1. זוהי תביעה לצו מניעה קבוע ולמתן צו להריסת מבנה שבנו הנתבעים על גג הבית המשותף ברחוב מוריה 64 בחיפה (להלן: "הבית המשותף"). 2. השאלה העיקרית העומדת לדיון בתיק זה הינה האם התקיימו בנסיבות העניין התנאים הקבועים בסעיף 71ב' (א) וכן בסעיף 71ב' (ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") והאם היו הנתבעים רשאים להרחיב דירתם על דרך בניית חדר נוסף בשטח של 10.7 מ"ר על גג הבית המשותף המהווה חלק מן הרכוש המשותף כהגדרתו בחוק המקרקעין. 3. התביעה הוגשה במקור גם על ידי ה"ה סגל דורה, להב ליאון והוכנבוים רחל, אולם תובעים אלה חזרו בהם מן התביעה ובתאריך 12/5/04 ניתן פסק דין הדוחה את תביעתם בלא צו להוצאות. 4. בישיבת ביהמ"ש מיום 8/6/04 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית במסגרתה הסכימו לוותר על חקירת העדים וכי פסק הדין יתבסס על סיכומי ב"כ הצדדים והמסמכים אשר יצורפו לסיכומיהם. 5. על פי נסח הטאבו שצורף לסיכומי התובעים, זכויות הבעלות בבית המשותף הינן כדלקמן: 4.1 בבעלותם של אנדרה ודומיניק כהן (להלן: "התובעים מס' 1 ו-2") 1/5 מן הדירות ו-67/311 מן הרכוש המשותף צמוד לדירתם. 4.2 בבעלותם של סגל יוסף ודורה 1/5 מן הדירות ו-53/311 מן הרכוש המשותף צמוד לדירתם. 4.3 בבעלותם של לייב ברנהרד, הוכנבוים רחל ולהב ליאון 1/5 מן הדירות ו-51/311 מן הרכוש המשותף צמוד לדירתם. 4.4 בבעלותו של סאטרן זיסל 1/5 מן הדירות ו-68/311 מן הרכוש המשותף צמוד לדירתו. 4.5 בבעלותם של הנתבעים 1/5 מן הדירות ו-72/311 מן הרכוש המשותף צמוד לדירתם. 6. בשנת 2002 הגישו הנתבעים בקשה למתן היתר בניה לביצוע תוספת בניה על גג הבית המהווה רכוש משותף. לנוכח התנגדות הדיירים בועדה המקומית, החליטה הועדה בתאריך 18/2/02 להקטין את התוספת עד ל-10.7 מ"ר סך הכל ואישרה לנתבעים את היתר הבניה על שטח של 10.7 מ"ר, כאמור בהודעה מיום 10/3/02. הועדה המקומית השהתה את הוצאת ההיתר למשך 30 יום על מנת לאפשר לדיירים לפנות לערכאה שיפוטית מוסמכת להוצאת צו מניעה או כל הוראה אחרת. 7. בתאריך 30/6/02, כשלושה וחצי חודשים לאחר החלטת הועדה המקומית ובזמן שהנתבעים כבר החלו בעבודות הבניה, הגישו התובעים בקשתם לצו מניעה זמני בפני כב' השופטת שטייניץ. כב' השופטת שטייניץ נעתרה לבקשת התובעים בהחלטתה מיום 30/6/02 ובדיון שנערך במעמד הצדדים ביום 2/7/02 הסכימו הנתבעים כי צו המניעה הזמני יעמוד על כנו עד למתן פסק דין סופי בתובענה. 8. למרות צו המניעה הזמני שנותר על כנו בהסכמת הנתבעים, המשיכו הנתבעים בעבודות בניה ואף יצקו גג על המבנה הנבנה על ידם. בעקבות כך הגישו התובעים ביום 4/7/02 בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (בש"א 11346/02). עוד באותו היום הגישו הנתבעים בקשה דחופה (בש"א 11282/02) להתיר להם לצקת את החגורות והעמודים כדי לשמור על יציבות המבנה. 