תביעת שיפוי של המדינה נגד חברת ביטוח תאונת דרכים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שיפוי של המדינה נגד חברת ביטוח תאונת דרכים: 1. זוהי תביעת שיפוי של המדינה, נגד הנתבעים, X וחברת הביטוח "הפול", בגין תאונת דרכים ביום 30.10.74, בה נהרגו שני קציני משטרה, סנ"צ עקיבא בן-ישי ז"ל (להלן - "המנוח בן-ישי") ורב פקד יצחק ברנס ז"ל (להלן:"המנוח ברנס"). 2. אין מחלוקת כי בהתאם לפקודת הנזיקין (להלן - "הפקודה"), חלה על הנתבעים החובה לפצות על הנזק שנגרם ליורשים והתלויים בנפטרים כתוצאה ממות אלה. אולם היורשים והתלויים, כאמור, ניצלו את זכותם כדין, ובמקום להגיש נגד הנתבעים תביעה לפיצויים על פי הפקודה, הם הגישו תביעות ומקבלים תשלומים מהמדינה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן - "חוק הנספים") ועל פי חוק שירות המדינה (גמלאות) נוסח משולב תש"ל- 1970 (להלן - "חוק הגמלאות") מכח חוק המשטרה (נכים ונספים) התשמ"א- 1981 לפיכך, זכאית המדינה לפי סעיף 21 לחוק הנספים ולפי סעיף 60 לחוק הגמלאות, לתבוע מהנתבעים שיפוי על כל תשלום ששילמה או עתידה לשלם ליורשים ולתלוים הנ"ל בגין תביעותיהם, כאמור, ובלבד שסכום השיפוי לא יעלה על שיעור הפיצויים שהנתבעים היו חייבים בהם על פי הפקודה. 3. השאלה היא, מהו הסכום שהמדינה שילמה ועתידה לשלם ליורשים ולתלויים הנ"ל על פי כל אחד מהחוקים הנ"ל, ומהו הסכום שהנתבעים חייבים בו על פי הפקודה. המדינה אינה זכאית לשיפוי אלא בסכום הקטן משניהם. שאלה נוספת היא האם יש להכיר, לצורך השיפוי, בכל התשלומים ששילמה ותשלם על פי החוקים הנ"ל. 4. צודק ב"כ המדינה בטענתו שהמבחנים ואמות המידה לתשלום על פי כל אחד מהחוקים הנ"ל שונים מאלו שהנתבעים חייבים בהם על פי הפקודה. אוסיף מיד ואומר, שלא זו בלבד, אלא שגם מהות התשלום הינה שונה. שכן, על פי החוקים הנ"ל מהות התשלום הינה תגמול, הבא לידי ביטוי בקצבה או מענק. ואילו על פי הפקודה מהות התשלום הינה פיצוי על נזק שנגרם. לפיכך, כמעט תמיד סכום התגמול על כל מרכיביו אינו זהה עם סכום הפיצוי. עם זאת, על כל תשלום שהמדינה משלמת על פי החוקים הנ"ל כתגמול, היא זכאית לשיפוי מאת הנתבעים, רק אם אותו מקרה משמש עילה לחייב את המדינה לשלם תשלום זה ועילה לחייב את הנתבעים לפצות על פי הפקודה. ומכאן, שהמדינה לא תהיה זכאית לשיפוי בגין תגמול שאותו היה עליה לשלם ממילא גם אלמלא ארע אותו מקרה המזכה בפיצוי (ע.א. 495/85, פד"י מ"ה, חלק ראשון, עמ' 635). אם יוברר שבגלל אותו מקרה משלמת המדינה סכום גדול יותר מאשר היתה משלמת אלמלא אותו מקרה, כי אז הינה זכאית לשיפוי בגין ההפרש שבין שני סכומים אלה (שם). אלא שהלכה זו אינה כה חדה וחלקה. נניח, שעובד מדינה צעיר קנה לו את הזכות זה עתה, לאחר שעבד תקופה קצרה ביותר ולפני שארע אותו מקרה, לקבל סכומים על פי חוק הגימלאות כאשר יגיע לגיל פרישה, הלא הוא הסכום "שממילא"- האם אין להתחשב, לצורך שיפוי, בסכום ש"ממילא" עתידה היתה המדינה לשלם לו מיום פרישתו הצפויה ולשאריו לאחר מותו, במובן זה שהמדינה לא תהיה זכאית לשיפוי על הסכומים המשתלמים לשאיריו בגין התקופה מאותו יום הפרישה הצפוייה ואילך, אלא אם כן את ההפרש בין מה שהיא משלמת לשאיריו בגין אותה תקופה לבין הסכום ש"ממילא". האם יש לומר שלא אותו מקרה מחייב את המדינה בסכום ש"ממילא" עליה לשלם, או שמא יש לומר כי הסכום ש"ממילא" עתידה המדינה לשלם בעקבות ובגין גיל הפרישה ההיפותתי, הוא תוצאה של שיקלול גורמים שונים ומורכבים, ביניהם, כנראה, ההנחה, הצפיה וההערכה, שאותו עובד מדינה היה ממשיך בעבודתו ללא כל תקלה עד לגיל הפרישה, ובכך יש תמורה מסויימת לסכום שעתיד לקבל לאחר גיל הפרישה, וכי אותו מקרה גרם לכך שהמדינה משלמת עתה סכומים, מבלי שהמדינה קיבלה את מה שציפתה לקבל בדרך הרגילה מאותו עובד. או תמורה אחרת כלשהי. את אותה שאלה אפשר לשאול, כאשר מקרה התאונה שגרם למותו, ארע לעובד בעל ותק רב, יום לפני פרישתו. במקרה כזה יכול להיות שהסכום ש"ממילא" גדול יותר מהסכום שמשתלם לשאיריו בפועל לאותה תקופה. האם לצורך השיפוי יש לנכות את ההפרש שנוצר משני סכומים אלה, דהיינו, את החסכון שהמדינה הרוויחה כתוצאה מהתאונה. אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעים כי אכן יש לנכות זאת, ויפה היא בעניין זה, גם תשובתו המפורטת של ב"כ התובעת בסיכומיו (עמ' 51-46). טיבם ומהותם של התגמולים על פי חוק הגימלאות, כמו הגורמים המורכבים המשפיעים עליהם יש בהם במידה רבה אלמנטים של ביטוח שאדם מקבל לפי חוזה ביטוח שהוא עושה, והם שונים מהפיצויים המגיעים על פי הפקודה. לפיכך, אין לערוך כלל חישוב ספקולטיבי כמה סכומים היתה המדינה משלמת "ממילא" בעתיד לאחר גיל הפרישה, שכן הדיבור "ממילא" הינו מטעה, כאילו הסכומים האלה מנותקים מכל מערך היחסים ותנאי העבודה והשכר, מחד, וכאילו אפשר להעריך ולחשב בזמן נתון בתוך תקופת העבודה של אותו עובד מדינה כמה תמורה קיבלה המדינה ע"ח התגמולים שתשלם לאחר פרישה, מאידך. צודק, לדעתי, ב"כ המדינה כי אין המדינה תובעת ואין היא זכאית לשיפוי על נזק שנגרם לה בגין המקרה, שכן נזק זה יכול להיות גדול יותר, לאין שיעור, או קטן יותר מהסכומים שהיא משלמת, אלא שהשיפוי הוא על כל סכום שהיא משלמת על פי החוקים הנ"ל, לרבות סכומים שאלמלא אותו מקרה היתה משלמת אותם "ממילא" בעתיד, ובלבד - שאותו מקרה חייב את המדינה לשלם סכומים אלה. כמובן שיש אולי בכך יותר ממשהו שרירותי שהמזיק חייב לשפות את המדינה על כל התשלומים שהיא משלמת בגלל אותו מקרה, שהרי אין לבחון תשלומים אלה מבחינת ההטבה שיש בהם - אם בכלל. אך לעולם אין המזיק יוצא נפסד מכך, שכן אין הוא חייב לשפות יותר ממה שהיה חייב אילו נתבע ע"י הניזוק עפ"י הפקודה, וכשם שלעולם אין המזיק יוצא נפסד, כך גם אין הגיון בכך שיצא "חוטא" נשכר, כאשר באופן מעשי יכול היה להיתבע ישירות ע"י הניזוק ולשלם את מלוא סכום הפיצויים המגיעים לניזוק עפ"י הפקודה. במובן מסויים המדינה היא ידו הארוכה של הניזוק לתבוע עבורו פיצוי, עפ"י הפקודה, כאילו הימחה לה פיצוי זה בגין התשלומים שהוא מקבל ממנה. אלא שלמרות "המחאה" זו דאג המחוקק לטובת המזיק שלא ישלם יותר מהתשלומים שהיא משלמת ותשלם לניזוק עפ"י החוקים הנ"ל. דהיינו, שלמזיק