קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת דיבה נגד כתב עיתון ספורט: נתוני רקע 1. התובע שימש בזמנים הרלוונטיים לכתב-התביעה כדובר אגודת "מכבי" חיפה וככתב בטלוויזיה הישראלית. בתאריך 8.9.1995 פורסמה בעיתון "כלבו" המופק על-ידי הנתבעת כתבה (להלן - הכתבה). בראש הכתבה התפרסמו כותרת ראשית וכותרת משנה, כדלקמן: "יש לו בעיה בראש יונתן הללי, יו"ר איגוד עיתונאי הספורט, מתחשבן עם דובר מכבי חיפה, גיא פלג". בגוף הכתבה מודפסות שתי תמונות, זו ליד זו. מתחת לימנית, היא תמונתו של התובע, רשום "גיא פלג". מתחת לשמאלית, היא תמונתו של מר יונתן הללי, רשום "יונתן הללי" (להלן - הללי) . בהיות התובע סבור כי הכותרת הראשית המציינת "יש לו בעיה בראש" משמשת לשון הרע כנגדו הגיש התובע תביעת דיבה כנגד הנתבעת. 2. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. מכתב-הגנתה נלמד כי שבוע קודם לפרסום הכתבה התראיין התובע בעיתון "הד הקריות". למקרא הריאיון עולה כי התובע תקף באורח חריף ביותר את גורמי התקשורת. כותרת המשנה של הריאיון הגדירה אותו כ"מתקפה ראשונה מסוגה כלפי התקשורת והגורמים העוינים המנסים לחבל בקבוצה". בגוף הריאיון תקף התובע באורח בוטה את עיתונאי הספורט בארץ, ובמילים חריפות ביותר. ממילא הללי, המשמש יושב-ראש איגוד עיתונאי הספורט בחיפה והקריות, אף הוא לא יוצא נקי משבט לשונו של התובע. הכתבה נושא התביעה היא ריאיון של הללי אשר בא בעקבות הריאיון של התובע בעיתון "הד הקריות". הכתבה פותחת ומציינת כי "בשבוע שעבר פורסם במקומון 'הד הקריות' ריאיון נרחב עם דובר מכבי חיפה, גיא פלג. באותו ריאיון ירה פלג לכל הכיוונים. הוא כינה את העיתונאים המקומיים 'חלטוריסטים' ו'חובבנים', והאשים את מערכות העיתונים בניסיון לחסוך כסף ובגלל זה גם לא לשלוח איש למשחק של מכבי באיי פארו ועוד כהנה וכהנה. יונתן הללי הוא כתב 'מעריב' ויו"ר איגוד עיתונאי הספורט בחיפה והקריות". המשך הכתבה זרוע בשאלות של המראיינת ותשובותיו של המרואיין, הוא הללי. בתשובה לאחת מן השאלות השיב הללי וציין, כדלקמן: "טוב, גיא פלג הוא זה שהמציא את החכמה ואת השאלות הנכונות. תשימי לב, שכל הראיון הזה רצוף בהשמצות לכל הכיוונים. הוא לא משאיר חלקה טובה אחת. הוא לא אמר מילה אחת טובה על עיתונאי איקס. הוא לא אמר שלעיתונאי זה יש יתרון או לעיתון הזה יש יתרון. הוא פשוט דיבר בהכללה. הוא אמר: 'כולם חלטוריסטים, כולם לא מקצוענים ומפגרים'. מי שאומר דברים כאלה, לא רק על עיתונאים יש לו בעיה בראש, והוא עוד עובד עם המפגרים האלה". ברי אפוא כי הכותרת "יש לו בעיה בראש" לקוחה מתשובתו של הללי בריאיון נושא הכתבה. 3. התובע אינו רואה לתבוע את הנתבעת בגין מה שנאמר עליו בגוף הכתבה. אמירתו זו של הללי איננה האמירה הבוטה האחת והיחידה אשר בכתבה. הוא אף אינו רואה לתבוע את הללי. התובע מצמצם את תובענתו אך לעניין הכותרת הראשית. לשיטתו כל מי שידפדף בעיתון ועינו תצוד את הכותרת "יש לו בעיה בראש", ומתחת לכותרת הוא יקרא כי "יונתן הללי... מתחשבן עם... גיא פלג" ולכך תחבור תמונתו של התובע בכתבה, יסיק כי הכותרת נסבה על אודות התובע ומייחסת לו כי "יש לו בעיה בראש". 