9. כב' השופטת שטייניץ בהחלטתה מיום 8/7/02 בבש"א 11282/02 הורתה על מינויו של המהנדס נתן שורק כמומחה מטעם ביהמ"ש על מנת שיבדוק את המבנה ויחווה דעתו באם קיימת סכנה ליציבות המבנה והאם קיים חשש של נפילת בלוקים או כל סכנה בטיחותית אחרת. המומחה בחוות דעתו מיום 11/7/02 ציין כי המבנה במצבו הנוכחי אינו עומד בדרישות התקן הישראלי ולפיכך מהווה סיכון לחיי אדם. 10. ביום 14/7/02 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת שטייניץ בבש"א 11282/02 ובמסגרתה נתבקש המומחה להודיע לביהמ"ש אילו פעולות מיידיות על הנתבעים לנקוט על מנת למנוע את הסכנה הבטיחותית המצויינת בחוות דעתו. עוד באותו היום הציע המומחה מר נתן שורק שתי חלופות: א. להשלים יציקת עמודי החיזוק והחגורות לפי תכנית המבנה. ב. לתמוך מעקות הגג והקירות הבנויים על ידי פיגומים ארעיים נאותים שיתוכננו על ידי מהנדס המבנה ויאושרו על ידו לאחר השלמת הביצוע. בדיון שהתקיים ביום 15/7/02 בפני כב' השופטת שטייניץ החליט ביהמ"ש לבחור בחלופה הראשונה ואיפשר לנתבעים "לבצע יציקה של עמודי החיזוק והחגורות לפי תכניות המבנה". 11. בעקבות חששם של התובעים כי הנתבעים החלו לצקת גם את גג המבנה בניגוד להחלטת ביהמ"ש, החליטה כב' השופטת שטייניץ ביום 19/7/02 כי הצדדים יפנו למומחה נתן שורק על מנת שיחווה דעתו האם העבודות שבוצעו על ידי הנתבעים חורגות מהחלטת ביהמ"ש מיום 15/7/02. 12. לנוכח קביעת המומחה מיום 24/7/02 כי הנתבעים יצקו גג שאינו נכלל בהצעת המומחה, הורתה כב' השופטת שטייניץ בהחלטתה על אכיפת צו המניעה הזמני והורתה על הריסת הגג. כן חייבה כב' השופטת שטייניץ את הנתבעים בתשלום קנס בסך של 500 ₪ בגין כל יום של איחור. 13. בתאריך 8/11/02 ולאחר שניתנו בידי הנתבעים ארכות שונות להריסת הגג בעקבות בקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו על ידם, הסתיימה עבודת הריסת הגג על ידי הנתבעים. 14. בתאריך 1/3/04 הגישו התובעים בקשה נוספת לבזיון ביהמ"ש בשל חששם שהנתבעים לא הרסו את הגג בניגוד להודעתם. לאחר ביקור נוסף במקום של המומחה, המהנדס נתן שורק, נתברר שאין ממש בבקשה ובקשת התובעים נדחתה תוך חיובם בהוצאות בסך של 3,500 ₪. טענות הצדדים בתמצית: 15. התובעים טוענים כי החלטה בדבר הוצאת חלקים מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירה מסויימת לשם הרחבתה, כאמור בסעיף 71 לחוק המקרקעין, חייבת להיעשות על דרך כינוסה של האסיפה הכללית וקבלת החלטה במפורש ובכתב אשר תירשם בספר ההחלטות וזאת כתנאי להיותה מחייבת. בנסיבות העניין טוענים התובעים כי אסיפה מחייבת לא כונסה ואף לא נתקבלה החלטה ברוב האמור, שכן דיירי הבניין התנגדו להליך ואף הגישו התנגדויות בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה בעיריית חיפה וכן על דרך הגשת תובענה זו, ובכל מקרה, אין בידי הנתבעים להציג הסכמות בכתב של בעלי הדירות ו/או מי מהם להרחבת דירתם כדרישת סעיף 71(ב) לחוק המקרקעין לפיו ההסכמה צריכה להתקבל בהסכמתם של מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם. 16. התובעים דוחים גם את טענת הנתבעים לפיה יש לייחס להם ו/או לדיירים הסכמה קונסטרוקטיבית להרחבת דירתם של הנתבעים מכוח הוראת סעיף 71ב'(ג) לחוק המקרקעין לאור הרחבת דירתם של התובעים והרחבת דירתה של משפחת סגל ומשפחת הרץ (סטרן). התובעים דוחים את