יש תקרה כפולה של בטחון. אחת סכום הפיצויים עפ"י הפקודה ושניה סך כל התגמולים שהיא משלמת ותשלם עפ"י החוקים הנ"ל. מדוע, אם כן, יזכה המזיק בסכומים ש"ממילא", לצורך חישוב השיפוי? לפיכך, נראה לי כי המדינה זכאית לשיפוי מאת הנתבעים גם בגין הסכומים שממילא היא עתידה היתה לשלם לאחר גיל הפרישה. יש להניח כי כמעט תמיד בוחר הניזוק לקבל תשלומים בטוחים מהמדינה עפ"י החוקים הנ"ל, מאשר להסתכן בתביעה נגד המזיק עפ"י הפקודה, בין אם משום שאין הוא בטוח שתיקבע אחריותו של המזיק לתאונה ובין אם משום שאין הוא בטוח מהו שיעור הפיצויים שביהמ"ש עשוי לפסוק עפ"י הפקודה. לפיכך, מעדיף הניזוק לקבל את התשלומים הנ"ל עפ"י החוקים מהמדינה ולהשאיר לה את הסיכונים הנ"ל כדי שהיא תיתבע את המזיק ותנהל נגדו את המאבק המשפטי בגין הפיצויים המגיעים ממנו, כמו המקרה הנדון כאן. אלא שדעת עליון (שם) היא אחרת, והיא הקובעת, אלא אם כן תשתנה ע"י בחינה מחודשת. יצויין, כי עפ"י אותה הלכה (שם), אולי צודק ב"כ הנתבעים, שלא זו בלבד שאין להתחשב, לצורך השיפוי, בתשלומים שהתובעת משלמת ותשלם בפועל "ממילא", עבור התקופה מגיל הפרישה ההיפותתי, אלא שיש לערוך חישוב כמה הייתה התובעת משלמת עבור התקופה הנ"ל אילמלא התאונה וכמה היא משלמת ותשלם בפועל עבור אותה תקופה, ובמקרה שישנו הפרש בין שני אלה, שלפיו המדינה משלמת בפועל עבור התקופה הנ"ל פחות ממה שהיתה משלמת אילמלא התאונה, יש לנכות את סכום ההפרש כ"חיסכון" מהסכום שהיא משלמת ותשלם עד לתחילת אותה תקופה. אך כאמור לעיל, דעתי היא כדעת ב"כ התובעת שהשיפוי צריך לכלול את כל הסכום "שממילא", שעל המזיק לשפות את התובעת בגין כל התשלומים ששילמה ותשלם עפ"י החוקים הנ"ל מבלי להפחית מהם מאומה אך לא יותר מהסכום המקסימלי המגיע עפ"י הפקודה. לפיכך, ומכיוון שאותה הלכה (שם) לא דנה ולא התפשטה עד כדי כך לכלול את ה"חסכון" הנ"ל במסגרת התשלום ש"ממילא", אין אני רואה את עצמי "כבול", עפ"י הדין לאותה הלכה, ככל שזה מתייחס לטענת החיסכון הנ"ל, אף כי אותה הלכה דנה במקרה הפוך. דהיינו, כאשר במקום "חסכון" קיים הפרש הנובע מכך, שהמדינה משלמת ותשלם בפועל עבור התקופה הנ"ל יותר מאשר הסכום ש"ממילא", וקובעת (שם) כי המדינה תהייה זכאית באותו מקרה להפרש זה. סכום הפיצויים על פי הפקודה ליורשים ולתלויים של המנוח ברנס 5. המנוח ברנס נולד בבולגריה ביום .1.11.27הוא רכש שם השכלה יסודית ותיכונית וכן למד שנתיים למודי משפטים. עלה ארצה בשנת 1948, וכעבור זמן קצר התגייס ביום 22.4.49 למשטרת ישראל. במהלך שרותו הוא עבר בין היתר קורסים לסמלים, לקצינים ולקצינים בכירים ושימש בתפקידים בכירים מגוונים, מנהליים ומקצועיים. הוא עלה בסולם הדרגות עד שהגיע ביום 1.4.71 לדרגת רב פקד, בתפקיד של קצין בטחון ארצי (ת/13), במסגרת המחלקה לתפקידים מיוחדים, כיום מחלקת מודיעין. סקירת דרכו ברשימה שהוצגה (ת/13) וההמלצה שקיבל לקראת עלייתו האחרונה בדרגה (ת/14) מראה, כי היה מוכשר מאוד ושמשך הזמן מתפקיד לתפקיד היה קצר. 6. באופן תיאורטי יכול היה המנוח ברנס להגיע לדרגת סנ"צ, בתפקיד אחר, לא לפני שיעברו 42חודש, הוא פרק הזמן המינימלי הדרוש כדי לקבל דרגה זו. דהיינו, שבאוקטובר 1974יכול היה להגיע לדרגת סנ"צ אילו שימש בתפקיד אחר, ואולם בתפקיד בו שימש הוא יכול היה באופן תאורטי להגיע לדרגת סנ"צ רק משנת 80- 1979שבה הועלה התקן בתפקיד זה, מדרגת רב פקד לדרגת סנ"צ. משום כך סבור ב"כ הנתבעים כי המנוח יכול היה להגיע לדרגת סנ"צ לא לפני שנת .1980דהיינו, 9שנים לאחר שעלה לדרגת רב-פקד (1971). אינני רואה מקום לפקפק בעדותו של הקצין גורן, שערך בדיקה בגין קידומם של 94 קצינים מדרגת רב-פקד לדרגת סנ"צ, והעריך את רמת התפקוד של המנוח ברנס "שהיתה טובה", ומשום כך קבע כי המנוח יכול היה להתמנות לדרגת סנ"צ בשנת 1976בתפקידים שונים שאותם ציין בעדותו. אמנם התקן של התפקיד שבו שימש המנוח ברנס בפועל היה רב-פקד, כאמור, אבל הוא יכול היה לעבור לתפקיד אחר בדרגת סנ"צ ו"הסבירות היא גבוהה שהוא היה מגיע לדרגה כזאת". אילו היה המנוח ברנס מקבל בשנת 1976 דרגת סנ"צ, הוא יכול היה באופן תיאורטי להגיע לדרגת נצ"מ "בסביבות שנות ה-82-80". דהיינו, בהגיעו לגיל 55- 54שנה. לדעת ב"כ הנתבעים צפויה היתה פרישתו של המנוח ברנס בגיל זה, וזאת משום שהוא סבל ממחלה שאינה ניתנת לריפוי. מכיוון שטיבה ומהותה של המחלה לא הוברר כלל; ומכיוון שלא הובאה ראיה כלשהי כאילו הפריעה המחלה מלמלא את תפקידו במידה כלשהי; אינני רואה לנכון להתחשב בה כלל. אולם ב"כ הנתבעים סבור כי גם אלמלא המחלה, היה המנוח ברנס פורש ממילא בגיל 55 שהוא גיל הפרישה שהיה נהוג במשטרה באותם זמנים. שכן כך גם אומר הקצין גורן בעדותו "באופן עקרוני נכון מה שאתה אומר שמי שרוצה להמשיך שרותו מעל לגיל 55 צריך ליזום ולבקש זאת, וכך הוא הדבר במשך כל השנים... היום גיל הפרישה הוא 55בדרך כלל, אבל מי שמעונין להמשיך לשרת מעבר לגיל זה וממליצים עליו, הרי שהוא מהיוצאים מהכלל...", מה גם שבגיל זה (55) היה המנוח "מגיע לשיא הפנסיה שלו בגובה של %70, ועל כן גם מסיבה כלכלית לא היתה מניעה לברנס לפרוש בגיל 55". מעדותו של גורן מסתבר כי הגישה של הפיקוד העליון המשטרתי איננה קבועה בקשר לפרישת קצינים בכירים. מצד אחד היתה גישה "להצעיר את שוטרי משטרת ישראל". אך מאידך, היתה גישה לאפשר את המשך השרות גם לאחר גיל 55 שנה. כל עוד אין חובה להוציא שוטר לגמלאות בגיל 55 שנה, וכל עוד הדבר נתון לשיקול דעת הממונים להאריך או לא את גיל הפרישה, אין לקבוע מראש שהמנוח היה פורש בגיל 55 שנה, ומכל מקום אין כל סיבה הנראית לעין מדוע לא היה המנוח ברנס מעונין להמשיך בתפקידו, בגיל פורה של 55 שנה, לאחר שצבר נסיון כה רב ועשיר. לדעת העד גורן, היה לנספים "ברנס ובן-ישי סיכוי לשרת מעל גיל 55 שנה", שכן על פי סקר שערך התברר "שמשרתים במשטרה מעל גיל 55, 222 שוטרים... אני רוצה להבהיר את עצמי, לפני שנה יצאה הוראה פנימית שבעלי דרגות עד סנ"צ יוכלו להמשיך בשרותם גם לאחר גיל 55 עד גיל ...60 גם היום במשטרת ישראל מעל דרגת רב-פקד משרתים כ- 60 שהם מעל גיל 55". יש לציין, כי הקצין קפלן בדרגת תת ניצב (עמ' 20 שם) הינו בן 62 שנה (עמ' 22 שם). העד גורן מזכיר גם את הקצין חסון שמונה לתפקיד נצ"מ בהגיעו לגיל 56- 55 שנה. כמו כן עולה מהראיות שהנתבע משרת במשטרה בתפקיד של ראש היחידה לחקירות פשעי הנאצים כשהוא בגיל 64 בשנת 1986. 7. עוד טענה מעלה ב"כ הנתבעים והיא, שבגיל 55שנה היה המנוח צובר %70 פנסיה, וכי משום כך לא היתה לו כל מניעה לפרוש בגיל זה. על טענה זו יש להשיב כי, ראשית "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", ויש להניח שהמנוח ברנס כמו אחרים בתפקידים בכירים, במשטרה או במוסד אחר, עבד ושימש בתפקידו לא רק בגלל השכר וגובהו. מסיבה זו יש כאלה שמעדיפים ומעוניינים להמשיך בשירות מאשר לצאת לפנסיה, למרות שבחוץ הם עשויים להשתכר הרבה יותר. ושנית, % 70אינם %100, וזאת בנוסף להטבות נוספות שהיה זוכה להן אם היה ממשיך לעבוד. 8. זאת ועוד עיקר - בין כך ובין כך, יש יסוד איתן להניח כי המנוח ברנס, כמו כל שוטר אחר, בדרגה בכירה, בגיל ובנסיון כה עשיר ומגוון כמוהו, היה מוצא בדרך קלה בשוק החופשי, להשתכר לא פחות, ואולי יותר, ממה שהיה משתכר בשרותו במשטרה, אילו היה ממשיך בשרותו עד גיל 65 שנה, הוא גיל העבודה המקובל, על פי הקידום בדרגה שהיה יכול להגיע אליה עד גיל זה. ועוד יש לציין, כי הוא לא עבד בעבודה פיזית מתישה או בעבודה רוחנית שוחקת. ההיפך, זוהי עבודה יוצרת עולה כפורחת. ההפסקה השרירותית בעבודה בגיל מסוים אינה נובעת מחמת ירידה בכושר או יכולת לעבוד, אלא בגלל מדיניות, לקדם צעירים מוכשרים בתפקיד, לפיכך, אינני רואה כל סיבה, במקרה זה, שלא לקבוע כי את אותו שכר, על כל ההטבות הנובעות ממנו, יכול היה לקבל מחוץ לשורות המשטרה. חישוב הפסד התמיכה של התלויים, האלמנה והבת במנוח ברנס 9. המנוח ברנס הותיר אחריו אלמנה, ילידת 2.3.33 שלא נישאה שוב, ובת ילידת 19.6.58 שנישאה ביום .27.3.79 עד לנישואיה התגוררה הבת עם האלמנה. אין להניח שנתון זה היה משתנה אילו היה המנוח ברנס חי. לפיכך, יש לחשב את תלותה של הבת בו עד לנישואיה. דרגתו של המנוח ברנס בעת התאונה היתה רב-פקד. הוא יכול היה להגיע לדרגת סנ"צ בשנת 1976 ולדרגת נצ"מ בינואר 1981 אם היה פורש בגיל 55 שנה, בשנת 1982 כאמור לעיל, בכל מקרה אין להניח שהיה משתכר בחוץ, בין אם כעצמאי ובין אם כשכיר, פחות מאשר היה משתכר בשרותו לפי הדרגות הנ"ל, לאחר שקלול תוספת כל ההטבות הנלוות לשכר. 10. אני מאמץ, אפוא, את החישוב המופיע בעמ' 144, 146, 147, 148, 149, 156 לסיכומי ב"כ התובעת, שלפיו הפסד התמיכה בתלויים עד מאי 1986 ומשוערך לחודש זה הוא 616, 244 ש"ח, ומחודש מאי 1986, עד הגיע המנוח ברנס לגיל 65 שנה (1992), מועד פרישתו הצפויה, ולאחר היוון = 779, 107 ש"ח, משוערך לחודש מאי 86 ומכאן ואילך הפסד התמיכה בגין מענק פרישה ופיצויי פיטורין ופנסיה עד יום מותו הצפוי בגיל 77 שנה, לאחר היוון = 781, 128 ש"ח, משוערך לחודש מאי 86, וכן סך של 293, 39 ש"ח בגין הגמלה שהיתה יכולה להיות צפויה לאלמנה מיום מותו הטבעי הצפוי של המנוח ברנס ועד יום מותה הטבעי הצפוי, וסכום גלובלי של 000, 30 ש"ח (ולא 000, 43 ש"ח) בגין אבדן רכב שהיה יכול לעמוד לרשות בני המשפחה אלמלא ניספה. ובסך הכל הפסד התמיכה הוא 469, 550 ש"ח משוערך לחודש מאי 86'. מסכום זה יש להפחית את יד המנוח. בהכנסת האלמנה, כפי שיפורט להלן. 11. ב"כ התובעת בסיכומיו, השקיע מאמצים וערך חישובים גם על פי אלטרנטיבות אחרות שונות, שאילו קבעתי אחת מהן, הייתי מאמץ גם את חישוביו. אלא שכאמור לעיל, נקודת המוצא שלי היא, שראשית אין לשלול את האלטרנטיבה הראשונה הסבירה אותה קבעתי ועל פיה אימצתי את החישובים. נושנית, שאפילו אם היה המנוח ברנס פורש מהשרות בגיל 55 שנה (בשנת 1982) ואפילו אם לא היה מצליח בגיל זה להגיע לדרגת נצ"מ אלא לסנ"צ בלבד, סביר להניח כי לאחר הפרישה, היה משתכר בחוץ, בין אם כעצמאי ובין גם כשכיר, לא פחות ואולי יותר מאשר יכול היה להשתכר בשרות על פי סולם הדרגות עד נצ"מ בתוספת שקלול כל ההטבות המוגדלות הנלוות לשכר זה, כמו מענק, פיצויים, פנסיה, רכב וכיו"ב. מכאן, שבין כך ובין כך, המודד, הנתונים והחישובים שעורך ב"כ התובעת בסיכומיו על פי האלטרנטיבה הראשונה משקפים פחות או יותר את העתיד הצפוי, אף כי בלתי נודע, מאז התאונה ועד ליום מותו הטבעי הצפוי של המנוח ברנס, ואת החישובים שערך על פיה עד ליום מותה הטבעי הצפוי של האלמנה. 12. למרות שלא הובאו ראיות על כוונותיו של המנוח ברנס לעסוק בעסק עצמאי, אינני סבור שהמודד להכנסתו הצפויה לאחר הפרישה מהשרות, הוא השכר הממוצע במשק, כפי שב"כ מציע (עמ' 143 לסיכומיו), שכן אינו דומה אדם צעיר עול ימים, שחייו נקטעו, ללא עבר ורקע, מהם ניתן היה ללמוד על כושרו ויכולתו להשתכר בעתיד, או אז סביר להשתמש בשכר הממוצע במשק כמודד ראוי להכנסות הצפויות בעתיד, לאדם כמו המנוח ברנס, שיש לו עבר עשיר, ממנו ניתן ללמוד על כושרו ואפשרויות השתכרותו בעתיד. אין צורך במקרה זה להביא ראיות על כוונותיו לעסוק כעצמאי או כשכיר. פשיטא, שכאשר היה יוצא לגמלאות, בין אם בגיל 55 ובין אם יותר מאוחר, הוא לא היה יושב בטל בביתו, כל עוד כוחו במותניו, אלא היה נענה להצעות עבודה של אלה המחפשים עובדים בעלי נסיון עשיר כמוהו שאינם כה מצויים בשוק העבודה, אלא אם כן היה מחליט לעבוד כעצמאי בעבודה מכניסה יותר. ניכוי יד המנוח ברנס בהכנסת האלמנה 13. ב"כ הצדדים מסכימים כי יש לנכות מהפסד התמיכה הנ"ל, את החיסכון הנובע מכך שמיום מותו של המנוח ברנס אין הוא נוגס מאומה בהכנסת האלמנה שאלמלא נספה היה נוגס עד כדי יד אחת בהכנסותיה. קיימת מחלוקת בין ב"כ הצדדים, מה הן הכנסותיה של האלמנה ומהו מספר הידות. צודק ב"כ התובעת בטענתו, כי כשם שבחישוב הכנסותיו של המנוח ברנס, לצורך הפסד התמיכה, לא הובאו בחשבון תוספות כלשהן בגין הטבות, כמו מדים, קצבת הבראה, קרן השתלמות וכיו"ב, אלא רק את שכרו החודשי, כך אין לחשב את הכנסותיה של האלמנה בגין החיסכון הנ"ל אלא את משכורתה. לרבות משכורת י"ג, תוספות גלובליות, שעות נוספות וכיו"ב. כמו כן מקובלת עלי טענתו, שמספר הידות לצורך חישוב החסכון הנ"ל, אינו שווה בכל התקופה למספר הידות בגין חישוב הפסד התמיכה מהכנסותיו של המנוח ברנס. רוצה לומר, שיש להוסיף יד אחת בנגיסת הכנסות האלמנה על ידי אמה, עד סוף תוחלת חייה של האחרונה. עוד יש לציין, כי כשם שהפסד התמיכה