4. בהתאם להחלטתי מיום 4.11.1998 ולאור הסכמת באי-כוח הצדדים, הוריתי על הגשת סיכומי טענות כאשר סוכם כי אין מקום לשמוע ראיות על-מנת להכריע במחלוקת שבין הצדדים. סיכומי טענות באי-כוח הצדדים, מכוח ההסכמה האמורה, מונחים לפניי. הערת מבוא 5. המחלוקת המתעוררת בפרשה האמורה אינה פשוטה כל עיקר והיא גרמה לי ללבטים והתחבטויות כפי שעוד יפורט. ואולם לא אסתיר כי תחושתי האינטואיטיבית הראשונית היא להתייחס לתובענה במורת-רוח. הגע בנפשך: התובע "כובש" את עלבונו בגין הכותרת תקופה של כשנתיים עד אשר הוא מגיש את תובענתו לבית-המשפט. הגם שהכתבה זרועה בהתקפות בוטות כנגד התובע הוא אינו רואה לתבוע מאן דהוא בגינה אלא מצמצם תובענתו אך בגין הכותרת של הכתבה. בכתב-התביעה אין התובע רואה לציין כי הכתבה היא פרי תגובה לריאיון שניזום על-ידיו שבוע קודם לכן ובו הוא תקף באורח חריף ובוטה את עיתונאי הספורט ובהם את הללי, העומד בראשם. ממילא למדתי כי הכתבה היא מענה לריאיון האמור אך למקרא כתב-הגנתה של הנתבעת. התובע הוא עיתונאי ספורט. הוא מוחזק כמי שיודע שמתאגרף העולה לזירה צפוי לא רק להלום ביריבו אלא אף "לחטוף" חבטות אגרוף כחלק "אינהרנטי" של משחק האגרוף, מעצם טבעו והגדרתו. כך בכל ענפי הספורט. לא זו אף זו, התובע הוא דובר ועיתונאי. אני מניח כי היו נהירים לו "כללי המשחק" שעל-פיהם הוא היה אמור לצפות כי בעקבות הריאיון שבו הוא תקף את עיתונאי הספורט תושב מלחמה שערה. במצב דברים זה, ולו מוסרית, מקוממת תובענת התובע בגין כתבת תגובה על התקפתו שלו כנגד הללי ועיתונאי הספורט. 6. עם זאת, כאמור, בתחושה אינטואיטיבית ראשונית לא סגי. במבט מעמיק יותר תובענת התובע מעוררת שאלות הצורכות פתרון שיפוטי. פרופ' א' ברק סבור בספרו שיקול דעת שיפוטי [7] כי "...אין להתעלם מתפקידה וחשיבותה של האינטואיציה בהכרעה השיפוטית... אכן, האינטואיציה ממלאה תפקיד בשיקול הדעת השיפוטי. השופט הוא יצור אנושי, והאינטואיציה ממלאת תפקיד חשוב בפעולתו של כל אדם" (בעמ' 197). אולם ברי כי אך באינטואיציה אין די. "...אינטואיציה יכולה להיות ניצוץ המאיר את הדרך הראויה. היא אינה הדרך עצמה. אינטואיציה אינה תחליף לאינטלקט. היא אינה יכולה להחליף, איפוא, את אמות המידה הראויות להפעלת שיקול דעת שיפוטי" (בעמ' 198). לאחר שהשופט רואה כי קיים פער, אם קיים, בין חשיבתו הרציונלית לבין האינטואיציה שלו לעולם "...עליו להעדיף את חשיבתו הרציונלית... בסופו של דבר שיקול הדעת השיפוטי חייב למצוא ביטוי בחשיבה הרציונלית, ולא בתחושה הסובייקטיבית. זו האחריות המתבקשת מהתפקיד השיפוטי" (בעמ' 198). 7. כך בדעתי לילך בפרשה זו. חרף תחושתי האינטואיטיבית הראשונית בדעתי לנתח את הסוגיות הדרושות לצורך הכרעתי בכלים שיפוטיים מקצועיים. כזו היא חובתי. היבטים טקסטואליים 8. כבר ציינתי כי בריאיון שהעניק התובע לעיתון "הד הקריות" הוא לא חסך שבט לשונו. כך, למשל, ציין התובע כי "התקשורת בארץ מפגרת אחרינו"; העיתונאים "נותנים יד לכל מיני בלופים, סקופים רכילותיים ושקריים שאין להם אחיזה במציאות"; "העיתונאים הארציים של חיפה לא רק שמפגרים אחרי מכבי חיפה בשנות דור, הם גם לא מדביקים את עמיתיהם ממרכז הארץ". הגם שאין מקובלת עליי פרשנות הנתבעת כי מן הריאיון עולה כי העיתונאים הם "מפגרים" ו"שקרנים", אלא כי הם נותנים ידם לידיעות שקריות וכי רמתם המקצועית "מפגרת", נהיר לכל קורא כי התובע לא העניק דברי שבח לעיתונאים. אף הללי אינו טומן ידו בצלחת בכתבת התגובה. מן הכתבה עולה כי "המושג חלטורה מקפל בתוכו את מה שגיא פלג עושה במכבי חיפה"; התובע "משמש ככלי ריק לאדוניו. לעיתים הוא מדברר את הקבוצה בצורה מאוד לא אמינה"; התובע "היה נער טלפון של אחד מאנשי המקצוע של הקבוצה"; התובע "העביר לי במהלך שלוש השנים האחרונות ידיעות כוזבות". עינינו הרואות: אף הללי לא נקט לשון "נקייה". הוא השיב לתובע כגמולו, ובביטויים חריפים. 