טענת הנתבעים באשר לטענת הנתבעים בדבר ההסכמה הקונסטרוקטיבית שיש לייחס למשפחת סגל. לדבריהם, דירתה של משפחת סגל לא הורחבה ובודאי לא על חשבון השטח המשותף. כל שנעשה על ידי משפחת סגל, וזאת אף שנים רבות לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 18 לחוק המקרקעין, היה החלפת תריסי הגלילה בבניית קיר בלוקים ועל כן אין ללמוד מכך הסכמה קונסטרוקטיבית. באשר להסכמה הקונסטרוקטיבית הנטענת על ידי הנתבעים ביחס למשפחת הרץ (סטרן) טוענים התובעים כי זו מבוססת, בהעדר מסמך בכתב התומך בהסכמתם, רק על עצם העובדה כי הוגשה על ידם בקשה להיתר בניה לועדה המקומית לתכנון ובניה ואין די בהגשת בקשה מעין זו בטרם אושרה כדי לייחס לבעלי דירה חלקת משנה 4 הסכמה קונסטרוקטיבית להרחבת דירתם של הנתבעים. 17. באשר ליתר טענות הנתבעים, טוענים התובעים כי הסמכות לדון בתביעה זו מסורה אף לבימ"ש זה מכוח הסמכות המקבילה הקבועה בסעיף 72(ב) לחוק המקרקעין. עוד טוענים התובעים, כי הגם שהועדה המקומית לתכנון ובניה נתנה היתר בניה לתובעים, אין בכך כדי למנוע מן התובעים לעמוד על זכותם הקניינית בפני ביהמ"ש וכן כי התובעים לא השתהו בהגשת התביעה, הגם שהועדה לתכנון ובניה קצבה בהחלטתה 30 יום להגשת צו המניעה, שכן המועד נספר מיום תחילת עבודת הבניה ולא מיום הוצאת ההיתר. 18. הנתבעים טוענים מנגד כי הינם עומדים בהוראת סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין. לגרסתם, משניתן פסק דין הדוחה תביעתם של התובעים מס' 5-3, שהינם בעלי הזכויות בדירות מס' 2 ו-3, אין התובעים עוד רשאים להתנגד להשלמת הבניה על ידי הנתבעים לפי עקרון סופיות הדיון, היות וניתן כנגדם פסק דין המהווה מעשה בי דין, ובנוסף - הגב' סגל, התובעת מס' 3, אף סגרה בעצמה מרפסת בחיפוי הבולט לתוך הרכוש המשותף ועל כן יש לראותה כמי שנתנה אף היא הסכמה קונסטרוקטיבית לצעדם של הנתבעים. לגרסת הנתבעים, גם התובעים מס' 1 ו-2 אינם רשאים מלכתחילה להתנגד להרחבת דירתם של הנתבעים וזאת לאור הוראת סעיף 71ב'(ג) לחוק המקרקעין. הנתבעים טוענים כי דירתם של התובעים מס' 1 ו-2 הורחבה על חשבון הרכוש המשותף בשנת 1993 וכי התובעים מס' 1 ו-2 קיבלו את הסכמתם של הנתבעים לביצוע עבודות הבניה על חשבון הרכוש המשותף רק ביום 6/8/95, דהיינו, כחצי שנה לאחר כניסתו של תיקון 18 לתוקף בתאריך 2/3/95. על כן סבורים הנתבעים כי יש לייחס לתובעים מס' 1 ו-2 הסכמה קונסטרוקטיבית להרחבת דירתם על חשבון הרכוש המשותף. עוד טוענים הנתבעים כי אין ממש בטענת התובעים כי לא התכנסה אסיפת דיירים ולא התקבלה החלטה כדין בדבר הוצאת חלקם היחסי של הנתבעים מן הרכוש המשותף לנוכח התכנסותה של ישיבת דיירים בועדה המקומית לתכנון ולבניה אשר נתנה את ההיתר לנתבעים בכפוף להסתייגות הדיירים. דיון: 19. השאלה העיקרית העומדת, איפוא, במחלוקת בין הצדדים הינה האם נתקיימה בנסיבות העניין דרישתה של הוראת סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין בדבר הרוב הדרוש להוצאת חלקים מסויימים מהרכוש המשותף לצורך הצמדתם לדירה מסויימת. הוראת סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין קובעת: "רשאים מי שבבעלותם שלושת רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות ההרחבה באותה דירה וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך כך". 20. בענייננו ולנוכח הוראת סעיף 71ב'(א) נדרשה, איפוא, הסכמתם של הבעלים של ארבע דירות בבית המשותף אשר לדירותיהם צמודים שני שליש מהרכוש המשותף. באשר לאופי ההסכמה הנדרשת כבר נפסק בשורה של הלכות כי הסכמת בעלי הדירות צריכה לכל הפחות להיות מפורשת ואף להינתן בכתב (ראה א. אייזנשטיין "יסודות והלכות בדיני מקרקעין" (חלק שלישי), בורסי, התשס"א-2001, עמ' 201). 21. לאחר ששבתי ועיינתי בסיכומי בעלי הדין ונספחיהם, ולאחר ששבתי ושקלתי את כל טיעוניהם, סבורה אני כי לא עלה בידיהם של הנתבעים להצביע על הסכמה מפורשת שניתנה להם בין בכתב ובין באופן קונסטרוקטיבי מצידם של ארבע בעלי דירות בבית המשותף. להלן אפרט: 22. הנתבעים בסיכומיהם מבקשים לבסס את הסכמתם של בעלי הדירות 2 ו-3 (להלן: "התובעים 3-5") מכוח העובדה שתביעתם בהליך זה נדחתה לאחר שהתובעים 3-5 לא טרחו עוד להתייצב לביהמ"ש וחדלו להתעניין ו/או להתייחס להחלטות שזימנו אותם לדיון ואף נמסרו להם במסירות אישיות חוזרות ונשנות. לגרסת הנתבעים, משנדחתה התביעה של התובעים 3-5 אלה אינם רשאים עוד להתנגד להשלמת הבניה של הנתבעים לפי עקרון סופיות הדיון ולנוכח פסק הדין שניתן נגדם והמהווה מעשה בית דין. אין בדעתי לקבל טענתם זו של הנתבעים, שכן משמעותה של דחיית תביעת התובעים 3-5 הינה כי אלה לא יהיו רשאים לחזור ולהגיש תביעה זו כנגד הנתבעים, אולם מעצם דחיית התביעה כנגד התובעים 3-5 לא ניתן לומר כי התובעים 3-5 מסכימים להרחבת דירתם של הנתבעים על חשבון הרכוש המשותף. לצורך ההסכמה הנדרשת מכוח הוראת סעיף 71ב'(א) אין הבדל בין בעלי הדירות בבית המשותף המתנגדים להרחבת דירה באופן אקטיבי על ידי ניהול תביעתם בביהמ"ש לבין אלו המתנגדים התנגדות פאסיבית על ידי כך שלא נתנו הסכמתם המפורשת. משלא נתנו, התובעים 3-5, בעלי הדירות 2 ו-3 בבית המשותף, לנתבעים את הסכמתם המפורשת להרחבת דירתם של הנתבעים על חשבון הרכוש המשותף, לא עמדו, איפוא, הנתבעים בהוראת סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין. 23. עוד אציין כי לא ראיתי גם לקבל את טענתם הנוספת של הנתבעים כי הגב' סגל דורה, בעלת דירה מס' 2, נתפשת כמי שנתנה הסכמה קונסטרוקטיבית מכוח הוראת סעיף 71ב'(ג) לחוק המקרקעין בשל בניית קיר מבלוקים וסגירת מרפסת דירתה בקומת הקרקע ללא היתר. עיון בתמונות שצורפו על ידי הנתבעים לתגובה לבקשה לצו מניעה זמני מלמד על כך שדירתה של הגב' סגל דורה, דירה מס' 2, כלל לא הורחבה ואף שטח המרפסת לא השתנה כלל ובודאי שלא על חשבון הרכוש המשותף. מן התמונות שצורפו ניתן להבחין כי בוצעה השלמה של בניית קיר בלוקים מקורי קיים ולא הרחבת שטח הדירה על חשבון הרכוש המשותף. כב' השופט ברלינר בע"א 2819/01 (חיפה) ד"ר גרשון הורוביץ נ' דליה כהן, דינים מחוזי, כרך ל"ג(4) 352, התייחס להסכמה הקונסטרוקטיבית על פי סעיף 71ב'(ג) באומרו: "נוסיף כי סעיף 71ב'(ג) של חוק המקרקעין מדבר על הסכמה "להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בניין" העבודות שעשה המערער בדירתו וכן העבודות ברכוש המשותף אין בהן כל השוואה לעבודות קלות הערך של השינויים בדירת המשיבים. לא מדובר על הרחבה דומה ולא על סיטואציה דומה. על כן אין בהוראת הסעיף האמור כדי להושיע את המערער". ולעניין זה ראה גם האמור בספרו של א. אייזנשטיין "יסודות והלכות בדיני מקרקעין" (חלק שלישי), בורסי, התשס"א-2001, בעמ' 234: "רואים את מי שדירתו הורחבה בגודל מסויים כמי שהסכים להרחבה של כל דירה אחרת שתהיה בגודל דומה להרחבה שאושרה לו... אם למשל ניתנה הסכמה לבעל דירה לסגור מרפסת בדירתו או לבנות בה פרגולה, אין בהסכמה זו כדי לראותו כמי שמסכים להרחבה של קומה נוספת בדירת שכנו". מכאן, ואף שאינני סבורה כי הנתבעים הוכיחו טענתם לפיה הרחיבה גב' סגל דורה דירתה על חשבון הרכוש המשותף, הרי גם לנוכח חוסר הקורלציה בין היקף הבניה שהחלו הנתבעים לבצע ברכוש המשותף על גג הבית המשותף בשטח שאינו נופל מ-10.7 מ"ר ובין הטענה הנטענת על ידם ביחס לבניה שביצעה הגב' סגל דורה, דין טענתם בדבר הסכמה קונסטרוקטיבית שיש לייחס לגב' סגל דורה להידחות. עוד ראיתי לציין כי הנתבעים אף טוענים בכתב הגנתם כי עבודת הבניה שעשתה הגב' סגל דורה בדירה בנוגע לסגירת המרפסת נעשתה שלא על פי היתר כדין. על כן, ומטעם זה, מנועים הנתבעים להסתמך על עבודות הבניה שביצעה הגב' סגל דורה, שכן אם נדרשה הגב' סגל דורה להשיג היתר בניה בגינן, כטענת הנתבעים, ומבלי שאני נדרשת לשאלה זו, הרי ממילא אין הנתבעים יכולים להסתמך על בניה בלתי חוקית זו לצורך ההסכמה הקונסטרוקטיבית ולעניין זה ראה ת"א (י-ם) 23304/98 בורד מרדכי נ' שרוני יעקב, פרסום נבו). 24. לא ראיתי גם לקבל טענת הנתבעים לפיה יש לייחס לתובעים הסכמה קונסטרוקטיבית בעקבות הרחבת דירתם בשנת 1993, הגם שהסכמת הנתבעים ניתנה בתאריך 6/8/95 לאחר כניסתו של תיקון 18 לחוק המקרקעין לתוקף וזאת על רקע השוני המהותי בהרחבה שבוצעה. עיון בתשריט אשר צורף לבקשת הנתבעים לועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר על גביו סימנו התובעים את הבניה שבוצעה על ידם, מבהיר כי המדובר בסגירת נישה בצורת האות "ח" אשר היתה ממוקמת בצידו של הבית בשטח של כ-3.9 מ"ר. הרחבה זו שביצעו התובעים אינה דומה להרחבה שמבקשים הנתבעים לבצע לא מבחינה כמותית, שכן שטח ההרחבה גדול לערך פי שלוש ואף לא מבחינה מהותית ביחס למניעת השימוש של בעלי הדירות האחרים ברכוש המשותף, שכן הבניה שביקשו הנתבעים לבצע עשויה למעשה למנוע מבעלי הדירות בבית המשותף שימוש בחלק משטח גג הבית המשותף ויש בה אף כדי לשנות את חזית הבית ואת מבנה הבית. 25. מכל מקום, משלא עלה בידם של הנתבעים לבסס את טענת ההגנה העיקרית לפיה עמדו בהוראת סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין לעניין קבלת הסכמת ¾ מבעלי הדירות בבניין לעניין הרחבת דירתם על חשבון הרכוש המשותף, לא ראיתי להידרש ליתר טענותיהם בדבר ההסכמה הקונסטרוקטיבית שיש לייחס לגב' הרץ ביחס לדירה מס' 4 בבית המשותף. 26. לא ראיתי גם לקבל את טענתם של הנתבעים אשר נזכרה בסיכומיהם לפיה נתונה למפקח על הבתים המשותפים סמכות ייחודית לדון בתובענה זו. הסמכות הקבועה בסעיף 72(ב) בחוק המקרקעין לדון בסכסוכים שעילתם הסגת גבול ביחס לרכוש המשותף הינה סמכות מקבילה המסורה גם לסמכותו של בימ"ש זה ובפרט לנוכח העובדה כי העילה נשוא תביעה זו מבוססת על טענת התובעים כי כלל לא התקבלה החלטה כדין לפי סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין. 27. כמו כן לא ראיתי גם לקבל טענתם של הנתבעים לפיה השתהו התובעים בהגשת תביעתם לצו המניעה משתביעה זו לא הוגשה תוך 30 יום ממתן היתר הבניה על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה. איני סבורה כי יש מקום לקשור בין הליכי התכנון והבניה על פי חוק התכנון והבניה לבין זכויותיהם הקנייניות של צדדים ברכוש המשותף. על כן הגם שניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה היתר להרחבה נשוא תביעה זו, אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות של התובעים וביחס לזכותם לעתור כנגד פגיעה ברכוש המשותף משלא ניתנה לנתבעים ההסכמה הנדרשת מכוח סעיף 71ב'(א) לחוק המקרקעין. משלא צויין על ידי הנתבעים בכתב הגנתם המועד בו החלו בבניה ומשלא הובאו על ידם ראיות בדבר מועד תחילת עבודות הבניה, הרי ממילא לא ניתן לדון בטענתם של הנתבעים בדבר שיהוי, מה גם שתביעתם של התובעים הוגשה כשלושה חודשים לאחר קבלת היתר הבניה על ידי הועדה לתכנון ולבניה. 28. אין להתעלם מכך שהנתבעים השקיעו מרץ וממון ואף החלו בעבודות בניה לצורך הרחבת דירתם על גג הבית המשותף. הריסת התוספת שהחלו בבנייתה תסב להם אכן נזק לא מבוטל ואף תמנע מהם לפתור את מצוקת הצפיפות בדירתם שהינה מנת חלקם כנטען. דא עקא, שהלכת פסק הדין בעניין 6333/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נ"ה(1) 199 (להלן: "הלכת רוקר") מנחה אותנו כי השיקול בדבר עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי מי שפוגע בזכות הקניין, הינו משני בחשיבותו. 29. לאחר ששבתי ושקלתי את הנימוקים שפורטו בדעת הרוב בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בהלכת רוקר, ולאור נסיבות תיק זה, ראיתי להעדיף את עמדת התובעים על פני זו של הנתבעים אשר החלו בביצוע תוספת הבניה ברכוש המשותף בלא שניתנה להם ההסכמה הדרושה של בעלי הדירות בבית המשותף. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת וניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים האוסר עליהם לבצע עבודות בניה כלשהן על גג הבניין הבנוי בחלקה 1 בגוש 10766 ברחוב מוריה 64, חיפה. כמו כן ראיתי להורות כי על הנתבעים להרוס את תוספת הבניה שהחלו בעשייתה ולהחזיר את מצב הבית והרכוש המשותף לקדמותו. עליהם לעשות כן בתוך 90 יום מיום קבלת פסק הדין. הנתבעים ישאו בהוצאות משפט וכן ישלמו לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך של 5,500 ₪ בצירוף מע"מ. 30. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ה בחשון תשס"ה (9 בנובמבר 2004), בהעדר הצדדים. ב. טאובר, שופטת גגשאלות משפטיותבתים משותפים