של המנוח ברנס בבת היא עד הגיעה לגיל 21, כפי שנקבע לעיל, כך יש לקבוע את מספר הידות לצורך חישוב החסכון הנ"ל בהתחשב בגורם זה. דהיינו, שמספר הידות לצורך חישוב החיסכון הנ"ל, הוא 5 עד הגיע הבת לגיל 21 שנה ו- 4 עד סוף תוחלת חייה של אם האלמנה. התוצאה היא שאני מאמץ את שיערוך החיסכון, כפי שמופיע בטבלאות שערך ב"כ התובעת בסיכומיו (עמ' 165-163) עד מאי 86' בסך של 935, 64, ש"ח ואת החישוב שערך לגבי העתיד ממאי 86' ואילך (עמ' 167- 166 לסיכומיו) בסך של 782, 74 ש"ח, ובסך הכל 717, 139 ש"ח. סכום זה, משוערך לחודש מאי 86, יש לנכות מהפסד התמיכה שכאמור לעיל הגיע לסך של 469, 550 ש"ח, אף הוא משוערך לאותו מועד. ב סיכומו של דבר הוא, שהפסד תמיכת תלויי המנוח ברנס, בצירוף הוצאות קבורה וכו' (713, 1 ש"ח) מסתכם בסך של 464, 412 ש"ח משוערך לחודש מאי 1986. ניכוי הערך המואץ של נכסי המנוח ברנס 14. על יסוד ההלכה שהיתה רווחת בעת הגשת הסיכומים (ד"נ 24/81, פד"י ל"ח, חלק ראשון, עמ' 413), הסכימו ב"כ הצדדים כי יש לנכות מהפיצויים המגיעים לתלויים את הערך המואץ מנכסים שירשו מהמנוח אשר נספה בתאונה. דהיינו, שיש להעריך את שווי היתרון שצמח להם ממותו המוקדם של המנוח כתוצאה מהתאונה, ולנכות שווי זה מהפיצויים. 15. המחלוקת בין ב"כ הצדדים היא, מהו שוויו של אותו ערך מואץ. בהתאם לבקשה לצו ירושה (נ/1), הניח אחריו המנוח ברנס מחצית דירת מגורים ששוי מחצית זו הוא 000, 100 ל"י. פקדונות בסך 000, 2 מ"ג, מחצית מכונית ששווי מחצית זו 000, 15 ל"י וחובות בסך 000, 30 ל"י. ב"כ התובעים העריך את הערך המואץ מהדירה בסך 000, 33ל"י (1/3משווי המחצית), כאילו היתה זו דירה פנויה, בה בשעה שהיה עליו לחשב את שווי הערך המואץ שלה כדירה תפוסה על ידי האלמנה עד למותו הטבעי הצפוי של המנוח ברנס. לצערי אף אחד מהצדדים לא הגיש חוות דעת של מומחה כדי להעריך זאת. כמו כן נשמט מב"כ הנתבעים לנכות מהשווי הכולל של העזבון את הסך של 000, 30 ל"י שהיווה את חובות העזבון. אינני רואה צורך להתייחס להערותיו הצודקות של ב"כ התובעת על החישוב שערך ב"כ הנתבעים בנושא זה, שכן ההלכה הרווחת הנ"ל שונתה או שופצה לאחרונה בע.א. 5/84 (פד"י מ"ה, חלק שלישי, עמ' 374). דהיינו, שכנגד שווי הערך המואץ יש להעריך את הנזק שנגרם לתלויים כתוצאה מכך שפעילותו של המנוח עשויה היתה להגדיל את העזבון ולחשב מה גדול משניהם, ומהו ההפרש. בדרך כלל יש קושי רב להעריך ולחשב זאת. כמו כן נקבע (שם) כי בשווי הערך המואץ אין להביא בחשבון נכסים שבלאו הכי שימשו את צרכי המשפחה, כמו דירה ומכונית. סופו של דבר נקבע שם כי "בהעדר נתונים מיוחדים, ההנחה צריכה להיות כי ההפסד הנגרם לתלויים בגין אבדן גידול אפשרי בעתיד בנכסיו של התומך מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה. כן יש להניח כי כספי העזבון היו משמשים בין כה וכה את המשפחה כולה. בנסיבות אלה אין להתחשב בהאצה כלל" (שם בעמ' 384). גם במקרה הנדון כאן אינני רואה כל סיבה לחרוג מהכלל, הנובע מההנחה האמורה, שאין להתחשב בהאצה כלל. סכום הפיצויים, על פי הפקודה, ליורשים ולתלויים של המנוח בן-ישי 16. המנוח בן-ישי נולד ביום 22.4.26, בוגר הגימנסיה העברית "הרצליה". למד בחו"ל 4 סימסטרים כסטודנט לרפואה ושנה אחת למודי מדעי הטבע באוניברסיטה העברית ירושלים. באפריל 1949 בהיותו בן 23 שנה למד בלוזן שבשוויץ מדעי המשטרה, ובאפריל 1951 (בהיותו בן 25) קיבל את התואר במקביל למסטר כאשר את ההתמחות עשה בפריס. הוא שרת במשטרת הישובים העבריים. בשנת 1952גויס למשטרת ישראל כקצין אגף החקירות במטה הארצי. ביוני 1952 הוצב במחלקת זיהוי פלילי ותוך כדי תפקידו עבר קורס קצינים במשך כ- 9 חודשים. בנובמבר 1955 התמנה לקצין מעבדה לבדיקת כתבי יד וזיופים, וביוני 1956נשלח לקורס לפוליגרף בשיקגו שבארה"ב. בנובמבר 1959 התמנה לראש מעבדת פוליגרף, וביולי 1971התמנה לראש מדור קרימינליסטיקה במז"פ. בתפקיד זה הוא שימש עד למותו בדרגת סנ"צ. באת אשר אמרנו על המנוח ברנס לגבי אפשרויות השתכרותו בעתיד לאחר סיום שרותו הצפוי בגיל הפרישה, ניתן לומר ביתר שאת על המנוח בן-ישי, מה גם שהובאו ראיות, שעוד בהיותו בשרות, עשה צעדים של ממש, כמו הבאת מכונת פוליגרף מחו"ל, והתכוון לסיים את שרותו מוקדם ככל האפשר על מנת להקים מכון פרטי לפוליגרף, שלמעשה כבר החל לפעול, במידה מצומצמת, באמצעות אשתו, משנת 1970, בהיותו בשירות. מכאן, שסבור היה שבעסק העצמאי שיקים יוכל להשתכר יותר מאשר בשירות, על כל ההטבות שהיו ושיהיו לו. אכן, הוא תכנן מראש את פרישתו לגיל 55 שנה בשנת .1981 אלמלא התאונה בשנת 1974 שגרמה למותו יכול היה, באמצעות אשתו, להרחיב יותר, עוד בהיותו בשירות, את חוג הלקוחות והמוניטין של העסק ולבססו עד גיל פרישתו הצפוי בשנת 1981, ולאחר מכן להגביר חיילים בעסק זה, בעצמו או יחד עם אשתו, ולהקדיש את כל כשרונו, כשרו, זמנו, מרצו ונסיונו לעסק הקיים שכבר יכול היה לרכוש מוניטין עצמאי עד לפרישה, ולהוסיף קשרים ומוניטין אישיים שהיו לו ושיכולים היו להביא לפריצה יותר רחבה של העסק. צודק, אפוא, ב"כ התובעת כי על פי עדותו של מר הורביץ, המקיים עסק של מכון לפוליגרף, אפשר לקבוע כי אלמלא נהרג המנוח בן-ישי, הוא יכול היה להשתכר לא פחות מ- 130 דולר לכל בדיקה, בהיקף של 2וחצי בדיקות כל יום לפחות, אם לא הרבה יותר מזה. דהיינו, 125, 8 דולר לחודש, ומקובלת עלי ההערכה של ב"כ התובעת שסכום זה היה יכול להשתכר עד גיל 65 שנה, ומגיל זה עד גיל 70 שנה היה משתכר 425, 6 דולר לחודש. 17. המנוח בן-ישי הותיר אחריו במותו (בגיל 48 שנה) את האלמנה ילידת 1938 (בגיל 36במותו), הבת נוגה ילידת 1965 (גיל 9 במותו), הבן רם מנשואיו הקודמים, יליד 1954 (גיל 20 במותו), הבת הבוגרת תמר מנשואין קודמים ילידת 1952 ואב יליד 1989 (גיל 76 במותו). הבן היה חייל בעת התאונה, וסמוך על שולחן אביו המנוח ולאחר מכן על שולחן האלמנה, אמו החורגת, עד שלוש שנים לאחר מכן. כשם שקבענו לעיל את תקופת התלות של בת המנוח ברנס עד הגיעה לגיל 21 שנה, כך יש לקבוע זאת לגבי הבן והבת הקטנה של המנוח בן-ישי, שלגביה הובאו ראיות שאף היא היתה תלויה בהוריה כשהיתה קטינה, ולאחר התאונה באלמנה גם כשהגיע לגיל 21שנה. אולי יש ממש והצדקה מסויימת בטענות ב"כ התובעת להאריך את תקופת תלותה של הבת מעבר לגיל 21 שנה, אך לא נראה לי להפליג עד כדי כך, אף כי מן הראיות עולה כי היא תמשיך בלימודיה עד שתגיע לגיל 23שנה. ב אביו של המנוח בן-ישי היה בן 76 בעת התאונה, ולא תלוי במנוח, שכן היתה לו הכנסה פנסיונית. אולם הוכח כי כשהגיע בשנת 1985 לגיל 87 שנה, היה צורך בגלל תשישותו לשכנו בבית אבות, ומשרד הבטחון השלים את סכומי התשלומים החודשיים, משום שההכנסה הפנסיונית העצמאית שיש לו אינה מספיקה כדי לכסות את ההוצאה. יש להניח כי אלמלא נספה המנוח בן-ישי בתאונה, הוא היה תומך באביו החל מ-15.11.85, יום כניסתו לבית אבות ועד למותו הצפוי במאי .1990כאן המקום לציין כי ראשית, לא הובאו ראיות שפרט להכנסה הפנסיונית הנ"ל היה לאביו של המנוח בן-ישי רכוש או מקור מימון אחר שניתן היה באמצעותו לממן את התשלום החודשי לבית אבות. ושנית, כי לאור גילו של אבי המנוח בן-ישי, ניתן אולי לצפות שהמנוח בן-ישי היה חי, אלמלא נספה, אף מעבר לגיל הסטטיסטי ( 77שנה), עד לגיל 80שנה, מה גם שהמנוח בן-ישי היה אדם בריא לחלוטין. עם זאת, גם כאן לא נפליג אלא נסתמך בענין זה על החישוב הסטטיסטי בלבד. 18. כאמור לעיל, היו למנוח בן-ישי נתונים טובים להמשיך בעסק העצמאי של מכון לפוליגרף, שכבר החל לפעול בחייו, ולהשתכר מעסק זה בסכומים גבוהים בהרבה ממשכורתו החודשית בשרות, לרבות כל ההטבות הצפויות לו לאחר גיל הפרישה. אם לגבי המנוח ברנס קבענו שאין לשלול את האפשרות שהוא היה ממשיך לשרת במשטרה אף מעבר לגיל 55 שנה, הרי שלגבי המנוח בן-ישי אפשר לקבוע, כי כבר לפני גיל הפרישה, הוא הכין תשתית פעילה לעסק עצמאי שהכנסותיו הצפויות היו מבטיחות וגדולות. אני מקבל את הערכת ב"כ התובעת, כי בשל האופי והמהות של העסק והעבודה בו, סביר במקרה זה להניח שהמנוח בן-ישי היה מנהל ועובד בעסק זה עד גיל 70שנה, אם לא מעבר לזה, אף כי היה נעזר באדם נוסף כשהיה מגיע לגיל 65 שנה. 19. לאור האמור לעיל, אני מאמץ את חישוב הפסד התלויים במנוח בן-ישי מיום מותו (נובמבר 1974) ועד הגיע האלמנה לגיל 78 וחצי שנה, כפי שמופיע בסיכומי ב"כ התובעת, בטבלה שבסעיף 6.2.3.2 (946, 176 ש"ח) - - 6.2.3.3 (סך של 078, 27 ש"ח), בטבלה שבסעיף 6.2.3.4 עמ' 83 (548, 77 ש"ח), בטבלה שבסעיף 6.2.3.5 עמ' 84(179, 563 ש"ח), בטבלה שבסעיף 6.2.3.6 עמ' 87 (905, 62 ש"ח) בחישובים המתייחסים לאלטרנטיבה הראשונה, בסעיף 6.2.3.7.5, עמ' 91-93, למעט החישוב המתבסס על תוחלת חייו של המנוח עד גיל 80, שכאמור לעיל צריך להיות גיל 77 שנה (098, 873 ש"ח) ובחישוב שבסעיף 6.2.3.8 עמ' 96, על בסיס תוחלת חיי האלמנה עד גיל 78.5שנה וחיי המנוח בן-ישי עד גיל 77, כאמור, (888, 62 ש"ח). אבדן תמיכה בגין העדר רכב לשימוש 20. הובאו ראיות כי למנוח בן-ישי היה צמוד רכב משטרתי, במשך 24 שעות ביממה, ללא הגבלת ק"מ ודלק, ושימש אותו לא רק בשעות העבודה אלא גם כתנאי שירות, לרבות בחופשות, בשבתות ובחגים. אופי עבודתו ותפקידו היה כזה שהיזקקותו לרכב לצורך השרות היה ידוע וקבוע מראש, כמו כל עובד מנהלי במפעל פרטי שמעמידים לו רכב צמוד. מכאן, שמרבית הזמן עמד הרכב לשימוש פרטי. במשך של 6וחצי שנים, מיום התאונה ועד למועד פרישתו הצפוי, בגיל 55 שנה, היה הרכב המשטרתי עומד לשימוש צרכי המשפחה. אמנם היתה למשפחת המנוח בן-ישי מכונית פרטית נוספת, אך צודק ב"כ התובעת שסביר להניח שאת רוב השימוש היו עושים במכונית השרות, וזאת כדי לחסוך בדלק, באחזקה בבלאי וכו'. על יסוד הראיות שהובאו יש גם לקבוע כי השימוש במכונית השרות הצמודה היה מגיע ל-000, 1 ק"מ בחודש בממוצע. מכאן, שהפסד התמיכה בגין העדר שימוש זה לתקופה של שש וחצי שנים הנ"ל, הוא בסך של 062, 10 ש"ח עבור תיקונים, חלפים, צמיגים וכיו"ב וסך של 019, 5 ש"ח עבור ירידת ערך כמפורט בסיכומי ב"כ התובעת סעיף 6.2.3.9 (עמ' 102-103) ובסך הכל 081, 15 ובשיערוך למאי 86' = 119, 16 ש"ח. הסכום הכולל, משוערך לחודש מאי 1986, בגין הפסד התלויים במנוח בן-ישי, מיום מותו ועד הגיע האלמנה לגיל 78וחצי שנה הוא, 683,832, 1 ש"ח. קיצור תוחלת חיים, הוצאות קבורה וכיוצ"ב 21. אין חולק שהנזק בגין קיצור תוחלת חיים וכו' הוא מזערי בהשוואה להפסד התמיכה בתלויים ונבלע בו. אלא שבתו הגדולה תמר מנישואין קודמים, ילידת 1952, לא נכללה בתלויים אלה, ואילו בנו רם, אף הוא מנישואין קודמים, יליד 1954, שנכלל ברשימת התלויים היה סכום הנזק בגין הפסד התמיכה בו בסך של 660, 1 ש"ח, שהינו סכום קטן יותר מחלקו בעזבון. חלק של כל אחד מאלה בעזבון הוא רבע. נראה לי כי לאור גילו ובריאותו של המנוח בן-ישי לפני מותו, יש לקבוע, כאומדנה, את הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים בסך של 000, 12 ש"ח (000, 3 ש"ח לכל אחד) ואת הוצאות הקבורה וכיוצ"ב כפי שהוכחו בסך של 712, 1 ש"ח (שני סכומים אלה צמודים לחודש מאי 1986), אלא שמחלקו של הבן יש להפחית סך של 1660 ש"ח שהוא סכום התמיכה שהפסיד. מכאן שבסך הכל הנזק שיש לשלם ולהוסיף על הפסד התמיכה בתלויים בגין קיצור תוחלת חיים , הוצאות קבורה וכו' הוא 052, 6ש"ח. סיכומו של דבר הוא שהפסד תמיכת תלויי המנוח בן-ישי, בצירוף קיצור תוחלת חיים והוצאות קבורה וכו', מסתכם בסך של 631,826, 1ש"ח משוערך לחודש מאי 1986. ניכוי יד המנוח בן-ישי ביד האלמנה 22. אמנם כבר לפני מותו של המנוח בן-ישי, הוכנה תשתית להקמת עסק של מכון לפוליגרף, ומכיוון שלא הותר לו לעסוק בעסק זה כל עוד הוא בשרות, עבדה בו האלמנה. אולם מקובלת עלי עדותה שהעבודה בעסק זה לא היתה כלל לרוחה, וכי אך ורק אילו היה בעלה המנוח עוסק בו היא היתה משמשת עזר כנגדו, ומשנספה בתאונה, היא מכרה מיד את מכונת הפוליגרף. מכאן, שראשית, עבודתה של האלמנה כעוזרת בעסק של מכון לפוליגרף היתה תלויה ומותנית במנוח בן-ישי שנועד להיות בעל העסק והפעיל העיקרי כאשר יפרוש מהשרות. שנית, אין לדעת ואין לקבוע שהאלמנה היתה מתמידה בעבודה זו - אלמלא נספה - שכן אמור לעיל העבודה הזו, לדבריה, היתה שנואה עליה. והא ראיה, שמיד לאחר מותו היא מכרה את מכונת הפוליגרף. קרוב לוודאי, וכך גם משמע, שהיא נועדה לשמש לו לעזר, זמן מה, בתחילת הפעלת העסק על ידו, כמו כל אשה המושיטה יד לעזרת בעלה בעסק עצמאי, כאשר עזרה זו נחוצה, וכי לאחר שהעסק היה נכנס למהלך הרגיל, היא היתה מפסיקה. שלישית, יש להניח כי גם לפני שנספה בתאונה, כאשר עבדה האלמנה לבדה בעסק - לצורך הכנת תשתית לקראת פרישתו מהשרות - היה המנוח הפעיל והכוח החיה הן בהקמת העסק והן בהפעלתו, וכי היא שימשה רק מסווה וכסות - אף כי לא רק פורמלית - בפני האיסור לעסוק בעסק אחר בזמן השרות. שכן יש להדגיש, שרכישת מכונת הפוליגרף על ידו נעשתה, כאשר רמזו לו במשטרה שיתירו לו לקיים את העסק לצד השרות, "ומשום שהעלו את המשכורות לשוטרים אמרו לו שלא יאשרו לו לעסוק באופן פרטי". מכאן, שמכורח הנסיבות הללו - כאשר המכונה כבר נרכשה בחו"ל והועברה לארץ וכאשר עסק המכון החל את צעדיו הראשונים בעקבות הרמז הנ"ל - פעל המכון על שם האלמנה. יש להניח שבאותו זמן לא טמן המנוח בן-ישי את ידו בצלחת - אם לדבר בלשון המעטה - אלא הוא עשה ופעל ככל יכולתו להצלחת העסק והפעלתו , כשפורמלית אין הוא עובר על האיסור הנ"ל. בלעדיו ובלעדי העתיד המתוכנן, כאמור, לא היתה האלמנה מפעילה את העסק. מכאן, שיש לראות את ההכנסה מהעסק לפני מותו כהכנסה משותפת שלהם, וכשם שלא זקפנו מאומה מהכנסה זו, עד לפרישתו הצפויה מהשרות, לחשבון הפסד התמיכה בתלויים, כך אין לזקוף מאומה לחשבון החיסכון כביכול הנובע ממותו. ורביעית, לא היה בהכנסתה של האלמנה משום תרומה חשובה ומשקל בהכנסות של הבעל לרמת החיים של המשפחה. מטרת פעילותם של המנוח והאלמנה בעסק זה לא היתה אלא להבעיר גחלת ולשמור עליה עד שיפרוש מהשרות ולפתחו לאחר מכן, וכפי שהיא אומרת בעדותה "עסקתי רק פעמיים בשבוע, הן משום שהיתה בעיה פיזית, שהרי הייתי צריכה לנהל את משק הבית, והן משום שלא רציתי לעסוק יותר במכונת אמת. עבדתי פעמיים בשבוע אחר הצהריים במידה והיתה עבודה". לפיכך, אין אני מוצא מקום להתחשב כלל בהכנסת האלמנה מעיסוקה במכונת פוליגרף לפני מות המנוח בן-ישי, כדי לנגוס משהו בידם של התלויים או מי מהם. גם בהכנסתה, לצורך נגיסה זו, מעבודתה בעסק של אביה לפני מות המנוח בן-ישי אינני מתחשב כלל. שכרה לחודש אוקטובר 1974 מעבודה זו בבורסת היהלומים היה 0.02 ש"ח. היא עזרה בעבודה חלקית לאביה בעסק של מסחר ביהלומים, משום שהלה היה חולה במחלת סרטן, וממנה נפטר כשנה לאחר מות בעלה המנוח בן-ישי. במותו הוריש אביה המנוח את כל נכסיו ל- 4 יורשים וביניהם האלמנה, בחלקים שווים. אולם את המוניטין של עסקו הוא הוריש לאלמנה ולאחיה. לאחר מותו צומצם העסק במידה ניכרת עד כדי %50, וזאת בין היתר משום שעל פי צוואתו קיבלו 2האחיות האחרות את חלקן בעזבון במזומנים מתוך ההון של העסק. התוצאה היא שלהלכה, האלמנה ואחיה הם בעלי העסק, אולם "למעשה זה לא כך כי למעשה אחי הוא מנהל את העסק. העסק הוא על שמו, והוא משקיע כדי להרחיב את העסק, והוא שלוקח את כל הרווחים של העסק אם יש כאלו. אני ויתרתי לאחי על מה שמגיע לי על עבודתי ועל מה שמגיע לי בהיותי בעלת מחצית מהעסק, משום שאחי הוא בעל משפחה ועליו לפרנס את המשפחה וכן אשתו חולה . .." הויתור שלה נבע גם משום שהיא מקבלת גמלאות מהמדינה כתוצאה ממות בעלה המנוח בן-ישי. שכרה החודשי בעת מתן עדותה (פברואר 86) הוא סמלי בסך 10ש"ח, וזאת על מנת לאפשר לה לצאת ולבוא לבנין הבורסה בו נמצא העסק. כמובן שאין להתחשב כלל לצורך הנגיסה האמורה בחלק שירשה מהעזבון, אא"כ כתוצאה מכך היו לה הכנסות. השאלה היא, אפוא, האם ומהו שיעור הכנסתה לפני מות אביה המנוח ולאחר מכן. עד למות בעלה ומספר חודשים לאחר מכן היתה הכנסתה ממשכורת כשכירה אצל אביה המנוח, שולית, בסך של 0.02 ש"ח (לחודש אוקטובר 1974). לאחר מות אביה המנוח ממחלתו וחלוקת עזבונו, לא היתה לה הכנסה אלא שכר חודשי פורמלי בסך של 10ש"ח (לחודש פברואר 86). מהטעמים הנ"ל שפרטה ובנסיבות שתוארו על ידה בעדותה אין להניח שאלמלא נפטר בעלה המנוח, היו פני הדברים משתנים, ככל שזה מתייחס להכנסתה מעסקו של אביה המנוח, וככל שזה מתייחס לאפשרות של מימוש חלקה בעזבון אביה המנוח לצורך רמת חיי המשפחה, שכן שכרו של המנוח הספיק כדי לקיים רמת חיים ברמה גבוהה יחסית, מה גם שלאחר פרישתו הצפויה מהשרות, היתה הכנסתו הצפויה גדולה יותר. סיכומו של דבר הוא, שהמנוח בן-ישי לא היה נוגס דבר, אלמלא נפטר, בהכנסתה של האלמנה, בין אם מעסקו של אביה המנוח ועזבונו ובין אם מעסק של מכון פוליגרף, כמפורט לעיל. 23. ואשר לערך ההאצה מעזבון המנוח בן-ישי לצורך נגיסה בהפסד התמיכה בתלויים, גם בזה אין להתחשב, בגלל אותם הנימוקים שפורטו לעיל, בגין התלויים במנוח ברנס. התשלומים ששולמו וישולמו לבני משפחת המנוח בן-ישי לפי חוק הנספים 24. לצורך חישוב תשלומי הגימלאות שקיבלו ויקבלו בני משפחת המנוח בן-ישי ובני משפחת המנוח ברנס הוגשו שתי חוות דעת אקטואריות. אחת (ת/29,) מיום 5.2.86, של ד"ר נחמיה אשר מטעם התובעת, והשניה (נ/5), מיום 14.2.86, של מר שי ספיר מטעם הנתבעים. 25. בחוות הדעת (ת/ 29ג') של ד"ר אשר נקבע לגבי סכומים ששולמו בעבר לאלמנת המנוח בן-ישי ובתו נוגה, ליום 31.1.86, כי הם מסתכמים בסך של 200, 116 ש"ח ואילו בזו של מר ספיר (נ/ 5ג') הם מסתכמים בסך של 949, 121 ש"ח. צודק ב"כ התובעת שרק עפ"י הנתונים שהובאו כראיה ניתן לבסס חוות דעת אקטוארית או כל חישוב אחר. ומכאן שהוא גם צודק שעפ"י נתונים אלה (ת/22) עולה, שיש לקבוע את הסכום בסך של 200, 116 ש"ח שנקבע ע"י חווה"ד הנ"ל של ד"ר אשר שהוגשה מטעם התובעת, אף כי הוא נמוך יותר ממה שנקבע בחווה"ד הנ"ל של מר ספיר. 26. אשר לעתיד - כאן התהפכו היוצרות. ד"ר אשר מטעם התובעת קובע בחוות דעתו, (ת/ 29ד') בגין אלמנת המנוח בן-ישי סכום של 010, 122 ש"ח, ליום 31.1.86. ואילו מר ספיר, מטעם הנתבעים, קובע סכום נמוך יותר של 835, 111 ש"ח. ההבדל ביניהם נובע מכך, שמר ספיר הביא בחשבון כנתון שהאלמנה תינשא שנית, כפי שהדבר עולה מהשוואת דבריו בעדותו בנושא זה (בעמ' 31 לפרוטוקול) עם דברי ד"ר אשר (בעמ' 5 לפרוטוקול). בעדותה ביום 25.2.86 אומרת האלמנה "מיום שנהרג בעלי המנוח לא התחתנתי ואין לי כל כוונות כאלה בעתיד". אם לאחר תקופה של 12שנים ממות המנוח בן-ישי לא נישאה האלמנה, אין להניח שהיא תעשה זאת בעתיד - מה גם שאין היא נעשית צעירה יותר והיא מצהירה שאין לה כל כוונה להינשא בעתיד. על כן, עדיפה בענין זה חוות דעתו של ד"ר אשר (ת/ 29ד'), אשר קבע את הסכום של 010, 122 ש"ח הנ"ל ליום 1.2.86, ומשהועלה רטרואקטיבי סכום התגמול החדשיים לאלמנה בשיעור של % 20 (ראה צו משפחות חיילים שנספו במערכה, העלאת שיעורי התגמולים ק' ק.ת 4910, 9.3.86) מזה שהיה ידוע לד"ר אשר ושנקבע בחוות דעתו הנ"ל, יש להעלות באותו שיעור את הסכום הנ"ל שקבע לאחר ההיוון (עמ' 44 לפרוטוקול) דהיינו, שהסכום המהוון ליום 1.2.86 הוא 412, 146 ש"ח. 27. כזכור, משלים משרד הבטחון את התשלומים החדשיים המגיעים לבית האבות בו שוכן אביו השכול של המנוח בן-ישי, וזאת משום שההכנסה הפנסיונית העצמאית שיש לו אינה מספיקה כדי לכסות הוצאה זו. עפ"י חוות דעתו של ד"ר אשר (ת/ 29ה') המקובלת עלי, בהיותה מבוססת על נתונים שהוכחו, השווי של כל התשלומים החדשיים ששולמו בגין העבר, "עד ינואר 1986 מסתכם ל-600, 17 ש"ח". בהתאם לחוק, החליט קצין התגמולים, מר חלפון, כפי שהעיד, לממן "את השהייה שלו (של אבי המנוח בן-ישי) במוסד זה בסכום השווה ל- 800 דולר לחודש... הוא במצב תשוש. המילה תשוש באה לציין סיווג שבו הוא נמצא ... אנו משתמשים בפנסיה שלו, כפי שהעדתי קודם, כדי לממן חלק מהתשלום למעון הנ"ל...". האב השכול התקבל לבית אבות ביום 15.11.85(ת/31). מקובל עלי הניתוח והחישוב שעושה ב"כ התובעת בסיכומיו (עמ' 20-19), שבו הוא מדקדק יותר בגין התשלומים הנ"ל, ומגיע לתוצאה שהסכום הנכון הוא ל-947 1.2.86, 19 ש"ח במקום 600, 17 ש"ח הנ"ל. 28. הרבה דיו נשפך בסיכומי ב"כ הצדדים, בקשר לשאלת הסבירות של סכומי התגמולים שמשלם משרד הבטחון בגין האב השכול, הקשיש והתשוש. נחה דעתי כי קיימת סבירות שאין למעלה ממנה בהחלטתו של קצין התגמולים ליתן עפ"י חוק הנספים תגמולים אלה לצורך השיכון בבית אבות, והריני דוחה מכל וכל את טענותיו וטרוניותיו של ב"כ הנתבעים, בנושא זה, מאותם נימוקים שהעלה ב"כ התובעת בסיכומיו. 29. ואשר לעתיד - עפ"י חוות דעתו של ד"ר אשר (ת/ 29ו'), היוון התגמולים שישולמו עבור האב השכול מ 1.2.86 מסתכמת בסך של 120, 2 ש"ח, אלא שצודק ב"כ התובעת כי החישוב נעשה על בסיס של 54.46 ש"ח לחודש, אולם הוברר כי הבסיס צריך להיות 007.40, 1 ש"ח לחודש לפחות, שעלה בהדרגה מחודש פברואר 86 מדי חודש בחודשו (ת/31). דהיינו, פי .18.5 מכאן שהיוון התשלומים בגין העתיד עפ"י חוק הנספים עבור האב השכול של המנוח בן-ישי מגיע לסך של 008, 39 ש"ח משוערך ליום 1.2.86. 30. גם הבן רם מנשואין קודמים של המנוח בן ישי, קיבל תשלומים חודשיים עפ"י חוק הנספים מ- 1.4.76 עד 25.10.78 (ת/24), בהתאם לטבלה המופיעה בעמ' 26 לסיכומי ב"כ התובעת. תשלומים אלה, כשהם משוערכים ליום 1.2.86, מסתכמים בסך של 651, 5 ש"ח. הוא הדין קבלה הבת תמר (ת/23) מנישואין קודמים תשלומים משוערכים ליום 1.2.86 בסך של 091, 14 ש"ח. 31. כל התשלומים ששילמה התובעת ועתידה לשלם לבני משפחת המנוח בן-ישי או עבורם עפ"י חוק הנספים עד ליום 1.2.86, בצרוף הוצאות קבורה ולוויה (ת/17) מסתכמים בסך של 889,342, לפי הפירוט הבא: א. תשלומים לאלמנה עבור העבר - 200, 116 ש"ח (בגינה ובגין הבת נוגה עד ליום 1.2.86) ב. היוון התשלומים לאלמנה עבור העתיד - 412, 146 ש"ח ג. תשלומים ששולמו עבור האב השכול עד 1.2.86 - 947, 19 ש"ח ד. היוון תשלומים עבור האב השכול לעתיד - 220, 39 ש"ח ה. תשלומים ששולמו עבור הבן - 651, 5 ש"ח ו. תשלומים ששולמו עבור הבת תמר - 091, 14 ש"ח ז. הוצאות קבורה ולוויה - 581, 1 ש"ח בסה"כ 102, 343 ש"ח הסכומים ששולמו וישולמו לבני משפחת המנוח ברנס, לפי חוק הנספים 32. בעבר - גם כאן יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר אשר (ת/ 29א') על זו של מר ספיר (נ/ 5ב'), שכן הראשון התבסס על נתונים (ת/ 20א'-י') שהיתה עליהם ראיה. הסכום הכולל של התשלומים ששולמו לאלמנה של המנוח ברנס ובתו עבור העבר ליום 1.2.86 הוא 300, 107 ש"ח. כמו כן, יש להוסיף סך של 581, 1 ש"ח בגין הוצאות קבורה ולוויה (ת/28). 33. ואשר לעתיד - כמו אלמנת המנוח בן-ישי, כך גם אלמנת המנוח ברנס העידה כי לאחר מותו לא נישאה ואין מתכוונת להנשא שנית. לפיכך, יש לקבוע כי הסכום הוא 500, 107 ש"ח, כפי שקובע ד"ר אשר בחוות דעתו (ת/ 20ב'), ועל זה יש להוסיף % 20 כאמור בסעיף 26לעיל, ובסה"כ 000, 129 ש"ח. תשלומים לפי חוק הגימלאות 34. בהתאם לסעיף 78 לחוק הגימלאות, זכאים במקרה הנדון כאן, השאירים של בני משפחת המנוח ברנס ובני משפחת המנוח בן-ישי, בהיותם שוטרים, גם לגימלה לפי חוק זה וגם לגימלה לפי חוק הנספים, או ליתר דיוק, מכיוון שבשל מקרה התאונה זכאים לגימלה לפי חוק הנספים הם גם זכאים לקיצבה לפי סעיף 78(ג) לחוק הגימלאות. אלמלא התאונה שגרמה למות הנספים ואילו הללו היו פורשים מעבודתם בגיל הפרישה, וממשיכים לקבל פנסיה עד למותם, היו אלמנותיהם, זכאיות לקבל עד למותן % 60 מהפנסה שהיתה משתלמת למנוח ולא יותר מ-% 40 ממשכורתו הקובעת. וזאת בהתאם לסעיף 28 לחוק הגימלאות. זכאותן של האלמנות לקבל קיצבה לפי חוק הגימלאות מותנית בזכאותן, וכל עוד לא חדלו להיות זכאיות, לקבל קיצבה לפי חוק הנספים. בהתאם לסעיף 78(ג) לחוק הגימלאות, זכאים שאיריו של שוטר לקיצבה אפילו אם שירת חודש אחד בלבד להבדיל משאירים של עובד אחר, שאין הם זכאים לקיצבה עפ"י חוק זה, אא"כ הוא שירת מספר מסויים של שנים (סעיף 26 לחוק הגימלאות). בהתאם לסעיף 60 לחוק הגימלאות זכאית התובעת לקבל מהנתבעים פצוי על כל התגמולים ששילמה או תשלם לשאירים הנ"ל עפ"י אותו חוק, ובלבד ששיעור הפיצוי לא יעלה על הסכום הכולל שהנתבעים עשויים היו להתחייב בו אילו נתבעו ע"י השאירים עפ"י הפקודה. אין ממש בטענת ב"כ הנתבעים, לפיה יש לבדוק את סבירות תשלום התגמולים, שכן די בכך שהתשלום נעשה עפ"י המבחנים ואמות המידה שנקבעו בחוק, והרי אין טענה כי נעשתה חריגה מתחום זה או שתשלום כלשהו נעשה שלא כדין. הסכומים ששולמו וישולמו לבני משפחת המנוח בן-ישי לפי חוק הגמלאות 35. עבור העבר - בהתאם לתעודת עובד ציבור (נ/3) עולה, כי עד לחודש מאי 1986 שולמו לאלמנה ולבת של המנוח בן-ישי סך של 384, 80 ש"ח, שלא כאמור בתעודת עובד ציבור (ת/26) של אותו פקיד, בה נוקב סכום של 929, 170 ש"ח. אין זאת אלא שצודק ב"כ התובעת במסקנתו כי החישוב שבת/ 26 נעשה כנראה מתוך טעות ונובע כנראה מבלבול בין שקלים ישנים לשקלים חדשים, וכן הוא צודק בטענתו שאין להסתמך גם בעניין זה על חוות דעתו של מר ספיר (נ/ 5ד' סעיף ה') לפיה הסכום הוא 044, 171ש"ח. סופו של ענין זה הוא שסך כל הגימלאות ששולמו עפ"י חוק הגימלאות לאלמנה דינה ולבת נוגה של המנוח בן ישי הוא 384, 80 ש"ח לחודש מאי 1986. 36. ולעתיד - בהתאם לתעודת עובד ציבור הנ"ל (נ/3), היוון סכומי הגימלאות לעתיד עבור האלמנה הוא 933, 55 ש"ח לחודש מאי .86 ב"כ התובעת עורך בסיכומיו ניתוח וחישוב מפורט מדוע וכיצד יש לקבוע סכום זה שהינו נמוך יותר מזה שקבע מר ספיר בחוות דעתו (נ/ 5ד' סעיף ו'). אינני רואה, אפוא, צורך להיזקק לבקורת של ב"כ התובעת על חוות דעת זו של מר ספיר, שכן כאמור לעיל, מבקש ב"כ התובעת בהגינותו לקבוע את הסכום הנמוך יותר של 933, 55 ש"ח. השאלה היא האם את כל הסכום הזה רשאית המדינה לתבוע מהמדינה, או שמא יש לנכות ממנו את אותו סכום ש"ממילא" היה משתלם אף אלמלא התאונה. כאמור לעיל, נראה לי שאין לנכות מהסכום מאומה, אלא שעפ"י האסמכתא הנ"ל שנקבעה בע.א. 495/85הנ"ל יש לנכות סכומי גמלאות שהיו משתלמים ממילא מיום שהיה המנוח מגיע לגיל פרישה, ובמקרה הנדון גיל הפרישה הוא 55 שנה. 37. ב"כ התובעת עורך, בין היתר, חישוב אלטרנטיבי לסכום ש"ממילא", עפ"י הסכומים שהיו משתלמים "ממילא" מיום מותו הצפוי של המנוח בן-ישי עד למותה הצפוי של האלמנה, שכן לדעתו, בכל מקרה אין לכלול בסכום ש"ממילא" את הסכומים מיום הפרישה ועד למותו. עפ"י אלטרנטיבה זו סך כל הגימלאות שישולמו לאלמנה של המנוח בן-ישי לפי חוק הגימלאות עד ליום שבו היתה זכאית "ממילא" לגימלאות, הינו בסך של 887, 44 ש"ח, לחודש מאי .1986 אף אני סבור, כי לפחות בסכום זה אין לכלול סכום ש"ממילא", אלא שכאמור לעיל נקבע אחרת באסמכתא הנ"ל, ויש לחשב את הסכום ש"ממילא" מיום הפרישה ההיפותתי של המנוח בן-ישי. לשון אחרת, יש לחשב, לצורך השיפוי, אך ורק את הסכומים ששולמו לאלמנה עד סוף אפריל 1981, הוא יום הפרישה הצפוי של המנוח בן-ישי, המסתכמים עפ"י הנספחים של תעודת עובד ציבור (נ/3) בסך של 400, 25 ש"ח משוערכים למאי .1986 הגימלאות ששולמו וישולמו עפ"י חוק הגימלאות לבני משפחת המנוח ברנס 38. עבור העבר - כמו לגבי בני משפחת המנוח בן-ישי, יש להסתמך על תעודת עובד ציבור (נ/3) לפיו (סעיף ה. 1- שם), שולמו גימלאות לאלמנה בסך של 586,41 ש"ח משוערך למאי 86. ולעתיד - סך של 876, 15 ש"ח (שם). ובסה"כ עבור העבר והעתיד 462, 57 ש"ח. 39. גם כאן עורך ב"כ התובע חישוב עפ"י האלטרנטיבה שיש להתחשב בסכומים שישולמו עד ליום מותו ההיפותתי של המנוח ברנס, אם ייקבע שהסכומים שישולמו לאחר מכן הם סכומים ש"ממילא", והגיע לסכום של 906, 13 ש"ח עבור העתיד. אך כאמור לעיל, ההלכה עפ"י האסמכתא הנ"ל היא, שיש לחשב אך ורק את הסכומים שישולמו עד למועד המשוער של פרישתו מהשירות של המנוח ברנס. כזכור, ישנם חילוקי דעות מתי חל מועד זה. לדעת ב"כ התובעת המועד המשוער הוא כאשר המנוח היה מגיע לגיל 65 שנה. כאשר הערכנו לעיל את הסכום המקסימלי של הנזק לפי הפקודה, קבענו שבין כך ובין כך היו הכנסותיו של המנוח ברנס, אילו היה פורש בגיל 55, יכולות להגיע מעבודה מחוץ לשירות להכנסה לא פחות מזו שהיה מקבל בשירות, אילו היה משרת במשטרה עד גיל 65 שנה. אולם הובאו ראיות שבדרך כלל ניתן לפרוש מהשירות במשטרה בגיל 55 שנה. כאמור לעיל, זהו גיל צעיר ביותר יחסית, מה גם שעובד בגיל זה נמצא בעיצומם של פריחתו ונסיונו. בהעדר ראיות מיוחדות על כוונותיו של המנוח ברנס לגבי עתידו לאחר שיגיע לגיל 55 האם התכוון לפרוש בגיל זה או לבקש להמשיך לשרת, אין כל סיבה שלא לקבוע שהוא היה ממשיך לשרת כל עוד המסגרת היתה מאפשרת זאת. כשם שעובדי ציבור אחרים שמסגרת העבודה מאפשרת להם לפרוש בגיל גבוה יחסית - כמו שופטים, למשל - אינם פורשים בדרך כלל לפני גיל הפרישה, כך סביר להניח שהמנוח ברנס היה מנצל את האפשרות לשרת עד גיל 65 שנה, שהוא הגיל שאני קובע לצורך חישוב השיפוי. מכאן שסכומי הגימלאות המשתלמים לאלמנת המנוח, בעבר ובעתיד, עד הגיעו לגיל 65 שנה (בשנת 1992) מסתכמים בסך של 960, 48 ש"ח לחודש מאי 1986. 40. ב"כ התובעת ערך בסיכומיו גם שני חישובים אלטרנטיביים. האחד, אם ייקבע שגיל הפרישה של המנוח ברנס הוא 55 שנה. והשני, 60 שנה. עפ"י האטלטרנטיבה הראשונה סכום השיפוי בגין בני משפחת המנוח ברנס עפ"י חוק הגימלאות הוא 426, 30 ש"ח. ועפ"י האלטרנטיבה השנייה - 384, 43 ש"ח. כאמור לעיל, קבענו כי גיל הפרישה הוא 65 שנה. סיכום סכומי השיפוי, משוערך לחודש מאי 1986 41. סך כל התשלומים לפי חוק הנספים, בצירוף הוצאות קבורה. לבני משפחת המנוח בן-ישי 705, 366 ש"ח ובני משפחת המנוח ברנס 262, 254 ש"ח סך כל התשלומים לפי חוק הגימלאות, לחודש מאי 86. לבני משפחת המנוח בן-ישי 440, 25 ש"ח לבני משפחת המנוח ברנס 960, 48 ש"ח סיכום שיעור הסכום המקסימלי לפי הפקודה משוערך לחודש מאי 1986 42. תלויי המנוח בן ישי (בצירוף קיצור תוחלת חיים, הוצאות קבורה וכו') 631,826, 1 ש"ח תלויי המנוח ברנס (בצירוף הוצאות קבורה וכו') 463, 412ש"ח 43. מאחר ולפי סעיף 60 לחוק הגימלאות וסעיף 21לחוק הנספים, אין התובעת יכולה לתבוע אלא את הסכום הקטן מבין השתיים, סכום השיפוי עפ"י החוקים הנ"ל או הסכום המקסימלי עפ"י הפקודה, יש לחייב את הנתבעים בסכום השיפוי, הנמוך מבין השניים, שכאמור לעיל הוא מגיע עד לסך של 367, 695 ש"ח, משוערך לחודש מאי .1986 השערוך לחודש זה נעשתה בעקבות חישוביהם של ב"כ הצדדים בסיכומיהם. כמובן שלצורך החיוב יש להצמיד סכום זה למדד חודש מאי בצירוף ריבית חוקית מכסימלית. 44. לאור האמור לעיל, הריני מחייב את הנתבעים, סולידרית, לשלם לתובעת סך של 367, 695 ש"ח משוערך למדד המחירים לצרכן של חודש מאי 1986, בצירוף ריבית חוקית מכסימלית מאותו חודש ואילך. על כל איחור בתשלום יתווספו הפרשי הצמדה למדד של היום וריבית חוקית מכסימלית. כמו כן אני מחייב אותם סולידרית לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור %15, (בתוספת מע"מ אם חל תשלום כזה),מהסכום המגיע לה היום עפ"י החיוב האמור, והוצאות המשפט. גם על כל איחור בתשלום זה יתווספו הפרשי הצמדה למדד של היום וריבית חוקית מכסימלית.תאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסהשיפוי