1. הארוע, הצדדים וההליך התובע יליד 31.10.1986, היה בכל התאריכים הרלבנטיים לתביעה זו תלמיד בבית הספר "רזי-לי" בבני ברק (להלן:- "התובע"). ביום 1.3.98 בשעה 10.00, כך נטען בסעיף 4 לכתב התביעה, יצאו תלמידי בית הספר להפסקה בחצר, כשלפתע נקראו ברמקול להתאסף באולם ההתעמלות, מאחר שבחוץ ירד גשם. התלמידים התכנסו באולם ללא כל השגחה של מורה תורן, ובשל הצפיפות דחפו זה את זה, והתובע נדחף ונפל על רצפת הפרקט ונחבל בפניו ובשיניו (להלן:- "התאונה"). בעת התאונה שימש הנתבע מס' 1 כמנהל בית הספר, והנתבע מס' 2 שימש כמחנך של התובע. הנתבעת מס' 3 היתה מעבידתם ומעסיקתם של הנתבע מס' 1 והנתבע מס' 2 והמפקחת על בית הספר ועל פעולותיו. בגין הנזקים שנגרמו לתובע בעטיה של התאונה, הגיש התובע תביעתו לבית המשפט, והצדדים הסכימו, כי ינתן בתובענה זו פסק דין עפ"י סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ולשם כך הגישו סיכומיהם בכתב. 2. כיצד ארעה התאונה? בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, שכל תלמידי בית הספר (כ-500 במספר) נכנסו לאולם ההתעמלות, שיחקו בקבוצות במשחקי כדור ודחפו זה את זה, וכך נדחף התובע מאחור ונפל. עוד טען התובע, כי באולם ההתעמלות לא שהה באותה עת כל מורה ו/או איש מסגל ההוראה של בית הספר (סעיפים 8-17 לתצהיר התובע). התובע לא המציא כל תצהיר נוסף מטעמו, הגם שבמקום היו נוכחים, לגישתו שלו, מאות תלמידים נוספים, והגם שגם גירסתו לגבי אופן קרות התאונה נלמדה ממה שסופר לו ע"י חברו, והריהי בבחינת עדות שמיעה, לפחות לגבי רגע התאונה עצמו, ובכל אופן הריהי בבחינת עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ואולם, התובע הגיש בקשה לזימונו של חברו, ראי ביתן, ולבקשתו צרף תרשומת של העד, שנחתמה על ידו. משהתייחס ב"כ הנתבעת לתרשומת זו כאל תצהיר, אתייחס אף אני כך אליה, ואציין, כי גם עד זה טען, כי ילדי בית הספר שהו ללא כל השגחה באולם הספורט של מורה תורן, וכי ילדים שראו את נפילתו של התובע, הם שהביאוהו לחדר המנהל. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של מנהל בית הספר ושל המורה משה קוזלובסקי. המנהל הסכים בתצהירו, כי אולם ההתעמלות נפתח בהפסקה בשל העדר יכולת להסתובב בחצר, ואולם אותה עת היו תלמידי בית הספר (שמנו 470 תלמידים בסך הכל) גם בכיתות, גם במסדרון, גם בחצר (למרות הגשם) וגם באולם הספורט. יצוין, כי מניסוחו של תצהיר המנהל עולה, שהמנהל לא היה במקום בעת התאונה ועל נסיבות התאונה מסר מכלי שני ולאחר שתחקר את הנוכחים, כנטען בסעיף 6 לתצהירו. מי הם אותם נוכחים ומדוע לא נתן מי מהנוכחים באולם הספורט הרלבנטי תצהיר, שבו יפרט את שקלט בחושיו שלו? סתמו הנתבעים ולא פירשו. עוד הוגש מטעם הנתבעים תצהירו של המורה והרב משה קוזלובסקי, אשר שימש לטענתו תורן חצר ביום התאונה. מתצהירו של המורה עולה, כי זה האחרון שימש כתורן חצר ותפקידו היה להסתובב בחצר, במסדרון ובאולם הספורט, וכי נכנס במהלך ההפסקה מספר פעמים לאולם, ו"הילדים פשוט עמדו, שיחקו בכדור, שוחחו ועשו פעולות רגילות כמו כל ילד אחר בהפסקת בית ספר" (סעיף 7 לתצהיר המורה). מן התצהירים שהוגשו עולה איפוא, כי בעת ההפסקה הונחו התלמידים ע"י סגל בית הספר להישאר באולם הספורט, בכיתות בית הספר, במסדרון וחלקם אף נותר בחצר הגשומה. התובע עשה את שנדרש ממנו ופנה לאולם הספורט, שם נדחף מאחור והופל. על כל אותם מאות תלמידים, אשר היו מצויים במקומות שונים, הופקד מורה תורן אחד (וראה סעיף 3 לתצהירו של מר קוזלובסקי), הוא העד משה קוזלובסקי, אשר לא ידע לספר, כיצד ארעה התאונה, ומתי לראשונה נודע לו עליה. יצוין, כי בתצהיר המנהל (בסעיף 5) נטען, כי "בכל הפסקה יש מורים בתורנות חצר ותורנות פרוזדור" (ההדגשה שלי - א.ד.), אך הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תצהירו של מר קוזלובסקי, כאמור לעיל. יצוין, כי בסיכומי הנתבעים נטען (בסעיף 35 לסיכומים), כי ההשגחה על התלמידים בוצעה ע"י שלושה מורים שונים, אך לא מצאתי לטענה זו כל אחיזה בחומר הראיות, כמו גם לטענה, שהמורה האחראי נכנס מדי מספר דקות לאולם הספורט, ולמותר לציין, שב"כ הנתבעים לא דאג להביא כל מובאה מתצהירי הנתבעים, שניתן ללמוד ממנה עובדות אלו. לפיכך, מוטב שטענות אלו, הזורות חול בעיני ביהמ"ש, לא נטענו משנטענו. 3. חבותם של הנתבעים מידתה של חובת ההשגחה על התלמידים היא תולדה של איזונים שונים: "חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו אינה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידי מצד שני. מציאת פשרה כזו היא ענין לשיקול דעת שיופעל על ידי הנהלת בית הספר... ההלכה הפסוקה היא, כי מידת ההשגחה הנדרשת ממנהל בית ספר ומוריו כלפי תלמידיהם היא כמידת ההשגחה שמקים אב זהיר כלפי בנו..." (ע.א. 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2), 113, 117-118). ובית המשפט העליון חזר והזכיר, כי - "חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים כיוצא באלה..." (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 811). (וכן ראה: ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 570; ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402; ע"א 42/57; ע"א 41/57 עידה נ' ששון, פ"ד יא 1100, 1106). במקרה הנדון ארעה התאונה בעת ההפסקה, ובסוגיה זו של אחריותו של צוות בית הספר לילדים בשעה זו, נקבע, כי - "...הדעת נותנת, כי ילדים המשחקים ברגעי ההפסקה בחצר בית הספר ידאגו מנהלם ומוריהם לפיקוח מתאים עליהם מטעם אדם מבוגר, למען לא יבואו הילדים לידי התפרעות במשחקיהם. אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם תוך כדי הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש, וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו". (פרשת עידה נ' ששון לעיל, בעמ' 1106). וכדברי כב' השופט חשין בפרשת מרצלי (בעמ' 814): "מרכיב החופש, בצד היותו ערך לעצמו, כולל בחובו גם אלמנט של חינוך: מוטב לחנך ילדים בדרך חופשית ככל הניתן, מבלי להטיל עליהם הגבלות בלתי ראויות". בפרשת דניאלי נ' אורט (ע"א דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה(2) 764) דחה בית המשפט העליון את ערעורו של תלמיד כיתה י"ב, אשר נפצע תוך כדי משחק כדורגל, שנערך במגרש שבתחומי בית הספר בשעת ההפסקה, כאשר אף מורה לא היה נוכח במקום. בפסק הדין קבע כב' השופט שמגר, כי בעצם העובדה שלא היה מורה נוכח במקום, לא סגי - "כי יש גם לבדוק, אם התקיים קשר סיבתי בין העדר הפיקוח לבין התאונה. כלומר, יש לבדוק אם נוכחותו של מורה במגרש הכדורגל היתה מונעת את התאונה" (שם, בעמ' 773). ובהמשך - "...לו נכח מורה בעת המשחק, לא היה באפשרותו למנוע את התאונה. נכון הוא, שעצם נוכחות מורה בעת ההפסקה מרסנת התנהגות התלמידים, אך בענייננו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו - וגם כאשר הוא מתנהל על פי הכללים - כרוך בסיכונים מסוימים, שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים... בהסתמך על עדות המערער באשר לנסיבות התאונה... הדחיפה הייתה ספונטאנית, ושום מורה, גם לו נכח במקום, לא יכול היה למנעה, כי זוהי תופעה רגילה למדיי במשחקי הכדורגל" (שם, בעמ' 774-773). וכפי שקבע כב' השופט מצא בענין דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי, דינים עליון, כרך מד, 577: "מקום שסוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי התלמידים יכולים, גם ללא פיקוח, לעשות בבטחה את המוטל עליהם, אין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית, להציב עליהם פיקוח צמוד". רוצה לומר - בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת, קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע, שגם קיום פיקוח צמוד אינו עשוי למנען, כגון דחיפה פתאומית. אך במקרה שלנו, לא מדובר בסכנה רגילה עקב משחק כדורגל, וכפי שנקבע - "לו נכח מורה מפקח באותו יום, בשעת ההפסקה, יש להניח, כי די היה בעצם נוכחותו, ובודאי בגערותיו, כדי למנוע מן הילדים לעלות על העץ..." (ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402, 407). ומן הכלל אל הפרט. התובע היה כבן 11 שנה בעת התאונה, ונצטופף עם ילדים רבים אחרים בתוך אולם סגור וכשהם פורקים את מרצם בעת ההפסקה במשחקי ספורט ובהשתובבות, כדרכם של ילדים. זאת ועוד. התובע אף לא עשה כל פעולה אקטיבית ורשלנית מצידו (דוגמת תחרות שיווי משקל על מעקה, כפי שעשתה התובעת באותו פס"ד שצורף לסיכומי הנתבעים). מידת ההשגחה על הילדים במקרה דנן נותרה איפוא עמומה ועלומה, משמתצהירו של המורה התורן עולה, כי מורה זה היה אמור לפקח על כל מאות התלמידים, מכיתות א' ועד ח', אשר נותרו פזורים אותה עת הן באולם הספורט, הן בכיתות, הן במסדרונות בית הספר והן בחצר. בנסיבות אלו, משגם אותו מורה תורן אינו מזכיר בתצהירו את ארוע התאונה, היכן שהה באותו רגע וכמה זמן לפני התאונה היה באולם הספורט, ומשאין בתצהירי הנתבעים כל זכר להוראות התנהגות, שניתנו לתלמידים בעת שהצטופפו באולם הסגור (אם בכלל ניתנו) ומשעולה מהתצהירים, כי בין התלמידים היו גם תלמידי כיתות טיפוליות, הרי שגם מבלי שהתרשמתי מהעדים בצורה בלתי אמצעית (משאלו לא נחקרו בפני), אוכל לקבוע, כי במקרה הנדון היתה מוטלת על הנתבעים אותה מידת פיקוח מוגברת, אשר "היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלה..." (פס"ד דניאלי הנ"ל בעמ' 771), וזו הופרה על ידם. 4. רשלנותו התורמת של התובע משלא נסתרה גרסתו של התובע, כי נדחף מאחור, ומשאין בתצהירי הנתבעים כל רמז לטענה בדבר התנהגות פסולה מצידו של התובע (עובדה שלא הפריעה לב"כ הנתבעים להפריח רמזים על התנהגות שכזו בסעיפים 61 ו-68ג' לסיכומיו), ולאור גילו הצעיר בעת התאונה, אין להטיל על התובע תרומת רשלנות לארוע התאונה, וזאת הן בהסתמך על הוראות סעיף 64(3) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והן בהתחשב בנסיבות המקרה האמורות (וראה: ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש הנ"ל, בעמ' 408). 5. מהות הפגיעה ממקום התאונה הועבר התובע לחדר המיון של בי"ח בילינסון. התובע לא זכר את פרטי האירוע ובבדיקתו נמצאה המטומה בינונית בסנטרו ובשפה העליונה. כן נמצאה פגיעה בשן 11 ובשן 21 ובהרדמה מקומית בוצעה רדוקציה של השיניים למקומן ובוצע קיבוע זמני לשיניים הסמוכות. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, אשר קבע את נכותו של התובע בגין התאונה בשיעור 0.25% לפי סעיף 74(1)(ד)(ח) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, וזאת בשל אבדן שן טבעית עם אפשרות לשיקום ע"י כתר וכן קבע בחוות דעתו עלויות, בגין טיפולים בעתיד בשתי השיניים שנפגעו. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר הורוביץ, אשר אף הוא העריך את הנכות שנותרה לתובע בשיעור 0.25%, אך שלל הצורך בטיפול אורתודונט והמליץ על בניית גשר בן 4 יחידות כתרים, טיפול שיבוצע במסגרת קופת החולים, בה חבר התובע, בהתאם להסכם שקיים בעקבות פגיעות של תלמידים. שני המומחים הרפואיים לא נחקרו על חוות הדעת ולא מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, למרות הפער שבין קביעותיהם. כמו כן לא הובאו לפני ראיות, לגבי עלויות טיפולים, במידה שהתובע יבחר לקבל טיפול במסגרת קופ"ח. זאת ועוד. הגם שטוען התובע בסיכומיו בכתב לפגיעה אסתטית בשיניו הקדמיות, לא טרח התובע לצרף תמונות עדכניות של פניו, על מנת שאתרשם ממראהו. משכך, ומשבפסק דין של פשרה עסקינן, אנסה בענין זה לבור לי את שביל הזהב. 6. נזקיו של התובע א. טיפולי שיניים בעבר לתצהירו של התובע צורפו (כנספח ו') מספר קבלות, שיש בהן כדי להעיד על הטיפולים הרפואיים שעבר התובע בעקבות התאונה. יצוין, כי התובע העיד, כי פחד מאוד מפני הטיפולים, ולפיכך נאלץ לעבור את חלקם בהרדמה מלאה במסגרת מחלקת פה ולסת בבי"ח שיבא ואת יתרם - תוך שימוש בגז צחוק ובטשטוש. הקבלות, אשר צורפו לתצהירו של התובע, והקבלות הנוספות, אשר צורפו לסיכומיו בכתב, מסתכמות נכון ליום כתיבת פסק הדין בסכום של 14,716 ₪. ב. הוצאות רפואיות ושיקומיות בעתיד בסיכומיה בכתב (עמ' 8-12 לסיכומים) פרטה באת כוחו המלומדת של התובע את עלויות השיקום והטיפול בשיניו של התובע בעתיד, ולרבות - החלפת שתלים ומבנים וכתרים בשן מס' 11 והחלפת כתרים בשן מס' 21 וטיפול אורתודנטי. לגישתה של ב"כ התובע, מסתכמים כל אותם טיפולים אלו בעתיד בסכום של 34,726 ₪. לגישתם של הנתבעים, כעולה מחווה"ד הרפואית עליה סמכו את ידם, מצומצמים הטיפולים הנדרשים בעתיד בצורה משמעותית, וכאמור לעיל, יכול היה התובע, ויוכל אף בעתיד, לקבל כל הטיפולים חינם אין כסף. כאמור לעיל, בתצהירי הנתבעים אין כל זכר לאפשרויות טיפול אלו, ברם לתחשיב הנזק שהגישו הנתבעים צורפו העתקי ההסדר לטיפולי שיניים לתלמידים שנפגעו בשיניים במסגרת מרפאות הסדר של "שורש" ו"מגדל". מדובר, ככל הנראה, בחוזר שנשלח ע"י הנתבעת מס' 3, ברם חוזר זה אינו נושא כל תאריך, והוא מתייחס להסדר קיים, אשר פרטיו לא גולו. גם אין ללמוד מהסדר זה, מהו הטיפול שנכלל בהסדר, והאם הוא מתייחס לטיפולים שניתנים ו/או ינתנו, לאחר שהתלמיד מסיים את חוק לימודיו בבית הספר. כן צורף צילום חוזר מנכ"ל משרד החינוך, המתייחס להסדר קודם עם קופ"ח, שבוטל מאוחר יותר, כפי שעולה מהמסמך הקודם. מכאן גם עולה החשש, שהסדרים כאלו משתנים לפרקים, כך שלאי הבהירות, הנוגעת לטיפולים שניתנו עם התבגרותו של התלמיד, נוספה אי בהירות, הנוגעת לטיפולים ולהסדרים שיחולו אף בעתיד הקרוב יותר. מאידך גיסא, אין לכחד, כי חובת התובע כניזוק היתה להקטין את נזקיו ולפנות לקופ"ח ולקבל הטיפולים חינם אין כסף, ואם חשש מביצוע הטיפולים ונזקק לביצועם בהרדמה מלאה, הרי שכיום הוא כבן 17 שנה ובעתיד יתכן ולא יחשוש עוד, כפי שחשש בעבר. זאת ועוד. השימוש בגז צחוק ובסמי טשטוש מקובל הוא בכל מרפאת שיניים סטנדרטית המטפלת בילדים, ואין צורך בפניה לבית חולים, על מנת להעזר באותם סמים, כדי להקל על קבלת הטיפול. לא זו אף זו. בהתאם לסעיף 5 לפרק "טיפול רפואי בשיני תלמידים נפגעי תאונות" בפרק 12 לחוזר המנכ"ל, אם נבצר מקופה"ח לתת שירותים מיוחדים שנדרשים, רשאי היה התובע לפנות במקרה חריג זה ולבקש החזר, אך התובע לא עשה אף זאת, ככל הנראה. לאור כל האמור לעיל, ולאור המחלוקת הכנה בדבר היקף הטיפולים הרפואיים הנדרשים לעתיד, כמו גם המחלוקת בדבר חובת התובע להקטין את נזקיו ולקבל טיפול בחינם, ומשבפסק דין של פשרה עסקינן, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעים לשאת בסכום נוסף של 10,000 ₪ בגין ראש נזק זה. ג. עזרת מיטיבים בעבר ובעתיד לטענת התובע בסיכומיו בכתב, נאלצה אמו של התובע להאכילו תקופה ארוכה לאחר ארוע התאונה, לאחר שסבל מנפיחות בסנטר ומשטפי דם, ונאלצה להעדר מעבודתה, על מנת לסייע לבנה, וכמוה אף אביו של התובע. לא נטען וממילא לא הוכח, כמה זמן נעדרו הורי התובע מעבודתם והאם נגרמו להם נזקי ממון עקב כך, ואין ראיה, כי עזרתם של האב והאם חרגה מעזרה סבירה של הורים בנסיבות הענין [וראה: ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (הוצאת כרמל - מהדורה רביעית, תשנ"ח) בעמ' 561 - 565]. לא זו אף זו. גפיו של התובע לא נפגעו, ולא ברור, מדוע היה צורך להאכילו, הגם שסבל מנפיחות בסנטר ומשטפי דם במקום. למותר לציין, כי התובע לא הציג ולו קבלה אחת בענין זה, והוריו אף לא טרחו ליתן תצהירים מטעמם. לפיכך, אני אומדת את עזרתם של ההורים בהכנת אוכל רך לבנם ובהסעתו לטיפולים בשיניו ולרבות הוצאות הנסיעה, בסכום גלובלי של 2,000 ₪. ד. כאב וסבל אין חולק, כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים לא מעטים, וההנאה והחדווה לא היתה מנת חלקו בגינם, אך הוא לא נזקק לאשפוז. כן נותרה לו נכות בשיעור מזערי של 0.25%, אך הוא יזדקק לטיפולים נוספים גם בעתיד. נראה לי לנכון להעריך את הפיצוי בגין כאביו וסבלו של התובע בעטיה של התאונה בסכום של 20,000 ₪. ה. הפסדי שכר בעתיד והוצאות בגין נסיעות לטיפולים בעתיד בסיכומיו בכתב עתר התובע לפיצוי בגין אבדן ימי עבודה ושכר בעקבות הטיפולים העתידיים וכן הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בעתיד. יצוין, כי הנזק השני האמור איננו נזכר כלל במסגרת הנזקים הכלליים, אשר פורטו בסעיף 14 לכתב התביעה. זאת ועוד. אין כל מניעה, שהתובע יבצע את הטיפולים הנדרשים בעתיד לאחר שעות העבודה. יחד עם זאת, מאחר שבפסק דין של פשרה עסקינן, יפסק לתובע פיצוי גלובלי בסך 1,500 ₪ בראש נזק זה. 7. סיכום סופו של יום, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בגין נזקיו כדלקמן: א. בגין טיפולי שיניים בעבר - 14,716 ₪ ב. בגין הוצאות רפואיות ושיקומיות בעתיד - 10,000 ₪ ג. בגין עזרת מיטיבים - 2,000 ₪ ד. בגין כאב וסבל - 20,000 ₪ ה. בגין הפסדי שכר בעתיד - 1,500 ₪ סה"כ - 48,216 ₪ על הסך של 48,216 ₪ יוסיפו הנתבעים וישאו בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור 20% + מע"מ וכן ישאו בהוצאות המשפט, הכוללות שכ"ט ד"ר ברק ואגרת המשפט. כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. משהסכימו הצדדים, כי ינתן פסק-דין של פשרה, ומשחסכו זמן שיפוטי רב ויקר, תחושב יתרת האגרה בהתחשב בכך שמדובר בפשרה.דיני חינוךמורים