9. בא-כוח הנתבעת סבור, טקסטואלית, כי הכותרת בלבד אינה מלמדת דבר על לשון רע המיוחסת לתובע. הוא אף סבור כי אף כותרת המשנה המלמדת כי "יונתן הללי... מתחשבן עם... גיא פלג" אף היא אינה מלמדת, בהכרח, כי במסגרת "התחשבנות" זו מיוחסת דווקא לתובע "בעיה בראש". אכן בא-כוח הנתבעת סבור כי רק כאשר הקורא יקרא את הכתבה במלואה הרי אז, ורק אז, יהיה נהיר לו כי מיוחס שיש לתובע "בעיה בראש". ואולם הדבר יהיה נהיר לנוכח ההקשר של הדברים ודינמיקת הסכסוך שהתפתח בין שני הניצים. הנחה זו מוליכה את בא-כוח הנתבעת למסקנה כי תובענת התובע אינה מגלה כל עילה. התובע, כזכור, אינו תובע בגין תוכנה של הכתבה. מכאן, כך טענת בא-כוח הנתבעת, "עולות שתי אפשרויות בלבד: האחת היא שהתובע לא רואה בכתבה פרסום לשון הרע ואזי מובן שגם הכותרת אינה לשון הרע... האפשרות השניה היא שהאמור בכתבה הוא אמת ולכן לא הוגשה בגינו תביעה, לאור עובדה זו מובן כי התובע לא ראוי לכל פיצוי. אם אותו משפט בכתבה הוא אמת הרי שכך הדבר גם לגבי הכותרת" (עמ' 3 לסיכומי בא-כוח הנתבעת). 10. חרף שנינותה של טענה זו של בא-כוח הנתבעת אין בדעתי לקבלה. הנני אף סבור כי יש בה מידה לא מבוטלת של התחכמות והיתממות. ההלכה היא, ועל כך אין חולק, כי רשאי תובע לצמצם תביעתו אך לחלקים מפרסום. ברור אפוא כי התובע היה רשאי לצמצם תובענתו אך לעניין הכותרת. אשר לכותרת, היא אינה נמצאת בתוך מרכאות. לא נרמז לא בה ולא בכותרת המשנה כי המילים "יש לו בעיה בראש" הן מילותיו של הללי בריאיון שבכתבה. כותרת המשנה, המלמדת על כך כי הללי "מתחשבן" עם התובע, אינה יכולה ללמד את הקורא הסביר כי אכן "התחשבנות" זו היא מעשה תגובה לריאיון קודם. הקורא הסביר יכול אף להניח כי הללי "פותח בהתחשבנות" ולא "סוגר התחשבנות". ככל שהקורא הסביר לא יקרא את הכתבה במלואה, אכן את המשפטים הראשונים שבה הוא לא יוכל להבין כי הכתבה היא "כתבת-תגובה". יש אפוא רגליים לסברה כי הקורא הסביר יחשוב שמא הכותרת "יש לו בעיה בראש" היא אינה השקפתו של הללי אלא השקפתו של העיתון עצמו. אף הנחתו של בא-כוח הנתבעת כי למקרא הכותרת הראשית, כותרת המשנה והתמונות יכול הקורא להיות סבור כי לא לתובע "יש בעיה בראש", אלא לאחר זולתו, ושמא להללי, נראית לי מלאכותית ודחוקה. ככל שהללי "מתחשבן" עם התובע סביר כי הכותרת אכן נסבה על אודות התובע. 11. הנה-כי-כן, טקסטואלית, אוצרת הכותרת בחובה פוטנציאל של לשון הרע כנגד התובע. האמירה "יש לו בעיה בראש", בקונוטציה השגורה בלשוננו, ייתכן שיש בה כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כמשמעות ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן - החוק). ברור לי לחלוטין, ואף למקרא הכותרת וכותרת המשנה בלבד, כי הקורא הסביר לא יהיה סבור למקרא הכותרת "יש לו בעיה בראש" כי היא בבחינת חוות-דעת פסיכיאטרית או פסיכולוגית כנגד התובע. אף אילו היה כתוב בכותרת כי התובע הוא "פסיכי", הקורא הסביר לא היה רואה בכך מימצא פסיכיאטרי או פסיכולוגי. בת"א (הר') 3306/97 רודיטי נ' רשת שוקן בע"מ [6], בבית-משפט השלום בהרצליה (נספח ב' לסיכומי בא-כוח הנתבעת) נדון כינויה של התובעת כ"בת זונה". אף בפרשה ההיא לא היה ספק בעיני כבוד סגן הנשיא צ' גורפינקל כי "קורא סביר לא ייחס לתובעת את כינוי הגנאי כפשוטו. לקורא סביר לא יתעורר ספק באשר להקשר של כינוי הגנאי" הגם ש"בהחלט יתכן שפרסום השם לצד כינוי הגנאי יעורר אצל אותו קורא סביר תהיות לגבי טיבה ואופיה של אותה מורה". אכן כבוד סגן הנשיא אינו סבור כי הפרסום האמור, שהוא כינוי גנאי, הוא בבחינת לשון הרע (עמ' 7 לפסק-הדין). בפסק-דין חשוב ביותר שניתן לאחרונה על-ידי בית-המשפט העליון, והמזכיר בנסיבותיו את הפרשה שבנדוננו, הוא ע"א 8735/96 ביטון נ' קופ (להלן - פרשת ביטון [1]) קבעה כבוד השופטת ביניש כי מקום שנאמר על אדם כי הטיפול בו הינו "'דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר', לא התכוון לקבוע אבחנה קלינית... שלא ניתן לבקר על-פי 'מבחן האמת' שבו, להבדיל משאלת סבירות ומידתיות התגובה" (שם [1], בעמ' 32). 12. ברי כי הביטוי "יש לו בעיה בראש" הוא בבחינת גידוף, או שמא קללה. שאלה מעניינת היא אפוא אם גידופים וקללות נחשבים כלשון הרע. עורך-דין א' שנהר מציין בספרו דיני לשון הרע (להלן - שנהר [8]) כי "מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע האחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן" (שנהר [8], בעמ' 131). אכן, המחבר המלומד סבור כי עקרונית ניכרת בפסיקה נכונות להכיר בגידופים כלשון הרע. כבר ציינתי כי זו לא הייתה השקפתו של כבוד סגן הנשיא גורפינקל. להערכתי, עצם הדילמה החריפה בסוגיה האמורה האם, מעיקרא, גידופים כשלעצמם עולים לכדי לשון הרע אף היא אמורה להיות נדבך במסכת שיקוליי והכרעתי בפרשה זו. 13. על-מנת לחתום את הדיון בסוגיה ה"טקסטואלית" לא למותר לחזור לפרשת ביטון [1]. בפרשה ההיא פרסם ביטון כתבה כנגד חוסר מקצועיותם של עיתונאי בית שמש. ביטון טען כי המשיב, קופ, הוא "שקרן מדופלם ומניפולטור. כפוליטיקאי הוא מוכשר, כי השקר טוב לפוליטיקאי". כעבור שבועיים הגיב קופ בתגובה באותו עיתון בכתבה שכותרתה הייתה "ניסים קופ מגיב". בגוף הכתבה ציין קופ כי "מכאן שהטיפול בשמעון ביטון אינו דרך עיתונים, אלא דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר. הואיל ואינני לא זה ולא זה, לא אוכל, לצערי הרב, לתרום במשהו להבאת מזור לתחלואיו". כתבת התגובה האמורה הייתה נושא תביעתו של ביטון כנגד קופ. עוד אדרש בהמשך לפרשת ביטון [1] אף בנדוננו, ואולם, ברי כי במקרה ההוא כותרת הכתבה הייתה "ניסים קופ מגיב". בלי שאני מתיימר להמיר את שיקול-דעתו המקצועי של עורך העיתון בשיקול-דעתי, הרי בנדוננו היה יכול להיות מוחלף סדר הכותרות בכתבה. כותרת המשנה הייתה יכולה, למשל, לציין כי "יונתן הללי מתחשבן עם גיא פלג, בתגובה להתקפתו של גיא פלג ומציין - " ולאחר מכן הייתה יכולה לבוא הכותרת הראשית "יש לו בעיה בראש". יכול שהיה ניתן לערוך את כותרת הכתבה בדרך אחרת אשר היה עולה ממנה, בבירור, כי האמירה "יש לו בעיה בראש" היא אמירתו של הללי, ולא, כאפשרות מסתברת, חוות-דעתו של העיתון על אודות התובע. מושכלות יסוד 14. התביעה שבפניי, ככל תביעת דיבה, מעוררת במלוא חריפותה את המתח המתמיד בין שני ערכים רבי-חשיבות המתחרים על הבכורה. מצד אחד, העיקרון של חופש הביטוי שהוא ערובה מכרעת לקיומו של משטר דמוקרטי. מנגד, העיקרון של שמירה על שמו הטוב של הפרט שלאור הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו זכה למעמד של עיקרון חוקתי ראשון במעלה. בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ [2] נקבע כי "במשפט דיבה מתגוששים שני אינטרסים: שמו הטוב של האדם - מזה וחופש הביטוי - מזה. אף ששמו הטוב של האדם הוא ה'נכס' היקר לו מכל, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. 'שכן האמת אותה מחפשים היא זו העולה מהחלפה חופשית של דעות והשקפות ולא מדיכוי (עצמי או חיצוני) של דיבור זה או אחר'" (שם [2], בעמ' 854). 15. שנהר [8] מורנו כי "דיני לשון הרע מעוצבים לפיכך בדרך של מציאת איזונים בין האינטרסים המתנגשים השונים. לצורך מציאת האיזון יש להעריך את משקלו הראוי של כל אחד מהערכים, כפי שזה בא לידי ביטוי בסוגיות השונות של דיני לשון הרע, ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך. איזון זה נעשה בחוק איסור לשון הרע ובפסיקה העוסקת בחוק" (שנהר [8], בעמ' 21). 16. מבט כולל על הוראות החוק מלמדנו כי סעיף 14 לחוק מעניק הגנה מוחלטת מקום שקיימת "אמת בפרסום". סעיף 15 לחוק מונה 12 נסיבות שבהן מוגן פרסום לשון הרע מקום שהנסיבות מתקיימות, ובתום-לב. סעיף 16 לחוק מעניק כלים של חזקות ראייתיות מקום שבית-המשפט צריך להכריע, שיפוטית, לשם העדפת גירסה של צד זה או אחר. לא אעסוק בסעיף 14. כבר ציינתי כי לא ניתן לבחון את הכותרת ב"מבחן האמת". אף בא-כוח הנתבעת לא ראה להתייחס לסוגיה זו. אבחן אפוא את התקיימות הנסיבות נושא סעיף 15, ככל שהועלו על-ידי בא-כוח הנתבעת. 17. סעיף 15 רישה לחוק מציין כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ". לאחר הרישה מונה המחוקק כאמור תריסר "נסיבות". בגין כל אחת מהן חייבת להתקיים, במצטבר, דרישת "תום לב". אשר ל"תום לב" זה נקבע כי "משמעות המונח 'תום לב' שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינה זהה למשמעות מקובלת זו של המונח". ועוד נקבע כי "אין לדבר על משמעות אחת למונח 'תום לב' שבסעיף, אלא על 12 משמעויות שונות, כמספר המצבים המפורטים בו" (שנהר [8], בעמ' 260). הבה נבחן אפוא את הנסיבות האפשריות שבסעיף 15 לחוק בפרשה שבפנינו. סעיף 15(1) לחוק 18. סעיף 15(1) לחוק מעניק הגנה לנתבע מקום שבו "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". בא-כוח הנתבעת סבור כי יש להחיל הגנה זו בנדוננו. לא נתקשה להדוף טענה זו. לא יעלה על הדעת כי הנתבעת, כעורכת עיתון, לא ידעה על קיומו של ה"נפגע", הוא התובע. אף לא יעלה על הדעת כי הנתבעת הייתה יכולה שלא להיות מודעת למכלול "...הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע...". סעיף 15(2) לחוק 19. סעיף 15(2) לחוק מעניק הגנה לנתבע מקום ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". זאת השעה לציין כי אין חולקין כי התובע הוא אישיות ציבורית. מקום שעסקינן באישיות ציבורית קיימים שיקולים המתגוששים אלו באלו. יש הסוברים כי "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא [3], בעמ' 863). אכן, קיימים שיקולים המצדיקים מתן הגנה ואולי אף מתן הגנה מוגברת לאנשי ציבור. שנהר מונה את השיקולים האמורים בעמ' 71 ו72- בספרו הנ"ל [8]. נהיר לי כי השיקולים האמורים פחותי משקל בעיניי. אכן ראוי, כך השקפתי, כי אדם המכהן כאיש ציבור יהא חשוף, במגבלות החוק והטעם הטוב, לביקורת ציבורית. 20. הנתבעת כאמור היא מפיקה של כלי תקשורת. נשמעה טענה כי "...לעיתון יש מעמד מיוחד של מחנך הציבור וככזה מוטלת עליו חובה מיוחדת להתריע כנגד עוולות ציבוריות" (שנהר [8], בעמ' 286). דומה שפסיקת בית-המשפט העליון סברה, בתחילה, "...שדינו של עיתון לעניין הגנת סעיף 15(2) זהה לזה של כל אדם אחר" (שנהר [8], בעמ' 287). ואולם, ברי כי מגמת הפסיקה בשנים האחרונות השתנתה. כבוד השופט קלינג נתן דעתו בת"א (ת"א) 2382/90 דרעי נ' גילת [5], בעמ' 37 על הסוגיה האמורה. שנהר לומד מפסיקתו של כבוד השופט קלינג כי מוצע "...לשנות את ההלכה הקיימת, כך שהגנת סעיף 15(2) תעמוד לאמצעי תקשורת שחשף פרשיות הנוגעות לאנשי ציבור בנושאים ציבוריים, למרות שהעניין בהן היה ציבורי כללי ולא נגע לאינטרסים האישיים של הפרטים המרכיבים את הציבור" (שנהר [8], בעמ' 292). 21. לתפיסתי, פרסום המחלוקת, ולו הבוטה והסוערת, בין התובע לבין עיתונאי הספורט היה ראוי ולגיטימי, וזכותו וחובתו של העיתון הייתה להביא בפני הציבור מחלוקת זו. אין לי ספק אפוא כי הן הריאיון שנתן התובע ב"הד הקריות" והן הריאיון שהעניק הללי בנדוננו ראויים להגנת סעיף 15(2) לחוק. ואולם, אף מקום שפרסום הכתבה הוא ראוי ולגיטימי, שומה היה, לכאורה, על העיתון לברור בניסוח הכותרת. כבר הראיתי מעלה כי העיתון היה יכול לנקוט, ולא דרך אחת, על-מנת לנסח את הכותרת בצורה ראויה והולמת. אין בכוונתי לומר כי כותרת עיתונאית חייבת להיות "יבשה" ו"צוננת". לטעמי היה העיתון יכול לפרסם כותרת שתהא גם "עסיסית" דייה וגם שתהא נעדרת פוטנציאל של פגיעה בתובע. סעיף 15(3) לחוק 22. סעיף 15(3) לחוק מעניק הגנה מקום ש"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". ברי כי בנדוננו אין מדובר בהגנת ה"נתבע". מדובר לכאורה בהגנת העניין האישי של עיתונאי הספורט, בכלל, ושל הללי, בפרט. דומה בעיניי כי יהא ראוי לבחון הגנה זו שעה שאדון בהגנת סעיף 15(10) לחוק (וראה ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [4], בעמ' 566). סעיף 15(4) לחוק 23. סעיף 15(4) לחוק מעניק הגנה מקום ש"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". כבר ציינתי כי התובע הוא אישיות ציבורית. עוד הבהרתי כי הכתבה הייתה "כתבת תגובה" לריאיון שהעניק התובע ובו הוא השתמש בביטויים בוטים וחריפים. לשיטתי, הכתבה בפרשתנו חוסה תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק. לא מצאתי בממדיה, בהקשר של הריאיון ב"הד הקריות", כל חריג. 24. ואולם, אף לעניין הגנה זו ספק בעיניי אם כדי להביע דעה על התנהגותו של התובע בתפקידו הציבורי הייתה הכותרת ראויה. הדברים נכונים, בבחינת קל וחומר, לאור העובדה כי הכותרת, כמבואר, נחזתה להיות ככותרת המביעה את דעתו של העיתון. אילו הייתה הכותרת מצטטת את דבריו של הללי, היא הייתה בעיניי כשרה למהדרין. סעיף 15(6) לחוק 25. משום מה ראתה הנתבעת להתגדר אף בהגנת סעיף 15(6) שעניינו "...בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים". 26. טענה זו של הנתבעת היא חסרת שחר. הריאיון שהעניק התובע ל"הד הקריות" אינו בבחינת "יצירה" לא "ספרותית", לא "מדעית", לא "אמנותית" ולא "אחרת". דומה שהנתבעת מעניקה לתובע אשראי שלא מגיע לו כאשר היא מתייחסת אל הריאיון ב"הד הקריות" כאל "יצירה". היא מעניקה אותו אשראי שלא מגיע להללי כאשר היא מתייחסת אל הריאיון עמו כאל "ביקורת" על "יצירה" אף היא. סעיף 15(10) לחוק 27. סעיף 15(10) לחוק מעניק הגנה מקום ש"הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". לטעמי, אין ספק כי עיקר הגנתו של הפרסום בפרשתנו הוא לאור הוראות סעיף 15(10) לחוק. לשיטתי, סעיף 15(10) לחוק נותן ביטוי ראוי וסביר לתגובה טבעית ומתבקשת מקום שבו אדם הושמץ וגונה. דומה בעיניי הרציונל של סעיף 15(10) לרציונל הנעוץ בהוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- המכיר בזכותו של מחזיק במקרקעין "...להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין". החברה אינה יכולה, אף אינה צריכה, לדכא ביטוי מתבקש להגנתו של המותקף. אכן, נהיר כי תגובה לפי סעיף 15(10) עשויה להוות לשון הרע כשלעצמה. בפרשת ביטון [1] נדונה הוראת סעיף 15(10) על-ידי כבוד השופטת ביניש. כבוד השופטת ביניש מטעימה כי "יש לזכור כי דנים אנו בהגנה שנועדה למקרים שבהם הוכח, בין בעוולה אזרחית ובין בייחוס עבירה פלילית, כי דברים שפורסמו מהווים לשון הרע, וייחודם בכך שפורסמו בתנאים שבהם המחוקק הכיר באינטרס להגן על הפירסום. לפיכך, אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תיבחן איפוא במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, הבא לידי ביטוי בדרישת תום-הלב" (שם [1], בעמ' 31). שעה שדנה כבוד השופטת ביניש בפרשת ביטון [1] בשאלת תום-הלב, היא ציינה כי הגם ש"...תוכן הדברים שפרסם המשיב... מתאר את המערער באופן פוגע ולא מחמיא..." (בעמ' 14) הרי הם על הגבול שבין "...'הבעת דעה' לבין הטחת עלבון או גידוף..." (בעמ' 15). היא מצאה כי "...גם אם התגובה הייתה חריפה, הרי שלא חרג הדבר מתחום הסביר ואין לומר כי בנסיבות העניין המשיב נתכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת האינטרס שלו" (בעמ' 35). 28. אף בנדוננו כך. אין לי ספק כי הריאיון נושא הכתבה חוסה בצל סעיף 15(10). לא נראה לי כי הוא חורג, מבחינת סבירותו ומידתיותו, מן הנדרש בנסיבות. אף בסוגיה זו הבעייתיות היא בכותרת. דומה שאף אם הכתבה חוסה בצל סעיף 15(10), אין לומר זאת על הכותרת, לאור ההערות שהשמעתי בהרחבה מעלה. סוגיות שונות 29. בפרשה שבפניי לא נראה לי כי עליי להתמקד בנטלים האמורים בסעיף 16 לחוק. בתיק לא נשמעו ראיות. הדילמה שבתיק, שאותה אפרוס להלן, לא תיפתר תוך שימוש בנטלים האמורים. עם זאת לא למותר לציין כי סעיף 16(ב) לחוק מציין כי "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". בשולי הכתבה נרשם כי "תגובתו של גיא פלג: 'את מה שהיה לי לומר אמרתי בריאיון בהד הקריות. אין לי ויכוח אישי עם אף אחד'". מן האמור בשולי הכתבה אני מסיק כי נתבקשה תגובתו של התובע והוא בחר להגיב כפי שהגיב. מחד גיסא, הדבר שוקל לזכותו של העיתון שהרי הוא ביקש וקיבל את תגובתו של התובע. מאידך גיסא, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי נהיר לי כי התובע, מן הסתם, לא היה מודע לכותרת הכתבה. אני מניח כי הוא העדיף שלא להגיב על הריאיון של הללי לגופו. אין לומר זאת ככל שעסקינן בכותרת לכתבה. 30. באי-כוח הצדדים נתנו דעתם, ובהרחבה, אף על סוגיית הפיצויים שיש לפסוק, ככל שאקבע כי קיימת חבות בתיק. דומה כי איטיב עשות אם אדון בסוגיה זו במשולב עם מסכת התחבטויותיי. לדיון בסוגיה זו אגיע עתה. דיון והכרעה 31. נהיר לי כי שעה שהגעתי עד הנה עליי להכריע, כחוט השערה, בין שתי אפשרויות: האחת, להיענות לתביעת התובע ולזכות אותו בפיצוי מזערי שבמזערי הנמדד בשקלים ספורים. השנייה, לדחות את תביעת התובע. לנוכח האמור לעיל אין ספק בעיניי כי איש מבעלי-הדין אינו זכאי, אף אינו ראוי, לפסיקת הוצאות. 32. לחובת התובע אחזור ואציין כי עצם הגשת תביעתו גובלת בשימוש לא ראוי בהליכי משפט. בפרשת ביטון [1] ציטטה כבוד השופטת ביניש את דבריו של כבוד הנשיא שמגר אשר הורה "כי 'אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לא'" (שם [1], בעמ' 34). ציינתי לכאורה כי הכותרת בכתבה אוצרת פוטנציאל של לשון הרע. לא למותר לציין כי הסבירות שהקורא הסביר היה מסתפק בקריאת הכותרת נראית לי קלושה ביותר. להערכתי, מי שמתעניין במה שנאמר על התובע היה קורא את הריאיון בשקיקה ובעניין. והרי אף לדידו של התובע הוא אינו תובע בגין הדברים החריפים שנאמרו כנגדו בריאיון האמור. ושמא מבין התובע כי במסגרת הוויכוח הציבורי שהוא פתח בו, לא ראוי כי יגיש תביעה בגין מאבק שהוא היה יוזמו. מכאן אפוא כי התובע "נטפל" לכותרת ועט עליה כמוצא שלל רב. נזדמנה לו האפשרות להתגדר בכותרת האמורה, והוא סבור כי בגינה, ואך בגינה, ראוי לפצותו, ובסכום של 100,000 ש"ח. גישתו זו של התובע מקוממת היא. היא אינה עולה בקנה אחד עם "כללי משחק" הוגנים מקום שבו מדובר במאבק ציבורי, ראוי ולגיטימי בין שני אנשי ציבור. היא גובלת בפינוק ואיסטניסיות. למותר לציין כי עליי לשקול לחובת התובע את הריאיון שהעניק ב"הד הקריות" אשר היה בבחינת התגרות ופרובוקציה. לכך חוברת העובדה כי התובע ראה להגיש התביעה בחלוף שנתיים. 33. לחובת העיתון אציין כי הוא נכשל בניסוח כותרת אומללה, ושלא לצורך. אינני סבור כי העיתון עשה כן בזדון ובכוונת מכוון. אין בכך ולא כלום לנוכח קביעתי כי הוא פעל ברשלנות. שנהר [8] מציין כי "כאשר מדובר בתביעה נגד עיתון, ישקול בית-המשפט לא רק את תוכן הקטע המשמיץ אלא גם את מיקומו. לפיכך יתחשב בית-המשפט בפגיעה המיוחדת הנגרמת כתוצאה מפרסום דברי לשון הרע מעל גבי עמוד השער של עיתון או בכותרות של כתבותיו, במיוחד כאשר כל מטרתם של אלה היתה גירוי הקורא לקריאה" (בעמ' 381). העובדה כי העיתון נכשל לא בגוף הכתבה, אלא בכותרתה, שוקלת לחובתו. 34. הנה-כי-כן, שני בעלי-הדין אינם בבחינת "טלית שכולה תכלת". ראוי היה, כדברי כבוד הנשיא שמגר, כי הפרשה האמורה לא תתגלגל לפתחו של בית-המשפט. משהתגלגלה הפרשה ודנתי בה, התחבטתי בין שתי האפשרויות האמורות. סופו של דבר, ולאחר לא מעט לבטים, החלטתי לדחות את התביעה. 35. לפיכך הנני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעת. אין צו להוצאות.דיני ספורטעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה