין התובע זכאי לפיצויים מאת הנתבעת, אף לא בשיעור % 25מן הפיצויים. (סעיף 82לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וסעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח - 1968; ע"א 545/85אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל ואח’, פ"ד מ"ד (2) 8). .9לפיכך אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת, כולל שכר טרחת עורך הדין שלה, בסך-.000,10 ש"ח. תביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל